תרבות ועדות החקירה שהתפתחה בארץ בעשורים האחרונים מעמידה בפני ועדות חקירה ממלכתיות רף ציפיות לא ריאלי. היא מצריכה מהן לתפקד כגופים בינתחומיים, שממלאים פונקציות רבות שחורגות מבירור עובדות. דוגמא בולטת לענין זה היא המנדט שניתן לוועדת נאור - ועדת החקירה הממלכתית בענין האסון במירון - שהוקמה רק לפני ימים ספורים.
טוב עשתה הממשלה שהקימה את הוועדה בצורה נחושה ומהירה. עם זאת, עיון בכתב-המינוי של הוועדה יוצר את הרושם שהמשימה שהוצבה בפניה מורכבת למדי. יותר משהיא מצופה לחקור את העבר, היא מצופה לעצב את העתיד כאשר אין לה באמת את היכולת לעשות כן.
הסיבה לכך איננה חלילה זלזול בחברי הוועדה ששמם הולך לפניהם. מה שמחזק את החשש הזה הם שני גורמים מרכזיים: הראשון, עיון בחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, שמסדיר את עבודתן של ועדות חקירה ממלכתיות. השני, ההיסטוריה של ועדות החקירה בארץ.
אז מה מצופה מהוועדה לעשות? מנדט הוועדה מציג את האסון שהתרחש בהילולה במירון כמעין חלון הזדמנות "לשם מניעת הישנותם של אירועים דומים". החקירה אמורה להוליד שינויים עמוקים בשורה של סוגיות שקשורות לניהול אירועים המוניים בארץ, עם דגש על אירועי פולחן.
הוועדה כמובן מתבקשת לחקור את השתלשלות האסון במירון, קרי לגלות ממצאים אובייקטיבים שקשורים לאירוע. גילוי מסוג זה הוא לחם חוקה של כל ועדת חקירה באשר היא, כלומר פעולה בסיסית ומתבקשת שבלעדיה אין למעשה חקירה. אלא שהמנדט לא עוצר בכך. הוא מסליל את הוועדה להסיק מסקנות, ולהמליץ לממשלה על פעולות אפשריות בשורה ארוכה של נושאים.
בין הסוגיות הללו ניתן למנות שאלות מקצועיות ומשפטיות שקשורות לבטיחות ולניהול של אירועים המוניים, ו"הגדרת בעלי תפקידים ותחומי אחריותם". בנוסף, הוועדה נדרשת להגיש לממשלה המלצות בנושאי תקצוב, רישוי, והכרה לאומית באירועים רבי-משתתפים. על אלה מתווספות המלצות בענין הצורך של המדינה לקחת על אירועים מסוג זה אחריות, וכן שינוי בעלות אפשרי על מקומות ואתרים שמשמשים את הציבור לעריכתם. ואם בכך לא די, הרי שעל הוועדה להמליץ גם על שינויים בתשתיות הקיימות במירון.
את כל זאת מתבקשת הוועדה לעשות בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה, שכן חקירות פליליות שקשורות לאסון במירון כבר מתנהלות ע"י המשטרה והמחלקה לחקירות שוטרים.
ועדת נאור מצופה איפה למלא שורה ארוכה ביותר של פונקציות. מעבר להיותה גוף חוקר, שעוסק בגילוי עובדות אובייקטיביות, על הוועדה לפעול גם כגוף מייעץ בשורה של נושאים מקצועיים וניהוליים. בנוסף, עליה לפעול כגוף משפטי שלוקח בחשבון קיומם של ערוצים פליליים.
והיה והוועדה תחליט להסיק מסקנות ולהגיש המלצות אישיות - פעולה שכיחה למדי בקרב ועדות ממלכתיות - הרי ש"ועדת נאור" תתפקד גם כגוף מעין-שיפוטי. לסוגיה זו עשויות להיות השלכות פוליטיות, שכן לוועדה עומדת הזכות להגיש המלצות אישיות נגד גורמים במערכת הפוליטית, דוגמת שרים. להבדיל, אי-הגשת המלצות אישיות עשויה אף היא להתפרש כצעד פוליטי שמשמעותו נסיון להגן על נבחרי ציבור במקום לבוא איתם חשבון.
