הגרזן הפלילי מתרחק

הכותרות הראשית של (כמעט) כל עיתוני הבוקר מוקדשות לדיווחי המשך לידיעה שפרסמו אמש ברוך קרא ואביעד גליקמן במהדורת חדשות 13: שופטי משפט המו"לים הודיעו לפרקליטות כי יתקשו להוכיח שוחד בפרשה המכונה "תיק 4000", הפרשה שבה מואשם בנימין נתניהו בקבלת שוחד מבני הזוג שאול ואיריס אלוביץ'.

בשער "ידיעות אחרונות" ההתפתחות הזו מכונה "דרמה", בשער "מעריב" עושים שימוש במילה "דרמה", בשער "ישראל היום" הלכו על "דרמה", בשער "יתד נאמן" כותבים על "דרמה" (ובכותרת המשנה מוסיפים: "התיקים מתחילים להתמוסס"), בשער "המבשר" מגדילים ל"דרמה אדירה", בשער "מקור ראשון" כותבים על "המסר הדרמטי" של השופטים (אבל רק בגוף הידיעה ולא בכותרת) ואילו בשער "הארץ", ובשער "הפלס", פשוט מדווחים על דברי השופטים ביובש של מדבר צחיח.

לפי כתב האישום, בני הזוג אלוביץ', כשהיו בעלי השליטה בתאגיד בזק וכתוצאה מכך גם באתר "וואלה", התערבו בעבודת המערכת של האתר כדי לספק את צרכיהם של נתניהו ורעייתו שרה ובתמורה קיבלו הקלות רגולטוריות ממשרד התקשורת, בשווי למעלה ממיליארד שקל.

רק השבוע העיד עוד עיתונאי שעבד ב"וואלה" בתקופה הרלבנטית על ההתערבויות הבלתי פוסקות בסיקור ראש הממשלה, רעייתו ויריביו הפוליטיים. למעשה, עד כה העידו כבר כל עדי התביעה המרכזיים בפרשה, אך עוד בטרם החלה ההגנה להעיד עדים מטעמה כבר הגיעו השופטים למסקנה כי סעיף השוחד בכתב האישום רעוע (ב"תיק 4000" מואשם נתניהו גם במרמה והפרת אמונים). כך לפחות לפי הדיווח בערוץ 13.

המסר הזה הועבר בישיבה חריגה שזימנו השופטים ביום שלישי האחרון בלשכת ראשת ההרכב, השופטת רבקה פרידמן-פלדמן. בישיבה נכחו עו"ד יהודית תירוש, שמובילה מטעם פרקליטות מיסוי וכלכלה את צוות התביעה ב"תיק 4000", הסנגור של ראש הממשלה נתניהו בפרשה זו, עו"ד בעז בן-צור, והסנגור של בני הזוג אלוביץ', עו"ד ז'ק חן. בצאתם מהישיבה נראו עורכי-הדין תירוש וחן מחויכים, אך סירבו לומר מילה לשלושת העיתונאים שטרחו להגיע באותו יום לסיקור המשפט שבו מואשם ראש ממשלה מכהן בפלילים, משפט שיש בוודאי מי שהיה מכנה אותו "דרמטי", ומכל מקום משפט שבגינו מאיים נתניהו בחודשים האחרונים לשנות את שיטת המשטר בישראל.

אחד הטיעונים המרכזיים של צוותי ההגנה בתיק מיומו הראשון היה הצורך להוציא את הגרזן הפלילי מעולמות ההון-שלטון-עיתון ולהותיר את הסוגיות האלה להכרעה ברמה הציבורית. כעת, כשהיד האוחזת בגרזן הפלילי מרחיקה אותו מצוואריהם של הנאשמים בכל הקשור לאישום החמור ביותר (כאמור, נתניהו מואשם גם במרמה והפרת אמונים ב"תיק 4000", ומולו עוד שני אישומים במרמה והפרת אמונים, ב"תיק 1000" וב"תיק 2000"), כדאי להישיר מבט אל מה שנחשף עד כה במשפט ולבחון זאת מהמישור הציבורי.

