ירוד, איטי ומסורבל

ב-1985, כשאלנה צ'אושסקו ראתה את התוכניות להרחבת הרכבת התחתית בבוקרשט, היא דרשה לבטל תחנה. לדברי אחד ממתכנני התחתית שסיפר על המקרה, רעיית הרודן הרומני טענה כי מעמד הפועלים ובני הנוער במדינה הפכו שמנים מדי ויש צורך לעודד אותם להגביר את פעילותם הגופנית. ממילא ראו בשלטון הקומוניסטי של התקופה את תפקיד הרכבת התחתית בהנעת הפועלים מביתם למפעל וחזרה. תחנות במרכז העיר נחשבו למותרות בורגניות.

מתכנני התחתית הרומנים נאלצו להיענות והודיעו באופן רשמי על ביטול התחנה שתוכננה לקום בכיכר רומנה, אך מאחורי גבה של רעיית הרודן הם המרו את פיה. התחנה נבנתה ורציפיה הוסתרו מאחורי קירות עבים.

במשך כשנה חלפו קרונות הרכבות על פני הרציפים המוסתרים מבלי לעצור, עד שהשמועה על התחנה הסודית נפוצה ומחאה עממית הובילה לפתיחתה, כשנה לפני המהפכה הרומנית והוצאתם להורג של בני הזוג צ'אושסקו.

את השלכות התערבותה של צ'אושסקו אפשר למצוא עד היום ברציפים הצרים במיוחד של התחנה, שמסכנים את כל הנוסעים בה, בני מעמד הפועלים והבורגנים כאחד.

אלנה וניקולאי צ'אושסקו בקרון רכבת תחתית, ינואר 1977 (צילום: ללא קרדיט, Wikimedia Commons)

"באיחור, אבל באה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר, לצד תצלום של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה בתחנת הרכבת הקלה בבת-ים. תצלום נוסף של שרה נתניהו מופיע בעמוד 4 של "הארץ", שם היא עומדת ליד ראש הממשלה בטקס גזירת הסרט בתחנת הרכבת בפתח-תקווה. לצד הזוג עומדים שרת התחבורה הנוכחית מירי רגב ושרי התחבורה לשעבר ישראל כ"ץ (2009-2019) ובצלאל סמוטריץ' (2019-2020). שרת התחבורה לשעבר מרב מיכאלי (2021-2022) לא נכחה בטקס גזירת הסרט.

בר פלג ורן שמעוני מדווחים על ההפגנות שליוו את טקס חנוכת קו הרכבת הקלה בפתח תקווה ועל החסימות הנרחבות של הכבישים באזור התחנה ביפו שבה עלה ראש הממשלה לרכבת. סמי פרץ חתום על רשימה שתמציתה מתפרסמת בשער ואשר מכניסה את החגיגיות לפרופורציה הראויה. "פרויקט הרכבת הקלה הוא משל לאופן הביצוע של מיזמי תחבורה בישראל: ירוד, איטי ומסורבל", נכתב בכותרת המשנה לטור.

"גם ביום חג זה צריך לזכור כי זהו פרויקט התשתית הכושל אי פעם בישראל", כותב אבי בר-אלי ב"דה מרקר", ופורט את הנימה הכללית מהטור של פרץ לעובדות ומספרים. התמונה שעולה מטורו של בר-אלי איומה ונוראה. קשה לקרוא את הטור של בר-אלי, אך בוודאי קשה יותר להיות מתעד קפדן של השחיתות השלטונית בישראל, שבקיא דיו בפרטי הפרטים של הפיאסקו הזה, וכל היתר, כדי לכתוב את הטור.

התצלום של שרה ובנימין נתניהו המתפרסם בשער "הארץ" (קובי גדעון, לע"מ) מופיע גם ב"ישראל היום", אם כי בשולי העמוד. לעמודי הפנים של החינמון, בדיווח על פתיחת הקו, נבחר תצלום שבו נראים רק ראש הממשלה, רגב וכ"ץ. שרה נתניהו, שעל פי חומרי הראיות במשפט המו"לים צעקה בעבר על מו"ל "ישראל היום" ד"ר מרים אדלסון כי לא הופיעו די תצלומים שלה בעיתון, נעדרת.

