יורים ומכחישים

"באישור רה"מ: נשים וילדים נהרגו בתקיפה הלילית", נכתב השבוע בכותרת ששודרה במהדורה המרכזית של חדשות 13, וסערה ציבורית התעוררה.

ח"כ מיכל וולדיגר צייצה כי זו "אמירה שקרית שפוגעת בחוסן הלאומי". שר התפוצות, המאבק באנטישמיות והשוויון החברתי עמיחי שיקלי צייץ: "13 ג'זירה". שר התקשורת שלמה קרעי צייץ על "פתיחת סניף של ה-BDS בתוך ערוץ תקשורת ישראלי". העיתונאי עמית סגל מהערוץ המתחרה טען גם הוא כי הנוסח שנבחר משרת את ה-BDS. במדור הברנז'ה של אתר "וואלה" הגדירו את ניסוח הכותרת "מניפולטיבי".

הביקורת נחלקה אפוא לשני רבדים: שגיאה עובדתית ושירות האויב.

בעקבות הביקורת, בחדשות 13 התנצלו. "הכותרת שהופיעה במסגרת המהדורה המרכזית נוסחה בצורה לא ראויה ובאופן לא נכון ומטעה", מסרה דוברות חברת החדשות של הערוץ, "אנו מתנצלים על כך בפני צופינו". הנסיגה של חדשות 13 מהכותרת הגיעה עד לכדי מחיקתה מגרסת המהדורה המרכזית שזמינה לצפייה באתר.

אולם הכותרת עצמה, מבחינה עובדתית פשוטה, היתה דווקא מדויקת. ברור כי המבצע קיבל את אישורו של ראש הממשלה, וברור כי היה צפי לפגיעה אפשרית בנשים וילדים. אם למישהו יש ספק בכך, הבוקר המידע מובהר אצל כמה וכמה עיתונאים.

חדשות 13, 9.5.2023 (צילום מסך)

"לדברי מקור מדיני, נתניהו וגלנט דחו פעמיים את ביצוע הסיכול הממוקד בשלושת בכירי הג'יהאד בגלל חשש לפגיעה במספר רב של ילדים", כותב למשל נחום ברנע בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הם היו בבור בקריה בשבת עם הרמטכ"ל, שמעו את ההערכות, למדו על הפוטנציאל לפגיעה במספר רב של בלתי מעורבים והחליטו לדחות; הם היו בבור שוב ביום ראשון. הדרמה היתה גדולה: דקה לפני שניתן האישור, הרמטכ"ל הורה לעצור. אי-הוודאות לגבי התוצאות, בתוך זה אי-הוודאות לגבי הפגיעה בילדים, גרמה לו להורות על דחייה. ביום שני אישרו השלושה ביצוע על אף שידעו שייפגעו גם ילדים, אבל במספר נמוך יותר".

עמוס הראל ב"הארץ" נותן לנתניהו ושותפיו לקבלת ההחלטה ליהנות מספק מעט רחב יותר. "במקרה הזה נדחתה הפעולה פעמיים, בנימוק של סכנה לחיי אזרחים", הוא כותב, "ובכל זאת, נראה שביום שלישי נלקחו שולי סיכון רחבים יותר באישור הסופי לתקוף. טילים כוונו למקומות ספציפיים בתוך הדירות, מתוך תקווה לא לגמרי מבוססת להימנע מפגיעה בילדים. הערכת הסיכונים האופטימית יותר לא התממשה. התוצאה היתה הרג של חפים מפשע, שהצטבר למספר גבוה יחסית כיוון שנעשו שלוש התנקשויות במקביל".

לפי הראל, "נדמה שבשרשרת קבלת ההחלטות לא היה אדם נחוש דיו להצביע בפני נתניהו וגלנט על הסיכונים ולדרוש להמתין, בתקווה להזדמנות טובה יותר. זה כנראה לא מעניין במיוחד מישהו בישראל, מלבד כותבי וקוראי 'הארץ', אבל עולה כאן חשד לפער מודיעיני, לתקלה בהתנהלות הקברניטים, או לשניהם".

