היועמ"שית והדמוקרטיה הישראלית

ארבעה יומונים כלליים רואים אור במדינת ישראל: השמאלני, הימני, המושחת וזה שאינו יודע לשאול. למרות פערי הגישות והאג'נדות, הבוקר כולם מקדישים את כותרותיהם הראשיות לקריאת אזהרה שהשמיעה גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה. בהרב-מיארה, שמונתה על-ידי הממשלה היוצאת, הגיעה אתמול לאוניברסיטת חיפה ויצאה נגד יוזמות הדגל של ממשלת נתניהו המתגבשת, שמאיימות לערער את התשתית הדמוקרטית של מדינת ישראל.

"היועמ"שית הזהירה שהחוקים שמקדם נתניהו עלולים לשבש את האיזון בין הרשויות לשלטון, בעוד שבכנסת ממשיכים לקדם את חקיקתם", מפרטים בשער "הארץ", היומון השמאלני. "מבחינת היועמ"שית, פסקת התגברות ב-61 ח"כים זה קץ הדמוקרטיה", מדווחים בכותרת הראשית של "ישראל היום", היומון הימני, בציטוט מפי "מקורביה" של בהרב-מיארה.

גם השבוע, השופר לשעבר של בנימין נתניהו מקפיד לתפוס מרחק מהאיש שלמענו הוקם. בעניין תיקי נתניהו, נכתב ב"ישראל היום", בהרב-מיארה "לא תרוץ לעסקה, מבחינתה שהשופטים יכריעו". בניגוד לשאר העיתונים, שפשוט הביאו ציטוטים מתוך האירוע הפומבי שבו נאמה, ב"ישראל היום" הציטוטים לקוחים מתוך כתבת פרופיל מקיפה שמפרסם היום כתב המשפט נטעאל בנדל.

ב"מעריב", היומון שלא יודע לשאול, הכותרת היא פשוט "סערת היועמ"שית" – דרכם של העורכים לחמוק מעיסוק במהות ולהתרכז בתגובות הנגד שהפיצו היחצנים לאחר הנאום.

ב"ידיעות אחרונות", היומון המושחת מבין הארבעה, מהדהדים את דבריה של בהרב-מיארה. "היועמ"שית מזהירה: 'נישאר דמוקרטיה בשם בלבד'", נכתב שם בכותרת הראשית. "בהרב-מיארה נשאה נאום מכונן", קובעת כתבת המשפט טובה צימוקי בטור שמלווה את הסיקור החדשותי. "האווירה המתוחה באוניברסיטת חיפה אמש שידרה סכנה ברורה ומיידית. תחושת המשפטנים היא שעם הקמת הממשלה החדשה יתרחש מפץ שאחריו לא יכירו עוד את המערכת ואת הדמוקרטיה שאותה שירתו עשרות שנים".

ההדהוד הזה של מסרי נציגת שלטון החוק נוגד לכאורה את האינטרס הישיר של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שעומד לדין יחד עם נתניהו בגין חלקו ב"תיק 2000". אבל רק לכאורה.

ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

כמו נתניהו, גם מוזס ירוויח אישית מחיסול משפט המו"לים וסירוס המערכת שהעמידה אותו לדין. אבל מוזס בחר להתמודד עם הסכנה בדרך אחרת. בזמן שנתניהו מנהל מלחמה חזיתית במערכת אכיפת החוק – מוזס מקפיד לשמור על כבודה, לא לטלטל את הספינה, ומשדר שהוא והעיתון שלו הם בעלי ברית נאמנים של שלטון החוק. בדיוק כפי שעשה לפני שלושה עשורים, כשכמעט הועמד לדין בגין חלקו בפרשה פלילית אחרת.

לפי מיטב המסורת של "ידיעות אחרונות", גם כשבוחרים צד במאבק ציבורי עושים זאת תוך קריצה מתמדת לצד שכנגד. זה שאולי בכל זאת ינצח, וניאלץ ללמוד להתגבר על הפערים ולעבוד איתו. הבוקר הקריצה הזאת באה לידי ביטוי בעיקרון עתיק שירש נוני מהדור של אביו: איזון. וליתר דיוק הקפדה על מראית עין של איזון. מצד אחד מהדהדים את האזהרה הדרמטית של היועמ"שית, מצד שני מדביקים לה ציטוט מפי אחד מהגורמים המסוכנים שעליהם דיברה. במקרה זה איתמר בן-גביר, ש"זועם" ומאשים את בהרב-מיארה שהיא "טועה לחשוב שהיא ראש הממשלה".

