גוש הטראומה
שבוע וחצי אחרי מערכת הבחירות, האבק שוקע והמציאות מתבהרת. העלעול בעיתוני סוף השבוע מספק חוויה חצויה וצפויה: אופוריה בגוש נתניהו, דיכאון וכעס בגוש ההופכי. כנגד ההשתבללות של עיתונאי השמאל, קריאות ה"תחזיקו אותי" החלושות ומלמולי ה"אולי המפלצת לא כה נוראה", בצד הימני מתרווחים ונהנים מההצגה.
במוסף של "הארץ", עיתון השמאל האליטיסטי, מגישים לקוראים את "היום שאחרי", פרויקט עם ארומה פוסט-אפוקליפטית שמנסה למצוא קצת אור באפלה. "הדייגים בנמל יפו מגיעים בבוקר מעומק הים אחרי הפלגה לילית. פורקים, מגלגלים, מקפלים בדממה. אם הם נראים טרודים זה מפני שהם חזרו עם רשתות ריקות. אין להם פנאי לחשוב על הבחירות, הראש שלהם בים", כותב מורן שריר בטקסט המוביל, רפורטז'ה משוטטת מהסוג שמתיימר ללכוד את הלך הרוח הציבורי, שכנהוג בז'אנר מידרדרת מדי פעם להתנשאות על פלבאים.
"כמה מטרים מהם, על הטיילת, הולכים אנשים עם הראש באדמה. אפילו הפסימים ביותר נראים המומים מתוצאות הבחירות. מאז הלילה הגדול של נתניהו ובני בריתו, ובוקר ההנגאובר המחליא שלמחרת, גוש השינוי עבר מהכחשה ('המעטפות הכפולות יעבירו את מרצ') לכעס ('מרב, מה עשית??!?'). בימים האחרונים חלקנו כבר הגיע לשלב ההתמקחות. מתחילים לחשוב שאולי שווה להכניס את גנץ לממשלה כדי להציל את המצב; נותנים לבן-גביר צ'אנס להתמתן לפני שממשיכים עם התוכניות לעקור לברלין".
"יום אחד נתבונן בתמיהה על הקיץ של 2022. זו היתה, כך ניזכר, תקופה מוזרה. לרגעים אפשר היה לחשוב שחזרנו רבע מאה אחורה. ברדיו ניגנו את 'סתלבט בקיבוץ' ובעמודי התרבות הושמעו דעות לכאן ולכאן בדבר מורשתו של שלמה ארצי. במדורי המכתבים למערכת עסקו בשאלה אם הרכבת הקלה של תל-אביב תפעל בשבת והתלוננו על 'טרור הקורקינטים'", כותב עפרי אילני בירכתי המוסף.
"נראה היה שתל-אביב שוב שולטת. אחרי שנים שבהן ישבה במחשכי האופוזיציה, מרצ נכנסה לממשלה. בהנהגת המדינה ישבו כמה כוכבי תקשורת תל-אביבים מהניינטיז, שהתגלגלו איכשהו מאולפני הטלוויזיה לשולחן הממשלה: מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ ובעיקר יאיר לפיד.
"איך הם הגיעו להנהיג את ישראל הדתית והלאומנית? זו באמת שאלה. יש אפיזודה היסטורית שעולה על דעתי: באפריל 1919, בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה, קמה בבוואריה רפובליקה אנרכיסטית. את תפקידי השרים מילאה חבורה של בוהמיינים ומשוררים יהודים, יושבי בתי-קפה שניצלו את האנרכיה הזמנית שהשתררה לאחר הסתלקותו של המלך. זה נמשך לא יותר משישה ימים".
בנימין נתניהו בירושלים, בשבוע שעבר (צילום: יונתן זינדל)
"דיכאון היא מילה חדשה יחסית, שהופיעה בתחילת המאה ה-20 ואולי קצת לפני כן", כותב אילון גלעד בטור הלשוני של המוסף. "השורש שביסוד הפועל ד.כ.א מורה על כתישה ורמיסה, והמילה דיכאון יוחדה להפרעה הפסיכולוגית שמכונה בלועזית דיפרסיה. בדומה לשם העברי, המילה הלועזית הזאת גזורה מפועל לטיני המורה על לחיצה כלפי מטה", הוא מציין. "מאז היוודע תוצאות הבחירות נעשיתי חולה", מוסרת נרי ליבנה.
