קיץ 2023

"השמים מאדימים, תחושת המחנק אפוקליפטית. אנחנו בתחילתו של עידן השריפות", נכתב בכותרת כתבה של חוקר האקלים ד"ר אבנר גרוס במוסף "הארץ", "מעולם לא תועדו באיחוד האירופי שריפות נרחבות כמו אלה שמשתוללות כעת ביוון, שאותן חוויתי על בשרי. לכך מצטרפות שריפות הענק בטנריף, הוואי וקנדה, כשברקע גלי החום הקיצוניים. והמחקרים חד-משמעיים: זוהי רק ההתחלה".

"כל מדען או מדענית מייחלים לכך שתחזיותיהם יתגשמו", פותח גרוס, "לא כך אצלנו, חוקרי שינויי האקלים. בלבנו אנחנו מקווים להתבדות. לצערי, נראה שעשינו עבודת חיזוי טובה מדי כששבנו והתרענו שאם נמשיך לפמפם פחמן הקבור במעמקי הים והאדמה אל האוויר - מופעי ההתחממות העולמית יתרחשו בזה אחר זה כמעט בכל נקודה בכדור הארץ ויערערו את מציאות חיינו.

"כשנסתכל לאחור בעוד עשור נזכור את השנה הזאת, שתהיה כנראה החמה ביותר בהיסטוריה המתועדת, כנקודת המפנה. אם עד היום חשבנו ששינוי האקלים הוא בעיה שנוריש לילדים ולנכדים שלנו, הרי שקיץ 2023 גרם לנו להפנים את האמת המרה: זו הבעיה שלנו".

שלום כיתה א'

כותרת המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" היא "לוח הכשל". השער מחולק בין צילום מחצית פניו של שר החינוך יואב קיש לבין כותרת משנה מפורטת: "ניתוק מהשטח: שר החינוך לא הופיע לחלק גדול מהכינוסים המסורתיים לפני פתיחת השנה. במחוז מרכז ובמחוז תל אביב משתתפים יצאו מהחדר בזמן הקרנת סרטון הברכה של קיש. דרג מקצועי מסורס: שבעה בעלי תפקידים מרכזיים במשרד הם על תקן ממלאי מקום, שניתן לפטר בקלות - בראשם המנכ"ל.

"התערבויות פוליטיות: לפי עדויות, 'לשכת השר עוסקת בבחירות לרשויות המקומיות ובאיך אפשר לעזור לליכוד או לש"ס לקדם את מה שחשוב למועמדים שלהן'. השר הנוסף: השר מטעם ש"ס, חיים ביטון, הפך לגורם דומיננטי ומקדם אג'נדה חרדית. שנת הלימודים נפתחת כשהמשרד שאמון על עתידם של מיליוני תלמידים חלש מתמיד".

"סקר 'מעריב': 70% מהישראלים לא מרוצים ממערכת החינוך הציבורית", נכתב בסופה של כותרת המשנה לידיעה הראשית של "מעריב". מתחת לנתונים העגומים, בבחירה מערכתית שלא נערך סקר אם היא מגוחכת או אירונית, נדפסים טורי ברכה קיטשיים של הנשיא יצחק הרצוג ושר החינוך קיש. שניהם מתרגשים, אבל קיש גם מספר ש"במסגרת תפקידו" השתתף במסע לפולין "וגם בטקסים ובאירועים אחרים". קיש לא מספר אם נכח באירוע הממשלתי המתמשך להצלת מערכת החינוך הישראלית, כנראה כי טרם התרחש.

"איך הצליחה מערכת חינוך ענייה לייצר תלמידים שהגיעו כל כך רחוק, בעוד המערכת הנוכחית שמתוקצבת בעשרות מיליארדים נכשלת שוב ושוב?", שואלת כותרת המשנה לראשית על שער מוסף "מעריב".

כתבת השער של "דה מרקר" עוסקת בבית הספר הפרטי "קינג סולומון סקול" בכפר הירוק, מייסודו של בן האוליגרך יצחק מירילשוילי, המייסד והבעלים של ערוץ 14. שכר הלימוד: 7,000 שקל בחודש. או בביביסטית: אזרח סוג ב'.

הכל גן עדן

"מקסים עלה מאוקראינה ונרצח בפיגוע במחסום", נכתב בכותרת שמעל לראשית על שער "מעריב". "חייל נהרג, חמישה פצועים במתקפה מחוץ למודיעין", נכתב בכותרת הראשית של ה"ג'רוסלם פוסט". "פיגוע רודף פיגוע", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס". הכותרת הראשית של "מקור ראשון" היא "מראשית 2023: 36 הרוגים בפיגועי טרור". "שנת 2023, שהבוקר נפתח השליש האחרון שלה, כבר הוכרזה כשנה המדממת ביותר מאירועי טרור מאז האינתיפאדה השנייה", נפתחת הידיעה הראשית. תמונתו של נתניהו אינה מופיעה לצד הכותרות, שמו אינו נזכר בטקסטים המודפסים על השער. טוב נו, זה נתניהו, לא בנט. תנו צ'אנס לבחור החדש.