נתניהו גם לא מוזכרת בשמה בידיעה, מאת ירון דורון, שמסתפק בציון העובדה כי נתניהו הגיע לטקס כשהוא "מלווה ברעייתו". על אף שהידיעה מקבלת סטמפה מאזנת בנוסח "השקה ומחאה", ההפגנות מחוץ לטקס והחסימות בכבישים מוזכרים רק באגביות. זו תמצית "ישראל היום" בגלגולו העכשווי: תמיכה מתונה בממשלת נתניהו, הצנעת המחאה נגדה והתעלמות מופגנת מרעייתו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו גוזר את הסרט בטקס השקת הקו האדום של הרכבת הקלה בפתח-תקווה, 18.8.2023 (צילום פול: קוקו)

בשער "ידיעות אחרונות" מופיע תצלום של קרון רכבת כשאת מקום הפוליטיקאים תופסת הנהגת שחנכה את הנסיעות המסחריות של הקו. ידיעת תצלום קטנה בעמוד פנימי מוקדשת לטקס גזירת הסרט (בתצלום נראים נתניהו, רעייתו והשרה רגב) אך המסגור רחוק מלהיות חגיגי: "מקלות בגלגלים". ידיעה נוספת, שמופיעה מעל הדיווח על הטקס, מוקדשת לחסימת הרחובות ביפו ולמחאה המתוכננת היום עם פתיחת הרכבת לקהל הרחב.

בשער "מעריב" שלושה תצלומים מתחת לכותרת "עולה על הפסים": בתצלום המרכזי מופיע קרון רכבת ובשני הקטנים יותר, משני צידי הסטמפה המאזנת "השמחה והמחאה" נראים נתניהו בטקס והמפגינים נגדו.

"כמי שסיקר את הפרויקט המורכב, שעבר תלאות רבות מיומו הראשון, קשה היה שלא להתרגש כאשר הרכבת הקלה הגיעה באטיות ועצרה", כותב משה כהן בכפולה הפותחת של העיתון, בטור נטול ערך עיתונאי. מה הטעם בסיקור פרויקט מורכב לאורך שנים אם בסופה של הדרך כל מה שאתה יכול לתרום הוא התרשמות שטחית על התרגשות לנוכח התגברות על קשיים?

"ליוויתי מקרוב את כל שלבי העבודות", מוסיף כהן, "כאשר התחושות נעו בין אופטימיות לפסימיות [...] אתמול הוסר מחסום: גם בישראל ניתן להקים רכבת קלה". כידוע זה שנים כבר פועלת רכבת קלה בישראל, אם כי לא בתל-אביב.

"מה שבאמת כואב הוא אובדן הזמן", כותב בר-אלי ב"דה מרקר". "21 שנה שבוזבזו מאז פרסום המכרז. 13 שנה מאז שהפרויקט הולאם. שמונה שנים של עבודות. זה לא יעלה על הדעת. אין דברים כאלה בעולם".

אפילו ברומניה, יש להודות, עברו רק שלוש שנים בין ההוראה של אלנה צ'אושסקו לבטל את התחנה, לרכבת הראשונה שחלפה על פני הרציף המוסתר.

הסברה נאותה

את הכותרת הראשית של "ישראל היום" מספק אריאל כהנא. "יוזמה: 'עתודה תורנית' ל-70 אלף בני ישיבות", נכתב במרכז שער החינמון. לפי הדיווח של כהנא, רעיון שהגו "יועצים ארגוניים בינלאומיים" ולפיו יינתן "פטור משירות ל-70 אלף תלמידי ישיבות מצטיינים שילמדו ב'עתודה תורנית', שתוקם בדומה לתוכניות העתודה שצה"ל מפעיל בתחומי דעת שונים" כאשר "100 אלף תלמידי הישיבות האחרים, כמספרם כיום, ישתלבו בהדרגה בשירות צבאי או לאומי". לפי הידיעה, את היוזמה הזו מקדם מוטי סנדר, המוגדר כ"איש עסקים" ש"מקורב לרבים מבכירי המערכת הפוליטית".

"התפיסה כאילו ניתן יהיה לחוקק גם את חוק הגיוס לשביעות רצונם של ראשי המפלגות החרדיות, וגם את חוק הוועדה לבחירת שופטים ולשרוד את כנס החורף, הפכה להיות נחלתם של בודדים", כותבת שירית אביטן-כהן בטור פרשנות נלווה. לדבריה, גם נתניהו מבין שייאלץ לדחות את "החקיקה המשפטית" כדי "לנסות להגיע להסכמות רחבות".