האבל בשמאל מעסיק גם את שאר היומונים. ב"מעריב", "מקור ראשון" ו"ישראל היום" שלחו כתבים לשוחח עם שורה של אנשי רוח, פעילים חברתיים ופוליטיקאים לשעבר מהשמאל כדי לדבר על התפוגגות מרצ. איכשהו, נדמה שכולם ראו את זה מגיע – וגם ידעו מראש את הסיבות.
בשער המוסף הפוליטי של "ישראל היום" מדפיסים תצלום (עמי שומן) של חתיכת קרטון ועליה סמליל מרצ. היא מוטלת על הקרקע זנוחה, לצד פסולת קלפיות ועלה שלכת בודד. "ארתור קסטלר, בספרו 'אפלה בצהריים', תיאר את הימין כמקום חמים יותר ובעל להט ותשוקה אל מול השמאל הקריר והמתקשה להתכנס לכדי התלהבות משותפת", מציין עדי רובינשטיין בכתבה, בהפוגה זמנית מהראשים המדברים.
הילו גלזר, ב"מוסף הארץ", שמע דבר דומה ממרואיין. "תאי סטודנטים", אומר לו יו"ר צעירי מרצ בן חושן, "הם מקום שבו לא רק חופרים לאנשים על הכיבוש אלא יוצרים קשרים עם אנשים שנותנים לך להעתיק מהם במבחנים. אני הכרתי את בן הזוג הראשון שלי בנוער מרצ והיינו יחד חמש שנים. איפה שיש סקס יש גם ערך מוסף ותחושת שייכות. בשנים האחרונות לא היה סקס במרצ".
בעיות האון של השמאל מהדהדות גם בהמשך המוסף, בטור של חיים לוינסון שמנתח את העתיד הפוליטי של מדינת ישראל על בסיס כמות הילדים של חברי הקואליציה והאופוזיציה המסתמנות. "בממוצע, לחבר-כנסת מהקואליציה יש 4.8 ילדים, ולחבר-כנסת מהאופוזיציה, כולל המפלגות הערביות, 3", כותב לוינסון.
"לאגודת-ישראל, אחת משתי הסיעות המרכיבות את 'יהדות התורה והשבת', יש ארבעה חברי-כנסת: יצחק גולדקנופף, מאיר פרוש, ישראל אייכלר ויעקב טסלר. לארבעתם יש יחד 46 ילדים. לעומתם, ל-24 חברי הכנסת של יש-עתיד יש ביחד 59 ילדים", הוא מוסיף. "הכותרת של הכתבה שלך צריכה להיות 'חילונים, תעשו ילדים'", אומר לו ח"כ שלמה קרעי מהליכוד, אב לשבעה ואח לשישה-עשר.
באגפים אחרים של העיתונות הרל"ביסטית הרגש השולט הוא כעס. או לפחות כמיהה לכעס. וחרדה. או לפחות ניסיון להחריד את הקוראים ולגרום להם לקום ולעשות מעשה. בן כספית, ב"מעריב", מתריע מפני התהוות של שלטון דיקטטורי וקורא לציבור לצאת ל"מחאה האזרחית העוצמתית ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה".
אבל הקריאה הפומפוזית נשפכת לרצפה וגולשת במהרה אל מחוזות הדכדוך. מי שיסתפק בכותרת המשנה יבין שהמנהיגים הטבעיים של תנועת המחאה חסרת התקדים הם יאיר לפיד ובני גנץ. אבל מי שיטרח ויקרא את הטור המלא יתרשם שאפילו כספית המגזימן לא תולה בהם תקוות. "עצוב לראות את ראש הממשלה ושר הביטחון מתפלשים בימים שאחרי הבחירות בגנץ הילדים [כך במקור] המנוזלים ומיידים צעצועים שבורים זה בזה, במקום להתייצב ביחד, שכם אל שכם, ולהוביל את המחאה האזרחית (החוקית והלא אלימה) העוצמתית ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה", כותב כספית, ונושא תפילה: "עוד לא מאוחר מדי".
ב"דה-מרקר", המוסף הכלכלי של "הארץ", מתריעים מפני המתקפה הצפויה על מערכת המשפט. "זה לא D9 שמשתולל. זו תוכנית הריסה מבוקרת", גורסת הכותרת הראשי של הכלכלון ומפנה את הקוראים לכתבה מאת גור מגידו.