תצוגת האיזון באה לידי ביטוי גם בהפניה שמתחת לכותרת הראשית, שמובילה לראיון גדול עם המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך (ש"יוצא נגד חוק בן-גביר") – וגם להפניה לראיון עם יועץ של בן-גביר, שלומי קעטבי, שמציג את העמדה ההפוכה ("המפכ"ל עצמאי מדי, צריך שינוי"). גם השבוע לא מתפרסם ראיון שער עם בן-גביר ב"7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות". אבל אם הוא יחזיק מעמד מספיק זמן בתפקיד השר שהובטח לו – גם הרגע המחמיא הזה בטח יגיע. הרגל כבר נמצאת בדלת. אשתו, אילה, כבר הגיעה למוסף הפוליטי.

"הארץ" נערך לאפוקליפסה

כל ארבעת היומונים מעניקים לבהרב-מיארה את הכותרת הראשית, אבל רק באחד מהם האג'נדה שלה היא גם האג'נדה הרשמית של העיתון. "הבלם היחיד בשער החקיקה הוא היועמ"ש", חורץ מאמר המערכת של "הארץ", אבל לאחר מכן בכל זאת מונה עוד שני בלמים: "בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, ואחריו – רק מחאת העם". במשמרת של בהרב-מיארה, כותבים שם, "עומד להתרחש אחד המאבקים הגדולים והקשים ביותר על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. עליה להיות אמיצה ונחרצת, ועל הציבור שוחר הדמוקרטיה לתמוך בה".

המסר הזה בוקע גם משאר דפי העיתון. "מחריבי הדמוקרטיה הישראלית פועלים מהר", מתריע רוגל אלפר בטור הטלוויזיה. "זה לא אילוץ קואליציוני, זו טקטיקה התקפית. גלי בהרב-מיארה נוהגת באומץ ומשמיעה אזעקת אמת עולה ויורדת. היא מתריעה בפני הציבור כי המשטר הדמוקרטי עצמו נמצא תחת מתקפה. הטילים כבר שוגרו לעברו. ועתידים להשמידו. זו משמעות דבריה. הם החריפים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ולכן אמורה החברה הישראלית לחדול מכל מלאכתה. ולהקשיב. זה קורה עכשיו. הזמן לצאת לרחובות הוא עכשיו".

גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה, אתמול באוניברסיטת חיפה (צילום: שיר טורם)

נעה שפיגל וחן מענית, בעמודי החדשות, מדווחים על התקדמות הליכי החקיקה המדוברים ומשלבים זאת בציטוטים מתוך נאום היועמ"שית. "גלי בהרב-מיארה הזהירה אתמול מפני הצעות החוק שמקדמת הקואליציה המתגבשת ואמרה כי הן 'אינן עומדות כל אחת בפני עצמה. צבר ההצעות שעל הפרק – בוודאי אם ימומש בחופזה, שלא מתוך ראייה כוללת וארוכת טווח – עלול לשבש את מערכת האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון'".

שפיגל ומענית מציינים שהיועמ"שית הביעה חשש מ"פוליטיזציה של מערכת אכיפת החוק", שלדבריה "תוביל לפגיעה קשה בעקרונות הבסיסיים ביותר של שלטון החוק: שוויון, היעדר שרירותיות והיעדר משוא פנים". לדבריה, "במדינה דמוקרטית לא ראוי לשנות את מערכת היחסים שבין הדרג המדיני לבין מערכת אכיפת החוק בחקיקת בזק".

כתבה אחרת, רחבת יריעה ואופיינית לרוח התבוסתנית של עיתון השמאל, כבר מתכוננת לנסיגה אל תוך מובלעות. "על רקע הדהירה לעבר מציאות לא-ליברלית, ארגוני חברה אזרחית וגורמים ברשויות המקומיות בוחנים מודלים שיאפשרו לשמור על איים חופשיים יחסית תחת שלטון דתי-לאומני", נכתב שם.