ראש הממשלה נתניהו ניסה לשלוט בכל אמצעי התקשורת המרכזיים במדינה, בין אם באמצעות הקמתם (באמצעות ידידים בעלי אמצעים), השתלטות עליהם (כנ"ל), הכנסת עיתונאים מטעמו לעמדות מפתח בהם או החלשתם עד כדי דחיקתם לעמדת חוסר השפעה.

המו"לים, מנגד, העדיפו פעם אחר פעם את את האינטרס העסקי שלהם על פני האינטרס הציבורי. הם רמסו את החופש העיתונאי של כלי התקשורת שבבעלותם וסחרו באינטגריטי העיתונאי של עובדיהם, ולמעשה בתודעה של הציבור כולו, כדי לספק את תיאבונם הבלתי ניתן להשבעה של ראש הממשלה ורעייתו לסיקור מחניף ותקיפת יריביהם.

למרבה הצער, במציאות של ימינו אין כל משמעות להיבטים הציבוריים של הפרשה. בקרב אוהדיו נתניהו לא ניזוק ממלחמתו בתקשורת, אלא נבנה ממנה; מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, שנאשם בשוחד לנתניהו בפרשה נפרדת, רק חיזק בשנים האחרונות את אחיזתו באימפריית "ידיעות אחרונות"; ובכירי העיתונאים, שחטאו לשליחותם הציבורית ב"ידיעות אחרונות" וב"וואלה", התקדמו בחיים ונקלטו בתפקידי מפתח בכלי תקשורת אחרים כאילו לא נפל כל פגם במעשיהם.

למען האמת, במציאות של ימינו אין משמעות אפילו להיבטים הפליליים של הפרשה. לא רק מבחינת מוזס, שמתעלם מכל דרישה לפנות את מקומו ולו למראית עין. נתניהו, חרף התיק הפלילי מרובה האישומים נגדו, עדיין ראש ממשלה.

סאגת המשפט עוד רחוקה מלהסתיים. בשלב זה, הכל פתוח. מה שאפשר כבר לקבוע בוודאות הוא כי שיתוף הפעולה של התקשורת עם נתניהו נמשך גם בסיקור המשפט, אותו משפט שבו הוא ושלושה מו"לים ישראלים (ארבעה, אם סופרים גם את מילצ'ן, מבעלי ערוץ 10 לשעבר) נאשמים בשיתוף פעולה מושחת.

העיתונות הישראלית סיקרה את המשפט באופן דליל, יחסית לאירוע החריג, יש שיכנו אותו "דרמטי", של ראש ממשלה מכהן שעומד לדין בשלושה אישומים פליליים נפרדים. רוב כלי התקשורת אפילו לא שולחים באופן קבוע כתבים לאולם, שלא לדבר על העומק, ההבלטה והעקביות של הסיקור, שכמעט ואינם קיימים. אבל בעיקר, התקשורת משתפת פעולה עם נתניהו בכך שהיא מסקרת את המשפט כמעט אך ורק מהפן הפלילי.

המשמעות הציבורית של ההתנהלות של נתניהו, של בני משפחתו ושל סביבתו הקרובה כמעט ולא נידונה בתקשורת הישראלית. זאת למרות שהיא מושחתת בעליל, ולמרות שגם העובדות שאינן שנויות במחלוקת מספיקות כדי לשרטט תמונה מבהילה של יחסי הון-שלטון-עיתון בישראל. אין בכך כמובן פלא גדול: אחרי הכל, לצד נתניהו עומדת למשפט התקשורת המרכזית בישראל עצמה.

מחוץ לקופסה

ב"מעריב" של איל האנרגיה אלי עזור, שמוזכר מדי פעם במשפט אך אינו מעורב ישירות באישומים, מבקש הבוקר בן כספית לאסוף את השברים ולעודד את הקוראים. "נכון לרגע זה יודע כל משפטן חובב ש'תיק 1000' הוא הרשעה כמעט בטוחה, ברף העליון של מרמה והפרת אמונים. 'תיק 2000' עוד לא התברר מספיק, אבל גם בו יש סיכוי לא רע להרשעה דומה", הוא קובע, וקורא לעסקת טיעון שתכלול את מחיקת סעיף השוחד מ"תיק 4000", הרשעה במרמה והפרת אמונים בתיקים 1000 ו-4000, הודאה באשמה של נתניהו ועונש ללא מאסר אך עם קלון.

ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבבעלות מוזס, המואשם בהצעת שוחד לנתניהו בפרשה המכונה "תיק 2000", מרפדים בשנים האחרונות את התביעה בסיקור מחניף ובמקביל מקדמים עסקת טיעון לנתניהו, עסקה שבוודאי לא תזיק גם לגורלו של המו"ל.

הבוקר בעיתון של מוזס מדווחים גלעד מורג וטובה צימוקי כי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה תמתין עד לשובה של המשנה לפרקליט המדינה ליאת בן-ארי, ואז תכנס דיון לבחינת אפשרות להסדר טיעון ב"תיק 4000". בן-ארי נמצאת בימים אלה באנגליה, לשם יצאה כדי לחקור את המיליארדר ארנון מילצ'ן, שמעורב בפרשת טובות ההנאה, "תיק 1000".

"מקור משפטי בכיר", כפי שהוא מכונה ב"ידיעות אחרונות", סיפק לידיעה ציטוט ביקורתי לפרקליטות. "בתוך מספר חודשים נקראים הצדדים פעמיים על-ידי הרכב השופטים ומתבקשים להגיע להסדר", נאמר בשמו, "בפעם הראשונה דובר על גישור פלילי, ועתה כבר נגעו בבשר החי. הטיעון כי ישנם קשיים ניכרים להוכיח את עבירת השוחד ב'תיק 4000' – אישום הדגל בתיקים – אינה דבר שניתן לזלזל בו. השופטים יודעים שמדובר בתיק העוסק בראש ממשלה ועל זאת הם אומרים קטגורית שטובת המדינה מחייבת הסדר. זו אמירה חסרת תקדים ושוברת שוויון. השופטים רואים שהסעיף העיקרי בתיק מקרטע וגם רומזים מהו המחיר הציבורי של הימשכות התיק. נראה שמיארה, פרקליט המדינה עמית איסמן והתובעת בן-ארי יצטרכו לחשוב מחוץ לקופסה".

ב"הארץ" של עמוס שוקן מתייחס לדיווח בחדשות 13 העיתונאי גידי וייץ, שחשף את יחסי התן-וקח הפסולים בין נתניהו לאלוביץ' שנים לפני שהוגש כתב האישום נגדם. "העיתוי שבו התקיימה הישיבה, ימים ספורים לפני שמילצ'ן יעלה לדוכן העדים, מעורר תהיות", כותב וייץ על אירוע העברת המסר לפרקליטות.

לדבריו, "לא מן הנמנע שהדברים דווקא מרחיקים את ההסדר: בהרב-מיארה מאמינה עדיין בסיכויי ההרשעה בשוחד, ולא נראה שהיא מתכוונת לסגת; נתניהו, מנגד, רשאי לחוש שהסכנה הנשקפת לו פחתה ושאין לו סיבה למהר. בקצב הזה, עד שהמשפט יסתיים הוא יתקרב לגיל 80 ואיש לא מאמין שיישב בכלא על עבירות מרמה והפרת אמונים. מה שעשוי לשנות את התמונה הוא השלמה של ראש הממשלה עם ירידתו מהבמה, לפחות לכמה שנים".

עד שהפִסקה הזו של וייץ, שנראה שנוספה לטור ברגע האחרון, הגיעה למרבית הקוראים, דומה כי איבדה מכוחה. לפי דיווח שמופיע הבוקר ב"הארץ", "היועמ"שית תדון עם הפרקליטות באפשרות לקדם הסדר טיעון עם נתניהו".

כתפיים רחבות ואישיות חזקה

"ישראל היום" של ד"ר מרים אדלסון הוא העיתון היחיד שבו ה"דרמה" במשפט המו"לים נדחקת לתחתית השער. את הכותרת הראשית, "איראן מבינה רק כוח", מספק מרואיין חריג: מושל פלורידה והמועמד לנשיאות ארצות-הברית רון דה-סנטיס.

"שמיים אפורים וגשם בלתי פוסק כיסו את טלהאסי, בירתה המנומנמת של פלורידה, בעת שנכנסתי למשרדו של מושל המדינה והמועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, רון דה-סנטיס", פותח המראיין, אריאל כהנא, "אך מזג האוויר שבחוץ עמד בניגוד משווע לסערה שבקעה מתוך האיש הכריזמטי. בראיון ראשון ובלעדי לתקשורת הישראלית, דה-סנטיס תוקף במילים חריפות את הנשיא ביידן על יחסו לישראל, מגדיר אותו כ'חרפה' ומאשים את הנשיא המכהן ב'הפניית עורף לישראל'".