יוסי ורטר, ב"הארץ", מתריע מפני "הממשלה הלאומנית ביותר שכיהנה כאן, שמורכבת מגזענים, מתנחלים קיצוניים, הומופובים חשוכים, מדירי נשים, מכחישי בחירות (רבים מהם סירבו להכיר בנפתלי בנט כראש ממשלה), מחזיקי תיאוריות קונספירציה, חשודים לשעבר, נאשמים בהווה ועבריינים מורשעים. ממשלה שמבקשת לשנות את שיטת המשטר ולפגע במערכת המשפטית עד לבלי הכר".
"כן, אנחנו בפרומו של סרט אימה", קובע מרדכי גילת בהמשך הגיליון, בטור שמתריע מפני "חיסול שרידי הדמוקרטיה". "הניצחון הזה של גוש נתניהו עלול להפוך לניצחון בלתי הפיך. צריך לחזור שוב ושוב על המילים 'בלתי הפיך', ולתת להן לחלחל. צריך לצלצל בכל פעמוני האזעקה ולומר: אם ממשלת נתניהו תממש חלילה את הצהרת הכוונות המטורפת של כמה מחבריה, כי אז האופוזיציה תמצא את עצמה בנקודת האל-חזור".
גוש האופוריה
בעיתוני הימין, כצפוי, הרוח הפוכה. המוטיב הבולט הוא הכלה. נדיבות של מנצחים מתובלת בשמחה לאיד. "מילה לכל אלה שכל-כך נבהלים מהכרעת העם הברורה בבחירות. תראו, במשך שנים פעלתם להסית נגד כל דבר שקשור ביהדות. עשיתם קמפיין נגד עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. המצאתם מילים מפחידות כמו 'הדתה' או 'הדרה', והכל כדי לבלום את התחזקות המסורתיות במדינת היהודים. אבל האם אתם מאמינים לעצמכם?", כותב ידידיה מאיר ב"בשבע". הכותרת: "שלום, חברים".
"זה הזכיר לי את המעשייה על הרשל'ה או על ג'וחא, או שמא זה בכלל משל של המגיד מדובנא, על אותו אדם שילדי העיירה הטרידו אותו, והוא, בניסיון נואש להיפטר מהם, סיפר להם שבקצה השני של העיירה מחלקים ממתקים. הילדים שמעו זאת ורצו מהר לכיוון שעליו הצביע, אל נקודת חלוקת הממתקים. אחרי כמה דקות, כשראה את כל ילדי העיירה, ילד ועוד ילד ועוד אחד, רצים אל עבר הממתקים – התחיל לרוץ גם הוא. מה, כולם יקבלו ממתקים והוא לא?".
אחרי המעשייה, מאיר מציע חיבוק: "תירגעו חברים, אנחנו לא כאלה גרועים כמו שניסיתם לעשות אותנו. אל תאמינו לקמפיינים המפחידים שהמצאתם. מי שלא מאמין – לא מפחד".
נועה איתם, ב"מקור ראשון", מצליפה: "הם, שראו בעצמם תושבי מנהטן שעל הים התיכון, אזרחי העולם הנאור, מוקפים פתאום בנחילי חרדים, כהניסטים מנופפי אקדחים ופאות והמון מסעודות משדרות. פחד א-לוהים", היא כותבת. "המדינה היפה, המודרנית והעשירה שהם הקימו – רק הם, במו אצבעותיהם – מתנוונת מול עיניהם לשילוב מדאיג בין הכפר טודרא בהרי האטלס לשטעטל המזרח אירופי כתריאליבקה. אין יותר ישראליות יפת בלורית ותואר, ספינת ההייטק, השוויון והגאווה שוקעת במצולות עוני ולכלוך, אליטות מכוערות ואמונות טפלות.
"אבל הנה נשמות טובות במחנה הימין נזעקות ומפצירות: 'הבה נרגיע אותם, הבה נסביר להם שאין להם ממה לחשוש, שלא יאונה להם כל רע'. וכבר נכתבים טורים ופוסטים שבאים להפיג את האימה. לו לעצתי תשמעו: ותרו על זה. קודם כל, כי זה לא יעבוד. כל ההרגעות וההבטחות רק יחמירו את המצב. אין דבר מפחיד יותר מלראות את התליין שלך מאיר פנים, ומציע לך במתק שפתיים לא לחשוש כי זה לא יכאב כלל. זו סצנה חוזרת בסרטי אימה, ולא בכדי".
