פחד
"ארה"ב מתריעה: צעדי סיפוח של ישראל יסכנו את שיתוף הפעולה עמה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בכירים בממשל הביעו חשש ממהלכי הממשלה המסתמנת, והזהירו כי הם עלולים להשליך על ההיערכות מול איראן". על הידיעה חתום יניב קובוביץ', והיא מזכירה את ידיעות ההפחדה של ברק רביד שב"הארץ" אהבו לפרסם על השער בקדנציות קודמות של נתניהו (ושל רביד). התחזיות הקודרות דאז - לא התגשמו. אבל הפעם, היאוש של "הארץ" נראה פחות נוח.
"כמה ימים אחרי הבחירות התבקשתי לכתוב כתבה ולמצוא בכל זאת סיבות לאופטימיות", כותב מורן שריר באתר "הארץ", "זה היה יותר תרגיל מחשבתי מאשר שיקוף של העמדות האישיות שלי אבל הלכתי על זה. בין השאר בגלל שבבסיס שלי באמת לא הייתי שותף לתחושה שהמדינה על סף אסון. ובכן, נחשו מה - מתברר שטעיתי! הממשלה עוד לא הושבעה ומומלץ לתת לה קרדיט ולראות מה היא באמת תעשה מעבר להצהרות אבל יש תהליכים שכבר אי אפשר לעצור. הסיפור נראה אבוד למדי".
בתמונה הראשית על שער העיתון - אבי מעוז, יו"ר סיעת היחיד נעם מבית מדרשו של הרב צבי טאו וסגן שר לעתיד במשרד החינוך. לצידה, ארבע כותרות: "אבי מעוז: אדאג שמצעד הגאווה בירושלים יבוטל"; "במערכת החינוך חוששים שנעם תפגע בפלורליזם"; "למה דורש מעוז לשלוט בארגון שמעודד עלייה" ו"'הוא הלך לקצה', דרכו מעוז לשולחן הממשלה".
הרב צבי טאו אוחז בשלט "מצעד התועבה" בהפגנה נגד מצעד הגאווה בירושלים, אוגוסט 2017 (צילום מסך)
אייב פוקסמן, פעיל יהודי-אמריקאי שהיה מתוקשר למדי בעשורים קודמים, מצוטט בכותרת שמעל לראשית בשער ה"ג'רוסלם פוסט". הוא אומר לצביקה קליין כי לא יתמוך בישראל לא-דמוקרטית. "אם ישראל תפסיק להיות דמוקרטיה פתוחה, אפסיק לתמוך בה". האמירה של פוקסמן, מסביר קליין, באה על רקע הדיווחים על הכוונות לשנות את הסטטוס-קוו הדתי-לאומי בישראל. הכותרת הראשית של "מעריב" היא "המטרה: בית המשפט העליון".
"נתניהו מאמין שברגע שיקבל את התפקיד הכל ישתנה", כותב נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", "'אני חושב שיש לי השפעה רבה על בן-גביר', אמר. אני חושב שהוא טועה. לבן-גביר אין בייס פוליטי. ששת המנדטים שקיבל היו מענק חד-פעמי. הוא חייב להזין את מצביעיו בגירויים יומיומיים ולטפח מצביעים חדשים. קהל היעד שלו הוא השוטרים והחיילים, הם ומשפחותיהם. הוא מבטיח להם פטור מאחריות, פטור מעונש. בישראל של 2022, מוכת האלימות, זאת הבטחה מסוכנת. לא סדר יביאו ההבטחות האלה אלא כאוס, קריסה פנימית. ראינו מה עולל טראמפ לאמריקה, עם אותן הבטחות".
על הדרך הוא עוקץ בחזרה את עמית סגל, שכנו למוסף, שצייץ בטוויטר שברנע השווה פעם את מצעד המתנחלים בתקופת ההתנתקות לפשיסטים של מוסוליני. "סגל לא טיפש. הוא יודע שכוונת הצועדים היתה להרוס את הגדר, להיכנס בהמוניהם לרצועה, להשתלט על היישובים ולסכל בכוח החלטה של מוסדות המדינה החוקיים. זה פשיזם. הייתי שם; דיברתי איתם; צעדתי איתם. למרבה המזל, היו ביניהם מנהיגים אחראים - בנצי ליברמן הבולט מביניהם - שהחליטו לעצור את המצעד בכפר מימון. אילו סגל היה בעמדת מנהיגות, ההחלטה שלו היתה מן הסתם אחרת".