"תושבי יו"ש: 'הלוחמים לא אשמים, התשובות צריכות להגיע מלמעלה'", נכתב בכותרת ידיעה של חנן גרינווד בעמוד 5 של "ישראל היום". הציטוט מופיע גם בידיעה עצמה, אבל לא המילה האסורה: נתניהו. מתחת לידיעה נדפס טור של קרני אלדד. היא כבר חריפה יותר, ומותחת ביקורת על ממשלת ה"ימין על מלא" ואנשיה ש"טובים בלצעוק מהטריבונה" ואין הבדל בינם לבין אנשי ממשלת בנט. גם כאן לא נזכר נתניהו, אבל יש תמונה קטנה, של חמישה שרים ו-כן כן, גם ראש ממשלה אחד. מה אתם יודעים.

"רמת המחירים בישראל גבוהה ב-38% מעל ממוצע ה־OECD. ממש טירוף", כותב שלמה מעוז ב"עסקים" של "מעריב", שמתנחם בכך שישנו גידול בעלייה המשכילה לישראל, שתחפה על היורדים בשל ההפיכה המשפטית. "מתייקר, אבל קצת פחות: מחיר הדלק יעלה ב-8 אגורות", מבשרת כותרת ב"ישראל היום". יש על מה לשמוח.

ב"גלובס" כותבת נטע סרוסי על קפיצה דרמטית (12.9%) שחלה ביולי-אוגוסט בהליכי חדלות פירעון של יחידים על חובות גדולים (מעל 160 אלף שקל). מתחילת השנה מדובר בגידול של 6.7% לעומת השנה שעברה, יותר מ-11 אלף איש. עו"ד המתראיין לכתבה אומר: "הדבר הוא תולדה ישירה של המצב ששורר כיום במשק אשר בא לידי ביטוי בהאטה כללית, בעליית הריבית, בצמצום מתן האשראי, בעליית המחירים, בעליית שער הדולר ועוד". "ברבעון השני של השנה חמשת הבנקים הגדולים הגדילו בעשרות אחוזים את ההפרשות בסעיף הפסדי האשראי – כריות הביטחון שמשמשות אותם למקרה שהלווים, חברות ומשקי בית, לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות שלהם", כותבת סרוסי.

במוסף G של "גלובס" מראיין דורון אביגד מנהלת שיווק בחברת הייטק: "אני חיה בחשש אמיתי לעתיד החילונים בישראל, ורוב הזמן לא מאוד אופטימית. אני מאמינה מאוד בלהילחם על המקום שלי פה, אבל גם יודעת שאם לא יהיה שינוי משמעותי בקרוב, אצטרך להכין אלטרנטיבות, כמו כל מי שאני מכירה מסביבי בהייטק. אני חברה בקבוצות פייסבוק של אנשים שעוברים לכל מיני מקומות בעולם, ומנהלי הקבוצות מספרים שקצב ההצטרפות פשוט מטורף. כולם עובדים על דרכונים, כולם בודקים לאן כדאי לעבור. אם המצב במדינה לא ישתנה בקרוב, ילכו מכאן טאלנטים שמחזיקים את ההייטק - ולא רק את ההייטק. וכן, אני חלק מזה".

ממשלתנו

שר החוץ אלי כהן "נכנס להיסטוריה כמי שהצליח להרוס לישראל יחסים עם מדינה שאיתה לא היו לה יחסים", מסכם יפה בן כספית ב"מעריב" את פרשת אלי כהן והשרה הלובית, שנאלצה להימלט ממדינתה אחרי שכהן אץ לפרסם את דבר פגישתם.

כספית - במקביל ליוסי ורטר ב"הארץ" ("עוד שבוע של גאווה ישראלית ואור לגויים מסתיים לו בתחושה של אפיסת כוחות וייאוש שכל אדם סביר חייב להרגיש. כלומר, עוד שבוע שבו פעילות נבחרי הציבור נראית כמו מערכון גנוז של מונטי פייתון") - מקדיש את טורו לשרי ממשלת נתניהו, מונה את כשלונותיהם ומחדליהם ולועג להם.

בכך אין חדש, אך מקטרג מפתיע לשר הגימטריה, ולבריונות הממשלתית הכללית, נמצא ב"מקור ראשון": חגי סגל מקדיש את הסיומת של טורו לניגוח פיטוריו של יו"ר דואר ישראל מישאל וקנין על-ידי שר התקשורת שלמה קרעי. "פרשת הדחתו", כותב סגל, "אינה נותנת מנוח. היא מדיפה ניחוחות של הסתאבות וכוחנות".