מערכת כיפת ברזל מיירטת רקטות שנורו מרצועת עזה, שלשום (צילום: יונתן זינדל)

כך או אחרת, עיתוני הבוקר מלאים בהצדקות לפעולת החיסול של בכירי הג'יהאד האסלאמי, שהובילה גם להרג נשותיהם וילדיהם.

עמנואל שילה, עורך "בשבע", קובע כי "השהות בקרבתם של אזרחים ובני משפחה שאינם מעורבים לא יכולה לשמש כשכפ"ץ מוסרי לרוצחים שיחייב את ישראל להימנע מריצוץ ראש הנחש, או לסכן את חיי חייליה בכניסה קרקעית כדי לחסל רק את המבוקש ללא פגיעה בסביבתו. [...] על בני משפחתם לדעת שאם חפצי חיים הם, עליהם להתרחק מסביבתו של הרוצח או לגרום לו לחדול ממעשיו. בכל מקרה, האחריות לכל פגיעה בהם מוטלת עליו ולא עלינו. דמם בראשו".

בן כספית, בכיר פרשני "מעריב", מחרה מחזיק אחריו. "תמונותיהם של הילדים שנהרגו קורעות לב ועדיף היה להימנע מהן, אבל עם כל הצער והקלישאה שבדבר, מי שמסתתר מאחורי נשים וילדים לא יינקה. הם משגרים מאות ואלפי רקטות ללא הבחנה לעבר הילדים שלנו, והם עושים את זה אחרי שפינינו את רצועת עזה עד האינץ' האחרון, בתקווה שתוקם שם סינגפור על הים התיכון. במקום זה, קיבלנו את הסניף הדרומי של חיזבאללה".

בן-דרור ימיני כותב ב"ידיעות אחרונות" כך: "חפים מפשע נפגעים משום שמחבלים, כעניין של קבע, מסתתרים בקרב ילדים, נשים ושאר בלתי מעורבים. בכל העימותים שהיו מול רצועת עזה שמרה ישראל על הנורמות הגבוהות ביותר. וזה אומר, נקיטת צעדים להגנה על חפים מפשע שאף צבא אחר לא נוקט".

ארי שביט, שהוקא לרגע מהציבוריות הישראלית בעקבות התנהגות מינית טורפנית אך קיבל הכשר מחדש בעקבות "חשבון נפש" שערך, יוצא במאמר ב"מקור ראשון" נגד "השמאל של המוסר הכפול", שלא הזדעזע מאלפי החפים מפשע שברק אובמה הרג באפגניסטן. שביט קורא לאנשי השמאל בישראל "לגלות אחריות ולנהוג בממלכתיות".

חגי סגל, העורך היוצא של "מקור ראשון", טוען בין היתר כי אשתו של אחד המחוסלים לא בדיוק חפה מפשע שכן היא "כנראה לא הוטרדה כל השנים מהדם הנקי ששפך בעלה וממעלליו הרצחניים הטריים". בכל פעם שסגל, שבעצמו הורשע בפעילות בארגון טרור, מבקר טרוריסטים – אלוהי האירוניה העצמית מניח עוד גוש חמאה על הראש ויוצא אל השמש כדי לבדוק אם הפעם היא תחזיק מעמד. ובכל פעם היא נמסה.

אפשר להסכים לכל אחד מהטיעונים של מצדיקי הרג הנשים והילדים, אפשר גם להתווכח, אולם כדי שאפשר יהיה לדון בהחלטה המבצעית של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל להתנקש בבכירי ארגון הטרור גם במחיר של פגיעה בבני משפחותיהם ושכניהם צריך קודם כל להכיר בקיומה. שלושת הבכירים הישראלים קיבלו מידע על "הנזק האגבי" שעלול להיגרם לאור ההתנקשות בשלושת הבכירים העזתים, שקלו את שיקוליהם וקיבלו הכרעה. הכחשת המחיר ששילמו חפים מפשע לא תורמת לחוסן המוסרי שבו מתהדרים התומכים בפעולה.