"אני חושש לגורל המדינה כפי שאני מכיר אותה, מלוכדת, דמוקרטית", הוא הציטוט של גדי אייזנקוט, תקווה לבנה מספר מי סופר כבר, שנבחר לכותרת הראיון שעורך עימו נדב איל במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". ראיון השער במוסף "מעריב" הוא עם ח"כ רם בן-ברק, שאומר לשרי מקובר-בליקוב: "הדור הבא לא יהיה מוכן לצאת למלחמות שהקואליציה שתשלח אותם לא שולחת את בניה להילחם בהן".
ב"ספרים" שבתוך "גלריה" של "הארץ" מתפרסמת ביקורת של איתמר בן עמי על ספר חדש של יורגן הברמאס ("שינוי מבני חדש של המרחב הציבורי והפוליטיקה הדיונית"). "הברמאס הצעיר התנגד לטענה שהנאורות קידמה רק קפיטליזם חסר רסן, שימוש מסוכן בתבונה האינסטרומנטלית והרס נרחב של בסיסיה הערכיים של החברה. הנאורות — ובעיקר המעמד החברתי המושמץ שזוהה איתה, הבורגנות — יצרה מהפכה פוליטית חסרת תקדים, שהברמאס זיהה עם המצאת 'המרחב הציבורי'.
"מרחב זה הפך את התושבים מנתינים סבילים של השלטון הפוליטי לשותפים פוטנציאליים בו. האזרחים החלו להפעיל 'שימוש ציבורי בתבונה' ולדמיין את עצמם כאחראים לכלל הקהילייה הפוליטית. כך, בניגוד לשורה של פילוסופים והיסטוריונים בשנות ה–50, מחנה ארנדט ועד ריינהארט קוזלק, שהצביעו על קשר ישיר בין עליית החברה המודרנית ובין ניוונו של המרחב הפוליטי, הברמאס ראה בהופעת המרחב הציבורי הבטחה חסרת תקדים, שמימושה המלא (שטרם הגיע) יבטיח חירות פוליטית לכל האזרחים.
"לנוכח האופטימיות המעט מוגזמת הזאת, חוויית הקריאה בספרו החדש של הברמאס מערערת בהחלט. דווקא המאמין הגדול ביותר בדמוקרטיה הליברלית, שהתעקש פעמים רבות להגן על הסטטוס קוו במערב ולראות בו את הטוב שבעולמות האפשריים — נהפך כעת לפסימי באופן עמוק. המעתק ההרסני שמזהה הברמאס המבוגר במרחב הציבורי נוגע לרשתות החברתיות: לדעתו, הזירה האינטרנטית אינה מעצימה את מעורבות האזרחים בדיון הציבורי, אלא להיפך — היא שומטת את הקרקע תחת מעורבותם והורסת את 'המרחב הציבורי' עצמו. המרחב הציבורי נהפך כיום ל'מרחבים ציבוריים מתחרים', באופן שמסכן את המשך קיומה של הדמוקרטיה הליברלית. ואם בארזי האופטימיזם של הברמאס נפלה שלהבת, אפשר בהחלט להתחיל לדאוג".
ותיעוב
"אחרי מו"מ קואליציוני מתיש, יו"ר הציונות הדתית יצא מנצח ועם שק של הישגים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה הראשית של "ישראל היום", "שבעה תפקידים על שבעה מנדטים, כולל משרד האוצר ושר במשרד הביטחון. 'צעד היסטורי', אמר סמוטריץ' אחרי החתימה". "יו"ר מפלגת נעם מתכוון לפעול להוצאת תכנים 'פרוגרסיביים' ממערכת החינוך", נכתב בכותרת המשנה לידיעה הנוספת באותו העמוד, "ראשי ערים ואנשי חינוך קראו לא לשתף פעולה. 'זו דרמה ניהולית שעלולה להפוך לסערה ברמה הערכית'".
בניוזלטר של "שיחה מקומית" כותב אורן זיו: "כשבוע לאחר האירוע בחברון שבו חייל גבעתי תקף באגרופים פעיל שמאל בסיור וחברו הכריז 'בן גביר יעשה פה סדר', הנושא לא יורד מסדר היום הציבורי והתקשורתי. אלימות חיילים, גם כלפי פעילי שמאל, היא לא דבר חדש, אך התיעוד הברור, והאזכור של בן גביר על רקע הידיעות על הקמת מהממשלה החדשה, גרמו למה שקורה בגדה, שבדרך כלל נדחק לשולי החדשות בעברית, להגיע למרכזן".