סגל מתאר את העבודה הטובה שעשה וקנין בשיקום הגוף הכושל, "אבל זמן קצר אחרי שדודי אמסלם הפך לשר וקיבל את מושכות רשות החברות, וקנין נקרא לשימוע רשמי אצל קרעי, לקראת החלפתו באלוף במיל. יפתח רון-טל. אילו היינו נשלטים היום על ידי ממשלה אחרת, שמאלנית נניח, חוגי הליכוד היו טוענים שישראל הראשונה שוב מנצלת את השנייה, אבל לקרעי ולאמסלם מותר".

בהמשך, אחרי שהוא מתאר התבטאויות "בסגנון משפיל, דורסני" של קרעי ושל שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן (המכונה בטור בטעות "שרת התקשורת", אבל אפשר היה לבחור מהמילון כל מילה אחרת), כותב סגל כי "הליכודניקים הבכירים" איבדו את ההדר הבית"רי, הם "משתוללים בטוויטר, מתלהמים ברדיו ונותנים פורקן לתחושות בטן דווקא בטלוויזיה. מפטפטים המון ועושים מעט, בושות בדרך כלל".

סגל יודע היטב מה הסיבה לכך שמדינת ישראל הופקרה בידיהם של קומץ בריונים לא מתפקדים: נתניהו אחוז שיגעון הגדלות והשליטה ניכש בעקביות ממפלגת השלטון כל פוליטיקאי הגון ורציני שיכול היה לקרוא עליו תיגר, בין השאר על-ידי בניית מכונת רעל אימתנית של שקרים וקונספירציות שכוונה בעיקר נגד מתחריו מימין. אלו שעוד נותרו עזבו מרצונם אחרי שתאוות הכוח שלו סיבכה אותו בפלילים. נתניהו הוא מי שהקיף את עצמו - ואותנו, בפוחחים ופוחזים.

אבל לסגל יש רק את האומץ לספק חצי דיאגנוזה. כשהוא נדרש לשאלת הסיבה למציאות העגומה שהוא מתאר, הוא הולך בדרכו של נתניהו ומאשים את "תנועת המחאה בקפלן". טענה שזקוקה נואשות למכונת זמן, שכן "תנועת המחאה בקפלן" קמה, כזכור, אחרי ובעיקר בעקבות, מינויי ממשלת הבריונים. אה, וגם התקשורת אשמה. בזה, סגל דווקא קצת צודק. אבל מסיבה הפוכה: התקשורת אשמה בהשתלטות של דמויות סהרוריות וביזאריות על חיינו לא בגלל שהדירה והפלתה אותם, אלא משום שנתנה להם בימה וחשיפה עצומות והפכה אותם לכוכבים.

במוסף "הארץ" מאיר עוזי בנזימן, מייסד "העין השביעית", זווית נוספת של ממשלת הדיליטנטים של נתניהו. "כולם בממשלה מודעים להיקף הנזק, אך איש אינו פוצה פה", נכתב בכותרת המאמר, "נוטים להשוות את ממשלת נתניהו למנהיגי המדינה במלחמת יום כיפור. אלא שכדי להבין את חומרת המצב, נכון יותר לבחון אותה אל מול ממשלת בגין ושרון, שבה לא היססו שרים לחלוק בגלוי על שר הביטחון".

"נתניהו", כותב בנזימן, "מוקף באוסף ביזארי של אומרי-הן, פוליטיקאים טירונים חסרי-חוליות ובצדם אישי ציבור מנוסים שהתקרנפו לחלוטין. איש מחברי הממשלה המקיפים אותו אינו מוצא לנכון להעמיד אותו על השגיאה הגורלית שהוא עושה בערערו את היסודות שעליהם עומדת המדינה. איש מהם אינו מעז להתייצב מולו (ומול יריב לוין) ולאיים עליו באופן מוחשי מפני אובדן השלטון כתוצאה מסירובו לבלום את ההפיכה המשטרית. איש מהם אינו משתחרר מהפחד מפני כעסו (ונקמתו) אם יסרב להוסיף לציית לתכתיביו".

ואם זה לא מספיק, ישנה בעיתוני היום עדות אופי נוספת על הממשלה, הפעם מתוך תוכו של הליכוד: במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתראיין חבר הכנסת דני דנון. "התחייבנו להביא ביטחון אישי לאזרחים ולא הבאנו את הבשורה", היא כותרת הראיון שנפתח בתיאור חלקו של דנון במשחק הכסאות של הרכבת הממשלה.

"אחרי הבחירות האחרונות, בנובמבר 2022, התייצב דני דנון אצל הבוס", כותבת אתי אברמוב. דנון, מקום 12 בפריימריז של הליכוד "היה בטוח שייצא משם כשבאמתחתו תפקיד של שר בכיר". "נפגשנו", מתאר דנון, "ונתניהו הציע לי כל מיני תיקים חסרי משמעות. השר לענייני מודיעין למשל. נהג ושמונה עוזרים, עם אפס תוכן. כיוון שלא רציתי להיות שר לענייני סודה או מים, בחרתי לוותר. [...] כשביקשתי הסבר, ביבי אמר שזה לא אומר כלום. לא ויתרתי לו. 'תסביר לי לפי איזה קריטריון אתה מחלק תיקים', אמרתי לו, 'ואני אסביר לך למה אתה בוחר לעקוף אותי'". נתניהו, אומר דנון, לא ענה.