לא כולם, אגב, קיבלו את ההתנצלות של חדשות 13. ב"ישראל היום" מדווח ירון דורון כי אתמול הוגש כתב אישום נגד גל בלייכר, שתקף השבוע כתבת וצלם של חדשות 13.

הפעם הותקפה טליה כהן @TalyaCohenn בגז פלפל, לאחר שאמש עיתונאי הערוץ כונו בין השאר ״אויבים״, ״בוגדים״ ו״אלג׳זירה״, על רקע טעות בניסוח של כותרת גרפית. (שאני עצמי הרגשתי איתה לא בנוח בכלל)
אם נבחרי הציבור לא יפעלו להרגעת הרוחות, ואם המשטרה לא תפעל לאיתור המסיתים והתוקפים, עלול… pic.twitter.com/FMXMaVJrrL

— Yossi Eli יוסי אלי (@Yossi_eli) May 10, 2023

"תיזהרי עם הדבר הזה, יותר גרוע מאל-ג'זירה", אמר התוקף לכתבת טליה כהן כשהבחין בה מתכוננת לשידור בטיילת חוף הים של תל-אביב, כך לפי כתב האישום שהוגש נגדו. בהמשך חטף בלייכר את ספוג המיקרופון שהחזיקה כהן, איים על הצלם איוון אלכסייביץ' כשזה ביקש לקבל את הספוג בחזרה והסתלק מהמקום רק כדי לשוב כעבור כמה דקות כשבידו מכל גז פלפל שאותו התיז לעבר שני חברי צוות השידור. הוא נאשם ב"תקיפה סתם", איומים ושתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממש.

מדווחים ומתהפכים

המקרה של בן-דרור ימיני שונה משל כל יתר מצדיקי הפעולה המצוטטים לעיל. ביום רביעי השבוע הקדיש "ידיעות אחרונות" ידיעה שלמה לחפים מפשע שנהרגו בתקיפת צה"ל. בטורו, שמתפרסם ב"מוסף לשבת", ימיני מתייחס לביקורת שספג עיתונו על עצם התעוזה לדווח בהבלטה על ילדים ושכנים שנהרגו בתקיפת צה"ל, ומסביר מדוע בחר העיתון לפרסם את הידיעה. "ישראל התגאתה תמיד, ובצדק, בפגיעה הנמוכה בבלתי מעורבים. הפעם זה היה שונה, וזו הסיבה שבעמ' 8 בעיתון זה, ביום רביעי, הופיעה הכותרת '10 הרוגים חפים מפשע'", הוא כותב.

"ידיעות אחרונות", 10.5.2023

הטענה הזו, בכל הכבוד, היא פתפותי ביצים. ישראל אכן תמיד התגאתה ב"פגיעה הנמוכה בבלתי מעורבים", אולם תמיד גם פגעה בחפים מפשע. אולי פחות מצבאות אחרים שנמצאים בסיטואציה דומה, אבל עדיין פגעה ופגעה ופגעה. ב"ידיעות אחרונות" נהגו, כמו רוב כלי התקשורת הישראליים שאינם "הארץ", להצניע, להדחיק ולהתעלם מילדים עזתים וסתם חפים מפשע שנהרגו מירי כוחות צה"ל.

כמו במקרה של חדשות 13, אם כי בעוצמה פחותה יותר, הביקורת נגד "ידיעות אחרונות" לא איחרה לבוא. שר המורשת עמיחי אליהו פרסם עבודת גרפיקה חובבנית למדי שבה הוצמדה כותרת הידיעה ללוגו של "ידיעות אחרונות", כך שייראה כאילו פורסמה ככותרת ראשית בשער. לפוטומונטז' צורפו דברי ביקורת של השר אליהו על "המוסר המעוות של השמאל הקיצוני", שלדבריו "גורס שאם מחבל מסתובב עם ילדיו, יש להניח לו לרצוח כי הם אינם אשמים".