"אני לא אוהד של פעילי השמאל שמסתובבים בחברון", כותב בן כספית ב"מעריב", "אני מסתייג, לאורך כל הקריירה שלי, מפעילותה של שוברים שתיקה (בעיקר בגלל פעילותה בחו"ל). אבל העובדות פשוטות: האירוע בחברון צולם כולו, מתחילתו ועד סופו. אין בדל של ראיה, תמונה, הקלטה או רמז לאלימות כלשהי מצדם של פעילי השמאל שהיו שם. אגב, מדובר בקבוצה הנקראת 'בני אברהם' (שאליהם נלוותה גם מישהי משוברים שתיקה). חבריה הם דתיים וחרדים אמיתיים, לא מתחזים. רצה הגורל והם שמאלנים".
"המפקדים לומדים שהמשימה העיקרית היא לא להצטלם רע. הם חוששים יותר מהתחמושת של המדיה", נכתב על שער מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "צה"ל הוא 'צבא העם', אך אחרוני הרמטכ"לים הפכו אותו ל'צבא הערכים'", כותב אמנון לורד בפתח המוסף, "כעת נדרש הימין להעניק לו כיוון חדש וליישר את צמרתו". עירית לינור מקדישה את טורה לחייל מחברון וכותבת נגד "האליטות המוסריות" (רגע ראוי לציון, בו המילה "מוסרי" הופכת למילת גנאי). "הם מגיעים בכוונה לחברון כדי להביא את החייל לנקודת הקצה, למציאות בלתי אפשרית, כשדוחקים אדם לפינה הוא עלול להישבר", נכתב בכותרת המשנה לכתבה המוקדשת לנושא, של חנן גרינווד. הכותרת הראשית של "בשבע" החרד"לי היא "חשופים למצלמות". "חיילינו בחברון שוב נותרו ללא גיבוי מצמרת צה"ל", נכתב בכותרת המשנה.
בקונטרס החדשות של "ישראל היום", יואל זילברמן, מנכ"ל "השומר החדש", קורא על פני חצי עמוד להקים "משמר לאומי".
בטור העורך של "בשבע" קורא עמנואל שילה לסגור את חדשות הטלוויזיה של השידור הציבורי ולהחליש את תחנות הרדיו הציבוריות, כדי לתת מקום גדול יותר לכלי תקשורת מסחריים עם אורנטצייה ימנית ודתית. הצעה נוספת שלו היא למנות את סיוון רהב-מאיר למפקדת גלי-צה"ל, כדי שתהפוך לחממה לאנשי תקשורת ימניים ודתיים. שילה לא כותב ימנים ודתיים. הוא כותב רק שפעם גלי צה"ל גידלה בעיקר אנשי תקשורת שמאלנים וכעת צריך "אנשי תקשורת מסוג אחר".
ב"ישראל היום" קוראת מוריה קור לא לסגור את תאגיד השידור הציבורי אלא לשנות את אופיו: "אין ספק שממשלה צריכה למנות מנהלים לגופים שהיא מתקצבת. הליכוד הוא מפלגה ליברלית. באפשרותה לנסח אתיקה של תקשורת פלורליסטית, ולהחיל את עקרונות השוק החופשי גם על הגופים הנמצאים תחת שליטתה. תיקון מערכתי מאוזן ומקצועי - לא סתימת חורים פרסונלית".
ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מספרת הדוגמנית והשחקנית עדן פינס "מה שאלה בפגישת ההתחזקות עם 'הרנטגן'". אל הדת הגיעה אחרי שחיפשה "מרחבים בלתי שיפוטיים", כותבת המראיינת, טל גלעדי, היא "נמצאת בתהליך התחזקות מתון" ו"בזמן האחרון לוקחת על עצמה עוד ועוד מצוות". אחרי שהרב שלה מת מקורונה, "הלכתי לזאת שעשתה לי את הציפורניים ואמרתי לה כמה הרב שלי חסר לי והיא אמרה לי, 'יודעת איפה הייתי אתמול? אצל הרב איפרגן. לסדר לך ללכת אליו?' תוך כמה ימים הייתי אצלו והיה מפגש מהמם.
"[...] הרב אמר לי את זה, את סרטנית ויש בך גם תאומים, את מאוד בעולם שלך ומאוד לא, את מאוד בדת וגם בחיים האחרים שלך. אני תמיד שם ושם. הטווח האפור שלי צבעוני. [...] ישבתי איתו והכל פתוח כמובן והיו שם יד ימינו, אשתו, וזאת שעושה לי את הציפורניים. [...] מתברר שישבנו שם שעה ו-40. אחותי, שעה ו-40 ולא דיברתי. לא הייתי אומרת שהוא יודע בדיוק מה לומר, אבל כן, הוא רואה. כשמו כן הוא כנראה, רנטגן. והאנרגיה עילאית. בסוף הוא עושה לי, 'טוב, דיברתי הרבה, את לא רוצה לשאול אותי שאלות גם?' שאלתי אותו מה למשל והוא צחק. אז שאלתי אותו על ביזנס. לא עניין אותי לשאול מתי אני אתחתן".