ב"ידיעות אחרונות" מדווח יובל קרני כי נתניהו "החליט כי הרפורמה המשפטית לא תקודם לפני אישור חוק הגיוס בכנסת".

גבר חרדי ליד שלטים המורים על הפרדה מגדרית בגניסה לבית-כנסת, ירושלים, 16.8.23 (צילום: חיים גולדברג)

"מתווה הגיוס המסתמן: חרדים יחויבו בשירות אזרחי, ללא סנקציות", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". עטרה גרמן מדווחת כי הפערים כעת הם כלכליים, אם כי רחבים. שר הביטחון יואב גלנט דורש 10 מיליארד שקלים לקידום "חוק יוקרת הגיוס", שמהותו הטבת תנאי המתגייסים, ואילו שר האוצר סמוטריץ' מוכן להקדיש לחוק זה מיליונים בודדים מתקציב המדינה.

ב"המבשר" החרדי כותב שלמה דב הרשקוביץ מאמר על דרישות החילונים מהחרדים.

"ככל שחולפות השנים הבעיה מחריפה והולכת", הוא כותב. "[...] המערכות בשנים האחרונות מתאפיינות בפריצה לתוך קווי החרדים. בראש וראשונה ההתעקשות החילונית לגייס את בחורי הישיבות לצבא, באמתלא של 'שוויון', כולנו יודעים שאין שום היתכנות. אין מצב שבחורים חרדים יתגייסו לצבא החילוני, יש וויכוח גדול האם הם בכלל דרושים לצבא. אבל מה שדרוש לחילונים המיליטנטיים הוא דלק למאבק והותרת אש המשטמה לחרדים בקרב הציבור".

לפי הרשקוביץ, "פוליטיקאים עבשים" יוצאים בימים אלה נגד "חוק יסוד לימוד תורה" וטוענים כי הוא פוגע בשוויון, "אך אין לכך דבר וחצי דבר עם פגיעה בשוויון".

לדבריו, "צריך לדאוג להסברה נאותה" ולשכנע כי "ההימנעות מגיוס לא תהיה על בסיס קבוצתי, לא בגלל שאני חרדי אני לא מתגייס, אלא הבסיס יהיה ערכי, ערך לימוד התורה כל כך חשוב בעם ישראל, עד שמותר לדחות את הגיוס עבורו. מה לא שיוויוני בזה, חילוני שירצה אף הוא ללמוד תורה ולהיפטר מגיוס, אהלן וסהלן, הוא מוזמן ללמוד תורה במסגרת ישיבה...".

המאמר של הרשקוביץ' נדפס בעמוד פנימי. בשער "המבשר", לעומת זאת, אין כל התייחסות לחוק הגיוס המסתמן. כך גם בשער העיתון החרדי "יתד נאמן", שכמו "המבשר" יוצא לאור על ידי מפלגות החרדים בכנסת, הנושאות ונותנות בימים אלה על מתווה חוק הגיוס.

ב"הפלס", שרואה אור בידי פלג שפרש מהחברה החרדית שמיוצגת בכנסת, פלג שנושא את ההשתמטות מגיוס כנס, החוק החדש מגיע לכותרת הראשית: "חשש גובר בציבור החרדי מפני מתווה חדש של פשרות בנושא הגיוס המתגבש בימים אלה".

כל עמוד 5 ב"הפלס" מוקדש לדיווח מאת י. שכטר על הסכנה המתרגשת. "בציבור החרדי גובר החשש מפני גיבוש מתווה קלוקל ופשרני נוסף בנושא בני הישיבות", הוא כותב, "זאת לאחר מסע הפשרות של השנים האחרונות שהביא לחקיקה הרסנית שקבעה 'יעדי גיוס' שנועדו לעודד את ציד הנפשות למנגנוני השמד של כור ההיתוך הצבאי".

גם מאמר המערכת של "הפלס" מוקדש לסוגיה, תחת הכותרת "לעמוד הכן מראש - לקראת מלחמת מצוה". מחבר המאמר קושר בין חוק הגיוס לרפורמה המשפטית, שמתנגדיה מפנים את ביקורתם לציבור החרדי. במאמר יוצא המחבר נגד "צעד המבטא טרור ליברלי מרושע" שהתרחש השבוע, כשקבוצת נשים עלתה על אוטובוס עמוס חרדים ופתחה ב"שירה קולנית מתריסה".