כמו ידידיה מאיר, גם נועה איתם מושיטה יד למפסידים. "הפחד מוצדק", היא כותבת. "הם אמנם מלבים פנטזיות זוועה מכל הדיסטופיות שראו אי פעם, אבל הדמיונות הללו מבטאים חשש אמיתי: הפחד מפני מציאות שאין להם כלים להבינה, ושהם אינם יודעים למקם בתמונת העולם שלהם. [...] הצד המנצח בבחירות צריך לאפשר לצד המפסיד לעבור את כל שלבי האבל – להיפרד מהחלום על ישראל סטרילית ופלסטיקית, סניף של אמריקה או קנדה, ועדיף קנדה; לפקוח עיניים אל האור המסנוור, הקוצים, הסלעים והאספלט הלוהט; להתחיל להקשיב לאלה שעד עכשיו נדמו להם כקריקטורות".
סנטימנט ראיית האור חוזר על עצמו גם בטור של הרב עמיחי אליהו, חבר-כנסת לעתיד ממפלגת עוצמה-יהודית של איתמר בן-גביר. המאמר של אליהו, שמתפרסם ב"בשבע", מנוסח כתשובה לדאגה שהביעה דנה ויס באחד ממשדרי החדשות של ערוץ 12. בשורה התחתונה, הוא מצפה ממנה לחזור בתשובה: "יבואו ימים שבהם אנשים כמו דנה ויס יחושו שאין כבר סביב מה להתכנס, ומרוב בהלה ינסו להתכנס סביב רעיונות פריכים, אבל זהו האות שצריכים לשוב אל השורש, אל ההתחלה, לשוב אל אברהם אבינו שבכוחות עצמו פרץ את הדרך לאמונה".
עמנואל שילה, עורך "בשבע", מרגיע את חברי המחנה היריב – ובאותה נשימה מספק פירוט של כל השינויים שהיה רוצה שהממשלה החדשה תבצע. "אלו שמיהרו לדבר על אריזת מזוודות ורילוקיישן לנוכח הכפייה הדתית המאיימת מעבר לפתח – אתם יכולים להירגע, זה לא עומד לקרות כל-כך מהר", הוא כותב. "כבר עברו כ-45 שנים מאז המהפך הפוליטי של שנת 1977, עשרות שנים שברובן הליכוד והימין היו בשלטון. מה שקרה מאז אינו התגברות הכפייה הדתית אלא ההפך הגמור – מגמת שחיקה מתמדת בתחולת החקיקה הדתית ובאופיה היהודי של הפרהסיה הישראלית.
"פתיחת חנויות בשבת, חמץ בפסח בבתי-החולים ובבסיסי צה"ל, צמצום סמכויות בתי-הדין הרבניים וביטול פסקי דין שלהם, הוצאת לימודי יהדות מבתי-הספר הממלכתיים, מתן זכויות נרחבות לזוגות חד-מיניים – אלה רק מספר דוגמאות מתוך יריעה רחבה של התחלנות הפרהסיה הישראלית.
"גם אם הממשלה הנוכחית תפעל בחריצות רבה ותכהן קדנציה מלאה יהיה לה קשה מאוד להפוך את ישראל לאיראן, או אפילו לחזור לישראל של לפני שלושים שנה. אחרי כל-כך הרבה שנים של שחיקת הסטטוס-קוו לכיוון החילוני, הטיה מסוימת לכיוון השני שעוד לא באמת קרתה לא צריכה לעורר קמפיין געוואלד.
"כן, יכול להיות שמחירי החד-פעמי יחזרו לקדמותם. ויכול להיות שאת תעודות הכשרות ימשיכו לתת רבנויות מקומיות ולא תאגידי כשרות ארציים. ויש מצב שלא יהיה די בשליחת תצהיר באימייל כדי לקבל הכרה רשמית מהמדינה לשינוי מין מזכר לנקבה ולהפך. מכאן ועד למדינה תיאוקרטית הדרך עוד ארוכה, כי בסוף ממשלות הימין הן הרבה יותר דמוקרטיות מממשלות השמאל".