"זה הזמן לומר", כותבת בעלת הטור איה קרמרמן ב"בשבע", "יש פה כפייה חילונית מובהקת. כשאני נוסעת באיילון ומכל בניין קופצת עליי בחורה בבגד ים, או כשאני הולכת ברחוב וגבר עושה ג'וגינג, ומשום מה הוא בוחר לעשות זאת בלי חולצה, המרחב הציבורי החילוני כופה את העירום שלו עליי". ב"מקור ראשון", העיתון המגזרי המתון מתפרסמת פרסומת מצונזרת לפינות אוכל. דמותה של הזמרת נינט עדיין מעטרת את המודעה, אבל בלי המחשוף שמעטר את חולצתה במודעה זהה שמתפרסמת ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות".
"יש גם דרך אחרת להתבונן על דרישות החרדים במשא ומתן הקואליציוני: בגיוס, בחוק השבות, בכשרות ובשבת, החקיקה שמבקשות המפלגות החרדיות לתקן היא בסך הכל השבת המצב לססטוס-קוו המקורי, לפני שבג"ץ והיועצים המשפטיים נגסו בו באופן שיטתי", נכתב בכותרת לטור של קובי נחשוני ב"בשבע". במוסף "אתנחתא" של העיתון כותב בעל הטור דביר שרייבר: "זה רק אני או שכל יהודי שרואה את ספרד-גרמניה חושב על השואה נגד האינקוויזיציה?".
בלאס-וגאס
בטורו ב"מעריב" מודיע בן כספית שלא יפנה יותר לחברת הכנסת טלי גוטליב לבקשת תגובה. הסיבה: אחרי שפנה אליה לבקש תגובה, היא פרסמה את הדברים. "זה מעשה שלא ייעשה", הוא כותב. זו קביעה נפלאה, המלמדת על האופן בו תופס כספית את המקצוע בו הוא עוסק: קרב רומחים ג'נטלמני שמטרתו לבדר את הקהל ולהעניק תהילה למשתתפיו. כספית לא לבד, רוב העיתונאים בישראל שותפים לתפיסה הזו.
מה שעיתונות אמורה להיות, היא ניסיון לברר את האמת והעובדות, שעל בסיסן ניתן להביע עמדות ודעות. בקשת תגובה אינה מחווה ג'נטלמנית בין השחקנים על המגרש, אלא פנייה שמטרתה בירור עובדתי. מי שפונים אליו לתגובה לא אמור לשמור על שקט עד פרסום הטקסט העיתונאי. איפה זה כתוב? ומה ההיגיון בזה? ההיגיון פשוט: אם מדובר בנשף מסיכות עם שחקנים קבועים, הם צריכים לשמור ביניהם על יחסי עבודה. אני לא אביך אותך יותר מדי ואתה לא אותי. אפשר לנעוץ את הרומח בשריון, אבל לא להקיז דם.
טלי גוטליב לא משחקת את המשחק של בן כספית, ושל רוב שאר הפרשנים והכתבים המכסים את הזירה הפוליטית. היא אאוט-סיידרית. היא לא מכירה את הכללים ואם היא מכירה אותם, היא לא מעוניינת לשחק לפיהם. לכן כשכספית פנה אליה לבקש תגובה על פגישה בינה לבין שליחי נתניהו, שביקשו ממנה להפסיק לשחרר הצהרות קיצוניות ברמת יאיר נתניהו פינת אלוהים ישמור, היא פירסמה זאת ושלחה בעיטה תקשורתית לנתניהו, שהדליף את הדברים לכספית.
רגע, מה? נתניהו הדליף לכספית? הם לא שונאים אחד את השני? מטנפים אחד את השני? מה קורה כאן? מה שקורה כאן הוא שנתניהו וכספית הם שחקנים באותו מגרש. הם מתקיימים בחסות מסך עשן של שנאות ויריבויות מתוקשרות. מאחורי הקלעים השחקנים על המגרש עובדים ביחד. כל הזמן. זה לא אומר שהם אוהבים אחד את השני. זה אומר שאין מושגים כאלה: "אהבה", "שנאה", "אידיאולוגיה". יש רק משחק ושחקנים שמתחרים על כסף, כוח וכבוד.