כמו בחדשות 13, בעקבות הביקורת באה הנסיגה. אתמול כבר הוקדש עמוד שלם בעיתון להצדקת הפגיעה בחפים מפשע. "כך מנצלים המחבלים בעזה את האוכלוסייה האזרחית", נכתב בראש העמוד מעל קטע מטורו של ימיני, המתפרסם במלואו הבוקר, וידיעה נפרדת שהופיעה תחת הכותרת "המגן האנושי של הג'יהאד האסלאמי".

אם מישהו חשב לרגע של"הארץ" קם מתחרה בדיווח על הריגת פלסטינים חפים מפשע, "ידיעות אחרונות" מבהיר שהוא עדיין שואף להיות העיתון של כולם, גם של שר התפוצות, המאבק באנטישמיות והשוויון החברתי, וגם של הנהג שלו.

הצד השני של המטבע

"הארץ" חריג לא רק בדיווח על מותם של פלסטינים, אלא גם בסיקור חייהם. שירין פלאח-סעב חתומה על כתבה חסרת תחליף המספקת חרך הצצה לנעשה בעזה בימים אלה. הזעם על חמאס שלא מגיב, מאבק ההישרדות היומיומי גם בימי רגיעה, ובעיקר הייאוש הכללי. "יש לי משפחה, ויש לי ילדים. אנחנו כבר עייפים מעוד סבב של לחימה. אין לי כוח יותר", אומר לה סלאח, בן 29 מבית-לאהיא.

מה עושים

"האמת הפשוטה היא כזו", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "לישראל אין שום פתרון ממשי למצוקות עזה, או לסיכונים הבטחוניים הנשקפים מהרצועה, תחת שלטון חמאס. רוב המהלכים הישראליים, צבאיים וכלכליים, מתייחסים לניהול הסכסוך ולכל היותר מעכבים את הפיצוץ הבא. בשלב הזה, כשהממשלות המתחלפות יוצאות למבצע התורן ברצועה, הן בסך הכל מקוות שהדברים לא יסתבכו ויתארכו יתר על המידה. במקרה הטוב, הן מצפות שהמכה הצבאית שיספגו הארגונים הפלסטיניים תביא לאיפוס מאזן ההרתעה, כלומר תגדיל את הסיכויים להשלטת שקט בגבול למשך חודשים אחדים".

חבל שמקבלי ההחלטות לא מתייעצים עם נדב העצני. לו דווקא יש פתרון. למרבה המזל, הוא מפרסם אותו מעל דפי "ישראל היום", כך שראש הממשלה נתניהו יכול לקרוא ולהחכים. העצני קורא להנחית על העזתים "מהלומות בלתי מידתיות, בלתי צפויות – ומכריעות".

"לא עוד סבבים, מידתיות והכלה", כותב העצני, "צריך לחסל את כל היכולת הצבאית בעזה, כולל מערך הטילים והרקטות. וברור שלשם כך לא די בחיל אוויר ובמודיעין, אלא חייבים לפעול גם קרקעית. מפשיטות קומנדו ועד תפיסה קבועה של שטח, בהתאם לצורך. בצפון הרצועה, בדרומה, במזרחה, האויב חייב להפנים שהדינמיקה התהפכה. הוא מאבד יכולות וטריטוריה, וככל שיתמיד לנסות להתעצם ולהעז, כך יאבד יותר. זו הדרך היחידה להפסיק את הטלת האימה על הדרום והמרכז, זו הדרך הבלעדית להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל".

ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית

עיתונים פלסטינים 12.5.23| אלקודס, אלאיאם, אלחיאת אלג'דידה, פלסטין- הכיבוש ממשיך בהתנקשויות ובתקיפץ בתים: 9 שהידים, בהם שני בכירים בג'יהאד האסלאמי, ביום השלישי של התוקפנות הישראלית על עזה. ישראלי נהרג#صحف_فلسطينية #القدس #الأيام #الحياة_الجديدة #فلسطين pic.twitter.com/YFEVclzqNZ

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) May 12, 2023

ובינתיים, בעיתונות החרדית

"אז הרתעה אין לעת עתה. מה יש כן? נסים גדולים", מסכם מאמר המערכת של העיתון החרדי "המבשר".