ויש גם את העניין של מדינת העומק. "אנשי השמאל והחילונים יכולים להירגע משום שהם עדיין נהנים מרגל שמאל שמונחת על בלמים חזקים גם כאשר יד ימין מונחת על הגה השלטון בכנסת ובממשלה, ולא פעם אף מצליחים לשלוח יד שמאל ולהעביר את הרכב להילוך אחורי", כותב שילה.
"גם כאשר הימין בשלטון, הכוח השלטוני שבידיו נתקל באיזונים ובלמים כמו היועמ"שים למיניהם והפקידות הבכירה של משרד המשפטים ועוד שלל מוקדי כוח בבית-המשפט העליון, בתקשורת, באקדמיה, בצמרת הבטחונית והכלכלית ובפקידי שירות המדינה. כל אלה אינם עומדים לבחירות דמוקרטיות, שבהן לימין יש יתרון. השמאל הצליח, בתחכום רב, להבטיח את שליטתו בהם לאורך שנים, גם כשהימין בשלטון, וכוח ההשפעה וסמכות ההחלטה שבידיהם אינם נופלים מהכוח שבידי הכנסת והממשלה". לדברי שילה, הכנעת ריכוזי המורדים האלה, ובראשם מערכת המשפט, היא המשימה החשובה ביותר של הממשלה הבאה.
הלך הרוח הזה מקבל ביטוי גם ב"מקור ראשון". "אפשר להבין ללבם", כותב שם העורך חגי סגל על הרל"ביסטים אכולי החרדה, "הם עומדים לאבד צעצוע יקר: מנגנון שליטה נכלולי במדינה מספסלי האופוזיציה. אמנם לא שליטה מלאה, אך שליטה נאה בהחלט". סגל מדבר על מערכת המשפט, וספציפית על בג"ץ. "פסקת ההתגברות", הוא כותב, "לא תבשר את סופה של מערכת המשפט, אלא את תחילת תהליך החלמתה".
מהנעשה ב"ידיעות אחרונות"
ב"ידיעות אחרונות", המתוחכם מבין כל העיתונים, מזגזגים בין נרמול וביקורת. "העתיד מדאיג אותי", כותב נחום ברנע במוסף הפוליטי. ספציפית, מציין ברנע, הוא מודאג מעתיד שבו בן-גביר יתמנה לשר לבטחון הפנים ויקבל הצצה לדיונים המסווגים על הטרור היהודי. סבר פלוצקר, במוסף הכלכלי, מתריע מפני מינוי בצלאל סמוטריץ' לשר אוצר. אצלו הרתיעה עקרונית. "נרמול וטיהור הכהניזם, גם בגרסתו המתונה-כביכול, מסוכן לישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ומסוכן מאוד לכלכלתה ורווחתה", גורס פלוצקר.
בשער העיתון מככבים בן-גביר ובוז'י הרצוג, נשיא המדינה. בחודשים האחרונים התפרסמה בעיתון של נוני מוזס כמות נכבדת של אייטמים מחניפים על הרצוג, האיש שיוכל לחנון את מוזס אם וכאשר יורשע בהצעת שוחד במשפט המו"לים. הסיקור שמגישים שם היום חורג מהחנופה, ועשוי אפילו להיתפס כבלתי נעים עבור הרצוג – אבל רק למראית עין. גם היחס לבן-גביר מתעתע. בעיתון מותחים עליו ביקורת, אבל לא מוציאים אותו מחוץ למחנה. אחרי הכל, תמו הימים שבהם "ידיעות אחרונות" יכול היה להרשות לעצמו להוציא אנשי מפתח מחוץ למחנה.
"שיחות, ביקורים ומחמאות: מערכת היחסים הקרובה בין הרצוג לבן-גביר", נכתב בשער מעל תצלום קטן של הנשיא. לצדו, בהפניה לאייטם אחר, נדפס תצלום של בן-גביר. הוא נראה שם נואם בעיניים עצומות, עם יד מונפת, באירוע לזכר הרב מאיר כהנא. "'התמתן'? השר המיועד באזכרה של כהנא", נכתב שם. בתוך הגיליון מדפיסים עוד שני תצלומים שלו – אחד עם הרצוג בבית הנשיא, ועוד אחד מהאזכרה. שוב בעיניים סגורות, שוב עם יד מונפת – והפעם גם עם פה פעור החושף לשון בשרנית. במילון הדימויים הגדול של "ידיעות אחרונות", ככה אומרים פאשיסט בלי להקליד את האותיות פ-א-ש-י-ס-ט.