"אמרתי לו, 'אני לא הולך לתקוף אותך', נגיד כמו דודי אמסלם שיצא נגדו בצורה חריפה, או מאי גולן. שניהם לא היו מרוצים, נשארו בבית, לא הגיעו לכנסת, וקיבלו תיקים. טירון פוליטי היה יכול להסתכל עליהם, ולהגיד: 'אם אתה רוצה להיות שר, ככה תנהג' [...] יהיה תפקיד רציני? אני אגיע. אבל אם זה כדי להיות שר אחד מבין 32 שלא עושה הרבה, אעדיף להיות ח"כ". מחוץ לדיון לגבי הנזק שעושה שר המשטרה איתמר בן-גביר, הראיון לא מתעכב על הנקודה היותר כואבת - מה עושים השרים שכן קיבלו תפקידים רציניים.

"רק דבר אחד מעכיר את שלוותם וטורף את שנתם ונפשם של כל השותפים לפשע שנעשה עכשיו במדינת ישראל: המחאה", כותב כספית ב"מעריב", "העובדה שאף אחד מהם, כולל ראש הממשלה, לא יכול להפציע בשום מקום על פני כדור הארץ בלי להיתקל באותם אזרחיות ואזרחים גיבורים, עיקשים, מתמידים ומסורים, מעבירה אותם על דעתם. [...] היא צורבת אותם בעיקר בגלל אופיה. כשהם שומעים את הזעקות 'בושה', כשהם מביטים בישראלים שלא מרפים מהם, שמגיעים לכל מקום, בכל שעה, בכל מזג אוויר, הם יודעים את האמת. הם רואים את פניה של המחאה ודרכם, הם נתקלים בפרצופם שלהם. המראה הזה מחריד אותם".

"לא סתם", ממשיך כספית, "יצא ינון מגל, נושא הדגל העיקרי של הביביזם בימינו, במסע איומים והטרלות כנגד ראשי המחאה. הוא מבין את המצב. אבל הוא לא יוכל לשנות אותו. מיליוני ישראלים לא ויתרו עדיין על מדינתם. הם יילחמו עליה כאן, שם ובכל מקום, כל עוד יש תקווה להצלתה. ויש". ואם מישהו רוצה להבין איך הגענו עד הלום, וכיצד קמה בישראל הממשלה הכושלת בתולדותיה, הוא יכול להתחיל מהעובדה הזו: בן כספית חזר, שוב, לשדר עם ינון מגל את תוכנית הרדיו הפופולרית שלהם.

הפרחים לקרעי

ארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית יוצאים לארה"ב להתרים כספים, כותב יוסי ורטר, "היעד המוצהר הוא בין 30 ל–50 מיליון דולר". "פוקוס מרכזי" בעבודת ההתרמה צפויה לקבל "'רפורמת קרעי' בתקשורת הישראלית".

"האמריקאים, גם אלה שמעורים במצב, מתקשים להבין לעומק את מהות האירוע ההיסטורי שמתרחש כעת בישראל", מסביר ורטר את הרציונל, "מונח כמו 'עילת הסבירות' לא אומר להם הרבה. בארה"ב הוא לא קיים. שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים מובן יותר, אבל שם הנשיא בוחר את שופטי העליון. הם מבינים שנתניהו וממשלתו האולטרה גזענית, דתית ולאומנית חותרים לשנות את אופיה הדמוקרטי של ישראל, לשים קץ ל'ערכים המשותפים' שעליהם מדבר הנשיא ביידן ולתת בידי הממשלה כוח עודף הרסני. אבל כשפורטים את כל זה לפרוטות, זה לא נשמע נורא כל כך. קשה להסביר את תמונת הפאזל דרך החלקים.

"מה כן יכול 'להביא את המסר הביתה' באופן יעיל יותר, שאלו עצמם הישראלים שוחרי הטוב. התשובה היתה מתחת לאף: תוכנית קרעי. זו ממש מתנה למתנגדי ההפיכה. סעיפי הרפורמה שלו מנוגדים בתכלית לאתוס האמריקאי. הם מריחים כמו טורקיה פינת צפון קוריאה. לעתים מוטב להתמקד בעץ אחד או שניים, מאשר לנסות ולהסביר את כל היער. גם בישראל, אגב. אחת מסיסמאות המחאה היא 'תתנגדו ל–225 חוקי דיקטטורה משיחית'. זה מבהיל, אבל גם קשה לקליטה. על אחת כמה וכמה לקהל זר. סעיפי תוכנית קרעי בהירים וקלים להבנה. הוצאתם לפועל תהיה הרסנית עבור התקשורת הישראלית, ומכאן עבור הדמוקרטיה הישראלית".

