סוחרי הספק

ממשלת נתניהו השישית עוד לא הצליחה להעביר אף אחד מהמהלכים האסטרטגיים שעליהם הכריזה, אבל מהאפקט החומצי שלה על העיתונות אי-אפשר להתחמק. ועדיין, מדובר באפקט חמקמק. כדי להבחין בו, צרכן התקשורת נדרש להוציא את האף מהאקו-צ'יימבר, להרים מבט ולהתבונן סביב, לכל רוחב המפה: מ"הארץ" והעיתונות העצמאית משמאל ועד בעלי הטור הביביסטים של "ישראל היום" והעיתונות החרדית והחרד"לית מימין.

בתוך כמה שבועות, העיתונות הישראלית איבדה לגמרי את היכולת להסכים על העובדות. קחו למשל את "הארץ", שהפך לנושא הדגל של ההתנגדות ל"רפורמה המשפטית" של בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין. ב"הארץ" חוזרים ומתריעים שלא מדובר ברפורמה אלא בהפיכה משטרית שנועדה לסרס את הדמוקרטיה הישראלית, להשליט כאן מדינת הלכה ובעיקר לחלץ את נתניהו מהמשפט הפלילי שבו הוא עומד לדין על לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים.

"הממשלה ושלוחיה מדברים, בשיח הציבורי והתקשורתי, על 'רפורמה במערכת המשפט'. זה מונח לכאורה תמים, ואפילו קצת חיובי, כי מי בעצם נגד רפורמה ושיפור? אבל אין מדובר ברפורמה משפטית, אלא בהפיכה משטרית", מסביר שם היום מני מזוז, יועץ משפטי לממשלה ושופט עליון בדימוס. "זה שיח אורווליאני מובהק, שיש בו משום ניסיון להסחת דעת והטעיה. אסור לתקשורת ולציבור ליפול למלכודת הזו ולאמץ את הטרמינולוגיה של 'רפורמה במערכת המשפט'".

בימין, מנגד, מאשימים את השמאל באותו הדבר בדיוק. רן ברץ פותח את טורו ב"מקור ראשון" בפרשנות של המונח "טנטרום". איגוד הפסיכולוגיה האמריקאי, כותב ברץ, מגדיר "טנטרום" כ"התפרצות של כעס שמופיעה לרוב בין הגילים שנתיים לארבע שנים וכוללת התנהגויות כצרחות, בעיטות, נשיכות, הכאות ונגיחות", ומציין כי "ההתקפות בדרך כלל מופרזות ביחס לעילתן המיידית".

הצלילה הזאת של מי שהיה דוברו של נתניהו לעולם מושגים שנקשר בתודעה הציבורית דווקא לשרה נתניהו, כאשת מקצוע וכמעסיקת עובדי משק בית, נועדה לנתח את "התגובות בשמאל לרפורמה המשפטית", שאותן מגדיר ברץ כ"אחד מהתקפי ה'טנטרום המונים' המרשימים בתולדותינו". ברץ יכול היה לכתוב שהחרדה של השמאלנים מוצדקת, משום שהרפורמה המדוברת נועדה במוצהר לפגוע בציפור הנפש שלהם ולהחליש את כוח ההתנגדות שלהם לצעדים העתידיים של המשטר. הוא היה יכול לכתוב את זה, אבל במקום זה הוא מעדיף לפקפק בעצם קיומו של יסוד רציונלי אצל היריב.

"אחד ההסברים לטנטרום ילדים הוא חוסר יכולתם לבטא את רגשותיהם במילים", כותב ברץ. "ייתכן שהטנטרום של השמאל קשור לעובדה שהמילים איבדו אצלו כל משמעות. 'דמוקרטיה', 'הפיכה שלטונית', 'שינוי משטרי' – כל המושגים הללו נזילים בפיו ובתודעתו. כשמזכירים לשמאל שבכל זאת למילים יש משמעות מקובלת, כמעט תמיד הפוכה מזו שהוא מכוון אליה, הוא חווה תסכול עמוק ומשליך את עצמו על הרצפה בזעם קדוש".

מי אחראי לשמיטת הקרקע מתחת לעצם היכולת לקיים דיון על המהלך השלטוני שמונח על השולחן, הימין או השמאל? במקרה הזה סוחרי ספק כמו רן ברץ, שמתאמצים להפוך את הדיון לעניין של ימין ושמאל. כמו כותבים אחרים מהמעגלים שמקיפים את נתניהו, גם ברץ מתאר את המהלך במנותק מההקשר האקטואלי שלו: המצב המשפטי האישי של נתניהו. הסיבה ברורה: גם כדי לסמא את עיני הקוראים, וגם משום שהודאה בכך תפגע בחופש הפעולה של נתניהו.

