מעל כל ועדת בדיקה ממשלתית מבית היוצר של ממשלות בנימין נתניהו מתנוסס דגל אזהרה אדום עם חשד מובהק לניגוד עניינים פוליטי. השימוש הקלוקל בכלי המאתגר הזה הגיע בימי ממשלות נתניהו לשיא. מבחינה זו, מינויו של השופט המחוזי בדימוס משה דרורי ליו"ר ועדת הבדיקה של פרשת פגסוס במשטרה הוא רק קצה הקרחון.
הסערה סביב ועדת דרורי קמה, בין היתר, לאור התנגדותה המוצדקת של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, להסמיך את הוועדה לבדוק "הליכים פליליים תלויים ועומדים". ברקע הביטוי המעורפל הזה ניצבים תיקי נתניהו (שהדיר עצמו באופן רשמי מהדיון על הקמת הוועדה).
מכאן שהוועדה ושושבינה, שר המשפטים לוין, חשודים מראש בניגוד עניינים. בלשונה המשפטית של היועמש"ית, הסמכת הוועדה לעסוק בתיקים מתנהלים "חורגת מהסמכות המוקנית לשר המשפטים ולממשלה בסעיף 8א לחוק, וחותרת תחת עקרונות יסוד של עצמאות מערכת אכיפת החוק". לוין מצידו טוען, שמי שנגועה בניגוד עניינים היא דווקא היועמש"ית, שמנסה "להכתיב את גבולות הגזרה של בדיקה שקשורה לאופן הפיקוח והייעוץ המשפטי שניתן לממשלה".
בין שכך ובין שכך, ברור שעם הקמת הוועדה, לוין הצליח לסגור חשבון היסטורי שקשור לוועדת בדיקה ממשלתית אחרת. הוא וחבריו לממשלה ה-34 הפסידו בסיבוב מוקדם, כאשר היועמ"ש אביחי מנדבליט ובג"ץ הצליחו לטרפד את ועדת פיינשטיין, ועדת בדיקה ממשלתית שנועדה לבדוק את המחלקה לחקירות שוטרים.
עו"ד גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה (צילום: יונתן זינדל)
הוועדה הוקמה ע"י ממשלת נתניהו בפברואר 2020, ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת ה-23, בזמן שלוין היה שר התיירות. הרקע להקמתה היה פרשת מותו של סלומון טקה, בן העדה האתיופית שנורה למוות ע"י קצין משטרה. הוועדה הוקמה בתמיכת נתניהו ושר המשפטים דאז, אמיר אוחנה, לאחר שחבר הכנסת גדי יברקן, אף הוא בן העדה האתיופית, ערק לליכוד ממפלגת כחול-לבן בראשות בני גנץ. יברקן טען שנתניהו הבטיח לו את הקמת הוועדה בתמורה לעריקתו הפוליטית. על רקע זה, היועמ"ש מנדלבליט סבר שהקמת ועדת הבדיקה משולה להבטחת בחירות בלתי-חוקית. אלא שהממשלה התעלמה מאזהרותיו, ומיהרה להקים את הוועדה.
אחד המבקרים החריפים והקולניים של עמדת מנדבליט היה לוין, שטען שהיא מפלה בין האופוזיציה לקואליציה. בנוסף, לוין טען שעמדת היועמ"ש, שלפיה רצוי שבראש הוועדה יעמוד שופט עליון, בטעות יסודה. הוועדה יצאה לדרך אולם תוך זמן קצר עבודתה הוקפאה ע"י בית המשפט. בספטמבר 2021 בג"ץ ביטל את החלטת הממשלה להקים את הוועדה, וסופה שהיא התפזרה מבלי להשלים את הבדיקה ומבלי להגיש דו"ח.
טירפוד ועדת פיינשטיין לא היה המקרה היחיד בו היועמ"ש מנדלבליט התקשה לעכל ועדת בדיקה ממשלתית. היועמ"ש הקשה גם על ועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, שהוקמה בנובמבר 2020. חברי הוועדה התפטרו כחודש לאחר הקמתה, מבלי שהיא בעצם עשתה דבר, בשל שורה של הגבלות שהיועמ"ש הטיל עליה. השופט סטרשנוב נימק את התפטרותו בכך שהיועמ"ש "השאיר את עבודת הוועדה ריקה מכל תוכן".
אשר גרוניס, נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס ויו"ר ועדת החקירה בפרשת הצוללות (צילום: יונתן זינדל)
ועדת החקירה הממלכתית לחקר פרשת הצוללות, בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס, הוקמה רק בינואר 2022, בזמן שיאיר לפיד היה ראש הממשלה, ולא בכדי. ראש-הממשלה נתניהו ממש לא אוהב ועדות חקירה ממלכתיות (שפועלות מתוקף חוק ועדות חקירה תשכ"ט-1969).