כיצד השיג כהנא את הראיון הראשון והבלעדי? הוא לא מגלה, אבל מותר להניח כי לזהות המו"ל יש קשר לכך. בני הזוג שלדון וד"ר מרים אדלסון היו התורמים הנדיבים ביותר לקמפיין הבחירות של המועמד הרפובליקאי האחרון שגר בבית הלבן, דונלד טראמפ, והשקיעו במפלגה הרפובליקאית מאות מיליוני דולרים. אחרי מותו של אדלסון הודיעה האלמנה כי אינה צפויה לתרום למועמדים בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקאית, אולם מאז נצפתה סועדת לצד דה-סנטיס.

האם הראיון הזה הוא למעשה פיצ'ינג לתורמת הגדולה של המפלגה? האם אדלסון תכתיר את דה-סנטיס כמועמד שלה בבחירות? האם בעקבותיו יגיעו עוד ועוד ראיונות בלעדיים עם השואף לנשיאות? האם אריאל כהנא ייכנס לנעליו המצוחצחות של בועז ביסמוט ויהלל את כל מעשי דה-סנטיס מעתה והלאה, פוגעניים וטיפשיים ככל שיהיו? ניאלץ להמתין ולראות, כמובן, אולם בינתיים כהנא אימץ לפחות אחד מהמנהגים של ביסמוט. צילום שלו משוחח עם המרואיין המכובד מעטר את הכפולה הפותחת בחינמון.

רמזים נוספים לכיוון שאליו הולכים אדלסון והעיתון אפשר למצוא בראיון עצמו. כבר בפתח הראיון, כאמור, כהנא כותב על ה"סערה שבקעה מתוך האיש הכריזמטי", שגימדה אפילו את הסערה הממשית שהתחוללה בפלורידה באותה שעה. בהמשך מוסיף כהנא על דה-סנטיס כי "אנשיו מודים שהם מתקשים לעמוד בקצב שלו", כמו היה דיקטטור מזדקן שצריך להוכיח חיוניות (או נתניהו). "דה-סנטיס ניחן בכתפיים רחבות ובאישיות חזקה", מאבחן כהנא, "את זה אי-אפשר לקחת לו. את העוצמה הזו הוא מקרין גם בשיחות סגורות, אף שמצבו בסקרים פחות טוב משציפה".

בהנחה שדה-סנטיס מכוון לקוראת אחת בלבד, הוא עושה את המיטב כדי לרצותה: מבקר את ביידן, יוצא נגד עסקה עם איראן, מצהיר על השארת שגרירות ארצות-הברית בירושלים, טוען כי שטחי הגדה המערבית שכבשה ישראל במלחמת 1967 אינם "שטח כבוש", מתנער מתומכיו העונדים צלבי קרס, מבטיח "לנקות" את סוכנויות הממשל שפעלו להפללת טראמפ ויוצא נגד תרבות ה-Woke.

רק בשולי הראיון מזכיר כהנא את עמדתו של דה-סנטיס בגנות להטב"קים ואת החוק שאישר האוסר הפלות אחרי שחלפו שישה שבועות מתחילת ההריון. אולם דה-סנטיס לא נשאל על כך דבר, ומכל מקום לא מצוטט בנושא.

למה מתכוונים כשמדברים על "פשיעה לאומנית"

בחודש פברואר האחרון יצאה שרה העצני-כהן ב"ישראל היום" נגד "קמפיין ארסי", שטען כי יש להחרים מוצרים שמיוצרים ביהודה ושומרון בשל אלימות מתנחלים. "אתם באמת חושבים שיש עלייה ב'אלימות מתנחלים' ביהודה ושומרון?", כתבה. "זה הרי שקר מוחלט, משחק עם מספרים תוך יצירת פרובוקציות מכוונות. הסיפור של יהודה ושומרון הוא לא אלימות של יהודים, אלא יהודים שסובלים מאלימות יומיומית מטורפת מצד הערבים. אבל כשיש הרבה כסף וגיבוי בינלאומי רחב, אז אפשר לעוות את המציאות ללא חשבון".