לפי ורטר, "עיקרי הרפורמה הקרעית תורגמו לאנגלית, וכל סעיף זכה לניתוח והסבר. המסמך הועבר ושורשר מאחד לשני, חבר שלח לחבר". מי שמעוניין לקרוא על חוק קרעי בעברית - בעמוד הזה מרוכזות סקירות של חוות הדעת הרבות שהוגשו כהתנגדות לחוק.

מי צריך צבא

"למעלה מ-470 פיגועים סוכלו בחסדי שמים", נכתב בכותרת על שער "יתד נאמן".

לא צריך להצטדק

ב"דה מרקר" מקדישים כתבה לתרומתם של בוגרי בצלאל לכלכלה, בתגובה לאמירתו של יו"ר הציונות-הדתית בצלאל סמוטריץ' שהשווה אותם לתלמידי הישיבות וטען ש"יחיו כל ימיהם על חשבון הקופה הציבורית". רעיון יפה, אבל לא עברו מספיק שנים מאז סיסמת "זה הכל כסף" של "דה-מרקר", בשביל שאפשר יהיה לגנוז אותה לעד?

נעזוב את זה שהאמירה של סמוטריץ' חסרת כל אחיזה במציאות, כפי שמציינים גם ב"דה מרקר" (אברכים מקבלים כסף מהמדינה. איזו קופה ציבורית מממנת את בוגרי בצלאל? אולי בגן החיות התנכ"י), אבל הרי גם אם כל בוגרי בצלאל מעתה ועד עולם לא יכניסו שקל ממה שלמדו באקדמיה, עדיין דבריו של סמוטריץ' יהיו נלעגים, באופן עמוק ויסודי. הרי סמוטריץ' אמר מה שאמר על בסיס התפיסה החרדית כי לומדי התורה תורמים דבר מה חשוב הרבה יותר מהכנסה כספית: הם תומכים בתרבות היהודית. ובעוד שעם הטענה הזו אפשר בהחלט להתווכח (התרבות היהודית שרדה מצוין גם בלי שציבור עצום יפטור עצמו מעול דרך ארץ), הרי שאין שום ספק בדבר החיוניות של לימודי הרוח והאמנות לקיומה של תרבות ישראלית.

דופקים את השחורים (ואת הנשים)

שער מוסף הנשים של עיתון ש"ס "יום ליום", 1.9.23

שני הילדים שתצלומם נמתח לכל אורך שער מוסף הנשים של העיתון "יום ליום", הם בעלי עור ושיער בהירים. בחירה מעניינת כשמדובר בבטאון של תנועת ש"ס, שעושה את ההון הפוליטי שלה מהצבעה על קיפוח של בני עדות המזרח. הצילום, אגב, לא קשור בשום צורה לכתבת השער, ראיון עם שחקנית בשם שלומה רבקה לוין. תצלומה של לוין לא מופיע לצד הפניית השער - וגם לא בכתבה עצמה.

לצד הדרת נשים, תירוץ אחר לבחירה בתצלום של ילדים למוסף שער הנשים יכול להיות הפנייה המתייחסת לשנת הלימודים שנפתחת היום: "שנת לימודים חדשה החלה ואנחנו רוצים לבדוק מה אתם יודעים על הכריך הפופולארי ביותר, כריך עם גבינה!". מילא הטרלול הרגרסיבי, אבל כריך גבינה הוא הכריך הפופולארי ביותר? באיזה עולם? מי אמר? זו פסיקה של מועצת חכמי התורה?

ההפנייה מובילה לטור ויקיפדי של "נטורופתית" ועוסק ב"שתי הגבינות הפופולריות" - הלא הן "גבינה לבנה" ו"גבינה צהובה". ידעתם ש"גבינת השמנת כשמה כן היא, היא מכילה שמנת"? וש"השם גבינה צהובה נועד להבדיל אותה מהגבינות הלבנות"? (אגב, משרד הבריאות, כמו גופי בריאות אחרים בעולם, ממליץ להפחית ככל האפשר בצריכת גבינה צהובה, שעשירה בשומן רווי, כולסטרול ונתרן. המלצה שלא הגיעה ל"יום ליום").

ואם כבר אנחנו קוראים את מוסף הנשים "מרגלית", הנה עצה מבעלת הטור "אמא יד 2": "חמות צריכה לשתוק", היא קובעת, "או ליתר דיוק, לדבר על שלושה נושאים: מזג אוויר, אופנה ומתכונים". את הקביעה היא מתקפת באמצעות סיפור: בנה וכלתה שבאו לביקור בשבת לנו ביחידה הסמוכה לבית, ובבוקר אמר לה בנה שלא ישן טוב כי אשתו לא הסכימה להדליק את המזגן. החמות גערה בכלה, זו נעלבה, והבן הסביר לאמו שהיא רצתה לחסוך בחשבון החשמל של חמותה. אופס!