לעומת זאת, נתניהו נוטה להקים ועדות בדיקה ממשלתיות (שפועלות מתוקף סעיף 8א לחוק הממשלה התשס"א-2001). במשך 15 שנותיו כראש ממשלה לא הוקמה ולו ועדת חקירה ממלכתית אחת. לעומת זאת, בין השנים 2023-2019 ממשלות נתניהו הקימו ארבע ועדות בדיקה ממשלתיות.
כמו לתת לחתול לשמור על השמנת
מה ההבדל בעצם בין "ועדת בדיקה" ל"ועדת חקירה"? אף שהשאלה הזאת עשויה להישמע כהתפלפלות שמתאימה לסמינר משפטי, היא צריכה לעניין כל מי שחרד לשלטון החוק ואתיקה ציבורית. קיימים שלושה הבדלים עקרוניים בין שני סוגי הוועדות, שלושתם יחד קשורים למידת העצמאות של הוועדה והנייטרליות הפוליטית שלה.
ההבדל הראשון נוגע למינוי חברי הוועדה. במקרה של ועדת בדיקה ממשלתית, הממשלה או השר שיוזם את הקמת הוועדה, גם בוחרים את חבריה. במקרה של ועדת חקירה ממלכתית, הממשלה רק מקימה את הוועדה, אך מינוי החברים מבוצע בפועל ע"י נשיא בית המשפט העליון. כך נמנע או לפחות קטן החשש לניגוד עניינים.
ראש ועדת הבדיקה לפרשת הרוגלות, השופט בדימוס משה דרורי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
הבדל שני קשור לעובדה שבראש ועדת חקירה ממלכתית חייב לעמוד שופט עליון, בעוד שלוועדת בדיקה ממשלתית מספיק שהיו"ר יהיה שופט מחוזי.
הבדל נוסף, שלא טבוע בחוק, קשור ללוח הזמנים של הוועדות. בעוד שלוועדות חקירה ממלכתיות בדרך כלל לא מציבים מועד סיום (שהרי מדובר בוועדות שאמורות להיות עצמאיות), לוועדות בדיקה ממשלתיות נהוג לקצוב טווח עבודה קצר, עם אופק פוליטי נראה לעין.
כך לדוגמה, לוועדת דרורי לחקר פרשת הרוגלה הוקצבו שישה חודשים מיום התכנסות הוועדה. משך זמן זה למעשה מבטיח שגם אם יוכרזו בחירות כלליות לכנסת, הוועדה תגיש את מסקנותיה לממשלה הנוכחית. התופעה ידועה גם מוועדות בדיקה נוספות. לוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות הוקצבו ארבעה חודשים. בכתב המינוי של ועדת פינקלשטיין לחקר בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע, שהוקמה ע"י הממשלה ה-36 בראשות בנט, הודגש שהיא מתבקשת לסיים את עבודתה "בהקדם האפשרי".
לא למותר לציין שבפועל זמן העבודה הממוצע של ועדות חקירה ממלכתיות אכן ארוך בהרבה מזה של ועדות בדיקה ממשלתיות. הממוצע הכללי עומד על כ-19 חודשים, כאשר מספר ועדות ממלכתיות חרגו מכך בצורה משמעותית. ועדת אור לחקר מהומות אוקטובר 2000, כמו גם ועדת בכור לחקר פרשת ארלוזורוב, למשל, עבדו כשלוש שנים כל אחת. שיאנית הוועדות היתה ועדת כהן-קדמי לחקר פרשת ילדי תימן, שישבה על המדוכה כמעט שבע שנים.
במילים פשוטות, ועדת בדיקה ממשלתית היא קצת כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. לממשלה שמורה מידה לא מבוטלת של שליטה על אופי הבדיקה, הן באמצעות מינוי בודקים נוחים בעבורה, הן במיקוד הבדיקה על נושאים ספציפיים, והן בהגבלה של לוח הזמנים שלה. בנוסף, הממשלה כלל לא מחויבת לאמץ או ליישם המלצות ומסקנות שמגישה ועדת חקירה ממלכתית, לא כל שכן ועדת בדיקה ממשלתית.
