נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק אמר בראיון לתאגיד השידור הציבורי (6.1.23) כי הדבר המקביל לצבר הצעות החוק של ממשלת נתניהו החדשה, הוא "מהפכה של טנקים". אך מאחורי הניסוחים המשפטיים של ההצעות לא מסתתרים טנקים, אלא הצעה מפתה לחברי הממשלה והקואליציה בכנסת – אפשרות לשחיתות ללא גבולות.
אכן, גם במדינות דמוקרטיות ברחבי העולם ישנן תופעות של שחיתות, ברמות משתנות, אך כאשר הן נחשפות הן מטופלות ואינן נחשבות ללגיטימיות. לעומת זאת, במדינות לא דמוקרטיות – בהעדר בתי משפט, תביעה, משטרה ותקשורת עצמאיים, והגנות מינימליות על הזכויות לשוויון ולחופש הביטוי והמידע – השחיתות היא ממסדית וחלק בלתי נפרד משיטת ה"משילות".
השחיתות נחוצה למשטר הלא דמוקרטי הן לצורך הפקת רווחים חומריים אישיים והן לצורך הבטחה של היציבות הנצחית של המשטר באמצעות יצירת אינטרס אישי במניעת שינוי בקרב חברי האליטה הפוליטית, הכלכלית והביטחונית. עתידם האישי הופך לכרוך ביציבות המשטר הקיים.
כדי להימנע מסנקציות בינלאומיות, רוב המדינות הלא דמוקרטיות בעולם שומרות לפחות על שלד של רכיבים דמוקרטיים חלולים. הן מחזיקות בתי משפט (לא עצמאיים ובחלקם מושחתים בעצמם). פועלת בהן עיתונות (בבעלות מפלגת השלטון או מקורבים של בכיריה). הן מקיימות בחירות תקופתיות (מזויפות; או בשיטות הצבעה ששונו בחקיקה; או תוך פסילת ההתמודדות של מפלגות ומועמדים; או תוך הפרעה להצבעה התקינה באזורי האופוזיציה באופן פיזי ובאמצעות הפצת "פייק ניוז"). אפשרית בהן פעילות מסוימת של מפלגות פוליטיות נוספות (מפלגות לווין, לא עצמאיות באמת). בחלקן גם יש חוקה יחסית מתקדמת (שנעקפת באמצעות חקיקה של עבירות ביטחון, מלחמה בטרור והכרזות חוזרות על מצב חירום).
על אף שמדובר ברכיבים חלולים, עצם קיומם יוצר חרדה מתמדת בקרב המשטר שמא האופוזיציה תצליח בשלב מסוים להתארגן ולהוות איום ממשי, או שפלג מסוים בתוך המשטר יתפצל וינסה להחליף את הדבוקים כעת לכיסאות. השחיתות המסיבית מסייעת למשטר הלא דמוקרטי להתמודד עם הפראנויה הקיומית הזו.
שחיתות אינה כוללת "רק" מעטפות כסף, כפי שהורשע שקיבל ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; או בקבוקי שפניה, סיגרים ופרסום תקשורתי אוהד, כפי שמואשם שקיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו. הכסף הגדול בשחיתות העולמית נמצא בהטיית מכרזים והתקשרויות חוזיות עם משרדי הממשלה, חברות ממשלתיות וגופים ציבוריים, וכן בחלוקת ג'ובים, רישיונות ומשאבים ציבוריים לתומכי מפלגת השלטון ומקורבי בכירים בשלטון. הדבר נכון למדינות רבות, מהדיקטטורה של יורווי מוסווני באוגנדה (מקום 144 מתוך 180 במדד השחיתות של ארגון Transparency International), דרך הדיקטטורה הצבאית בבורמה (מקום 140 באותו המדד) ועד למשטר של ויקטור אורבן בהונגריה (מקום 73 באותו המדד).