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, השבוע בבית הנשיא (צילום: יונתן זינדל)
אבל הידיעה עצמה רכה באופיה. בכל זאת, או-טו-טו צריך להתחיל לעבוד עם בן-גביר – ואם הכל ילך כשורה, תוך כמה שבועות או חודשים הוא גם יוזמן לתת ראיון שער גדול ב"7 ימים". הכתבים, אלישע בן-קימון ואיתמר אייכנר, מרחיבים על הגזענות של כהנא, שהיא גם הגזענות של בן-גביר, אבל נזהרים בכבודו ומצטטים בלי קורט של מלח מתוך קמפיין ההתמתנות שלו: "זה לא סוד שהיום אני לא הרב כהנא, ולא תומך בגירוש כל הערבים, ולא אחוקק חוקים לחופי ים נפרדים". הביקורת הישירה מובאת רק מפי נד פרייס, דובר משרד החוץ האמריקאי: "לחגוג את המורשת של ארגון טרור הוא דבר מבחיל".
האייטם על הרצוג נדפס ב"מוסף לשבת". בניגוד למה שניתן היה לנחש מהפניית השער, הרוח דווקא לא מאוד ביקורתית. נשיא המדינה, איש מפלגת העבודה לשעבר, פשוט מוצג שם כפוליטיקאי עם חושים מחודדים שהבין לפני כולם שבן-גביר עומד להיות דמות מרכזית בפוליטיקה הישראלית.
"היחסים בין איתמר בן-גביר לנשיא יצחק הרצוג עמוקים הרבה יותר ממה שדמיינתם. שיחות טלפון, ביקורים הדדיים ואפילו גישור בין ראש השב"כ לראש עוצמה-יהודית", כותב עמיחי אתאלי. "הכל התחיל כשהרצוג עשה את הקמפיין שלו לנשיאות המדינה. רגע לפני שבן-גביר נבחר לכנסת, הרצוג הטריח את עצמו למשרד עורכי-הדין של נציג הימין הקיצוני כדי לבקש את תמיכתו". אתאלי מציין שהבקשה ההיא נדחתה, ובן-גביר תמך במועמדת מרים פרץ, "אבל משהו נפתח שם".
"הרצוג הבין את מה שכל מנהיגי גוש 'רק לא ביבי' לא הבינו. הם ניסו לעשות קמפיין הפחדה נגד בן-גביר, שרק הגדיל אותו. הנשיא זיהה את תופעת בן-גביר, וכמנהגו, ניגש להסתכל לה בעיניים", כותב אתאלי. "לפני 27 שנה מערכת היחסים הזאת היתה נראית דמיון הזוי, אפילו לפני חמש שנים. עכשיו כשבן-גביר אמור להתמנות לשר לבטחון הפנים אפשר להעריך שהיא רק תלך ותתהדק".
למרות ההתרעות של נחום ברנע, למרות התצלומים הלא-מחמיאים מהאזכרה של כהנא, בן-גביר יכול לחייך. באמתלה של ביקורת על הנשיא, פעיל הימין הקיצוני שפעם היה מוקצה מחמת מיאוס בציבוריות הישראלית דילג מעל עוד משוכה בדרך לנרמול מוחלט. הנה, אפילו הנשיא השמאלני מהמפלגה של רבין מתייעץ איתו ומבקש עזרה.
יום אחד, עוד עשרים שנה
אחת מנבואות האימים שחוזרות על עצמן בשיח השמאלי מאז התבוסה בבחירות נוגעת ליגאל עמיר, ולאפשרות שרוצחו של יצחק רבין יסתובב יום אחד ברחובות חופשי ומנורמל, בדיוק כפי שחזה בן דמותו (בגילומו של רמי הויברגר) במערכון הקלאסי של "החמישייה הקאמרית". בסוף השבוע הזה, בין קריצות ההרגעה של הפובליציסטים הימנים, אפשר למצוא גם דאגה למצבו של המתנקש. ב"בשבע", החינמון החרד"לי.
