הקריאות להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון במירון נשמעו בתקשורת עוד טרם פינוי כל הגופות מההר. מאז ואילך הן רק הולכות ומתחזקות. בבסיסן נמצא גם כאב וגם כעס, גם רצון ללבן את הגורמים שהובילו לאירוע, וגם דרישה למצות את הדין עם האחראים. יש מאחורי הקריאות הללו הגיון לא מבוטל, שכן ועדות חקירה ממלכתיות הן אכן (לפחות על הנייר) גופים עצמאיים, בעלי סמכויות רחבות, לבירור עניינים בעלי חשיבות ציבורית חיונית.
לוועדות עומדת הזכות לזמן עדים לעדות, לדרוש חומרי חקירה ולהגיש המלצות שנועדות למנוע את האסון הבא. הן משרתות, או עשויות לשרת, שורה של פונקציות פוליטיות, חברתיות, משפטיות ומנהליות כמו שאף גוף אחר לא באמת יכול למלא. הן מתפקדות כמעין שסתום לחץ שעוזר למערכת הפוליטית ולציבור בכללותו להתמודד עם סוגיה קשה ובוערת.
להלכה הן שקופות, עצמאיות וחזקות יותר מוועדות בדיקה ממשלתיות, שחבריהן ממונים ע"י הממשלה עצמה. במקרה של אסון מירון הן אף יותר מתאימות מחקירה משטרתית, שכן על פי המסתמן המשטרה צריכה להימנות עם הגורמים הנחקרים.
בכל הקשור ליכולתה של ועדה ללמוד נושא לעומק, ועדות חקירה ממלכתיות אפקטיביות בהרבה מוועדות חקירה פרלמנטריות, שלרוב מונחות ממאבקי כוח ואינטרסיים פוליטיים. על תרומתו השולית של מוסד מבקר המדינה לתיקון ליקויי בטיחות במירון, יוכיחו דו"חות שפורסמו על-ידו לפני כעשור ואשר לא הובילו לשינוי מהותי כלשהו.
ההיסטוריה של ועדות החקירה מלמדת שאין מדובר במטה קסמים. הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית אינה מבטיחה ליבון מלא ומוחלט של מושא החקירה, לא כל שכן את השבת אמון הציבור ברשות המבצעת
עם זאת, ההיסטוריה של ועדות החקירה מלמדת שאין מדובר במטה קסמים. הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית אינה מבטיחה ליבון מלא ומוחלט של מושא החקירה, לא כל שכן את השבת אמון הציבור ברשות המבצעת, שהיא מטרת-העל של כל ועדת חקירה. דווקא עכשיו חשוב להכיר במגבלות הכוח של ועדות חקירה. מגבלות אלה הן תוצר של כשלים מובנים וגורמים שלוועדות אין בהכרח שליטה ישירה עליהם.
גורם ראשון קשור לקצב עבודתה של ועדת חקירה, שלרוב באה לעולם בעקבות דרישה ציבורית לעשיית צדק וקבלת תשובות בהקדם. אליה וקוץ בה: הנושאים שמונחים לפתחן של ועדות חקירה הם לרוב נושאים מורכבים. הם מצריכים לימוד מדוקדק, איסוף חומר מקיף ושמיעת עדויות רבות. מדרך הטבע, הדבר בא על חשבון קצב עבודת הוועדה, שלעתים נמשך שנים, ויוצר בציבור תחושה של מסמוס.
כך קרה, לדוגמה, במקרה ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000, שישבה על המדוכה כמעט שלוש שנים; ובמקרה ועדת כהן-קדמי לחקר פרשת ילדי תימן, שחקרה את הפרשה במשך כשבע שנים תמימות. ועדות אלה ואחרות היו רחוקות מלהכות על הברזל בעודו חם.
גורם שני קשור לכתב המינוי של הוועדה, שלעתים עשוי להיות מצמצם, שלא לומר מסרס. חרף עצמאותה של הוועדה, היא משתייכת לרשות המבצעת, שלא רק מחליטה על הקמתה אלא גם מכתיבה את המנדט שלה (במקרים מסויימים, גם לוועדה לביקורת המדינה של הכנסת יש סמכות להחליט על הקמת ועדת חקירה). המנדט מכתיב את כיוון החקירה הכללי של הוועדה. במשתמע, הוא קובע אילו נושאים אינם מונחים לפתחה.
מנדט צר ומצמצם עשוי להוליד חקירה נטולת עוקץ, שלא בהכרח תיגע בנושאי ליבה. דוגמה בולטת היא ועדת אגרנט שהוקמה לחקור את מלחמת יום הכיפורים. הוועדה הוסמכה להתמקד בכשל המודיעיני, ולמעשה הוסללה לדחוק לשוליים סוגיות בוערות דוגמת הכשל המדיני, וכשלים אופרטיביים שגם הם היו משמעותיים ברקע שהוביל לפרוץ המלחמה ולאופן התנהלותה.
במקרים אחרים, דוגמת ועדת שמגר לחקירת הטבח במערת המכפלה, הוועדה בחרה בעצמה לצמצם את החקירה. היא הציגה את הטבח כתוצר של סידורי אבטחה כושלים, מבלי להידרש לסוגיות מורכבות שנוגעות לסכסוך הלאומי ולהיסטוריה של יחסי יהודים-ערבים בחברון.
בשלב זה עדיין אין לדעת אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית לחקור את אירועי ההילולה במירון. אולם גם אז הדבר מעלה שורה של שאלות נוקבות שכרגע אין עליהן תשובה: מה תוסלל הוועדה לחקור? במה היא עצמה תבחר להתמקד? האם היא תבחר לראות באירוע טרגדיה נקודתית, או שמא תרחיב את היריעה ותתעמק בסוגיות רחבות שקשורות לסדרי ההגעה למירון, מערך הבטיחות של המקום, מתן רשיונות לתפעולו וכדומה?