נשמת המדינה

בטורו שב"מעריב" מצדיק בן כספית את המאבק לשמירה על מערכת משפט עצמאית בכך שבלעדיה היו יוצאים בימים אלה צווי מעצר בינלאומיים לקציני צה"ל המעורבים בתקיפת עזה.

"לא, אין כאן הגזמה", הוא מדגיש, "ישראל היא חלוצה אמיתית בכל הקשור לדיני מלחמה, ובעיקר למאבק א-סימטרי נגד ארגוני טרור החוסים מאחורי אזרחים בשטחים אורבניים צפופים. בג"ץ הכשיר את הסיכול הממוקד, וההכשרה הזו אומצה מסביב לעולם. הפרקליטות הצבאית הראשית שלנו נהנית משם טוב ואמין בעולם. היא מלווה את צה"ל ונתונה לפיקוחו של בג"ץ, שנחשב בעולם למגדלור משפטי ומודל לחיקוי. ברגע שניתן לפוליטיקאים אפשרות למוטט את המגדל הזה, הוא יתמוטט על ראשנו וימחץ את השכפ"ץ הגלובלי שממנו אנחנו נהנים מאז קמה המדינה".

איזו דמוקרטיה יכולים לכונן מי שמצדיקים אותה בהכשרת מה שנתפס כפשעי מלחמה? דמוקרטיה מערבית סטנדרטית.

בטורו שב"דה-מרקר" מצטט גיא רולניק כמה קטעים משיחה שערך לאחרונה עם חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן. "ציבור גדול, אולי 30%–40%, קונה את הרטוריקה שההשתלטות על בית-המשפט נועדה לחזק את הדמוקרטיה", אומר רולניק.

"ישנו ציבור שלם שלא נזקק לרטוריקה – הציבור החרדי. יש לו משפט אחר משלו, ומערכת המשפט ממש מפריעה לציבור הזה, וזה חלק גדול מהאחוזים שאתה מדבר עליהם", משיב פרופ' כהנמן. "גם בין המתנחלים יש לא מעט אנשים שאוחזים באותה גישה. הם רואים בבית-המשפט משהו שעוצר אותם מלעשות מה שהם רוצים לעשות, אז זה טבעי לגמרי שהם בעד המהלך.

"חוץ מזה, ישנה קבוצה – ואולי אליה אתה מתייחס, אבל אני לא חושב שהיא גדולה מאוד – של אנשים שבתום לב מאמינים שזו דמוקרטיה אמיתית, מפני שזה שלטון הרוב. הסיסמה הזו שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, יש בה משהו שבאופן שטחי נראה סביר וחלק מהאנשים עדיין מאמינים בזה. אבל אני חושב שפחות ופחות".

ישראל אומן, 2005 (צילום: יוסי אלוני)

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" משוחח דרור פויר עם פרופ' כהנמן, אך בשם הדו-צדדיזם גם עם פרופ' ישראל אומן, אף הוא חתן פרס נובל.

"דמוקרטיה זה שלטון העם, אי-אפשר להתעלם מזה", אומר אומן. בהמשך הוא מוסיף: "הרפורמה אינה איום על הדמוקרטיה, להפך – בית-המשפט במתכונתו הנוכחית הוא האיום על הדמוקרטיה". אומן מתנגד למצב שבו "השופטים ממנים את עצמם" ויוצא גם נגד "היועמ"שים שממונים על-ידי משרד המשפטים, לא על-ידי השר". לדבריו, "פוליטיקאים הם נבחרי ציבור, השופטים הם הפקידים. הם לא נבחרו, הם מונו. אני מעדיף פוליטיקאים שנבחרו על-ידי הציבור".