המסקנה של בן אנוש נורמלי: במשפחת יד2 יש בעיית תקשורת בין סבתא יד2 לבין כלתה, שיכולה להיפתר באמצעות שיח פתוח (סבתא: למה לא הדלקת את המזגן. כלה: רציתי לחסוך בחשמל. סבתא: זה בסדר נשמה, פעם הבאה תדליקו). המסקנה של עיתון ש"ס: חמות לא צריכה לדבר עם כלתה על שום דבר חוץ ממזג האוויר (ואופנה ומתכונים). כנראה שזו המסקנה המתבקשת בחברות שאסור לראות בהן תצלום של אשה ושיש בהן כריך פופולרי (והוא "עם גבינה").

מה נסגר

"ההורים נושמים לרווחה, השגרה חוזרת", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", ביום חג פתיחת הלימודים. אותו עיתון שינופף בגאון במספר הילדים שנולדים בישראל בחג העצמאות. מה נסגר עורך יקר? מה רע כל כך עם הילדים החמודים בבית?

צביעות

בטורו המשפטי השבועי ב"גלובס" כותב הכתב המשפטי אבישי גרינצייג על הצביעות של בית המשפט העליון ש"מצד אחד הוא הסמן הכי ליברלי ופרוגרסיבי מבין הרשויות בישראל, ומן הצד השני הוא הכי קנאי כאשר מדובר בשינויים שנוגעים אליו אישית". הרקע: ההתנגדות לקריאת התיגר של שופט העליון יוסף אלרון על שיטת הסיניוריטי והכרזתו על התמודדות על משרת נשיא העליון.

גרינצייג סונט בשופטי העליון שמבחינתם "מדובר בצלם בהיכל ובחילול הקודש", למרות שעיקרון הסניוריטי "לא מעוגן בשום חוק ואין לו שום מעמד משפטי מחייב": "כך נתפס רצון של שופט מכהן בבית המשפט העליון, שכיהן לפני כן כנשיא בית משפט מחוזי, להציע את עצמו כמועמד לנשיאות בהליך דמוקרטי ובהתאם לחוק - כפגיעה נוראה בשלטון החוק. האווירה היא כאילו פולש זר או אולי סוס טרויאני מנסה להשתלט על העליון, בעוד שמדובר על שופט ראוי ומכובד שמכהן בתפקידו מזה שלושה עשורים".

נניח רגע לקביעה של גרינצייג - עיתונאי כבר כמה שנים - בדבר היותו של אלרון ראוי ומכובד, אבל אם כבר מאשימים בצביעות כדאי לספק את ההקשר המלא. משהו עם רפורמה משפטית? זו שמסעירה את המדינה מתחילת השנה ושחלק גדול מהציבור סבור שהיא בעצם הפיכה משטרית? אולי הנושא כאן אינו נוהל טכני כזה או אחר אלא ניסיון להשתלטות פוליטית על בית המשפט?

בימים כתיקונם ניתן היה לקיים דיון מלומד על שיטת הסיניוריטי (או כל שינוי אחר) ולכנות בשם צבוע מי שמסרב לשמוע על כל שינוי. באוגוסט 2023 צריך להיות מנותק כדי לקבוע זאת. או צבוע.

ב"מקור ראשון" כותב הכתב המשפטי יהודה יפרח על הכרזת אלרון, מותח ביקורת על מי שמתח עליה ביקורת וקובע כי מדובר בצעד אמיץ, מוצדק ואלטרואיסטי, ושהצדיק אלרון בא להזכיר לנו שבבית המשפט צריכים להישמע קולות מגוונים ועד כמה בלתי נסבלת היא מציאות בה אין בבית המשפט שופטים התומכים ברפורמה המשפטית של ממשלת נתניהו.

כמו גרינצייג, גם יפרח מתעלם מההסכמה הרחבה - באקדמיה, בציבור ובעיתונות - לפיה "הרפורמה המשפטית" אינה באמת רפורמה, כלומר מהלך לתיקון המערכת, שאפשר להתדיין לגביה, אלא מהלך השתלטות פוליטי. ואם כן, מדוע שנרצה שופטים שיתמכו בכך?

בחירתה של מרים

שלדון ומרים אדלסון, מייסדי ובעלי "ישראל היום", היו מהתורמים הגדולים ביותר למפלגה הרפובליקאית בכלל ולטראמפ בפרט. באמריקה. בישראל, הם ללא ספק התורמים הכי גדולים שהיו לנתניהו אי-פעם. לפי הערכות, הביביתון עלה להם בהפסדים של כמיליארד שקל לפחות. אלא שגם נתניהו וגם טראמפ הקדיחו את תבשילם, והמשפחה - ואחר-כך האלמנה - התרחקה משניהם. מאז, שואל את עצמו מי ששואל, במי תבחר אדלסון, אם בכלל, להיות הסוס המרופד בבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב. ובכן:

מתוך שער "ישראל היום"

קשקושים

קשקוש (1): ב"מקור ראשון" כותב חנן עמיאור על פרשת הרוגלות במשטרת ישראל. כנהוג בתקופתנו, הטור מקדם פוזיציה פוליטית צרה ולא חלילה עמדה ערכית כלשהי (רק בביבי-לנד הימין הקשוח מודאג פתאום ממדיניות אכיפה קשוחה מדי). אבל השימוש שעושה עמיאור בעובדות הוא גמיש גם ביחס לרוח התקופה.