הרודן האוגנדי יורווי מוסווני (צילום: לשכת ראש ממשלת הודו)
באוגנדה למשל, השחיתות לא מבוצעת רק על ידי העלמת כספים מקופת המדינה וכספי הסיוע הפיננסי וההומניטרי הבינלאומי, אלא גם בדרך ביורוקרטית. כאשר מוסווני תפס את השלטון בשנת 1986 היו באוגנדה 32 מחוזות. עד לשנת 2018 הוקמו 121 מחוזות, כאשר כל הקמה של מחוז חדש שימשה כתירוץ למוסווני לחלק משרות וכספים לנאמנים בנימוק שהדבר דרוש לצורך ניהולו, וגם לחלק לנציגי אותו המחוז המומצא משרות בבירה קמפלה.
ההיגיון הזה לא תקף רק למדינות רחוקות מעבר לים. אדם בישראל השומע את הצהרות חברי הממשלה והקואליציה על תוכניותיהם, צריך להקשיב באוזן אחת למשמעות של התוכניות למצב זכויות האדם, ובאוזן השנייה לשמוע את משמעותן למצב השחיתות.
כך למשל, להבדיל מהקמפיין השקרי שממשלת נתניהו מנהלת לפיו היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה הם מעין "גיס חמישי" שמשקיע את זמנו בהחדרת מסרים פרוגרסיביים ושמאלניים, עיקר עיסוקם היום-יומי והסיזיפי של היועצים הוא בפיקוח על ההתנהלות התקינה והחוקית של כל משרד בהתקשרויות חוזיות, במכרזים, בחלוקת התקציבים והמשאבים שברשותו ובהעסקת עובדים.
כאשר ממשלת נתניהו מקדמת הצעת חוק לפיה שרי הממשלה יהיו למעשה היועצים המשפטיים של עצמם, יקבעו לעצמם את הפרשנות הנכונה של החוק ולא יהיו כפופים לחוות דעת משפטית אחרת, הממשלה לא פועלת כך רק כדי לאפשר את העמקת הסיפוח של השטחים הפלסטינים הכבושים ומדיניות האפרטהייד. הממשלה רוצה להיות מסוגלת לאשר התקשרויות חוזיות, מכרזים, חלוקת תקציבים, רישיונות וג'ובים, לתומכי מפלגת השלטון ולמקורבי בכירים בשלטון. באופן הזה, לא יהיה צורך לבטל את עבירת "מרמה והפרת האמונים", שכן השר שהוסמך ב"חוק" לקבוע לעצמו מה מותר ומה אסור, לעולם לא יוכל להיחשב כמי שרימה או הפר אמון.
השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר (צילום: יונתן זינדל)
כאשר ממשלת נתניהו מקדמת הצעות חוק להכפפת המשטרה והחקירות שלה לשר לביטחון לאומי ולשליטה מלאה של הממשלה במינוי השופטים, באוזן אחת צריך לשמוע את החמרת הפגיעה, הקיימת ממילא, בזכויות הפלסטינים, הבדואים, הפליטים והמפגינים בישראל, ובאוזן השנייה צריך לשמוע כיצד בתי משפט והמשטרה בהונדורס ובנגלדש מגנים על השחיתות ואף מקדמים אותה. במדינות כאלה, בתי המשפט והמשטרה הם לא רק חותמת הגומי המאשרת מדיניות ממשלתית מפרה זכויות אדם, אלא גם חותמת הגומי המאשרת את תופעת השחיתות וחלק בלתי נפרד ממנה.
כאשר שר התרבות מיקי זוהר, שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי, שר החינוך יואב קיש וסגן השר במשרד ראש הממשלה אבי מעוז, מדברים על סינון שיתופי הפעולה של משרדיהם לפי ערכיהם הפוליטיים או הדתיים, סגירת תאגיד השידור הציבורי והפסקת או ביטול מימון של סרטים וסדרות ביקורתיים, באוזן אחת צריך לשמוע את הפגיעה בחופש הביטוי והדת, ובאוזן השנייה את הכוונה לחלק תקציבים ולקדם התקשרויות חוזיות רק עם תומכיהם.
כך למשל, בדיקטטורה הקומוניסטית בוויאטנם (מקום 87 במדד השחיתות העולמי), גם מערכת החינוך וגם כלי התקשורת הם מכונת פרופגנדה משומנת של המפלגה הקומוניסטית של ויאטנם, כאשר כמעט לכל משרד ממשלתי ויחידה ביטחונית יש עיתונים ואתרי חדשות משלהם.