את הרקע לעמדות הללו של פרופ' אומן אפשר למצוא בידיעה שמופיעה הבוקר בחינמון "בשבע", הפונה לציבור הדתי-לאומי. שם מצטט ישי פרידמן כמה שורות ממאמר מאת פרופ' אומן אשר נכלל בספר "75 פנים למדינה יהודית", שראה אור לאחרונה.

"ישראל היא אמנם מדינה יהודית ודמוקרטית. אך זו לא 'הגדרתה'. ההגדרה היא 'מדינה יהודית', נקודה", כותב אומן. "אמנם הדמוקרטיה חשובה, אך אין היא העיקר; העיקר הוא היות המדינה יהודית [...] היהדות היא נשמת המדינה. ה-raison d'etre שלה. מדינות דמוקרטיות יש הרבה; מדינה יהודית – רק אחת".

משפט המו"לים (ונתניהו)

פרשן חדשות 12 עמית סגל כותב בטורו שב"ידיעות אחרונות" כי בעוד כשנה צפוי לעלות נתניהו לדוכן העדים במשפט שבו הוא מואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. "יש לו אפשרות להימנע מהתייצבות על דוכן העדים, אבל עורכי-דינו לא ממליצים לו על האסטרטגיה הזו", כותב סגל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, השבוע (צילום: יונתן זינדל)

בהמשך מציין הפרשן הבכיר כי "לפני העדות יש היגיון בהגעה להסדר טיעון. אחריה יהיה כנראה מאוחר מדי לשני הצדדים". משום כך, הוא מוסיף ומדווח, "עורכי-הדין של נתניהו ממשיכים במגעים לגישור, שהוא בעצם הסדר טיעון בלי הפתעות של הרגע האחרון מצד השופט".

במקביל, כך לפי סגל, נתניהו פועל לחלץ את עצמו מהרחקה מהחיים הציבוריים באמצעות חוקי ההפיכה המשפטית. לדבריו, במגעים המתנהלים בבית הנשיא התגלתה תהום פעורה דווקא בכל הקשור לצמצום עילת הסבירות. "הנושא האמיתי הוא מינוי חברי ממשלה שהורשעו בפלילים", הוא מסביר.

אגב, אין כל נימת ביקורת על נתניהו בדיווח הזה של סגל. לפני שהצטרף ל"ידיעות אחרונות" סגל אמנם תהה איך המו"ל ארנון (נוני) מוזס יכול להחזיק עוד יום אחד בתפקידו אחרי שהואשם בפלילים, אולם מאז כנראה השתכנע שאין כל ממש בתיקים נגד נתניהו (ומוזס).

עד המדינה ארי הרו בפתח היום הראשון של חקירתו הנגדית במשפט המו"לים. בית-המשפט המחוזי בירושלים, שלשום (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

ב"ישראל היום" מקדיש אראל סג"ל את טורו השבועי לדיונים שהתקיימו השבוע במשפט המו"לים, ובעצם לדיון אחד בלבד מתוך שניים. סג"ל מתעלם לחלוטין ממסכת העובדות המפלילות שפרש עד המדינה ארי הרו בחקירתו הראשית, ומקדיש את כל טורו ליום החקירה הנגדית של הרו, שנוהלה על-ידי עו"ד עמית חדד, סנגורו של נתניהו.

החקירה הנגדית הוקדשה עד כה למעללי השוטרים שחקרו את הרו. לפי עו"ד חדד, הרו עבר מסכת עינויים וסחיטה באיומים שנועדה לשבור אדם חף מפשע כדי שיפליל את ראש הממשלה. חדד לא הציג ראיות שאינן נסיבתיות לקונספירציה להפלת מנהיג הליכוד. במקום זאת התמקד ברגשות ובתחושות של הרו. מכל מקום, הטיפול בכשלי המשטרה והפרקליטות נחוץ, אך כמוהו גם הטיפול בשחיתות של ראש הממשלה והמו"לים. אצל סג"ל יש מקום לביקורת רק כלפי צד אחד.