זה שהשלטון, כל שלטון, עובד עם העיתונות המרכזית, כל עיתונות, זה חדשות ישנות. גם זה שהפוליטיקאים והעיתונאים המסקרים אותם תופסים את עצמם כחברים למשחק עם שחקנים שאינם מתחלפים, על לוח משחק עם כללים שמיועדים להסתיר את קיומו, גם זה לא חדש. מה שכן יוצא דופן הוא כשבמהלך המשחק, אחד השחקנים מעלה אל הלוח שחקנים חדשים. כאלה שחושבים שהם יכולים לכתוב את הכללים מחדש. במידה מסוימת, נתניהו היה כזה. הוא אמנם שיחק ומשחק כל הזמן את המשחק. הוא משתמש בעיתונאים ומדבר עם הבוסים שלהם, יש לנו אפילו הקלטה. אבל במקביל הוא גם מנסה כל הזמן לשרוף את הלוח ולייבא אחד חדש מאמריקה.
ולפעמים קורה משהו עוד יותר יוצא דופן. לפעמים אחד השחקנים נקלע למצוקה רצינית, ומעלה ללוח חיילים כאלה שבשבילם "אהבה", "שנאה" ו"אידיאולוגיה" אינן קוביות אלא דבר מה ממשי שהם לוקחים ברצינות. הם לא יודעים שמדובר במשחק, על כוח, כסף וכבוד, וצועקים את מה שהם חושבים. כששחקן פוליטי מנסה להסביר להם שמדובר במשחק, ושכדי להתקדם צריך לצעוק, לנאץ, לגדף ולהכפיש - רק כשצריך, וכשלא - אז לא. הם יחשפו אותו. וכששחקן עיתונאי מתקשר אליהם כדי שישתתפו במשחק: יתנו תגובה מתלהמת ויקבלו חשיפה, הם חושפים גם אותו.
יתכן שבהמשך הם יסכינו עם חוקי המשחק ויימוגו אל הלוח. יתכן שהם יצליחו להחליף אותו במציאות. לרוע המזל, זו תהיה המציאות של טלי גוטליב.
בן-גביר
איתמר בן-גביר הוא הסמל המובהק של התזוזה ימינה בשדה הפוליטי. מי שעד לפני זמן לא ארוך היה נחשב קוריוז, פרחח עברייני משולי המחנה, עומד לכהן כשר בממשלת ישראל. איתמר בן-גביר הוא גם הסמל המובהק של הציניות של טייקוני התקשורת, והצביעות של העיתונאים העובדים אצלם. כאן ב"עין השביעית" פרסמנו מספר בדיקות שהראו באופן מובהק וחד-משמעי כי בן-גביר נהפך בשנתיים האחרונות לכוכב תקשורת מהמעלה הראשונה. הוא קיבל יותר חשיפה תקשורתית מרוב הפוליטיקאים בישראל, היה לאורח מבוקש באולפנים וכיכב בכלי התקשורת המסחריים הגדולים. זה לא הפריע לאותן מערכות ואותם עיתונאים לזעוק מרה על עליית הימין הקיצוני, על האופן המחפיר בו בריונים ופושעים קיבלו לגיטימציה ממלכתית ועל סופה של ישראל הישנה והטובה.
היום על שער המוסף לשבת כותרת ענקית בצהוב "אדוני הארץ", על רקע נוף טרשים. הרפרור לספרים של עידית זרטל ודוד גרוסמן יהיה מובן רק לקוראים מגיל ורקע תרבותי מסויימים. כותרת המשנה מזהירה שהמדינה תשתנה לבלי הכר "כשאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' נלחמים להחזיק במושכות ואבי מעוז נשלח לאחוז בציציות" (מה?). הסטריפ התחתון מוקדש לטיזר מראיון עם איזנקוט: "אם נתניהו יפגע בביטחון הלאומי, צריך להוציא מיליון איש לרחובות ולהילחם בו. אני אהיה ביניהם". אבל למעלה, מעל הרמטכ"ל לשעבר המודאג בהווה, מעל לכותרת הזולגת דמעות תנין שמאלני, מזמינים עורכי המוסף את הקוראים לקרוא ראיון (עמיחי אתאלי) עם אילה בן-גביר, שהיא "לא רק אשתו של", ו"מסמנת עבורו יעד עתידי: ראשות הממשלה". הראיון עם בן-גביר מקבל גם קידום משער העיתון: "לפעמים כפר שלם צריך להיות מורתע".
ורטהיים, בלווטניק, עזור, מוזס ושאר טייקוני התקשורת, נמצאים שם בשביל כח, כסף וכבוד. לא בהכרח בסדר הזה. אם בשביל לעשות כסף צריך בן-גביר, הם יתנו בן-גביר. אם תישרף המדינה, הם ימצאו מדינה אחרת. כח, כסף וכבוד, יש בכל השפות. גם המנהלים שלהם, מאבי ניר ועד לפיונים מתחלפים במערכות אחרות, נמצאים שם בשביל כח, כסף וכבוד. אם צריך בן-גביר, יתנו בן-גביר. אם מישהו חושב שהמדינה תישרף בגלל זה, יש לנו תוכנית סאטירה בשבילו. יש משבצת שידור לכל קהל, חביבי. אנחנו כאן בשביל כוח, כסף וכבוד, ולא נוותר על השקל שלך רק בגלל שאתה שמאלני, ימני או דו-מיני.