"נתונים רשמיים של המשטרה מפריכים את קמפיין 'אלימות המתנחלים'", דיווח באותו חודש ב"מקור ראשון" העיתונאי שילה פריד. כבר באוקטובר האחרון פִרסם קלמן ליבסקינד ב"מעריב" כי "בדיקה מדוקדקת של רשימת מעשי האלימות המיוחסים למתנחלים, בניסיון להבין פעם אחת ולתמיד למה מתכוונים כשמדברים על 'פשיעה לאומנית' של יהודים, העלתה ממצאים מרתקים".

גם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" אפשר לקרוא ממצאים מרתקים על הפשיעה הלאומנית של המתנחלים. עודד שלום לא ערך בדיקה מדוקדקת של רשימת מעשי אלימות המיוחסים למתנחלים אלא יצא השבוע לאזור הפיגוע בכניסה להתנחלות עלי, שם נרצחו אלישע אנטמן, נחמן שמואל מורדוף, הראל מסעוד ועופר פיירמן, וחזר עם רשמים מאלפים על מה שהתרחש בלילה שאחרי הפיגוע. את הכתבה שלו מומלץ מאוד לקרוא במלואה.

"קצת לפני תורמוס עיא, לצד כביש 60 החסום לפלסטינים, צעדו עשרות בני נוער רעולי פנים מההתנחלויות הסמוכות", כותב שלום. "הקבוצה הראשונה שבה נתקלנו הגיעה מכיוון צפון ורכב משטרתי של צוות יס"מ ליווה אותם בנסיעה איטית. הם שרו 'ואינקמה נקם אחת משתי עיני' והתנפלו על שאול גולן הצלם, שהתחיל לצלמם. שוטרים נאלצו למנוע מהם בגופם לפגוע בו. שאלנו לאן פניהם ואחד ענה: 'לסינג'יל'. מה תעשו שם? 'חווארה', ענה אחר, ולא היה צריך להוסיף. 'חווארה' הפכה לסמל. סמל של נקמה, של פרעות, של תג מחיר.

"בינתיים הגיעו עוד ניידת וג'יפ של חיילים שמנעו מקבוצת הנערים להמשיך לצעוד. אחד הנערים פרש מהקבוצה והלך בשקט לכיוון הכביש שעולה לסינג'יל, מנצל את החשיכה. הוא הרים אבן גדולה מהארץ, החל לרוץ לעבר מכונית פלסטינית שהוסטה על-ידי השוטרים במחסום לכביש הצדדי, וזרק עליה את האבן. שני שוטרי יס"מ שהבחינו בו רדפו אחריו, השיגו אותו ועצרו אותו. כשביקשו להכניסו לניידת, חבריו ניסו להפריע לשוטרים, שנאלצו בתגובה לדוחפם באגרסיביות ולאיים במעצרים. ככה התחיל הערב.

"משם נסענו לתחנת הדלק בעלי, שבה אירע הפיגוע, ובסביבות השעה עשר בלילה החל להיתמר עשן שחור סמיך מכיוון הכפר לובאן א-שרקייה.

"אש הוצתה בכמה עצי זית, במערום עצים לבנייה בחזית של בית עסק ובגרוטאות רכב. מאות בני נוער רעולי פנים, צעירים שצעקו 'נקמה, נקמה, נקמה' עמדו והביטו באש, רצו לכל עבר, ומעט החיילים שהיו במקום עמדו נבוכים וחסרי אונים. צעירים שהבחינו בשאול הצלם איימו עליו שיכו אותו וישברו לו את המצלמה. השוטר שהפריד בין רעולי הפנים לבין שאול דרש שנעזוב את המקום. הזדהינו כעיתונאים. זה לא עניין אותו. הצעירים קיללו וצרחו: 'שמאלנים בוגדים, לכו תפגינו בקפלן, אין לכם מה לחפש כאן', והשוטר שמנע מהם להתקרב אלינו צעק עלינו: 'תעלו לרכב, אתם סתם עושים כאן פרובוקציה'.