בינתיים, לפחות הפעם, לא קוראים שם במפורש להעניק לעמיר חנינה או לקצוב את עונשו. חגית רוזנבאום רק כותבת על תנאי הכליאה הקשים שלו ועל החוק הייעודי שמונע ממנו, ורק ממנו, לקבל חנינה. אבל בהחלט אפשר לראות כיצד בעוד שנה או שתיים, אחרי קמפיין ציבורי שיתאר את כליאתו כהפרה חריגה ואכזרית של זכויות האדם שלו, יצוצו גם הקריאות לחנינה.
"הסוהרים שאיתם דיברתי, שמכירים אותו, ממש אוהבים אותו", אומר לה עו"ד ארי שמאי, שייצג את עמיר בהליכים משפטיים. "הוא עדין, מנומס ואינטליגנטי, וממש לא עותר סדרתי. אבל המערכת פשוט נוקמת בו".
הערה לעורכי "בשבע": לפני היציאה הרשמית לקמפיין למען רוצח ראש הממשלה ודאו שכולם במערכת יודעים איך הוא נראה. בכתבה הנוכחית, במקום להדפיס תצלום של יגאל עמיר שובץ תצלום של אחיו חגי, שישב גם הוא בכלא על חלקו בהתנקשות אך שוחרר זה מכבר.
ממלכת אדלסון
עלייתו המחודשת של נתניהו לשלטון מזמנת מבחן מעניין ל"ישראל היום", החינמון שנוסד למענו לפני 15 שנה בידי צמד המיליארדרים שלדון ומרים אדלסון. מוקדם יותר השנה, אחרי שנדמה היה ש"ממשלת השינוי" מתבססת במקומה, הוחלף העורך הביביסט בועז ביסמוט (והחל מהשבוע הבא ח"כ בועז ביסמוט) בעורך אחר, ועמו הוחלף הקו המערכתי. הקו הפרסונלי, שקידם את נתניהו בכל מחיר ויירט את יריביו, הוחלף בקו שמתיימר לשרת אידיאולוגיה ימנית ולא אדם ספציפי.
אפשר לשער שהניצחון הסוחף של נתניהו בבחירות האחרונות, רגע וחצי אחרי ההתנערות מנתניהו, עורר מבוכה מסוימת בסביבתה של אדלסון. אם לשפוט לפי תוצרי העיתון, בינתיים עדיין יושבים שם על הגדר. לא חוזרים לזרועותיו, אבל גם נזהרים בכבודו. היום, למשל, הכותרת הראשית ב"ישראל היום" ניטרלית במפגיע: היא עוסקת בהבטחות הבחירות ("רפורמה במשפט, הורדת מחירים, פעוטונים בחינם, הסדרת ההתיישבות") וקובעת שהגיע הזמן לקיימן.
השער נטול תמונות של פוליטיקאים. הטון יבש, כמעט מנותק מהמציאות. לקוראים מובהר שאמנם נחוצה רפורמה משפטית, אך היא צריכה להיות "אחראית". למרות החידוד, בחינמון מתעלמים לגמרי מהפיל בחדר, שתמונותיו שודרו ונדפסו בכל כלי התקשורת האחרים – הקשר בין ה"רפורמה" שתחליש את השופטים, הפרקליטים והיועצים המשפטיים לבין משפטו הפלילי של נתניהו. הכתב, אמיר אטינגר, לא מזכיר את ההיבט הזה כלל – והוא לא מוזכר גם בטור הפרשנות הנלווה שתרם עו"ד עופר ברטל.
מרים אדלסון עם בעלה המנוח, שלדון (צילום: משה שי)
יש מקום לשיח עקרוני על צורך בתיקון מערכת המשפט הישראלית, ושיח כזה לא צריך להיות נחלתו הבלעדית של הימין, אבל ההתעלמות של "ישראל היום" מההקשר האקטואלי זועקת. איך אפשר להסביר את זה? אולי בגלל רצון לשמור על יחסים טובים עם ראש הממשלה הבא, ואולי בגלל אפקט החמאה והשמש. אם נתניהו לא יצליח לקטוע באיבו את משפט המו"לים, יגיע הרגע שבו ידונו שם ב"תיק 2000" וב"ישראל היום", כולל תובנה חדה שמשתקפת מחומרי החקירה: גם לאדלסונים היה ברור לכל אורך הדרך ש"ישראל היום" הוא לא באמת עיתון או עסק כלכלי, אלא זרוע של נתניהו. ובמילים אחרות, טובת הנאה פוליטית.