אבל למה העיתונאים נמצאים שם? זו חידה שאף אחד עוד לא הצליח לפתור.
הצד החשוך של הירח
ידידיה מאיר כותב את הטור הפותח ב"אתנחתא", המוסף של "בשבע", שבועון מבית ערוץ 7 הפונה למגזר הדתי-חרד"לי, מחולק בחינם ובעל התפוצה הגדולה במגזר. מאיר הוא בעלה של סיון רהב-מאיר. רהב-מאיר מוכרת הרבה יותר, כמו עיתונאי דתי אחר, עמית סגל, היא עיתונאית בשני כלי התקשורת החזקים בישראל: ערוץ 12 ו"ידיעות אחרונות". כמוהו היא גם מכונה משומנת ומכניסה של הרצאות ושאר חלטורות.
הזוג רהב-מאיר חולק אמונה והשקפת עולם, אולם הפנים שהם מציגים לאותם עולם, שונות. בעוד רהב-מאיר מכוונת למכנה משותף רחב יותר, ומכניס יותר, מאיר מדבר אל קהל הבית המגזרי. רהב-מאיר מספקת יידישקייט מתובל באקטואליה, וורטים לשולחן שבת שאפשר לצרוך יחד עם משחק השבת. מאיר כותב טורים תקיפים, גאים, מלאי בוז. הוא לא מחפש לעשות נעים בגב למי שלא חושב בדיוק כמוהו.
לפני בחירות 2019 חשף כאן איתמר ב"ז את המנגנון מאחורי תופעת יאיר נתניהו: לא ילד מופרע שמצייץ מהשירותים באופן גחמתי, או לפחות - לא רק, אלא חלק ממכונת תעמולה מסונכרנת (השנה, אישש עד המדינה ניר חפץ את הדברים בראיון לתוכנית "המקור"). מה שהאב לא יכול להגיד, אומר הבן. התועלת התעמולתית היא לא רק בפנייה לקהל רחב יותר - גם המתונים וגם הקיצוניים - אלא בשינוי טקטוני של השיח. מה שהאב לא יכול להגיד, אומר הבן, אבל מרגע שהבן אומר מה שאומר, ואומר ואומר, הדברים הופכים מוקצים פחות, ובחלוף הזמן, האב כבר יכול להגיד מה שפעם לא יכול היה, וכעת הבן יכול להגיד משהו עוד יותר הזוי ומטונף.
הזוגיות הפובליציסטית של ידידיה וסיון רהב-מאיר מזכירה קצת את זו של בנימין ויאיר נתניהו. עם כל ההבדלים המתבקשים, כמובן: בני הזוג מאיר אינם מגדפים, משמיצים ומשקרים. אני גם לא חושב שהם מתואמים או שיש להם אג'נדה אחרת מזו שאותה הם מקדמים באופן גלוי. אבל הם כן מציגים, יחד, תמונה שלמה יותר של תפיסת העולם החרדלית, זו שבמובנים רבים החליפה את מה שהכרנו כ"ציונות דתית". במובן הזה, לקרוא את מאיר זה קצת כמו להיכנס למכונת זמן ולקרוא את סיון-מאיר בעתיד.
רהב-מאיר כותבת היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" שהכל סבבה סך הכל. היא נוזפת בפוליטיקאים קיצוניים (משני הצדדים!) שממשיכים לשדר מסרים קיצוניים, כאילו אין אמצע! היא מצטטת בהרחבה תשפוכת סופרלטיבים שפוליטיקאית אמריקאית (קיצונית בטירוף, אבל זה לא מוזכר בטור) שופכת על היהודים הטובים; כותבת על קידום נשים (אבל בלי לשכוח משפחה וערכים מסורתיים); מתקוממת נגד התחושה הלאומית, אחרי שאופנוען שאזרח העיר לו רצח אותו בדקירות סכין: "זה נורא, אבל מהר מאוד אנחנו קופצים למשפט המכליל 'זו מדינה שדוקרים בה אנשים ברחובות'" (ההוכחה שלה לכך שאנחנו לא מדינה שדוקרים בה אנשים ברחובות: אזרח מכר בהנחה רכב משומש לאדם נכה שפירסם פוסט בפייסבוק); ומסכמת בציטוט שלושה פסוקים מפרשת השבוע, שמלמדים אותנו על כך שצריך להיות מחוברים גם לשמיים וגם לארץ, על עוצמתה של אהבה ועל החשיבות של הכרת תודה.