והיה אם הוועדה תבחר "להגדיל ראש" ולהציב את הטרגדיה בהקשר של היחסים בין החברה החרדית לרשויות המדינה, עולה השאלה האם ניתן לצפות ממנה לשנות סדרי עולם, קרי להצליח במקום בו מתקשים גורמים אחרים דוגמת ממשלת ישראל, הכנסת, ובג"צ? הדעת נותנת שסוגיות אלה חורגות בהרבה מיכולותיה של ועדת חקירה ממלכתית.
סוגיה זו מובילה לגורם נוסף שעשוי לעמוד לרועץ בדרכן של ועדות חקירה, והיא מ מידת הלגיטימציה הציבורית לה זוכה הוועדה. הנסיון ההיסטורי מראה שוועדות נטולות לגיטימציה או בעלות לגיטימציה נמוכה, קרי ועדות שהציבור לא ראה בקיומן הכרח או לא האמין בהן מלכתחילה, מתקשות להוביל שינוי של ממש בהמשך דרכן. גם בהקשר זה ראוי להזכיר את ועדת כהן-קדמי, שעוד טרם הקמתה זכתה לקיתונות של בוז וביקורת מצד פעילים חברתיים, שראו בה ועדת טיוח.
דוגמה נוספת היא ועדת כהן לחקירת הטבח בסברה ושתילה, שמראשיתה זכתה ליחס קר וביקורתי מצד רבים מהצד הימני של המפה הפוליטית. במקרה מירון, עלינו לזכור שרבים בציבור החרדי, שהוא הנפגע העיקרי מהטרגדיה, מראש מפגינים כלפי רשויות המדינה ספקנות וחוסר אמון.
מכשלה נוספת באפקטיביות של ועדות קשורה לזכות החוקית שעומדת להן להגיש המלצות. למרות שמבחינה ציבורית ההמלצות נתפסות כלוז החקירה, ועדות ממלכתיות אינן מחויבות על-פי חוק להגיש אותן. הרשות המבצעת, מצידה, כלל לא חייבת לאמץ וליישם את ההמלצות הללו. בהכללה, ניתן לחלק המלצות של ועדות לשני סוגים: המלצות אישיות כלפי מי שכשלו במילוי תפקידם, והמלצות מנהליות-אופרטיביות.
תרבות הוועדות שהתפתחה בארץ מעניקה תשומת לב רבה להיבט הענישתי שכרוך בהמלצות אישיות. ההמלצות הן למעשה הגושפנקא שחותמת את הדו"ח, ואשר מעבירה מסר חד וברור: האסון היה מחדל עם כתובת ופנים. להבדיל, המלצות מנהליות בדרך-כלל נתפסות כנושא בירוקרטי חסר זוהר וברק.
הפער שבין החשיבות המיוחסת להמלצות אישיות מכאן ולהמלצות מנהליות משם, מתכתב עם התדמית הכללית של ועדות חקירה. מצד אחד, הן נתפסות כגופים חזקים ונשכניים שהדיחו בכירים רבים בשירות הציבורי. מצד שני, ועדות נתפסות ככלי שרת בידי פוליטיקאים לצורך מסמוס נושאים בוערים. מאחר שכך, סופם של הדו"חות שלהן להעלות אבק ותו לא.
בין שכך ובין שכך, חרף החשיבות שכרוכה בצעד הענישתי, הפרסוניפיקציה שמקובלת במקומותינו לאסונות ומחדלים למעשה מצמצמת אסונות לאומיים ונושאים מורכבים לסוגיה אישית. ההנחה המובלעת שניצבת בבסיסה כמו אומרת, לו ממלא תפקיד כלשהו שחטא לתפקידו היה נוהג אחרת, הכל היה נראה אחרת.
הנסיון מלמד, שהמציאות מורכבת בהרבה. היא תוצאה של גורמים רחבים דוגמת תרבות ארגונית, נהלים לא ברורים, ממשקים רופפים בין רשויות שונות, ועוד. תרבות הוועדות בארץ מחלישה אם כן את כוחן של ועדות חקירה לחולל שינויי עומק.
חרף הכשלים הללו, ועדת חקירה ממלכתית נראית ככלי החקירה המתאים ביותר לחקירת טרגדיה בסדר הגודל של ההילולה במירון. אם וכאשר תקום ועדה ממלכתית לחקירת האירוע, מוטב שהיא תזכה למנדט רחב ככל האפשר, ושהיא תחתור לפעול במהירות האפשרית, במקסימום שקיפות, תוך התמקדות בנושאים שמתעלים מעל סוגיות פרסונליות.
גם אז, יש לזכור שהיו ועדות חקירה ממלכתיות שלא עמדו ברף הציפיות שהציבור הציב בפניהן. הדרך לליבון ופיוס עם עבר טראומטי חורגת מיכולותיה של ועדה חקירה כלשהי. המודל של ועדות אמת ופיוס שמיושם במדינות רבות בעולם יכול לסייע לתהליך, שכן ועדות מסוג זה מצופות לתפקד כמעין אגורה מודרנית. הן מאפשרות לציבור להביע כאב וכעס, ומראש מנטרלות את גורם הענישה מכל אדם שבוחר לשתף איתן פעולה.
ועדה שכזו טרם פעלה בארץ, ודומה שהאווירה הרווחת בציבור בעת הזאת לא מאפשרת את הקמתה.
ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון שעוסק בהיסטוריה ישראלית ועבודתן של ועדות חקירה