בסוף השבוע הזה קשה יותר מבעבר להכחיש את הקשר. "היועמ"שית: תוכנית נתניהו-לוין תחולל שינוי משטרי", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ", שמתבססת על חוות דעת שגובשה בעקבות פניית שר המשפטים. חוות דעת נוספת שגיבשה גלי בהרב-מיארה נוגעת לנתניהו באופן אישי וקובעת ש"לראש הממשלה אסור לקדם שינויים במערכת המשפט לנוכח 'חשש לניגוד עניינים'", כלומר החשש שינצל את שינוי המשטר כדי לשבש את המשפט הפלילי שלו ולחמוק מעונש.

גידי וייץ, בכתבה שמקבלת הפניית שער גדולה, מגיש דברים בוטים יותר שאמר היועץ המשפטי לממשלה שקדם לבהרב-מיארה. "כל האסונות שאנחנו רואים ושנראה קשורים אך ורק לניסיון לעצור את משפט נתניהו", אומר אביחי מנדלבליט ב"שיחות סגורות". "אם נתניהו באמת היה חושב שהתיקים קורסים ולא חושש שהם דווקא מתקדמים לעבר הרשעה ומאסר בפועל, כל מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים לא היה קורה". שורה של מאמרים, כולל מאמר המערכת, חוזרים על הניתוח הזה בדרכים שונות.

שמאל-ימין

איך קרה שדווקא כשהשמאל מרוסק לרסיסים ובקושי זוכה לייצוג בכנסת, קואליציית הימין מתמודדת עם מחאה אזרחית יוצאת דופן בהיקפה? תשובה אפשרית אחת, שנתמכת בהתבטאויות כמו של מנדלבליט והמפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, היא שהמחאה נגד השחיתות וריסוק המנגנונים הדמוקרטיים של מדינת ישראל אינה עניין לשמאלנים בלבד. לאמנון לורד, הפובליציסט הבכיר של "ישראל היום", יש תשובה אחרת.

לורד, שמאלן מומר, הטיף לקוראיו במשך שנים שהשמאל שולט במדינה גם כשבראשה עומדים פוליטיקאים מהימין. זה מתאפשר, לטענתו, משום שהשליטה נעשית מן המחשכים, באמצעות חוטים בלתי נראים שבהם אוחזת חונטת סתרים שמורכבת מאנשי צבא, משפטנים, אנשי תקשורת וסוכנים סמויים (חלקם זרים) שדואגים שהמציאות תמשיך להתיישר שמאלה.

כעת, אולי לראשונה, המציאות טופחת על פניו. איך הוא מתמודד עם המשבר הלוגי? "על רקע המאבק להעברת הרפורמה המשפטית, לראשונה נראה בעליל שכוח האש האינטלקטואלי של הימין גדול יותר מזה של השמאל ושל הממסד", כותב לורד. "נראה שהחברה הישראלית הגיעה לטיפינג פוינט".

"הממסד" הוא אחד משמות הקוד שבהם משתמש לורד כדי לתאר את האחווה הסודית המושכת בחוטים. "המספרים נמצאים עדיין בצד השמאל והממסד", הוא כותב היום, "אבל הטיעונים והתשתית התיאורטית של מאות אנשי האקדמיה מכל התחומים שחתמו נגד הרפורמה הם חלשים יותר. דהויים. איך לומר, לא משכנעים. ובצד הממשלה עומד מספר מספיק של אינטלקטואלים שמספקים את הרקע התיאורטי המשכנע, ומה שחשוב יותר – את הצדק ואת תחושת הצדק והבסיס המוסרי האיתן".

מה מקור המהפך בניתוח המציאות של לורד? נראה שמדובר בסך הכל בהכרח סגנוני. לורד היה זקוק להקדמה מחניפה לראיון עם פרופ' משה קופל, יו"ר פורום קהלת, הארגון הליברטריאני שמספק את התחמושת הרעיונית לשינויי המשטר העכשוויים.

שר המשפטים, יריב לוין, בכנס תמיכה ביו"ר ש"ס אריה דרעי אחרי פסילתו מכהונה כשר. משמאל: דרעי וראש הממשלה בנימין נתניהו. הכנסת, 23.1.2023 (צילום: יונתן זינדל)

פרופ' גידי סופר, ממייסדי פורום קהלת, כובש היום את שער החינמון החרד"לי "בשבע". כמו מתנגדי התוכנית, גם הוא מדבר על הפיכה משטרית – אבל אצלו היא כבר בוצעה. לא עכשיו, מזמן. בשנות התשעים. "בשלושים השנים האחרונות היתה כאן הפיכה משטרית", הוא מצוטט בשער "בשבע".