בקיצור, רהב-מאיר היא כמו סופגניה. לפעמים אפילו כזו בלי ריבה. מאיר, לעומת זאת, הוא לחם קימל. זה דוחה, אבל מזין, ויש כאלה שאוהבים. לכן מעניין לקרוא היום את הטור שמפרסם מאיר ב"בשבע". היום הטור פחות אופייני. מפויס, ולא פחות מכזה המשבח את ליהיא לפיד, אשתו של הפוליטיקאי הבולט ביותר במחנה החילוני. מאיר מספר ש"עשה לייק בהתלהבות" לפוסט שפרסמה לפיד. הפוסט: לפיד הודפת טענות שהיא נוצריה (כן כן), מזכירה שסבא-רבא שלה היה רב (ראשי! אמנם של תל-אביב), מעידה שהיא עושה בשבת קידוש וצמה ביום כיפור (אולם לא חושפת אם יאיר מניח תפילין) ומסכמת: "אני חושבת שעשינו טעות שהסכמנו שיקראו לנו 'חילונים', זה שם שכולו זלזול. אנחנו יהודים גאים ויהדותנו חשובה לנו".
מאיר, כותב מושחז, ציניקן, שלא מהסס לשפד את מי שלא בא לו טוב, הופך לג'לי רוטט. "קל להיות ציני לגבי פוסט מרגש של אשתו של פוליטיקאי. בטח בתקופה הפוליטית הזאת. בטח כשזאת אשתו של יאיר לפיד. אבל נראה לי שלא הפעם", הוא משתפך. "יש פה כל כך הרבה עניינים יסודיים ונכונים שנוגעים לזהות היהודית של החילונים. סליחה, של מי שמכונים בשם המזלזל 'חילונים'. וזה אולי אחד הדברים שהכי נגעו בי בפוסט הזה. זה שלפיד מרגישה שהתואר 'חילונים' הוא מעליב. האמת? היא צודקת".
איך זה שלמאיר יוצא טור של רהב-מאיר? נו, כי אשתו של הפוליטיקאי הבולט ביותר במחנה החילוני כותבת שהיא מתביישת בחילוניותה. זה ברור. אם לוחם בשוק הדעות מנצח, אין לו עניין להמשיך ולהשמיץ את הסחורה בדוכן המתחרה. מה שמעניין הוא דבר התורה שמאיר מצרף לטור. הוא נבר בכתביו של הסבא-רבא של ליהיא לפיד ומציג לנו דרוש: כיצד יכול להיות שחז"ל דורשים פסוק כאילו הוא מתאר את אלוהים בוכה, והרי אלוהים רק שמח וצוהל? אלא ש"אצל הקב"ה יש שתי בחינות", בחוץ שמח, בפנים בוכה.
והנמשל? "וכך גם עם ישראל. הוא נראה מרוחק ומנותק. אבל זה רק בחיצוניות. ברצון הפנימי, הוא מחובר ביותר". מחובר לדת, כלומר. לכן, מסביר מאיר, "התגובה של יהודים, אפילו הרחוקים ביותר משמירת מצוות, למראה תהלוכת הכנסת ספר תורה שחולפת במקרה ברחוב. אין שום הסבר רציונלי להתרגשות האמתית שלהם". והוא מקנח: "וזהו 'כופין אותו לדבר מצווה', שעל ידי הכפייה הוא שומע את הרצון הלאומי שבקרבו, ועל ידי זה הוא מוצא גם כן את האני הפנימי החבוי וטמון שבלבבו".
בלב כל יהודי, אם כן, מספר לנו ידידיה מאיר, פועמת תשוקה לחיות כמו ידידיה מאיר. שהרי ידידיה מאיר הוא מי שחי את אורח החיים האותנטי, ההרמוני והיחיד המתאים לכל יהודי באשר הוא יהודי. ואם אותו יהודי אינו יודע זאת עדיין, הרי זה משום שהוא אינו מחובר עדיין לטבעו הפנימי, האמיתי, המקורי. לא מדובר בוורט מקורי. אפשר למצוא אותו באלף גרסאות, מהרב קוק ועד לרבנית קוק, אבל שווה להקשיב לו דווקא עכשיו. כי ידידיה מאיר אומר בפרצוף את מה שאשתו רק מחייכת לגביו. וכי בשנים הקרובות, יתכן שלתפיסה הזו בדבר האופי האמיתי שלכם, יהודים, יהיה גם כוח פוליטי שלא היה לה קודם.