"מה שמדהים הוא שמאחורי גבו האש הלכה והתעצמה. עוד ועוד צעירים רצו לכל עבר עם בקבוקי דלק והציתו אש. בשדה, בכרם זיתים, ברכוש של פלסטינים. [...] לא פלא שרוב האירועים האלה אינם מסוקרים מהקו הראשון. הפורעים רואים בך אויב מעצם היותך עיתונאי, המשטרה והצבא רואים בך מטרד. אתה לגמרי לבד בסביבה עוינת, רוויית שנאה וזעם.

"ודבר נוסף: לא מדובר באירוע שבו נוכחים רק צעירים משולהבים. לאורך הכביש שנחסם לתנועה באזור לובאן נכחו מתנחלים חמושים, אנשים מבוגרים שהביטו מהצד בהתפרעויות ובהצתות, נראו כאילו הם נמצאים כאן במשימת שמירה מרחוק על הנוער. כמעט איש מהם לא התערב. אחד או שניים ניסו לדבר אל לבם של כמה צעירים, אבל זה היה לשווא. הרוב לא עשו כלום, רק הביטו באש שאחזה ברכושם של הפלסטינים, בעצים, בשדות וברכבים. וכשראו את הצלם מצלם הם קיללו וצעקו עליו כמו אחרוני נערי הגבעות. היינו עסוקים בשמירה אחד על הגב של רעהו, ובעיקר – על פרופיל נמוך ככל האפשר – כדי לא למשוך תשומת לב".

עמיתו ל"מוסף לשבת", נחום ברנע, מתייחס גם הוא למתנחלים המתפרעים. "בצה"ל העריכו שבתום ההלוויות ייצאו נערי הגבעות לנקום את נקמתם. תורמוס עיא הוא היישוב הקרוב ביותר, הנוח ביותר. מח"ט בנימין, אל"מ אליאב אלבז, פרס חיילים ושוטרים לאורך כביש 60 שמשיק לכפר ממערב, ומצפון, לצד כביש הגישה לשילה", כותב ברנע.

"הנערים עקפו את החיילים ממזרח. עשו צחוק מהצבא באפס מאמץ. כ-200 צעירים רעולי פנים ירדו אל הכפר, מצוידים בחומרי בעירה. לפי רישומי הצבא הם הציתו שמונה בתים, 30 מכוניות ושדות מעובדים. לפי תושבי הכפר, 30 בתים ניזוקו. אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס הבחין באש במקרה, כשנסע על כביש 60. החיילים שהיו פרוסים לאורך הכביש לא הקדימו אותו בהרבה. כשהצבא נכנס, הפורעים ברחו. אחד המתפרעים היכה במרפק שלו מג"ד, איש מילואים. המג"ד נפצע. המכה ברח. אף אחד מהפורעים לא נעצר.

ב"הארץ" מביאה הגר שיזף עדויות מתורמוס-עיא מפי תושבים שראו את מכוניותיהם ובתיהם נשרפים וחששו לחייהם, ועדויות מעוריף, שם הוצת אמש בית-ספר ונעשה ניסיון להצית מסגד.

הבוקר אין טור של שרה העצני-כהן ב"ישראל היום". ליבסקינד, ב"מעריב", מקדיש את טורו לראיון עם שר התפוצות והמאבק באנטישמיות והשר לשוויון חברתי עמיחי שיקלי, שמציג תוכנית ל"טיפול בהסדרת התיישבות הבדואים בנגב". פריד, לעומת זאת חתום על ידיעה ב"מקור ראשון" שנושאת את הכותרת "בהתיישבות דורשים: החזרת מחסומים לכבישים ופעולה בכפרי 'מחלקי סוכריות'".

החטיבה המרכזית בידיעה עוסקת בדרישות המתנחלים לתגובה קטלנית מצד הצבא. "צה"ל צריך להיכנס למתקפה עם מכת מחץ נגד קיני המחבלים, ולא לצאת משם עד השמדת תשתית הטרור והכרעת האויב", מצוטט ראש המועצה האזורית בנימין, ישראל גנץ. יו"ר מועצת יש"ע שלמה נאמן אומר: "אנחנו רוצים שיהיו פעולות מלחמתיות, ולא בפינצטה. [...] אני שומע מהצבא על 'מרקם חיים' ועל שמירה על הרשות הפלסטינית. הדבר הזה הוא שורש הרע. יש פה אויב וצריך להילחם בו".