"זה התחיל בשני חוקי היסוד, עבר לפסק דין בנק המזרחי, שבו בית-המשפט יצר חוקה יש מאין, בלי שאף אחד נתן לו סמכות לעשות זאת או ביקש ממנו לעשות זאת", מפרט פרופ' ספיר בראיון. "זה המשיך בעוד אינספור תהליכים שרמסו כל מוסכמה משפטית קיימת. עכשיו גם הגיעו לשיא חדש, שבו אפשר להחיל ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד כי הם לא תואמים את יסודות השיטה. אנחנו במציאות בלתי מתקבלת על הדעת" (אגב, בעומק הראיון, בניגוד לרושם העולה מהאריזה והמסגור, פרופ' ספיר אומר כי הוא מתנגד לרפורמה במתכונתה הנוכחית, וכי חלקים ממנה קיצוניים ומזיקים).

פרופ' ספיר מצר על הפוליטיזציה של השיח. את ההסבר הוא מייבא מאמריקה. שם, הוא אומר, "השמאל והאגף הפרוגרסיבי תמכו בבית-המשפט העליון והאדירו אותו כל עוד השופטים בו היו פרוגרסיביים, ואילו הימנים והשמרנים סלדו ממנו. אבל ברגע שהשתנו השופטים והוא הפך לשמרן יותר, גם התמיכה בו החליפה צדדים".

המראיין, אסף משניות, תוהה: "מה הבעיה בכך שאנשים מפסיקים לתמוך בבית-המשפט כשהם מרגישים שהוא כבר לא מייצג אותם?".

"כי זה לא אמור להיות ככה", טוען פרופ' ספיר. "אם אתה בעד ביקורת שיפוטית, זה לא אמור להיות משנה אם הביקורת היא פרוגרסיבית או שמרנית. ואם אתה חושב שביקורת שיפוטית היא דבר לא לגיטימי, אתה צריך להתנגד לה בין אם בית-המשפט נוטה לצד הפרוגרסיבי ובין אם הוא נוטה לצד השמרני. זה לא צריך להשתנות לפי זהות השופטים ברגע נתון".

הגישה הטכנוקרטית הזאת, שמעמידה פנים שהשיח הציבורי העכשווי עוסק באופן נקודתי באיזונים ובבלמים בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט – ולא, כאמור, במטרות שראש הממשלה מעוניין להשיג באמצעות הכפפת מערכת המשפט למערכת הפוליטית – באה לידי ביטוי גם בסיקור המתמשך שמספק העיתון הכלכלי "גלובס", שמנסה לקדם "פשרה" בנושא.

"אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב, אבל 'גלובס' מוגדר ומנומק עם תפיסת עולם של מגוון דעות ומגזרים והנגשת מידע וידע – ולא עמדה פוליטית", צייצה השבוע המו"לית והמנכ"לית של "גלובס", אלונה בר-און. "גלובס" אכן מציג לקוראיו מגוון של דעות בנוגע לאיזון הרצוי בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט, אבל זה לא נכון שהוא לא נוקט עמדה. העיתון מקפיד לתאר את התוכנית כ"רפורמה", דוחף בפועל לפשרה ואפילו ניסח סלוגן: "הגיע זמן פשרה".

בר-און יכולה להעמיד פנים שהיא או העיתון שלה אגנוסטיים לגבי המהות של שינויי המשטר, אבל האפקט מובהק: טשטוש הקשר בין תוכנית נתניהו-לוין למצב המשפטי של נתניהו וקידום אקטיבי של מתווים שהמשותף להם הוא לכל הפחות מימוש חלקי של המהלך.

בסוף השבוע הזה, כמו בסוף השבוע שעבר, הקמפיין בא לידי ביטוי בסקר דעת קהל. "הציבור רוצה שינוי במערכת המשפט, אבל איזה שינוי?", תוהה הכותרת הראשית של "גלובס", ומגישה שלל נתונים לגבי היקף התמיכה בסעיפים השונים. למרבה האכזבה, הנסקרים לא נשאלו מה לדעתם המניעים ל"רפורמה", והאם הם טהורים או אינטרסנטיים.

"בזמן שהצדדים מחריפים את ההצהרות בעד ונגד הרפורמה המשפטית, ל'גלובס' נודע כי מתגבשות לפחות תחילתן של הבנות", מדווח דני זקן בטורו. "במגעים מעורבים גורמים מצמרת מערכת המשפט, פוליטיקאים (לרבות מהאופוזיציה) ואנשי אקדמיה", הוא מוסיף, ומגיש תמצית של ההסכמות האפשריות בין הצדדים.