זיכרונות מ-1999

בנובמבר 2011 כתב בן כספית ב"מעריב" כי נתניהו "נהג לשנן לאנשיו אחרי שהודח בפעם הראשונה ש'כשאחזור, תהיה לי מדיה'".

במאי 2012 חזר על כך כספית בדיון פומבי. "נתניהו אמר בעבר, 'כשאני אחזור, תהיה לי מדיה'", אמר העיתונאי. בספטמבר אותה שנה כתב כספית ב"מעריב" משפט דומה: "'כשאחזור', הבטיח לאנשיו לאחר שגורש בפעם הראשונה, 'תהיה לי מדיה'. חודש לאחר מכן חזר על כך: "ראש הממשלה, שאמר פעמים רבות, כפי שדווח כאן בעבר, 'כשאני אחזור, תהיה לי מדיה'".

העיתונאי בן כספית והפוליטיקאי בנימין נתניהו (צילומים: פלאש 90)

בשנת 2019 שוב כתב כספית גרסה דומה בטורו שב"מעריב". "כשהובס ב-1999 והפך ל'אזרח מודאג', אמר נתניהו לכל מי שהסכים לשמוע ש'כשאחזור, תהיה לי תקשורת משלי'".

גם הבוקר, ב"מעריב", מצטט כספית את ההבטחות והתכנונים של נתניהו משנת 1999: "לאחר שנזרק מלשכת ראש הממשלה ב-1999, שינן נתניהו בפני אנשיו את לקחיו: כשאחזור, אמר להם, אני אחזור עם תקשורת ועם יכולת לרסן את האליטות ואת מערכת המשפט".

חדי העין מבין קוראי סקירת העיתונות שמו לב בוודאי לתוספת המשמעותית למדי שהצטרפה לה הבוקר למשפט שציטט כספית מפי נתניהו. הצורך בריסון האליטות ומערכת המשפט הוצמד לדרישה למדיה נאמנה. בפעם הבאה שכספית ייזכר בציטוט, אולי יצטט את נתניהו מבטיח לחזור גם עם צבא.

הרחק מהקשקושים הריקים

"קורא ותיק הזכיר לי השבוע שג'וזף מקארתי, הסנאטור שהפיל את אימתו על אמריקה בתחילת שנות ה־50, איבד את עולמו ברגע שהסתער על הצבא", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "שום דבר לא דומה, ובכל זאת".

"ניכר שבסביבת ראש הממשלה החל מהלך מחושב, שמטרתו לערער את אמון הציבור בצבא", כותב עמוס הראל בטור פרשנות המתפרסם בכפולה הפותחת של "הארץ", על רקע יחסו לרמטכ"ל הרצי הלוי.

במוסף "הארץ" מראיין הראל את מפקד חיל האוויר לשעבר עמיקם נורקין. "אני חושב שכל הפירות האסטרטגיים שקטפנו עד לפני שנה לא נעלמו מהאופק. צריך לחשוב על היום שאחרי - איך אנחנו מלכדים מחדש ומשקמים את האמון. אני מאוד מוטרד: אסור לנו לקרוע את החבל, את החוט המקשר של צה"ל כצבא העם", אומר נורקין.

"כמה זמן יעבור עד שתהיה פגיעה משמעותית בכשירות? עד מתי צריך לסיים את המשבר כדי לשמור על החיל?", שואל הראל. "יש לנו לא יותר מעד סוף השנה", משיב נורקין.

בהמשך טורו שבעמודי החדשות של "הארץ" מתייחס הראל לשר הביטחון גלנט.

"כשיאיר נתניהו תקף את הלוי, גלנט התייצב לצד הרמטכ"ל. בסופו של דבר הצליח לחלץ מנתניהו הודעת תמיכה חלבית במיוחד בהלוי", מזכיר הראל. "ביום שלישי השבוע סייר שר הביטחון בבסיס חיל האוויר רמון, וערך שם שיחת עומק עם אנשי הטייסות, בהם קצינים במילואים. הטייסים דיברו בפתיחות על לבטיהם באשר להמשך השירות, ועל החשש של חלקם שהאירועים הסוערים בחוץ ישפיעו על תפקודם באוויר, עד כדי פגיעה בבטיחות הטיסה. זה היה רחוק מאוד מהקשקושים הריקים שמפריח ראש הממשלה לאוויר בעניין הכשירות".