עמיאור קובע שהרוגלה הופכת את הטלפון למכשיר ריגול - טענה מוכחשת שמעולם לא הוכחה. עמיאור קובע ש"מאות נפגעי עבירה אינם יודעים כלל שהפרו את פרטיותם", למרות שהמקרים שבהם היתה חריגה מהצו היו ספורים. עמיאור כותב ש"כלכליסט" חשפו כי השימוש המשטרתי בתוכנה נעשה "ללא אישורים, פיקוח או בקרה", זאת למרות שוועדת בדיקה קבעה שלא היה ולא נברא ו"כלכליסט" מעולם לא הציגו ראייה לכך, בנימוק של "חיסיון מקורות". ועדת הבדיקה גם הכחישה באופן ספציפי את רשימת השמות שסיפק "כלכליסט" - אולי פריט המידע היחיד שלא היה טענת אווירה כללית.

עמיאור כותב ש"התקשורת" (כאילו יש בישראל תקשורת מונוליתית המדברת בקול אחד, ולא עשרות כלי תקשורת המשרתים את הימין בכלל או את נתניהו בפרט, כולל זה שבו עמיאור כותב) נהגה בצביעות והתעלמה מהחשיפה של "כלכליסט" ברגע שהתברר שנעשה שימוש ברוגלה בתיקי נתניהו. זה פשוט לא נכון - "התקשורת" הסתערה על החשיפה בתאווה והקדישה לה כותרות ראשיות (דווקא התקשורת הביבסטית התלהבה פחות). היחס השתנה כשהתגלה שמול ההכחשות הנמרצות, "כלכליסט" לא מסוגל לספק שום הוכחה או ראייה לטענות החמורות שהעלה.

עמיאור כותב ש"התברר" שבמסגרת חקירות נתניהו המשטרה שתלה רוגלות בטלפונים של אנשים שהיו קשורים לנתניהו, גם כאלה שאינם חשודים בדבר, כדי "לדוג" מידע מפליל על נתניהו. ובכן, מחוץ לדמיון הקולקטיבי של היקום הביביסטי, דבר כזה מעולם לא התברר, ואף נבדק ונמצא כלא אמת.

עמיאור קובע שזו כנראה הפרשה האיומה ביותר שנחשפה בישראל, קביעה שהלוואי שאפשר היה לכתוב שהיא השטות המגוחכת ביותר שנכתבה בישראל, אלמלי שטויות מגוחכות כמוה מתפרסמות לעייפה מדי יום. תזכורת: מה שנותר נכון לעכשיו מ"הפרשה האיומה" ש"נחשפה" ב"כלכליסט" (מערכת האכיפה כולה, בקנוניה החובקת את כל דרגי המשטרה והפרקליטות, משתמשת ברוגלות באופן לא חוקי, ללא צווים, נגד אזרחים שאינם חשודים בדבר, כולל דמויות בכירות בשירות הציבורי, למטרות דיג והפללה) הוא שהיתה חריגה מהצו במספר מקרים של שימוש בתוכנה נגד חשודים בפלילים, וגם אז לא נעשה שימוש בחומרים החורגים.

ילדים, התוכלו לחשוב על דברים איומים יותר שקרו במדינת ישראל מאז הקמתה?

ובכן, אם לא הצלחתם לחשוב על משהו כזה, עמיאור יכול לעזור. לקראת סוף הטור המקושקש הוא קובע, כעובדה, שהמשטרה והפרקליטות יצאו למסע ציד נגד נתניהו כדי לתפור לו תיקים. ממשלת ישראל, למה לבזבז זמן וכסף על הקמת ועדת חקירה? חנן עמיאור כבר בדק ומצא. מה שמביך הוא שב"מקור ראשון", שמחזיק מעצמו עיתון האיכות של הימין, מפרסמים טור שמפמפם כעובדה את תיאוריית הקונספירציה הרעילה של ראש ממשלה נאשם בפלילים (אגב, גם הכתבה העיתונאית שמקדישים ב"מקור ראשון" לפרשת הרוגלות, של יהודה יפרח, סותרת את הקביעות המופרכות של עמיאור).

סוגיית השימוש המשטרתי בתוכנות ריגול היא חשובה, רצינית וחיוני שיתקיים לגביה דיון ציבורי - לא רק לגבי אופן השימוש בתוכנות אלא גם לגבי עצם השימוש בהן. כרגע, בניגוד גמור למה שכותב עמיאור, מה שמונע דיון ציבורי ענייני (וחקירה ובדיקה ענייניים) בנושא הזה אינו "התקשורת" אלא ביביסטים כמוהו, המכתימים כל סוגיה ציבורית בהטייה ממאירה ודמיונות חולניים.