ההשלכות האפשריות של תוכנית נתניהו-לוין מבצבצות בעיקר בשולי הסיקור של "גלובס". לא כתמרור אזהרה או ניתוח חד, אלא כמעין תרגיל אינטלקטואלי. "רוב הישראלים רוצים תיקון, ומבינים שאהרן ברק הלך רחוק מדי. אבל הם לא רוצים את התיקון של לוין, שהוא רדיקלי מדי, מהיר מדי", אומר ד"ר מיכה גודמן בשיחה עם אורי פסובסקי.

"יוזמת החקיקה המתגלגלת בכנסת עלולה, לפי גודמן, להוביל אותנו למשבר חוקתי", כותב פסובסקי. "הוא מתאר למשל תרחיש שבו הכנסת מעבירה את רפורמת לוין – ובית-המשפט פוסל את הרפורמה. 'ובוא נגיד שיומיים אחר-כך צה"ל שולח גדוד לפנות מבנה פלסטיני בשטח C. הם עותרים לבג"ץ, ובג"ץ מפעיל ביקורת שיפוטית ומנחה את הצבא לא לעשות את זה.

"'עכשיו נניח שקוראים לך הרצי הלוי, הרמטכ"ל החדש. בית-המשפט העליון נתן לך הנחיה לא לבצע פעולה מסוימת. הממשלה אומרת: 'היי, בית-המשפט העליון כבר לא קובע, אז תעשה את הפעולה הזאת'. למי אתה מקשיב? לבית-המשפט העליון או לממשלה? ברגע שהרמטכ"ל בדילמה הזאת אנחנו במציאות חדשה ומבהילה. אחרי רגע כזה, של משבר חוקתי, יש אזור דמדומים, אזור שמאחוריו אי-אפשר לחזות כלום. אבל טוב לא יהיה שם. את זה אפשר לומר. אז אנחנו שני רגעים ממשבר חוקתי, וזה מדהים".

פסובסקי מעלה בפניו את האפשרות שהמהלך של נתניהו יוביל לפסילת מפלגות ערביות מהתמודדות לכנסת, ומציין שהיו חברי קואליציה שהתבטאו בנושא. גודמן, כמו "גלובס", מחפש מקום נוח על הגדר, שלא ידקור את ישבנו. "אם זה נכון, אם הרפורמה המשפטית היא לא המטרה אלא אמצעי לקדם מטרה אחרת, לקדם מדיניות מסוימת, מדיניות שבעליל תהיה לא ליברלית ולא דמוקרטית – אם זו הכוונה של הממשלה – אז לא תהיה פשרה. ואז אנחנו במסלול לא טוב".

הגישה הזאת, שלא שוללת תוצאות טרגיות אבל גם מקפידה לזרוע ספק בנוגע להיתכנותן, חוזרת על עצמה גם בהמשך הראיון. "לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות שלפעולה כל-כך רדיקלית כמו רפורמת לוין יכולות להיות השלכות לא מתוכננות הרסניות על הדמוקרטיה הישראלית", אומר ד"ר גודמן.

פסובסקי, בתחילת הראיון, מציין שגודמן הוא אחד מהוגי הדעות המשפיעים בישראל כיום – הגדרה שעליה חותמים גם ב"הארץ". הניסוחים המפותלים, שמקפידים לקרוץ לכל הכיוונים אך בסופו של דבר חומקים מאמירה קונקרטית, מספקים הסבר אפשרי למעמד שרכש לעצמו.

העתיד

אפשר גם אחרת. אפשר למתוח ביקורת על מערכת המשפט, וגם להצביע על כך שהתוכנית הנוכחית לא נולדה מן האוויר. "מדינת ישראל דוהרת במהירות לתהום חוקתית שמעולם לא היתה בה. 'המתח בין הרשויות' הומר למאבק סכום אפס, ואם למישהו היה ספק – אתמול הובהר כי פנינו אל מלחמת שוחות מסוכנת", כותב נטעאל בנדל בכפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום".

בנדל מוסר לקוראיו שהוא אמנם מסכים עם חלק מעקרונות הרפורמה (זה המונח שבו הוא נוקט), אך מציין שהסעיפים שעומדים על הפרק מוקצנים – ושאי-אפשר לנתקם מהרקע האישי של נתניהו. "רק באחרונה נתניהו ניסה לפטר נהגים שהם עדי תביעה. אחרי שתעבור הרפורמה, מי הוא השותף הקואליציוני שיבלום מעין חוק צרפתי מופרע שימנע ניהול הליכים המתקיימים נגד ראש ממשלה מכהן? זה נשמע אפוקליפטי מדי? אמש הגיש נתניהו תגובה לעתירת התנועה לאיכות השלטון, והכריז: 'ההסדר (הסדר ניגוד העניינים שניסחה היועמ"שית; א"ב) אינו מקובל על ראש הממשלה'. מה הוא מתכנן?".