"[...] גלנט הוא איש נוקשה למדי, שחי רוב ימיו בתודעת חיכוך גבוהה. חלק מחבריו חושדים שהוא אפילו נהנה מהעימותים הללו. מכל מקום, לרוב הוא אינו נלחץ בקלות. הסימנים הפומביים אמנם קלושים למדי, בינתיים, אבל הנה הערכה זהירה: ייתכן שבמבט לאחור נגלה כי זה היה השבוע שבו שר הביטחון חצה את הרוביקון והחליט שבספטמבר לא ישמש כאסקופה נדרסת של ראש הממשלה".

החומרים מהם עשויים משטרים טוטאליטריים

ב"ישראל היום" מקשר אמנון לורד בין שיטות הפעולה של ראובן קמינר, מרקסיסט  אנטי-ציוני, לבין שיטות מחאת האליטות הישראליות, הקפיטליסטיות והציוניות, נגד ניסיון ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו.

בהמשך טורו מגדיר לורד את החברה בישראל "קורפורטיבית", כלומר "חברה שבה ארגונים תאגידיים רחבי היקף ובעלי אינטרסים עצמיים, המושקעים עמוק וחזק, נכנסים למעורבות כלכלית וחברתית, ובעיקר מתערבים בתהליך קבלת ההחלטות הפוליטי". לפי לורד, "חברה קורפורטיבית היא התשתית לארגון של פוליטיקה טוטליטרית".

אמנון לורד בביתו בירושלים, 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

לדבריו, היתה זו אחת מכמה "חוליות סער" של הארגון הקורפורטיבי בישראל שהטרידה את המיליארדר האמריקאי ארתור דנצ'יק עד שהחליט להפסיק את תרומותיו לפורום קהלת. לבסיס קביעה זו, כמו קביעות רבות ומרתקות אחרות המשובצות בטור של לורד כאבני חן בצואת שוורים, לא מספק המחבר כל אישוש.

לצד הפרחת האשמות סרק, לורד מספק גם דוגמאות ליכולת המופלאה של המחנה הביביסטי להפוך את הטענות נגדו על ראשן.

"בישראל כבר שנים מקובל שפוליטיקאים בולטים, בעיקר מהשמאל, מדברים על סגירת כלי תקשורת או דוחפים לסגירתם", הוא כותב, אף שראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו שמו, הצהיר מפורשת כי רצה לסגור את ערוץ 10 ופעל מאחורי הקלעים להשתלט על כמעט כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל, מ"ידיעות אחרונות" ו"וואלה" ועד גלי-צה"ל ורשות השידור.

לורד מזכיר את סגירת ערוץ 7, כמובן, משם קופץ ל"ישראל היום" (הוא טוען שנעשה ניסיון לסגור את החינמון "בפועל", אף שנעשה ניסיון לחייבו לדרוש תשלום על גליונותיו) ואז מגיע לערוץ 14.

לפתע, באמצע טורו, מופיעות השורות "בתהליך להאצת החקירות בתיקי נתניהו, נחשף כי ראש הממשלה שוחח עם מו"ל 'ידיעות אחרונות', נוני מוזס, על התאמות כאלה ואחרות של 'ישראל היום' אל מול 'ידיעות אחרונות'". לרגע נדמה שנוצר גליץ' במטריקס שבו יכול אמנון לורד להתקיים והנה הוא עומד להכיר בעובדה שנתניהו הוא הוא הפוליטיקאי שאיים יותר מכל אחד אחר בדור האחרון על כלי התקשורת בישראל.

אולם מיד בהמשך לורד שב לביקורת על "השמאל" ותפיסתו את המושג דמוקרטיה. "פובליציסט ופרשן כמו גדי טאוב מקומו לא יכירנו בעיתון הליברלי 'הארץ'", קובל לורד. "למה? כי נלחמים על הדמוקרטיה".

גדי טאוב בערוץ 14 (צילום מסך)

אחרי כמה שבועות שבהם טאוב פרסם "טור אורח" ב"מעריב", הפובליציסט והפרשן מפרסם הבוקר טור בעיתון כבן בית. מלבד טעויות עובדתיות, כמו החזרתו של גיא רולניק לתפקיד עורך "דה מרקר", מנצל טאוב את הטור כדי להשוות בין "הארץ" לנאצים ומשם ממהר להזהיר את קוראיו מפני מקרתיזם.