המחבר, אור קשתי, מציין ש"בימים האחרונים בוחנים ארגוני חברה אזרחית וגורמים ברשויות המקומיות דרכים לאפשר איים חופשיים יחסית בסביבה שהולכת והופכת לסמכותנית". קשתי מצביע על שלושה "מודלים של התנגדות": "קונפדרציה של קנטונים, חלוקה לאשכולות ופעולות-נגד עירוניות. נראה כי המודל השלישי הוא הישים והמהיר ביותר".

ערפילי פובליציסטים

כל ארבעת היומונים יודעים להצביע על המהלכים החקיקתיים הספציפיים שעליהם דיברה היועמ"שית. ואולם, כשהכותבים ניגשים להצביע על הגורמים הספציפיים שמקדמים את צבר החוקים – על השיח צונח ערפל כבד. את העיתונאים שמתהלכים בערפל הזה בעיניים סומות וידיים פשוטות קדימה אפשר לחלק בגסות לשתי קבוצות: אלה שמטילים את האשמה על נתניהו – ואלה שכנראה מאמינים שלמרות המשפט הפלילי שלו, ראש הממשלה המיועד בעצם לא רוצה לחסל את מערכת אכיפת החוק. הוא רק נגרר אחר שותפיו הקיצוניים וחסרי האחריות.

בן כספית, בעל הטור הבכיר של "מעריב", משתייך לקבוצה הראשונה. "שמו האמיתי של 'חוק דרעי' הוא 'חוק ביבי'", חורץ כספית בשער העיתון. "מדובר בבלון ניסוי. אם התרגיל המסריח יצליח, הוא יאומץ על-ידי הקליינט העיקרי: בנימין נתניהו. בעוד מכונת הרעל שלו ממשיכה לפמפם נרטיב שקרי שלפיו 'תיקי נתניהו קורסים' יחתור הנאשם עצמו לעסקת טיעון מקילה שבמסגרתה יודה באישומים מופחתים וייגזר עליו מאסר על תנאי.

"מכיוון שחוק דרעי/ביבי קובע שמאסר על תנאי אינו כולל קלון, יוכל נתניהו להמשיך הלאה כרגיל. בלון הניסוי יהפוך לכדור פורח שימלט את נתניהו מאימת הדין. בשלב הזה הוא יגלה פתאום שתלותו בחברים דרעי, גפני, גולדקנופף, בן-גביר וסמוטריץ' התפוגגה. הם יגלו את זה מאוחר מדי".

כספית לא מציין על מה מסתמך הניתוח הזה. ידע פנימי? מקור סודי? היגיון בריא? אפשר וצריך להטיל ספק באפשרות שאריה דרעי הוא בכלל לא המחולל של "חוק דרעי", שנועד לאפשר לו לכהן כשר חרף הרשעתו בפלילים ועונש המאסר על תנאי שנגזר עליו. אבל באופן מפתיע אפשר גם למצוא הדהוד לתיאוריה של כספית גם מחוץ לחלל הגולגולת שלו – הרחק בירושלים, ברחוב צלאח א-דין.

אריה דרעי, יו"ר ש"ס, בשולי המשא-ומתן הקואליציוני. ירושלים, 21.11.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

"בלשכת היועמ"שית מעריכים כי נתניהו ממתין לראות כיצד ינהג בג"ץ עם חוק דרעי – תיקון לחוק יסוד אשר מאפשר לו להתגבר על סוגיית הקלון", כותב נטעאל בנדל בכתבת הפרופיל שלו על בהרב-מיארה. בנדל מוסיף שבלשכת היועצת "חושבים כי אם בג"ץ ינהג בשמרנות ולא יתערב בתיקון לחוק היסוד, הבא בתור יהיה חוק נתניהו. כלומר, ייחתם הסדר טיעון, אך לאחריו יפעל לחוקק תיקון בחוק יסוד הממשלה שיאפשר לו להתגבר על הקלון שבעקבות ההרשעה שבהסדר הטיעון".