מתי טוכפלד, בחלק אחר של העיתון, משרטט לוח זמנים. "בתוך קצת יותר משנה מהיום, ועד סוף מושב החורף הבא, אמורה הרפורמה המשפטית, על כל חלקיה, לעבור באופן סופי במליאת הכנסת", הוא כותב. "בעוד השלב הראשון כולל בעיקר את בית-המשפט, השלב השני והאחרון יכלול את יתר הגופים הטעונים ניעור ושידוד מערכות בתוך משרד המשפטים.

"מהשיחות הפנימיות של הנוגעים בדבר עולה כי אחרי השלמת השלב הראשון, הכולל את פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות ושינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, יכלול השלב השני את החוקים הבאים: חוק היועמ"שים, הקובע כי היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה יהיו משרות אמון וכפופים ישירות לשר הממנה. חוק זה אמור היה להיכלל בשלב הנוכחי, אבל הוצא ממנו בשל בעיות משפטיות.

"נוסף על כך, חוק התובע הכללי, שיפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ויביא לכך שראש מערכת התביעה במדינת ישראל, ולמעשה ראש מערכת אכיפת החוק, ימונה על-ידי הממשלה, ולו יהיו כפופים היועמ"ש ופרקליט המדינה. ולבסוף חוק מח"ש, שיזם משה סעדה, שיוציא את המחלקה לחקירות שוטרים מפרקליטות המדינה. ראש המחלקה ימונה ישירות על-ידי שר המשפטים, והסמכויות החדשות שיוענקו לה יכללו גם את חקירת בכירי הפרקליטות עצמם.

"בין לבין חבוי בתוך הרפורמה המלאה שלב נוסף. הוא אינו דורש חקיקה, ואפילו לא תקנה: מינוי נשיא חדש לבית-המשפט העליון. בעוד כמה חודשים תסיים את תפקידה נשיאת העליון המכהנת. שיטת הסיניוריטי אמורה להביא למינויו של יצחק עמית במקומה, אבל על-פי התוכנית, זה לא יקרה".

טוכפלד לא מותח ביקורת על העתיד שהוא משרטט, אבל גם לא מנתק אותו ממצבו המשפטי של נתניהו. להפך, הוא קושר בין הדברים: "עם אישור חוק התובע הכללי יהפוך הפרקליט לבובה על חוטים. או כמו שהגדיר זאת אחד מבכירי הקבוצה המצומצמת העוסקת ישירות ברפורמה המשפטית: 'תפקידו של הפרקליט יסתכם בשליחת המכתבים'. את המדיניות יקבע התובע החדש. מכאן גם נובעת הפרשנות לגבי ההשפעה הישירה של חלק מסעיפי הרפורמה על משפט נתניהו. הסמכות להנחות את המערכת לשאת ולתת על עסקת טיעון תועבר לתובע החדש. תיאורטית, גם הסמכות לבטל סעיפים בכתב האישום תהיה בידו".

אגב, השבוע כבר שירטט טוכפלד לפרטיו מהלך חקיקה צפוי, זה של שר התקשורת שלמה קרעי. בערך יממה חלפה ומתחרה אחר על גישה לפיו של נתניהו, עמית סגל, פִרסם כי "ראשי הקואליציה" השליכו את המהלך של קרעי, ואת הפרסום של טוכפלד, לפח המיחזור.

עוד כותרות ראשיות

ההתבטאות החריפה של היועצת המשפטית לממשלה כובשת היום את הכותרות הראשיות של כל העיתונים. הכותרת של "ישראל היום" היא "הכפפות הוסרו". זוהי כותרת מז'אנר ראש-בראש: במקום לעסוק במהות, היא מבליטה את הקונפליקט ואת הצדדים שנוטלים בו חלק. מתחתיה נדפס בגדול דיוקן של בהרב-מיארה – ולצדו, בנפרד, דיוקנו של נתניהו. המבנה הוויזואלי הזה חוזר על עצמו בכפולה הפותחת, שבה הכותרת היא "התנגשות חזיתית".

יהודה שלזינגר, בטור נלווה, מבשר ש"הפרידה" מבהרב-מיארה "כבר מעבר לפינה". עורך השערים של "ישראל היום" מכנה את חוות הדעת של היועמ"שית "חמורה", כאילו הבעיה היא עצם קיומה של חוות הדעת ולא התרחיש שבו היא עוסקת.