"משטרים טוטאליטריים עשויים מחומרים כאלה בדיוק – אנשים שטחיים, חסרי ספקות בצדקתם המוחלטת, שאין להם אמפתיה של ממש או יכולת לדמיין זולת שונה מהם", כותב טאוב על "טיפוסים מסוגם של שוקן, מיכאלי, לפיד או משגב" ומציין כי "לא כך הם רואים את עצמם".

עיוורון עצמי והאשמת האחר בחטאיך, כולל חטא העיוורון העצמי והאשמת האחר בחטאיך, אפשר למצוא בשער "מקור ראשון", מעל לקפל, שם מתפרסמת תמצית מאמרו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט.

קלוגהפט, שניהל בשנת 2010 את קמפיין ההשמצה של אם-תרצו נגד הקרן החדשה לישראל והצמיד קרן למצחה של נשיאת הקרן דאז נעמי חזן; קלוגהפט, שניהל קמפיין נגד המלצת ועדת ששינסקי להעלות את תמלוגי המדינה מרווחי הגז בטענה שזו עוד מזימה של הקרן החדשה לישראל; קלוגהפט, שהוביל את הקמפיין של נפתלי בנט ב-2015 שבו נעשתה השוואה בין יוסי יונה לחמאס; קלוגהפט, שהוביל את קמפיין "השתולים" של אם-תרצו נגד ארגוני הקרן החדשה בטענה כי הם פועלים נגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל; אותו קלוגהפט ממש קורא כעת מעל דפי "מקור ראשון" להקמת ממשלת אחדות לאומית, ממשלת מרכז רחבה.

משה קלוגהפט, CC BY-SA 4.0

אתם מבינים, כותב קלוגהפט במאמר המלא המתפרסם בראש הכפולה השנייה של "מקור ראשון", אנחנו חיים במדינה שבה נוצר קיטוב גדול, המחריף את המחלוקת הפוליטית והשנאה. לא תאמינו, הוא מוסיף, אבל בישראל יש גם בעיה של פופוליזם ודמגוגיה, שמנוצלים בידי פוליטיקאים. גם האמון במוסדות ובמנהיגים הפוליטיים נשחק בארצנו, ומעל לכל, מזהיר קלוגהפט, הסלימו העימותים בחברה.

איך כל זה קרה לנו? האם יכול להיות שליועצי תקשורת ו"אסטרטגיה" כמו קלוגהפט ודומיו, שהפיצו שנאה ורעל, ארס ושטנה, קשר כלשהו להתגברות המחלוקות? הפופוליזם, הדמגוגיה והעימותים? לא. קלוגהפט טוען שהכל בגלל הקורונה. איי שיט יו נוט.

במקביל לפרסום הטור המופרך של קלוגהפט בראש שער "מקור ראשון", מוקדשת כתבת השער במוסף "מוצ"ש" של העיתון למירי מיכאלי, שותפתו במיזם החדשות/"הסברה" הממוחשב אקט-ניוז. המיזם משתמש בבינה מלאכותית כדי לייצר מהדורות חדשות בהגשת דמויות הנראות כמו מגישים מוכרים.

בכתבה מתפרסם גם תצלום של קלוגהפט, כשידיו מוחזקות מול מותניו בתנוחה מלאכותית, כל אצבע ביד אחת נוגעת במקבילתה מהיד השנייה ליצירת רצף משולשים חלולים. זה נראה מגוחך, כמו מימוש עצה של יועץ תקשורת.

נאמנות למקור

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתייחס עמית סגל לביקורת שספג אחרי שטען בטור כי נתניהו נגרר אחר שותפיו לקואליציה לקידום ההפיכה המשטרית ולא מוביל אותה לצרכיו.

"אודה ואתוודה, הופתעתי מעט מחלק מהתגובות לטור שהתפרסם כאן לפני שבועיים ('ראש הממשלה, תדפוק כבר על השולחן')", כותב סגל. "אכן, טורים שראו אור יוצאים באותו רגע מרשות כותביהם אל רשות קוראיהם. אבל בעיניי, טענה חשובה לא פחות הייתה שיש פשרה בהישג יד, ושנתניהו נרתע מלאמץ אותה מחששו מיריב לוין. במקום זאת, בכירי ראשי המחאה, בהיפוך מוזר, טענו שהטור משרת את נתניהו שכן הוא מציג אותו כנגרר ולא כיוזם".