גם לטובה צימוקי יש מקורות במערכת המשפט, וגם הם מסמנים את נתניהו כמחולל העיקרי של יוזמות החקיקה. "הקרב הגורלי הזה מתחולל במקביל ליקום סמוך: המשך משפט נתניהו. הוא הכוח המניע, המכריע, המקרין על כל האמור לעיל", היא כותבת.

"משפטנים רמי דרג טוענים: 'נתניהו היה באמת ובתמים ממגיני שלטון החוק. המשאלה שלו לסיים את משפטו בדרך של הסדר טיעון, או עיכוב הליכים שיאפשר לו להמשיך לכהן, היא מחולל היוזמות שאליו חוברים גורמי קואליציה קיצוניים ואורתודוקסים. בעייתו המשפטית של נתניהו היא מנוע ההפעלה של כל מה שמתרחש. אהרן ברק ואביחי מנדלבליט הבינו את זה כבר לפני שנה. השאלה אם ניתן לפתור את הבעיה בדרך מושכלת היא שאלת השאלות שעליה יעלה ויקום הכל'".

מיכאל האוזר-טוב, הכתב הפרלמנטרי של "הארץ", מוסר לקוראיו כי הצליח לשים יד על טיוטה של אחד ההסכמים הקואליציוניים. האוזר-טוב מציין שהסעיף שעוסק ב"רפורמות" במערכת המשפט הוא כרגע "סעיף מצומצם ביותר, שמאזכר רק את ההצעה לחקיקת פסקת התגברות". מיד לאחר מכן הוא מאותת לקוראיו שייתכן שמשתמשים בו לצורך הרדמת השטח: "הנוסח הדל של הסעיף משרת את יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, שמבקש למנוע ביקורת ציבורית משמעותית על הרפורמות המשפטיות עוד לפני שהחל לקדמן".

הקבוצה השנייה של בעלי הטור, אלה שמרחיקים את נתניהו מעמדת המחולל, כוללת באופן מפתיע כותבים שידועים בקו העוין שלהם כלפי ראש הממשלה הבא. סימה קדמון, למשל. "ממשלת הסיוטים של נתניהו מתגשמת לנגד עיניו, כשבפעם הראשונה אין לו איזונים ובלמים והשליטה נמצאת אצל שותפיו", היא כותבת היום ב"ידיעות אחרונות". להערכתה, נתניהו מנסה "להרגיע" עם ההתפרעות לא כדי שתחליק יותר בקלות בגרון של מי שעלולים לסכל אותה, אלא כדי לא להבריח מצביעי ליכוד מתונים, שמסתייגים מהמהלכים חסרי התקדים.

"גם אם האינטרס העליון, שלא לומר היחיד, הוא להעביר את החוקים שיאפשרו לו להביא לביטול משפטו, הוא לא שיער מה ייאלץ לעבור בדרך ומה עוד מחכה לו אחרי שממשלתו תוקם", גורסת קדמון. "השבוע, כמו רבים אחרים בציבור הישראלי, ביניהם גם אנשי ימין, נתניהו הבין שהוא גידל מפלצת שיצאה מכלל שליטה, שהוא הפך לבן ערובה של יצור שהתיאבון שלו לא פרופורציונלי לגודלו, ושכדי להרגיע אותו הוא נאלץ לזרוק לו עוד ועוד חלקי בשר מדממים של מה שהיתה עד כה הדמוקרטיה".

גם יוסי ורטר, ב"הארץ", מכוון את הזרקור לשותפיו של נתניהו. לטענת ורטר, הכתובת העיקרית היא יריב לוין, שמועמד לקבל את תיק המשפטים (והשבוע מונה ליו"ר הכנסת). "משהו לא ברור מתרחש באחרונה בין לוין לנתניהו", כותב ורטר. "ציטוטים משיחות פרטיות שלהם, שהכספת בפורט נוקס פרוצה מהן, מוצאים את דרכם לתקשורת. עולה מהם מתיחות, לכאורה, באשר לגורל ה'קארט בלאנש' שיינתן ללוין להוציא לפועל את תוכניתו ל'תיקון' מערכת המשפט, כלשונו".