"בסוף היום הראשון של החקירה הנגדית של עו"ד חדד, ארי הרו בכה. בכה ממש. בכי על עלילת דם, בכי על עינוי הדין, בכי של אדם שחייו הפרטיים והציבוריים נדרסו ונהרסו על-ידי רשויות האכיפה", כותב סג"ל.

למעשה, אם להאמין להרו, הוא לא בכה. אחרי שעו"ד חדד העביר את הרו מסע רגשי ארוך ומלא פאתוס, הוא אמר לעד המדינה: "אני אומר לפרוטוקול שאתה כמעט בוכה". "ממש", השיב הרו, אך בהמשך הדיון, כשעו"ד חדד הצהיר "אני אמרתי קודם, בכית", תיקן אותו עד המדינה ואמר: "כשאני בוכה, רואים".

סג"ל לא נכח באולם, ולא יכול היה לראות אם הרו בוכה או לא. בסוף הטור שלו הוא מודה "לאולפן הפתוח של כנרת בראשי ולכל משתתפיו" וכן "לאלי ציפורי ואבי וייס על סיקור מקיף ומקצועי של המשפט". אם היה קורא את סיקור החקירה הנגדית באתר "העין השביעית" היה חוסך לעצמו את השגיאה.

סימנייה

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב רונן ברגמן על המשך מעללי NSO: "למרות שהוכנסה לרשימה השחורה של הממשל בארה"ב, ענקית הסייבר ההתקפי מישראל ממשיכה לפעול ולעמוד בלב שערוריות בינלאומיות. חברה מסתורית בשם קליאופטרה (שהיא בכלל כיסוי לפעילות חשאית של המודיעין האמריקאי), בראשות אדם בשם ויליאם מלון (שלא באמת קיים), חתמה עם NSO על חוזה להפעלת תוכנת ריגול מתקדמת, וגרמה מבוכה לבית הלבן. נשיא מקסיקו, שהתחייב לא להשתמש בפגסוס בארצו, נאלץ עכשיו להסביר מדוע צבאו ממשיך לרדוף באמצעותה פעילי זכויות אדם. ואיך קשורה לכל זה מדינה שהכינוי שלה הוא 'מריה'?".

ענייני תקשורת

ידידיה מאיר קורא בטורו שבמוסף "אתנחתא" של "בשבע" להחרים את "התקשורת", "זאת שמהנדסת את התודעה כבר שנים למיליוני צרכניה, אבל בחודשים האחרונים עברה את כל הגבולות". מאיר לא מפרט האם החרם צריך לכלול גם את חדשות 12, העיתון שבו משדרת זוגתו סיון רהב-מאיר, ואת "ידיעות אחרונות", העיתון שבו היא מפרסמת טור שבועי.

במדור הדעות של "הארץ" קוראת זהבה גלאון להחרים את המפרסמים של ערוץ 14. "בכל פעם חברה אחרת, עד שתישבר, ואז עוברים לבאה בתור".

בסוף טורו של בן כספית ב"מעריב" מופיעה "הבהרה" שנאלץ לפרסם כדי להתפשר עם ראש הממשלה נתניהו בעקבות תביעת דיבה. ההבהרה שממילא היה נכון לפרסם עוד לפני שנתניהו דרש ממנו פיצוי בסך 200 אלף שקל.

קצת קודם לכן בטור מדווח כספית על בנו של ראש הממשלה, יאיר. לפי הדיווח, נתניהו הבן מחפש בימים אלה עבודה כ"מומחה לשיווק דיגיטלי" במיאמי, פלורידה, שם החליט להשתקע. כספית כותב כי במאמצי ההשמה מסייע ג'ארד קושנר, חתנו של נשיא ארצות-הברית לשעבר דונלד טראמפ.

בסיום טורו שבמוסף "יומן" של "מקור ראשון" מעביר חגי סגל את שרביט העורך לאלעד טנא. "עת לערוך ועת להסתפק בכתיבה", כותב סגל, ומבטיח להמשיך להיפגש עם קוראיו "עלי בריקדות" מדי שבוע.