עיסוקה של הוועדה בענייני סמכות המדינה ובעלותה על אתרי פולחן מחייב אף הוא דריסת רגל במרחב הפוליטי, שכן משמעותו בפועל היא עיסוק ביחסי דת-ומדינה בכלל, והיחסים שבין המדינה להנהגת העדה החרדית בפרט. ואילו עיסוקה של הוועדה בתחומי אחריות ועמידה בנהלים קיימים מצביע על כך שהיא מצופה לתפקד גם כשומר סף בעניינים של אתיקה ציבורית.
כל אחד מהנושאים הללו הוא סוגיה מקצועית מלאה וגדושה, כאשר כולם ביחד מהווים מטריקס סבוך ומאתגר. ממצב עניינים זה עולה השאלה, כמה פונקציות ניתן להניח לפתחה של ועדת חקירה אחת?
יש לזכור שוועדת חקירה ממלכתית איננה מהווה מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי שאמור לסייע לרשות המבצעת לנהל את ענייניה בצורה טובה ויעילה יותר. ניסיון העבר מלמד, שהרשות המבצעת בארץ לא השכילה לנצל את הכלי הזה בצורה המיטבית. לא בכדי יש לוועדות תדמית כפולה: מצד אחד, של גופים חזקים בעלי סמכויות נרחבות. מצד שני, גופים חלשים שלא מובילים לשינוי של ממש.
דווקא משום כך ראוי להזכיר כמה נקודות יסודיות שקשורות לחוק ועדות חקירה. חוק זה יוצר מראש הפרדה ברורה בין היותה של הוועדה כלי עזר בידי הרשות המבצעת, הווה אומר גוף מייעץ, לבין סמכותה וחובתה של הרשות המבצעת לנהל את המדינה, וליישם החלטות אופרטיביות.
החוק לא מחייב ועדות חקירה להסיק מסקנות, או להגיש המלצות (בניגוד כמובן ללמצוא ממצאים). הוא גם לא מחייב את הממשלה לאמץ וליישם מסקנות והמלצות של ועדת חקירה. הוועדה מצידה, מתפרקת ומאבדת כל סמכות מיד עם הגשת הדו"ח הסופי שלה. אין לה, אם כן, כל דרך לפקח או לאכוף את יישום ההמלצות שלה. מסמוס המלצות של ועדת חקירה לא תלוי איפוא בוועדה עצמה, אלא בגורמים ברשות המבצעת ובמערכת הפוליטית. למרות שוועדת החקירה היא זרוע של הרשות המבצעת, המחוקק הגביל מראש את יכולתן של הוועדות להוביל שינויים מעשיים.
ההיסטוריה של ועדות החקירה הממלכתיות מלמדת, בין היתר, שעיקר כוחן של הוועדות טמון ביכולתן לגלות ממצאים. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות של ועדות רבות היו ועודן שנויות במחלוקת ציבורית, מחקרית, ומשפטית. כך במקרה ועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום-הכיפורים, כך במקרה ועדת כהן שעסקה בטבח בסברה ושתילה, כך במקרה ועדת כהן-קדמי שעסקה בפרשת ילדי תימן, ועוד.
עיקר כוחן של ועדות חקירה ממלכתיות טמון איפוא בפונקציה הבסיסית ביותר שהן מתבקשות למלא, והיא בירור עובדות. אחת הדרכים לחזק את הגוף החשוב הזה, היא להוריד ממנו עומס. לתת לוועדות לחקור את העבר, ולהשאיר את הסקת המסקנות ותרגומן למעשים עתידיים לגופים מקצועיים, הן מתוך המערכת והן באמצעות מיקור חיצוני. אחרי ככלות הכל, לוועדת חקירה ממלכתית אין בהכרח יתרון יחסי על הגופים הללו.
בשלב זה אין לדעת כמה זמן תימשך עבודתה של ועדת נאור, אולם ניתן לשער שמדובר בחקירה סבוכה שתמשך חודשים ארוכים. התמקדותה של הוועדה בגילוי עובדות עשויה לסייע בידה לפרסם לפחות דו"ח ביניים טרם ההילולה שתתקיים במירון בשנה הבאה.
יש להניח שצמצום עבודתה של ועדת חקירה יתפרש על-ידי חלקים בציבור כסוג של אנטי קליימקס לבאז התקשורתי שבדרך-כלל מלווה את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. בפועל, הוא עשוי להיטיב עם הציבור, ולהגביר את התועלת שניתן יהיה להפיק מוועדות חקירה עתידיות.
ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון שעוסק בהיסטוריה ישראלית ועבודתן של ועדות חקירה