רק רגע לפני כן, בפסקה הקודמת של הטור, ורטר הגדיר את לוין כ"קונסיליירי" של נתניהו ותיאר אותו כ"אולטרה מקורב, איש הסוד והחייל מספר 1 בשירות המנהיג", "בן בית בבלפור, בקיסריה ובקרוב מן הסתם בעזה", שאפילו השכיל להתחבב על הרעיה שרה. אז מה קרה?

בעיניים של ורטר, לוין הוא מעין סוס שחור שמאתגר כעת את נתניהו ומנסה להוציא לפועל תוכנית אישית לסירוס מערכת המשפט: "אנשים שמשוחחים עם לוין לא שומעים ממנו תשובה חד-משמעית לשאלה אם בסופו של משא-ומתן ייכנס בשערו של המשרד המשוקץ ברחוב צלאח א-דין שבמזרח ירושלים. הוא מדקלם מנטרה: 'אם ביבי לא ייתן לי גיבוי מוחלט, אין לי עניין בתפקיד'". לוין, מסביר ורטר, "מעוניין ליישם את המהפכה ללא דיחוי ולסיים את המלאכה בתוך חודשיים-שלושה", ואילו נתניהו "דורש להמתין".

עמיחי אתאלי, הכתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות", דוחק גם הוא את קץ הדמוקרטיה. "לא צריך להיות חדי אוזן במיוחד כדי לשים לב שפסקת ההתגברות, שהיתה הנושא המרכזי על סדר היום לאחר הבחירות, כמעט נעלמה מהרדאר", הוא כותב היום במוסף הפוליטי. "בליכוד ממש לא נחפזים לגשת לרפורמה הזאת. גורם בכיר במפלגה אומר שלא יהיה עיסוק בפסקת ההתגברות עד סוף כנס החורף". אתאלי מעיר ש"אצל השותפים לממשלה העתידית אין באמת סובלנות כלפי העיכוב הזה".

בעמוד הצמוד, בטור של הכתב הפוליטי יובל קרני, אותו סנטימנט בדיוק מופעל על "חוק דרעי". וגם כאן המקור או המקורות האנונימיים מזוהים כגורמים במפלגתו של נתניהו. "בכירים בליכוד מספרים כי מאחורי הקלעים התפתחה לאחרונה מתיחות גדולה בין נתניהו לדרעי, בעיקר סביב התעקשותו של דרעי להעביר את החוק הפרסונלי ('חוק דרעי') עוד לפני הקמת הממשלה", כותב קרני. "הבכירים, ובהם כאלה המקורבים לנתניהו עצמו, טוענים כי דרעי תקע מקל בגלגלי המשא-ומתן הקואליציוני. 'אלמלא דרעי היתה כבר קמה ממשלה', אמר אחד מהם".

אם האינטרס העליון של נתניהו, כפי שטוענת קדמון, הוא להעביר את החוקים שישחררו אותו מכתב האישום החמור שלו – מדוע הוא מתקוטט עם הפוליטיקאים שעמלים על קידומם? האם ייתכן שהכל באמת שאלה של תזמון וטקטיקה? ככה זה כשהכל פרסונלי: נתניהו יכול להיות גם המרוויח הגדול מריסוק מערכת אכיפת החוק, וגם המפסיד האולטימטיבי. מרוב עיסוק באינטריגות, המהות מתנדפת. וגם ההיגיון הפנימי.

האוטופיה שבדרך

יעקב ברדוגו, שופר מוצהר של נתניהו שגם נוטל חלק פעיל במשא-ומתן הקואליציוני, הוא כנראה בעל הטור היחיד שמהלל היום את אווירת האחדות בקואליציה הנרקמת. "נתניהו, וגם שותפיו, לפחות נכון לכרגע, מביעים תמימות דעים בנוגע לרצון וליכולת לשלוט באופן שנקרא 'מלא-מלא'", הוא כותב ב"ישראל היום".

"זו עשויה להיות 'פריחת הדובדבן' של הימין הישראלי. אחרי שנים של עמל ומאבקים שיטתיים בגורמי פקידות, במשפטנים ובשומרי סף מטעם עצמם, מאבקים שאין צל צלו של ספק שיימשכו גם בקדנציה הקרובה במלוא העוצמה, הגיעה העת לקטוף את הפירות ולמשול.