ב"מעריב" הולכים עוד צעד לכיוון נתניהו, ובמקום לשבץ בכותרת הראשית את דברי היועמ"שית מבליטים את תגובת ראש הממשלה. "נתניהו נגד היועמ"שית: לא מקבל את חוות דעתך", נכתב שם. בן כספית, בכיר כותבי "מעריב", מאזן לצד השני. השבוע הוא כותב בטורו שנתניהו חזר לשלטון "בשביל שני דברים" שהראשון מביניהם הוא "הימלטות מאימת הדין, דרך שחרורם של כלבי התקיפה (יריב לוין ושמחה רוטמן) מרבצם והחרבת הדמוקרטיה, כדי שעל הדרך גם יהיה אפשר להיפטר מכתבי האישום". הדבר השני, לטענתו, הוא "סופי שבוע חלומיים בפריז" עם רעייתו שרה על חשבון משלמי המסים.

היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2022 (צילום: שיר טורם)

"צריך להגיד את זה בקול רם וברור: ה'רפורמה' של יריב לוין מסייעת לענייניו הפליליים של נתניהו בדרכים רבות", מוסיף כספית. "שליטה על מינוי שופטים, פסקת התגברות שתאפשר לחוקק חוק צרפתי, ביטול עילת סבירות כדי שיוכלו למנות תובע כללי כרצונו והוא יוכל להקפיא את המשפט כרצונו, בלי ביקורת שיפוטית, וכן הלאה. זו הסיבה שלנתניהו אסור לעסוק בשום דרך שהיא, במישרין או בעקיפין, ברמז או בקריצה, בשום דבר שקשור לצי הדחפורים שדוהר עכשיו לעבר בית-המשפט העליון".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מזכירה באופיה את זו של "הארץ". היא לקוחה מתוך חוות הדעת של היועמ"שית: "סמכות בלתי מוגבלת לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת", נכתב בה. "ידיעות אחרונות" מקפיד בשנים האחרונות לתמוך במערכת המשפט, שמנהלת נגד המו"ל נוני מוזס משפט שבו הוא נאשם בהצעת שוחד לנתניהו. מהבחינה הזאת ההחלטה להדהד אמירה של היועמ"שית אינה חריגה.

ואולם, בניגוד לדי-אן-איי הטבלואידי, הפעם ב"ידיעות אחרונות" לא שיבצו בכותרת הראשית את הציטוט החריף ביותר שניתן, בוודאי בהשוואה ל"תוכנית נתניהו-לוין תחולל שינוי משטרי" של "הארץ" או "שינויים משטריים דרמטיים הנוגעים למאפיינים הדמוקרטיים של המדינה", שנדחק לכותרת המשנה.

בעלי הטור, ברובם, מציגים חזית אופוזיציונית. סימה קדמון טוענת בטורה השבועי ש"נתניהו השתולל מכעס" כששמע על חוות הדעת של בהרב-מיארה. לדברי קדמון, ראש הממשלה רואה במסמך "מעין מסדרון לנבצרות".

נחום ברנע עוסק השבוע באפשרות שאמריקה תכופף את נתניהו. "שלושת בכירי ממשל ביידן שהתייצבו בתוך תקופה קצרה בישראל ביקשו לבדוק אם יסכים נתניהו למסמס את הבטחות הבחירות שלו ושל שותפיו, לחזק את הרשות הפלסטינית ולרסן את ההתנחלויות – בתמורה לסיוע בזירות האיראנית והסעודית", מתמצתת הפניית השער. "או במילים אחרות, הם אמרו לראש הממשלה: אתה יכול לזכות בהישג היסטורי או שאתה יכול להתעסק בצעדי סיפוח ובהפיכה משפטית שתטיל צל על הזיהוי של ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית".

"בכירים בדויטשה בנק: 'אזרחים ישראלים מעבירים אלינו כספים'", מוסיף גד ליאור ב"ממון". "גם נציגים של בנק שווייצרי ובנק אמריקאי בארץ ידעו לספר השבוע כי 'גברה ההתעניינות של ישראלים להעברת כספים לבנקים זרים בגלל הרפורמות שמתכננת הממשלה, וגם עברו כבר כספים לבנקים הזרים", מוסיף ליאור.

"הנחיית היועמ"שית בהרב-מיארה מרחיקה אפשרות של פשרה סביב הרפורמה המשפטית", מוסרת ביובש הכותרת הראשית של "מקור ראשון". מכל צדדיה נעשה ניסיון לשדר "עסקים כרגיל": בכותרת אחת נמסר ש"בינתיים, נתניהו ומקרון נפגשו בפריז". כותרת אחרת מבשרת ש"למרות תבהלת הכלכלנים, שבוע המסחר בבורסה ננעל בעליות שערים". התצלום המרכזי בשער מציג את שר החוץ אלי כהן בעיר חרטום לוחץ את ידו של "הנשיא הזמני של סודן עבד אל-פתח אל-בורהאן", איש צבא שעומד כרגע בראש המדינה האפריקאית הנחשלת, "לקראת הסכם שלום נוסף".