נווין פו טרונג, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של וייטנאם (צילום: נחלת הכלל)
כדי למנוע מהציבור הוויאטנמי מידע על היקף השחיתות והפרות זכויות האדם או דיון ציבורי בנושא, חוק העונשין מנובמבר 2015 הגדיר כעבירות פליליות - הנושאות עונשי מאסר של עד 20 שנים או עונש מוות - את הפעולות הבאות: ביצוע פרופגנדה נגד המשטר (סעיף 88); ארגון וביצוע של פעולות שנועדו להחליף את המשטר (סעיף 109); ערעור על מדיניות המשטר (סעיף 116); ייצור, אחסון והפצה של מידע שנועד לגרום להתנגדות למשטר (סעיף 117); הפרעה לביטחון (סעיף 118); הפרעה לסדר הציבורי (סעיף 318) וניצול לרעה של הזכויות לדמוקרטיה ולחופש כדי לערער על המשטר ואינדיבידואלים הקשורים אליו (סעיף 331).
כדי להגיע לאותה חומרה של צנזורה מעודדת שחיתות, לא צריך להעביר בכנסת תיקונים דרקוניים לחוק העונשין כמו בוויאטנם. מספיק להפסיק את המימון הציבורי לקולות ביקורתיים ובמקביל לבצע קמפיין דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה למי שימשיכו לפעול באופן עצמאי ללא מימון מהממשלה ומגופים ציבוריים.
כאשר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מדבר על הקמת משמר לאומי לצורך מאבק בפשיעה הערבית והיערכות ל"שומר חומות 2", באוזן אחת צריך לשמוע הקמת מיליציה פרטית של מפלגת "עוצמה יהודית" שתפר במיוחד את חירויות התושבים והאזרחים הבדואים והפלסטינים בישראל, ובאוזן שניה את סידור הג'ובים להמוני צעירים שמבחינתם השר בן גביר יהיה אחראי אישית לתלוש המשכורת החודשי שלהם ובתמורה מצופה מהם להמשיך להצביע לו בבחירות.
אנדרס מנואל לופס אוברדור, נשיא מקסיקו (צילום: residenciamx, רשיון CC 2.0)
באופן דומה, בתירוץ של שיפור המאבק בפשיעה אבל בפועל כדי לקבל קולות של מצביעים ונאמנות אישית בקרב כוחות הביטחון, הנשיא הפופוליסט במקסיקו, אנדרס מנואל לופס אוברדור, הקים משמר לאומי חדש בשנת 2019, שהגיע בשיאו לכ-115 אלף חיילים, והפך למעין ארגון פשע נוסף במדינה, מושחת ומפר זכויות אדם.
כאשר גופים ציבוריים ושרים בממשלת נתניהו פועלים על פי "רשימות שחורות" שהכינו פעילי וארגוני ימין, של "עוכרים", "בוגדים" או "פרוגרסיביים" בשירות הציבורי ובאקדמיה; כאשר הם מתייחסים בכובד ראש לתלונות מופרכות של טרולים מהימין על "חוסר נאמנות" ו"תמיכה בטרור" בקרב עובדי או מוסדות ציבור - באוזן אחת צריך לשמוע את הפגיעה בחופש הביטוי, השוויון והעיסוק, ובאוזן שניה לשמוע את המשרות המתפנות עבור תומכי מפלגת השלטון ומקורבי בכיריה.
לכן, צריך להפסיק לדבוק באמונת השווא שרק בשל פחד מה"בייס" והרשתות החברתיות חברי הקואליציה והממשלה מוכנים להישכב על הגדר עבור ראש הממשלה נתניהו, ואולי חלקם יתפכחו בהמשך ויתמכו בחיזוק דמוקרטיה. אלה לא שוכבים על שום גדר, אלא שוכבים יחד עם נתניהו על עוגת השחיתות ורוצים לאכול חלקים ממנה.
הניסיון במדינות לא דמוקרטיות רבות בעולם הוכיח שברגע שעוגת השחיתות מגיעה לגודל מסוים, היא הופכת לאינסופית. או אז, כבר קשה מאוד להחזיר את הגלגל לאחור ולחזק מחדש רכיבים דמוקרטיים שהיו קיימים בעבר.