"מול איומים במרי אזרחי שמתקרבים פה ושם להסתה לסרבנות או לאלימות, נחושים מי שעדיין מפעילים את שריר המשא-ומתן הקואליציוני לעבוד בשיתוף פעולה וליישם את המדיניות שבשמה נבחרו. יהיו שיברכו 'שהחיינו', יהיו שיאמרו קדיש על המדינה, יהיו שימלמלו 'אשרי המאמין'. חובת ההוכחה לתומכים, למתנגדים, למורדים ולמסיתים, וסתם לאזרחים מהשורה – מוטלת כעת על הנבחרים".

דיונים תיאורטיים

אלון בן-דוד, הפרשן הצבאי של חדשות 13, מפרסם טור קבוע במהדורת סוף השבוע של "מעריב". היום הוא כותב שם, בין היתר, על האפשרות ששירות הביטחון הכללי יזדעק להציל את הדמוקרטיה הישראלית. "השב"כ", כותב בן-דוד, "נבנה כדי להגן על המדינה ומוסדותיה מפני איומי טרור חיצוניים וחתרנות מבפנים, אבל הוא מעולם לא נדרש להגן על המשטר הדמוקרטי מפני אחד ממוסדות המדינה.

"לאחרונה, הדיונים בשב"כ מתחילים לגעת בשאלות האלו מתוך הבנה שהן לא יישארו תיאורטיות. אף אחד בשב"כ לא היה רוצה להיקלע להתנגשות בין הרשויות במדינת ישראל, אבל בהיותו הגוף היחיד המופקד על שמירת המשטר הדמוקרטי – השב"כ עשוי למצוא את עצמו כמגן האחרון של הדמוקרטיה הישראלית. על-פי כל הסימנים של הימים האחרונים – יום הדין, תרתי משמע, מגיע".

כמה שעות לאחר הפצת העיתון, בן-דוד חזר בו מהלוז העובדתי של הספקולציה. "מהטקסט שפרסמתי היום ב'מעריב' עולה כאילו בשב"כ התקיימו כבר דיונים בשאלה על איך להגן על הדמוקרטיה מפני המחוקקים, ולא כך הוא", צייץ. "הכוונה היתה שבשב"כ מבינים שהדיון בשאלות האלה לא בהכרח יישאר ברמה התיאורטית".

האם הגיוני שבשב"כ הבינו שהדיון "לא בהכרח יישאר ברמה התיאורטית" בלי לקיים דיון על האפשרות שהדיון לא יישאר ברמה התיאורטית? זו שאלה תיאורטית. בכל מקרה, בטוויטרספירה הביביסטית כבר מפרשים את הפרסום המוכחש למחצה כהוכחה לתיאוריית מדינת העומק – וספציפית לגבי החלק שבו הממסד הבטחוני הוא מאחז שמאלני שממקום מחבואו בצללים מתפקד כשליט האמיתי של מדינת ישראל. יחד עם סורוס, אפשטיין, ברק (אהרן, אהוד ואובמה) ולטאות הענק מכוכב הניבירו.

עידן עופר יכול להמשיך לחייך

שלשום בלילה הודיעה חברת ICL (לשעבר כימיקלים לישראל, ובקיצור: כיל) על הסכמתה לשלם 115 מיליון שקל כפיצויים על הזיהום הכבד שגרמה אחת מחברות הבת שלה ב-2017 לנחל אשלים. ב"הארץ" מתייחסים לכך בעמוד השער. כתב הסביבה צפריר רינת מדגיש שמדובר בסכום הגבוה ביותר אי פעם שישולם בישראל בגין זיהום; בד בבד, הוא מסביר, עבור כיל מדובר בסכום זניח.

"כיל תשלם רבע מהסכום שהמדינה דרשה על זיהום נחל אשלים", נמסר בכותרת. בטור פרשנות מציין רינת שזהו "סכום שכיל בבעלות עידן עופר יכולה להכיל בקלות. אחרי הכל, זו חברה שתחזית הרווח שלה לשנה הנוכחית נאמדת ביותר משלושה מיליארד דולרים". הממשלה, הוא כותב, גררה רגליים לכל אורך ההליך. "אלמלא מעורבותם של אזרחים שפתחו בהליך המשפטי במקרה של נחל אשלים, המדינה היתה ממשיכה לנהל בעצלתיים את ההליך הפלילי בתיק הזה".