השידור הציבורי

כל העיתונים מדווחים שהממשלה הקפיאה את היוזמה לחיסול תאגיד השידור הציבורי. הנימוק: טקטי. "ביטול סגירת התאגיד, כמו דחיית ההחלטה על פינוי חאן אל-אחמר, מגיעים מאותו מקום: לנצל את שעת הכושר שמעניק הרוב הקואליציוני כדי להשיג את מטרת-העל – החלשת מערכת המשפט. ברגע שזה יקרה אפשר יהיה להחליש מוקדי כוח נוספים בתקשורת, בעבודה המאורגנת ובמוסדות שלטון עצמאיים מדי", הרחיב אתמול סמי פרץ ב"דה-מרקר".

קארמה

כתבת השער של "מוסף הארץ" היא פרופיל ארוך של היועמ"שית בהרב-מיארה. הכותרת החד-משמעית, "שומרת חומות", מושחת אותה לתפקיד התקווה החדשה של המחאה. בשבוע שעבר מילא את המשבצת הזאת אבי חימי, ראש לשכת עורכי-הדין, שנתן למוסף ראיון לוחמני במיוחד. כעבור ימים אחדים הודיע על פרישה אחרי שנחשף בחדשות 13 כי ביצע בעצמו מעשה מיני בשיחת וידיאו עם עורכת-דין שביקשה ממנו המלצה לשיפוט.

כתב "הארץ" הילו גלזר חפר בעברה של היועמ"שית ושוחח עם שלל מכרים שאמרו עליה בעיקר דברים חיוביים. הפרופיל שחיבר מקיף, לא ביקורתי במיוחד אך גם לא מתרפס. בקרוב יתגלה אם פִספס משהו מהותי.

עוד יום, עוד בוז'י

איתמר אייכנר, הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", מדווח בשער האחורי של העיתון שנשיא המדינה יצחק הרצוג "הדהים את הצופים" כש"נשא נאום בכנס הייטק וחשף כי חלקו נכתב בעזרת בינה מלאכותית". בכך הפך הרצוג ל"נשיא הראשון בעולם שיצר נאום בתוכנת מחשב", כותב אייכנר. לקוראים לא נמסר שהרצוג הוא גם הנשיא הראשון שעשוי להכריע בבקשת חנינה שיגיש מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, אם וכאשר יורשע בהצעת שוחד לראש ממשלת ישראל.

"ידיעות אחרונות", היום

תרבות

"כשהייתי נער היה לי מינוי גם לספרייה לעם של עם-עובד וגם לספרייה החדשה. היה פנקס שהיה נתלש עם מדבקות והיית מדביק את המדבקה בפנקס והולך לחנות סטימצקי, תולש, והמוכר היה מגיש לך את הספר. ככה זה היה עובד. המשמעות היתה: כן, אני מוכן להתחייב מראש לסדרת ספרים", אומר הסופר דרור בורשטיין לשרון קנטור בראיון שמתפרסם ב"7 לילות", מוסף התרבות של "ידיעות אחרונות".

"בתור נער היה לי ברור שאני רוצה לבדוק כל ספר שיוצא בספרייה החדשה, זה היה קצת כמו כת", מוסיף בורשטיין, וחולק "סיפור ידוע על ציור של זריצקי": "הוא עשה ציור גדול לתערוכת העשור, והביאו את בן-גוריון לראות. בן-גוריון הסתכל על הציור, ועשה 'ככה' עם היד. אז שאלו אותו, 'בן-גוריון, מה זה אומר התנועה הזאת?', והוא ענה: 'שאפשר איתו ואפשר גם בלעדיו'.

"וזה מצב לא טוב, שאפשר עם הספרות ואפשר בלעדיה. [...] אני רוצה שיתייחסו לספרים כמו כשאייל שני פותח מסעדה או כשיוצא אייפון חדש ואנשים עומדים בתור. למה זה מופרך שתחכה בתור בלילה בשק שינה בשביל סופר שאתה אוהב?".

כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון עם שר התרבות הטרי, מיקי זוהר. המראיין, רז שכניק, שואל אותו בין היתר מהו הספר האחרון שקרא. "האחרון של צחי הנגבי, לפני כן של נתניהו", משיב זוהר.