רף ציפיות גבוה
דוגמה בולטת לפוליטיזציה של ועדות בדיקה ממשלתיות היא המקרה של פרופ' יחזקאל דרור, שנמנה עם חברי ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השניה. זמן קצר אחרי הגשת הדו"ח ב-2008, דרור צוטט ב"מעריב" כמי שאמר: "אם אנחנו [חברי הוועדה] חושבים שראש הממשלה יקדם את השלום, זה שיקול מכובד מאוד. מה אתה מעדיף, ממשלה של אולמרט וברק או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?".
חרף ההבדלים המהותיים שבין ועדות בדיקה לוועדות חקירה, הגבול התדמיתי ביניהן די מטושטש
לאחר פרסום הדברים, דרור טען שהם לא הובנו כהלכה. פרופ' רות גביזון, שאף היא היתה חברה בוועדת וינוגרד, אמרה בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2011 שהוועדה "כלל לא היתה צריכה לקום", ושהיא הוקמה ע"י ממשלת אולמרט "כמנגנון שייתן לו זמן" פוליטי. לדברי גביזון, הוועדה היתה בעצם "הרע במיעוטו" בהשוואה לחקירה ממלכתית. הרי חקירה שכזו היא לכאורה עצמאית וחזקה יותר. כך או כך, מהדברים עולה שברקע ועדת וינוגרד ניצבו שיקולים פוליטיים.
כאן ראוי להדגיש, שחרף ההבדלים המהותיים שבין ועדות בדיקה לוועדות חקירה, הגבול התדמיתי ביניהן די מטושטש. ראשית, לא כל אזרח מודע להבדלים המשפטיים שבין חקירה לבדיקה (כאשר שלושת ההבדלים המובאים מעלה הם רק מקצת ההבדלים המרכזיים). שנית, החוק מדגיש שלוועדות בדיקה עשויות להיות חלק מהסמכויות של ועדת חקירה ממלכתית (דבר שתלוי באישור הממשלה). הדבר מאפשר למקימי הוועדה, ולחבריה, לטעון שבעצם אין הבדל בין הבדיקה הממשלתית לחקירה הממלכתית.
חברי ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, 30.1.08 (צילום: יוסי זמיר)
שלישית, החשד להטייה פוליטית אינו שמור בהכרח רק לוועדות בדיקה, שכן הוא ידוע ממספר ועדות ממלכתיות. דוגמה בולטת היא ועדת אגרנט לחקירת אירועי מלחמת יום הכיפורים, שבהטילה את האחריות על מחדל יום הכיפורים רק על כתפי הדרג הצבאי אך לא על הדרג המדיני, החשידה את עצמה כמי שמראש חתרה לשמור על ממסד מפא"י. דוגמה נוספת היא ועדת גרוניס לחקר פרשת הצוללות, שיש הטוענים שהיא חלק ממסע הדחה פוליטי נגד נתניהו.
מעבר לכך שוועדות חקירה ממלכתיות אינן בהכרח חפות מפוליטיקה, הן רחוקות מלהיות גוף מושלם, וסובלות מכשלים מבניים משל עצמן. רף הציפיות שהציבור והמערכת הפוליטית מעמיסים על ועדות ממלכתיות רחוק מלהיות ריאלי, ויוכיח זאת מקרה ועדת נאור-ברלינר לחקירת האסון במירון.
חרף השקיפות הגבוהה שוועדה זו מתאפיינת בה, היא איטית למדי. כבר עכשיו היא חרגה מטווח הזמנים שנדרש לוועדות חקירה בולטות דוגמת ועדת אגרנט, ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה, או ועדת שמגר לחקירת רצח רבין להשלים את חקירתן (כאן ראוי לסייג כי טוב עשתה ועדת נאור כשהגישה את המלצות הביניים שלה לצורך היערכות להילולה בשנת תשפ"ב תוך כחמישה חודשים בלבד). ואילו ועדת גרוניס, כצפוי, מתאפיינת בחוסר שקיפות משווע, כאשר מאז הקמתה ועד היום היא לא פרסמה דבר, ולו את מקום מושבה או את רשימת הנחקרים שהופיעו בפניה.
הן ועדות בדיקה והן ועדות חקירה עוסקות בנושאים בעלי חשיבות ציבורית חיונית. בעת הזאת, יותר מתמיד, ניתן לקיים חקירה עצמאית ובלתי-תלויה אך ורק באופן ממלכתי. הקמת ועדת דרורי מסתמנת כאמצעי נוסף של ממשלת נתניהו לתקוף גורמים שאמונים על אכיפת החוק, ולקעקע את עקרון הממלכתיות. לא בכדי, נתניהו וחבריו לממשלה מעדיפים לבדוק ולא לחקור.
ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון העוסק בהיסטוריה ישראלית, בעבודת ועדות חקירה ובזיכרון קולקטיבי