עידן עופר (צילום: משה שי)

בשאר העיתונים, העובדה שמדובר בפיצוי הגבוה אי פעם כלל לא מוצגת לקוראים – ובטח שלא הפרשנות שלפיה עידן עופר יכול היה להרשות לעצמו לשלם הרבה יותר. למעשה, שני העיתונים הנפוצים בישראל – "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" – כלל לא מדווחים על הפשרה. ב"מעריב", הטבלואיד הפחות נפוץ, מדווחים על כך בידיעה קצרצרה, יבשה ונטולת פרשנות או עמדה.

יוקר המחיה

"האינפלציה בישראל בשיא של 14 שנה, מחירי הדירות התייקרו ב-20.3% בשנה", מדווח נתי טוקר, כתב "דה-מרקר", בשער עיתון האב "הארץ". הנתונים העגומים מגיעים גם לשערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". בשניהם מובלטת העלייה במחירי הדיור. רק ב"מעריב" מדגישים בשער עוד עליית מחירים: זו שעליה הכריזה חברת המזון אסם, הזרוע המקומית של תאגיד נסטלה העולמי.

ב"ישראל היום", העיתון שהמולטי-מיליארדרית מרים אדלסון מחזיקה בלי מודל עסקי ובלי תלות אמיתית ברוכשי מודעות או מינויים, אף אחת מההתפתחויות האחרונות בבעיית יוקר המחיה אינה מעפילה לעמוד השער. בידיעה שבכל זאת מתפרסמת שם, בתוככי קונטרס החדשות, מעניקים את הכותרת לאוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר: "הממשלה היא האשמה העיקרית בזינוק במחירים", הוא אומר, ומרחיק את האחריות מהגופים שאותם הוא מייצג.

תודה להרצוגים

מדיניות החנופה של "ידיעות אחרונות" לנשיא המדינה, יצחק הרצוג, נמשכת גם היום. הפעם מחניפים בעיתון לרעיית הנשיא, מיכל הרצוג, שבזכותה תופיע התזמורת הפילהרמונית הישראלית באבו-דאבי. "בביקורה באבו-דאבי בחודש ינואר היא שידכה את האמירותים לפילהרמונית, שאליה היא מקורבת באופן אישי", מציין הכתב המדיני איתמר אייכנר.

לידיעה נלווה תצלום מחמיא במיוחד של אשת הנשיא, שבעלה הוא האיש שיוכל להעניק חנינה למו"ל נוני מוזס אם וכאשר יורשע בפלילים בתום משפט המו"לים.

הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל מוסרים הצהרה לתקשורת בנמל התעופה בן-גוריון, מרץ 2022 (צילום: יוסי זליגר)

ענייני תקשורת

לעג לרש. השבוע דווח שבגלל קשיים כלכליים כ-30 מעובדי "גלובס" יפוטרו עד סוף השנה, מהלך שיאיץ את תהליך ההתפוררות שבו שרויה מערכת העיתון הכלכלי. "כבר עכשיו אנחנו עדים להיעלמות של תכנים שעד לפני רגע היו ליבת הסיקור של 'גלובס'", כתבו נציגי העובדים לעורכת נעמה סיקולר במכתב שחשף עורך "וואלה ברנז'ה" דוד ורטהיים. "מספר עמודי העיתון צומצם, וכנ"ל תכני הסופ"ש. חשוב לנו להבין איך תפעל המערכת לאחר שרבים מהקולגות שלנו יעזבו, ואנו חוששים שמא צעדי צמצום כה משמעותיים ישנו מן היסוד את הארגון שאנו עובדים בו".

ב-2017, כשנרכש העיתון על-ידי השותפות אלונה בר-און וענת אגמון, המו"לית בר-און הכריזה שתנקה את "גלובס" מהתופעות הבעייתיות ששיגשגו בו בתקופת המו"ל הקודם, אליעזר פישמן. התופעות ההן, ברובן, אכן כבר לא שם – וגם לא העיתונאים שחוללו אותן – אבל היום כבר די ברור שבר-און ואגמון לא הצליחו למלא את החלל שנוצר.