ענייני תקשורת

חשיפה. מודעה עצמית של "ישראל היום" מבשרת לקוראים כי לפי תוצאות סקר TGI שפורסמו השבוע שיעור החשיפה של החינמון עומד על 28% באמצע השבוע ו-28.3% בסופו – יותר מהמתחרה "ידיעות אחרונות", שמסתפק ב-21.6% ו-26.8% (בהתאמה). ובמילים אחרות: "ישראל היום" הוא העיתון הנקרא במדינה.

יועז הנדל (צילום: פלאש 90)

ב"ידיעות אחרונות", כנהוג בשנות הדעיכה של העיתון שפעם היה הנפוץ בישראל, לא עוסקים בכך. גם התפוצה של "ישראל היום" דועכת, כמובן, אבל לא בגלל עזיבת מנויים. כעיתון שמחולק בחינם, התפוצה של "ישראל היום" קשורה ישירות לכמות העיתונים שהמו"לית, מרים אדלסון, מחליטה להדפיס. בדיקת "העין השביעית" שהתבססה על נתונים רשמיים של "ישראל היום" העלתה שמאז 2017, בערך מהתקופה שבה נחשפה פרשת "תיק 2000", חלה ירידה קבועה ומובהקת בתפוצת החינמון. בשנה שעברה, לראשונה מאז הקמתו, הוחלט בעיתון להפסיק לפרסם את נתוני התפוצה.

דרך חדשה. יועז הנדל, שר התקשורת ופובליציסט לשעבר ב"ידיעות אחרונות", חונך היום ב"ישראל היום" טור שבועי חדש. התוכן, כרגיל אצל הנדל, נראה כאילו נפלט ממחולל טקסטים שהוזן במונחים "ציונות", "הסיירת", "ימין ליברלי" ו"אני אוהב את המדינה <אבל> מה קרה לנו?". ובקיצור: תרגיל במיתוג.

עושים לביתם. האייטם המרכזי בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" שוב הופקע כדי לייחצן מיזם של קבוצת מוזס – הפעם ועידת "האנשים של המדינה". ב"ממון" מתפרסם גם השבוע מדור שנרכש על-ידי בנק הפועלים. בעמודי החדשות של העיתון מדווחים ש"'יום מעשים טובים' יוצא לדרך בפעם ה-17", בידיעה שהיא חלק מהשת"פ ארוך השנים עם שרי אריסון, שעומדת מאחורי המיזם החברתי.

לקוראים לא נמסר שהעמותה שמנהלת את האירוע שילמה עבור פרסום הידיעה, אבל אלה מביניהם שניחנו בבלוטת חשדנות תקינה יכולים להסיק זאת מפסקת הפתיחה השיווקית: "כמעט כולנו טובעים במטלות היומיום: עבודה, ילדים, הסעות, קניות, סידורים, ביורוקרטיות ומה לא. ורק פעמים מעטות יש לנו הזדמנות לעשות משהו שימלא לנו את הלב, יגרום לנו להרגיש נפלא, שאנחנו חלק ממשהו משמעותי. עבור מיליוני ישראלים, 'יום מעשים טובים' הוא בדיוק זה".

ראש הממשלה אהוד אולמרט וממלאת מקום הנשיא דליה איציק מעניקים את פרס ישראל לעיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע. יום העצמאות, 2007 (צילום: מארק ניימן, לע"מ)

ברנע. נחום ברנע מקצה חטיבה קצרה מטורו לפרשת אבי חימי. ברנע מצדיק את החשיפה, אבל יוצא נגד החושפת: "אילה חסון, שהביאה את הסיפור, מתמחה בהפיכת ידיעה עיתונאית למלחמת חיסול פרסונלית. היא לא היחידה בתחום הזה, אבל היא בהחלט הבולטת בו. אנשים שנמשכים לכוחנות נוהים אחרי הנחרצות שלה, אחרי תמונת העולם בשחור-לבן, הקדוש הוא קדוש והנבל הוא נבל, והספקנות הנדרשת מתקפלת בתוך אמירה סרקסטית, שנזרקת כמו בועת סבון לאוויר".

בהמשך מציין ברנע ש"נתניהו אינו הראשון שחסון מאמצת", וש"קדם לו אהוד ברק". מבין השורות אפשר להבין שבכיר כתבי "ידיעות אחרונות" מוצא טעם לפגם בהתגייסות של עיתונאי למען ראש ממשלה. זה המקום לציין שבין ברק לנתניהו כיהנו בישראל עוד שני ראשי ממשלה, אריק שרון ואהוד אולמרט. שניהם היו מעורבים בפרשות פליליות, ושניהם אומצו על-ידי ברנע והעיתון שבו הוא כותב.

ראשיתה של התקופה השחורה ההיא מתוארת בפרק החדש של "שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת כתבות התחקיר של "העין השביעית" על תולדות השחיתות בעיתון של המדינה.