בחלק השני של הידיעה מוזכרות הפרעות. "ביממה שלאחר הפיגוע החלה מחאה מצד תושבים ביהודה ושומרון, בקריאה להגיב ביד קשה מול הטרור", כותב פריד. "בצמתים רבים הפגינו מתיישבים עם דגלי ישראל, ובחלק מהנקודות חסמו המוחים בעצמם את הכניסות לכפרים הפלסטינים. במקרים מעטים התארגנויות המחאה גלשו למעשים, ועשרות מתיישבים השתתפו בהצתת מכוניות ואדמות חקלאיות בכפרים לובן א-שרקייה ותורמוס-עיא. בכפר עוריף, כפרם של מבצעי הפיגוע בעלי, נותק זרם החשמל בידי פעילים מיצהר".

ראש המועצה האזורית גנץ מצוטט פעם נוספת בידיעה, כשהוא קורא לתת לצה"ל וכוחות הביטחון לפעול לבדם. "הפעולות האלימות לא מקובלות בשום פנים", הוא אומר. גם במוסף "יומן" כותב חגי סגל בגנות האלימות. לדבריו, "גם מי שמשתולל בכפרים פלסטיניים ושורף שם רכוש אקראי אחרי פיגועים נוראים, אינו גיבור גדול. השתוללות כזאת מרחיבה את מנעד המשימות של צה"ל עד סף יכולותיו, ומעמידה את החיילים במצב בלתי אפשרי. היא תרומה גדולה לאנרכיזם המסוכן שפשה במחוזותינו משני צדי הקו הירוק, השבוע גם ברמת הגולן. היא בוודאי לא מקרינה חוסן, מצרך חיוני ביותר מול טרור גואה. האויב הפלסטיני רוצה לראות הרבה הלוויות בצד היהודי, אבל יותר מכל הוא משתוקק לאובדן עשתונות".

ב"ידיעות אחרונות" טוען ברנע כי קל לזהות את הפורעים המיועדים: "הם לבושים ברישול, ארוכי פאות, חובשים כיפה סרוגה גדולה, לבנה או בוכרית, וחושפים ברבים את ציציותיהם. השב"כ מכיר את כולם. גם הצבא והמשטרה. אבל כשהם יוצאים לפעולה, המערכת לא מסוגלת לעצור אותם. היא חסרת אונים. גורם בטחוני משווה את הטיפול בהם להתמודדות של המשטרה עם נהגים שיכורים בלילות שבת".

לפי ברנע, "יש גורמים בזרועות הביטחון שמייחלים לגינוי מפי ההורים, מפי רבנים, מפי פוליטיקאים כמו סמוטריץ' ובן-גביר. הם תוהים מדוע הגינוי לא בא. גם אילו היו מגנים – ולמה שיגנו את מה שהם עשו בנעוריהם – איש מהנערים לא היה מקשיב להם. האוטונומיה שלהם בנויה על הפרעת קשב".

התאונה שריתקה את העולם

"סוף עצוב במעמקים" נכתב הבוקר בשער "ידיעות אחרונות" מעל תצלום ארכיון של הצוללת "טיטאן". לפני ימים אחדים ירדה הצוללת הקטנה למעמקי האוקיינוס האטלנטי לסיור ליד שרידי הטיטאניק שבמהלכו אבד עמה הקשר. "בשעות הלילה הודיעה החברה כי הם מעריכים שחמשת הנוסעים, ביניהם מיליארדר בריטי, אחד מעשירי פקיסטן ובנו וכן מייסד החברה שהשיט את הכלי, נספו בתאונה שריתקה את העולם במשך ימים", נכתב בכיתוב התצלום שבשער "ידיעות אחרונות". הקוראים מופנים לעמוד 13. שם, בראש העמוד, מדווח בנימין טוביאס כי רובוט תת-ימי שנשלח לאתר את הצוללת מצא את שרידיה.

לצד הדיווח של טוביאס מתפרסם טור דעה קצרצר מאת ציפי שמילוביץ תחת הכותרת "חיי עניים לא חשובים". שמילוביץ מבקרת את התקשורת האמריקאית שדיווחה בקדחתנות על גורלם של העשירים שיצאו למסע מתחת לים בעוד התעלמה כמעט לחלוטין מאירוע שהתרחש מעט לפני כן – טביעת ספינה בים התיכון ועליה כ-700 מהגרים.