קשקוש (2): על שער מוסף העסקים של "יום ליום" נדפסת הכותרת "הנתונים נחשפים: תמלוגי הגז מעל 11.7 מיליארד". הקשקוש הזה, שנשאב כמובן מהודעה לעיתונות של שר האנרגיה ישראל כץ, התפרסם גם בכלי תקשורת רבים אחרים. אין כאן כמובן שום "חשיפה", מדובר בנתונים פומביים המתפרסמים מדי שנה. כן יש כאן הטעייה רבתי.

ראשית, הסכום שנוקב בו "יום ליום" הוא של כל התמלוגים מ-11 השנים האחרונות, ולא - כפי שניתן להבין - מהשנה הנוכחית. שנית, הגידול השנתי שכץ מתהדר בו נובע מהתחזקות השקל - תוצאה כלכלית שלילית בהחלט של ההפיכה המשטרית. ושלישית, מדובר בתמלוגים עלובים: חברות הגז מכרו בעשור האחרון בכ-90 מיליארד שקל, שאת רובם אנחנו שילמנו בחשבון החשמל (המתייקר), כיסו את ההוצאות מזמן ורושמות רווחי עתק דמיוניים.

ענייני תקשורת

לגזור ולשמור. האם מ. כרמלי פירסם ב"המודיע" החרדי את סקופ חייו? האם נתניהו נערך להפלת הממשלה? השאלה השנייה נדפסת ככותרת כתבה של כרמלי במוסף "המודיע", ולאחריה המילים הבאות: "חשיפה: ראש הממשלה בנימין נתניהו נערך מאחורי הקלעים להפלת ממשלתו הנוכחית. המהלך מתואם עם גורמים בכירים מאוד בבית הלבן. אינטרס פוליטי של הנשיא ביידן ואינטרס פוליטי של ראש הממשלה נתניהו פגשו לוח זמנים חופף, שהשפעתו על הזירה הפוליטית הישראלית, ועל האיזור כולו, עשויה להיות משמעותית מכל מהלך פוליטי אחר שנרקם כאן מזה עשרות שנים".

"המודיע", נכתב בהמשך, "ביקש את התייחסותם של כל הנוגעים בדבר, ובעוד שבצד האמריקאי הפרטים אושרו, בצד הישראלי הכחשה מוחלטת". כותרת המשנה הארכנית מסתיימת בקביעה: "נראה כי ניתן לקבוע, כי הממשלה הנוכחית תשרוד לכל היותר עוד כחצי שנה".

העיתונות החרדית לא מצטיינת במיוחד ב, ובכן, עיתונות. איך נאמר בזהירות? אני מפשפש בזכרוני ולא מצליח להיזכר בחשיפות עיתונאיות מהדהדות של "המודיע". אבל מי יודע? הפרסום הזה הטריד את הליכוד לפחות עד כדי הפצה בקבוצות הליכודיות הכחשה נמרצת ומפורטת של הסקופ.

פיזיקה. בעיה בפיזיקה שעוד לא מצאו לה תשובה: מדוע באותו עולם צריכים להיות קיימים גם השער של מוסף "גלובס תרבות" וגם ויקיפדיה?

דיסקליימר. בכתבה (המעניינת) של קרן צוריאל-הררי ב"גלובס" על בינה מלאכותית מופיע המשפט "מעכשיו זו שיחה אמיתית עם רועי ששון, לא כזו שנכתבה על ידי AI". מעניין מתי גילויים נאותים כאלה יתחילו להיות נפוצים, ואחר-כך, מתי הם יפסיקו להופיע כליל.

גאווה מפוקפקת. קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו לבעיה חמורה: הדיווחים על רצח שרית אחמד בידי בני משפחתה בשל נטייתה המינית "לא קוטלגו על רקע תרבותי". צודק קלמן. התקשורת והציבור צריכים למחות נגד פשעי וביטויי שנאה על רקע נטייה מינית, ולא משנה אם הפושעים, בדיבור, במעשה או במדיניות, הם יהודים או ערבים. אפשר לקחת דוגמה מקלמן, שנלחם ללא הרף בתופעה החולנית של שנאת הלהט"ב, שיש לה למרבה הבושה ייצוג נרחב בכנסת (רובו יהודי), ומקדיש את הנוכחות התקשורתית המסיבית שלו, בעיתון, ברדיו ובטלוויזיה להוקעת הפוליטיקאים והרבנים שמפיצים את השנאה הזו למרות שרבים מהם מגיעים מהמגזר החברתי והפוליטי איתו הוא מזדהה בגאווה. אה לא?

אופס. יעקב ברדוגו מזהיר ב"ישראל היום" מהשפעתן השלילית על גורל המדינה של "דמויות הסובלות משגעון גדלות".