אלונה בר-און (צילום מסך מתוך התוכנית "עובדה")

כדי לממש את התפקיד החברתי שייעדה ההנהלה החדשה ל"גלובס" לא מספיק לנקות – צריך גם לבנות משהו חדש. בשנים האחרונות, ככל שמערכת העיתון הלכה והידלדלה, צץ שם רק מוצר חדש משמעותי אחד: מוסף תרבות מביך ודל תוכן שעליו הופקדה העורכת ליסה פרץ, שנאלצה לפרוש מ"הארץ" אחרי ששורה של עובדים האשימו אותה בהתעמרות.

אחת הכותבות הקבועות במוסף החדש היא ענת אגמון, בעלת המניות, שקיבלה לידיה טור ביקורות יין. אגמון, מולטי-מיליונרית חובבת יין, ממליצה השבוע על בקבוקים שהזול מביניהם עולה 620 שקל, והיקר ביותר – 16 אלף. הפתיח של טורה מקבל משמעות מיוחדת לנוכח גל הפיטורים שעליו הוכרז לרגל סוף השנה: "אין זמן יותר מתאים לדבר על הקונספט המורכב של יוקרה ויין מערב ראש השנה האזרחית, מועד בו רבים מציינים את ההישגים השנה החולפת, מחליטים החלטות לשנה החדשה או סתם חוגגים עם בקבוק מיוחד".

אמסטרדמסקי. ב"מוסף כלכליסט" מתפרסם השבוע מדור חדש מאת שאול אמסטרדמסקי, שהפך לכוכב מעל דפי הכלכלון של נוני מוזס וב-2016 עזב לתאגיד השידור הציבורי. כעת הוא חוזר ל"כלכליסט" כבעל טור שבועי. הקומיקאי מתן בלומנבלט, בציוץ מלפני חודשיים, ניפק אפיון מושחז של הגלגול הנוכחי בקריירה של העיתונאי הכלכלי זוכה פרס סוקולוב: "שאול אמסטרדמסקי בטלוויזיה: ריבית, משכנתאות, תוצר, גידול, אחוזים. שאול אמסטרדמסקי בטוויטר: איך שמים גרביים?". לרווחת הקוראים, הטור החדש והמעניין לקריאה עוסק בריבית.

חלטורה. בחינמון הנפוץ "בשבע" מתפרסמת היום מודעה שבה מוזמנים הקוראים לרשום את בנותיהם למפגשי הכנה לבת מצווה עם סיון רהב-מאיר. העלות: עכשיו ב-180 שקל בלבד, במקום 350.

רכילות. כתבת השער של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", מציגה תמונת מצב של תעשיית הרכילות והסלבריטאות בישראל. "אם פעם יחצנים הם שהכתיבו ידיעות לעיתונאי רכילות, היום מפורסמים/ידוענים/אושיות הרשת עוקפים הן את העיתונות הממוסדת והן את מוסד היח"צ בדרך לקהל שלהם", גורס המחבר, איתמר קציר.

פוליטיקה וטלוויזיה. חיים לוינסון מפרסם ב"גלריה" טור ביקורת על ראיון רופס במיוחד שקיימה דנה ויס עם בן-גביר בחדשות 12. אגב כך הוא עומד על אחד המאפיינים המובהקים של הטיפול העכשווי בפוליטיקה בערוצי הטלוויזיה. "באופן אמיתי, אין שום סיבה להזמין את בן-גביר לראיון בשום מקום ושום תחנה", כותב לוינסון, ומנמק: "אנחנו בעידן שבו צריך להזמין את בן-גביר לאולפן כדי לייצג עמדה, ולא משנה מה תרומתה לדיון. זה אותו הלך הרוח מאחורי הביסמוטיזם. ברגע שמותג כימני, שיבוא לאולפן וישלשל מילים לא קוהרנטיות בשם הבאת הימניות".

לפי הניתוח הזה, הכישלון של דנה ויס – שלא הצליחה לחלץ מבן-גביר התחייבויות צופות פני עתיד או להפריך בזמן אמת את המידע המפוקפק שפיזר – הוא לא באמת כישלון, אלא פשוט מאוד חלק מהפורמט.