הבעיה של השמאל
ליהיא לפיד היא אשתו של הפוליטיקאי הבולט ביותר במחנה החילוני.
האם המשפט הזה גרם לכם להתעכב לשנייה, אולי להרהר איזה הרהור, או שהוא נראה לכם הגיוני, סביר ונורמלי? לפרשנים העוסקים בהתמוטטותו האלקטורלית של מחנה השמאל, בפחד של הרוב החילוני ממדינת הלכה ובקינה על המדינה שהלכה, אין שום הרהורים כאלה.
הם לא מקדישים ניתוחים נרחבים, או אפילו צרים כמו הקואליציה היוצאת, לכך שהמנהיגים הפוליטיים של מחנה השמאל והרוב החילוני הם יאיר לפיד, בני גנץ ואביגדור ליברמן. פרזנטור ומגיש תוכנית אירוח סכרינית, שגם כתב כמה ספרי מתח בינוניים ופיצח את נוסחת הקורנפלקס של כתיבת טורים סופר פופולריים שאינם אומרים דבר; גנרל במיל' שפרץ לזירה הפוליטית מבלי שנדע עליו כמעט כלום, ושנים אחר-כך עדיין אין לנו מושג; ופוליטיקאי שעיקר תהילתו על התחמקות מכתבי אישום חמורים וצבירת הון אלקטורלי מדגמון דעות ימין קיצוניות.
פייק
"החלק החדשני ביותר בספר", ממשיך וכותב בו-עמי על ספרו החדש של הברמאס, "נוגע לעליית תופעת הפייק־ניוז. לדידו של הברמאס, קיים קשר ישיר בין הלוגיקה הסובייקטיבית של הרשתות החברתיות ובין הרס העולם המשותף — העולם שאת קיומו העובדתי אישרו בעבר שני הצדדים לוויכוח. 'הרס המרחב הציבורי ביטא את עצמו בכך שבשביל כמעט מחצית מהאוכלוסייה, תוכן תקשורתי כבר אינו ניתן להמרה לעובדות תקפות הניתנות לביקורת', הוא כותב. 'הדבר המהותי לעיוותו הנרחב של המרחב הציבורי הפוליטי אינו היערמותן של חדשות כזב, אלא המצב שבו מנקודת מבטם של המעורבים, כלל אין זה אפשרי יותר לאפיין חדשות כזב ככאלה'. זו טענה חיונית השופכת אור על רבות מההתרחשויות בשנים האחרונות, בישראל ומחוץ לה. אם בעבר הסתכם השסע בין ימין לשמאל בחוסר הסכמה ערכי, כיום נכון יותר לומר שימנים ושמאלנים חיים בעולמות שבהם המציאות וחוקיה הם אחרים בתכלית".
משמעות
"מאותו יום נשאבה לחיפוש משמעות. 'חיפשתי מישהו שיהיה אכפת לו שיהודים נרצחים והוא מאמין שאי אפשר לשתוק על זה'. אז התגלגל לידיה עלון של הרב בנימין כהנא הי"ד בשם 'דרכה של תורה'. 'קראתי אותו בשקיקה מתחילתו ועד סופו וגיליתי אידאולוגיה שלא משלימה עם מציאות כזאת. אמרתי: אלו האנשים שאני רוצה להיות חלק מהם'. שנה אחר כך הצטרפה לתנועת נוער כהנא ונכחה לראשונה באזכרתו השנתית של הרב מאיר כהנא הי"ד. 'ההורים שלי הבינו שזה בנפשי וכיבדו את הבחירה שלי, אבל ביקשו שאשמור על עצמי ולא אעשה שטויות'. 'התחלתי לקרוא את כתבי הרב כהנא ובעיקר את ספרו 'אור הרעיון'. זה ספר שמדבר על איך יהודי צריך להתנהל בעולם. ספר עצום ורב שחידד לי דברים. גיליתי בו המון חוכמה, המון דיוק והמון ביטחון'".
מתוך ראיון עם אילה בן-גביר. לא הראיון ב"ידיעות אחרונות", אלא זה של "בשבע" (רבקי גולדפינגר). אם היתה בוחרת במסלול אחר בחיים: "הייתי כנראה מדריכת טיולים".
ענייני תקשורת
שפירא מעריב. שער מוסף "עסקים" של "מעריב" מוקדש לראיון עם עמוס שפירא, המתמודד על ראשות עיריית תל-אביב. המראיינת המפנקת: ליאת רון. שווה לעקוב אחרי הקשר המתרקם בין איש העסקים הוותיק לבין העיתון הוותיק גם הוא.
ציטוט. "אני אומנם נראה בן אדם צנוע אבל יש לי הערכה עצמית לא נמוכה" (רם בן-ברק, "מעריב").