"פערי הסיקור הם פשיטת רגל מוסרית", היא קובעת, "התקשורת האמריקאית תמיד מתקשה לסקר סיפורים בינלאומיים אם אין להם זווית אמריקאית. זו גם תקשורת שמוקסמת באופן מביך מחייהם של עשירי העולם. אובססיית הרייטינג שהתגברה בעקבות הרשתות החברתיות גורמת העדפה של סיפורים ויראליים סקסיים".

הביקורת במקומה, כמובן, אך מוזר שהיא מופיעה ב"ידיעות אחרונות" ומופנה דווקא לתקשורת האמריקאית.

בגיליון יום ראשון השבוע דיווח טוביאס במדור חדשות החוץ, בעמוד 17 של "ידיעות אחרונות", על "חשש ל-500 הרוגים באסון ספינת המהגרים". הדיווח לא זכה לכל אזכור בעמוד השער. לפי הידיעה, מאות המהגרים, כולל מאה ילדים, יצאו מלוב וטבעו ליד יוון. יומיים אחר-כך, ביום שלישי, גם כן במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות", התפרסמה הכותרת "צוללת תיירים נעלמה במהלך מסע אל שרידי הטיטניק". על החתום: שמילוביץ.

למחרת, בכפולת האמצע של העיתון, נפגשו שני האסונות. השטח המרכזי הוקדש לידיעה נוספות של שמילוביץ תחת הכותרת "מרוץ נגד שעון המצולות", שעסקה ב"טרגדיה של המיליארדרים". ליד ידיעה זו, על חמשת העשירים שירדו למעמקים, נמצא מקום קטן יותר לדיווח על מאת זאב אברהמי על "האסון של מוכי הגורל", אותה ספינת מהגרים. "לפי העדויות, נשים וילדים אולצו ללון בחלק הספינה שנועד למטען ולציוד, וכך נחרץ גורלם בעת הטביעה", דיווח.

הפער בתשומת הלב שניתן לכל אחד מהאסונות בוודאי קטן יותר מאשר בתקשורת האמריקאית, אך גם ב"ידיעות אחרונות" הקדישו יותר מקום לחמשת העשירים מאשר למאות העניים. אם כבר מבקרים את התקשורת על העדפה של סיפורים ויראליים סקסיים, רצוי שהעורכים יבדקו קודם לכן את הארכיון, ואולי אפילו יסכימו לשלב טיפה של ביקורת עצמית.

סקר אפרטהייד

טורו של נדב איל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כולל ממצאי סקר דעת קהל. תחת הכותרת "התפיסה הציבורית: אם החקיקה תחודש, המחאה תחזור ובענק" מביא איל ממצאי סקר שנערך עבור מרכז אקורד באוניברסיטה העברית בקרב 755 נשאלים מ"האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית הבוגרת".

אף שהחקיקה הממשלתית להחלשת מערכת המשפט רלבנטית ליהודים חרדים ואזרחים שאינם יהודים כלל, עורכי הסקר התעלמו מדעותיהם כליל. לא זו אף זו, בעיתון הציגו את ממצאי הסקר המפלה כאילו הם מייצגים את "התפיסה הציבורית", ולא היא. הם מייצגים את התפיסה בקרב יהודים שאינם חרדים. הציבור בישראל כולל גם יהודים חרדים וגם מי שאינם יהודים. גם להם יש עמדות, וגם אותם ראוי לשאול.

בכל מקרה, אין לפרסם ממצאי סקר כזה, כך לפי פסיקות חוזרות ונשנות של מועצת העיתונות, ובוודאי שאין להטעות את הקוראים לחשוב שממצאיו משקפים את עמדות הציבור כולו.

אפשר להירגע

לטורו של ארי שביט במדור הדעות של "מקור ראשון" ניתנה הכותרת "רגע האמת".

ענייני תקשורת

מנויי "מקור ראשון" קיבלו מוסף מסחרי בענייני נדל"ן. כמקובל בעיתון זה, המוסף נערך ונכתב על-ידי עיתונאי המערכת, נוהג נפסד שפוגע באמינות העיתון ומגביל את החופש העיתונאי של המערכת.