כדי לדעת האם הטענה שנתניהו נגרר ולא יוזם את ההפיכה המשטרית אכן משרתת את ראש הממשלה אפשר לפנות לטור של מתי טוכפלד, הבוקר ב"ישראל היום".

טוכפלד, פרשן פוליטי משיחי ומתומכי נתניהו הגלויים, כותב הבוקר כי אם הדבר היה תלוי בראש הממשלה, הוא היה עוסק כל היום בחודשים הבאים בנושא הכלכלי, אלא ש"סדר היום של ארגוני המחאה עדיין תופס גם את סדר יומו של נתניהו" (הו! היפוך היוצרות!).

"נתניהו רואה את כל הכוחות המנסים למשוך את השמיכה לצד שלהם, ואם הדבר היה תלוי בו - הוא היה מעדיף, כך נראה, לזרוק את כולם מכל המדרגות ולהוביל את מושב החורף כולו בעיסוק בנושא הכלכלי ובהידוק שיתוף הפעולה עם האמריקנים בנושא הביטחוני והסעודי. בלי רפורמה, בלי גיוס ובלי הרפורמה בתקשורת, שכבר גרמה השבוע לערוצי הטלוויזיה להקים פורום פעולה משותף למלחמה במהלך. אבל הדבר, כנראה, לא ממש תלוי בו. שותפיו עקשנים", כך לפי טוכפלד.

עדיין יש מדינות מושחתות מאיתנו

דוד ברון מדווח ב"ישראל היום" כי ישראל היא בין היעדים המועדפים על "המוחות" הבורחים מרוסיה. לפי בדיקת האתר הרוסי "נובאיה גזטה", מתוך 195 מדענים שעזבו את רוסיה מאז הפלישה לאוקראינה, 21 הגיעו לישראל, מספר דומה לארה"ב ורק לגרמניה היגרו יותר (29).

ב"ידיעות אחרונות" מדווח איתמר אייכנר כי חלה "ירידה דרמטית בעליית צעירים מאמריקה בגלל המהפכה המשפטית". לפי דיווחו, מראשית השנה עלו רק שליש ממספר הצעירים שעלו ארצה מארה"ב בהשוואה לממוצע בעשור האחרון (לא כולל שנות הקורונה).

הדרת נשים

בשער "גלובס" נשאלת השאלה "מה הסיכוי שנראה יותר מנכ"ליות בקרוב?". בפתח העיתון תוהה המערכת "לאן נעלמו הנשים?".

כפולת העמודים הפותחת מציגה נתונים עגומים. בשנה שעברה היו תשע שרות, יותר מאי פעם. כיום רק שש. בשנה שעברה היו תשע מנכ"ליות של משרדי ממשלה. כיום רק שתיים. לפני שנה היו שלוש מנכ"ליות של קופות חולים, כיום רק אחת. וכן הלאה.

מאז שאלונה בר-און וענת אגמון השתלטו על העיתון, ב"גלובס" מקפידים הקפדה יתרה על ייצוג נשים במערכת ובכנסים. זהו אחד מערכי "גלובס" החדש. במקביל, בשנה האחרונה "גלובס" הוא גם העיתון הכלכלי היחיד שאינו יוצא גלויות נגד ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו ולמעשה מביע תמיכה במהלכי הממשלה להחלשת מערכת המשפט.

בממשלת נתניהו שותפות מפלגות מרכזיות שהדרת נשים היא חלק מהותי מתפיסת עולמן. בסקירה של "גלובס", הבוקר, אין לכך כל זכר.

ענייני תקשורת

שילה פריד מ"מקור ראשון" שוחח עם שלושה מכתבי ערוץ 14 ושמע מהם על היחס האלים שהם סופגים בשידורים ממוקדי ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. שגיא אלמוג-כהן, יונתן וייס ועתי שלו מדברים על צעקות, דחיפות, הפרעה לשידור, שפיכת מים, חבלה בציוד, גניבת מיקרופון ושבירת מצלמה. שלוש פסקאות לסיום הכתבה מוזכר כי בהפגנת הימין הגדולה בחודש מרץ האחרון הותקף כתב ערוץ 13 יוסי אלי ופונה לבית-החולים עם שבר בצלעות.