עם חוקרים אחרים, ומערכת משפט אגרסיבית יותר, טובת ההנאה הזאת היתה יכולה להושיב גם את המו"לית העשירה מאמריקה על ספסל הנאשמים לצד נתניהו ונוני מוזס. אז מה עושים? מדחיקים. סיקור משפט המו"לים סובל מהזנחה פושעת כמעט לכל אורכה ורוחבה של התקשורת הישראלית. ב"ישראל היום" כבר שבועיים לא שלחו כתב לדיונים.
גילוי
"מחקר שהשווה 985 מאובני גולגלות עתיקות עם גולגלות מודרניות הציע כי אחרי 2.5 מיליון שנים שבהן מוחו של האדם רק הלך וגדל, ב-3,000 השנים האחרונות ניכרת מגמת הצטמקות" (גדעון לב, "מוסף הארץ").
חופש העיתונות
"שב"כ עקב אחרי פעילות עיתונאים בעזרת מאגר נתוני תקשורת סלולרית שבידיו", מדווח בשער "הארץ" חן מענית. כתב המשפט מתבסס על תשובה שהגישה המדינה בעתירה של האגודה לזכויות האזרח. לפי דיווחו, במקרים חריגים ניתן לקבל אישור לעקוב אחרי עיתונאים במסגרת חקירות בטחוניות – אך כעת מתברר שהמעקבים בוצעו גם כחלק מחקירת אירועים פליליים.
"המידע שנאסף בידי חברות התקשורת נשמר זה כשני עשורים במאגר שמנהל שב"כ, המכונה 'הכלי'", מציין מענית. "הכלי" אמנם עוקב אחר כל אוכלוסיית ישראל, אך לפי הדיווח ישנם "נהלים מיוחדים" בנוגע ל"איסוף נתוני תקשורת על בעלי חסינות – חברי-כנסת, שרים וסגני שרים, וכן בעניינם של בעלי חיסיון מקצועי – עיתונאים, עורכי-דין, רופאים פסיכולוגים ואנשי דת".
לפי גרסתם של נציגי המדינה, התופעה מתקיימת בהיקף שולי בלבד: "בפועל אושרה עריכת מחקר תקשורת בכחמישה-שישה מקרים בשנה בממוצע בעשר השנים האחרונות, ומיעוטם הם עיתונאים".
שרה ויאיר נתניהו באירוע הדלקת נרות חנוכה, דצמבר 2015 (צילום: הדס פרוש)
"לא צריך כישרון מיוחד בתחום ראיית הנולד כדי לחזות שמתישהו בממשלה המסתמנת יתעורר דיון לגבי עתידו של השידור הציבורי", כותב עינב שיף בטור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות". "זה כמעט בלתי נמנע נוכח חבלי הלידה של 'כאן' תחת ממשלת נתניהו, כמה עימותים מתוקשרים לאחר מכן וגם אידיאולוגיה ימנית שלא בהכרח מזדהה עם הרעיון של שירותי טלוויזיה, רדיו ודיגיטל במימון המדינה.
"לא מיותר לציין גם שהמנכ"ל הטרי של 'כאן', גולן יוכפז, היה מנכ"ל חדשות ערוץ 10, שבין השאר ויתר על ראיונות עם נתניהו ערב בחירות 2015 בשל הווטו שהוטל על השתתפותו של רביב דרוקר כמראיין. על הרבה פחות מזה יצאה משפחת נתניהו לג'יהאד".
עושים לביתם
"פרויקט 'טופ טאלנט 2' של הטוטו וקבוצת 'ידיעות אחרונות' יוצא לדרך", מבשר אייטם חדשותי שנדפס בעיתון של נוני מוזס. בידיעה, שנושאת גם את סמליל משרד התרבות והספורט, ספורטאים צעירים ומצטיינים מוזמנים להציג את עצמם לוועדה ייעודית ולקבל כסף. אחד מחברי הוועדה שתחלק את הכסף הציבורי יהיה המשנה לעורך מדור הספורט של "ידיעות אחרונות" ו-ynet, רועי גינת.
בתזמון מושלם, בדיוק השבוע פורסמה במסגרת פרויקט "שיטת 'ידיעות אחרונות'" של "העין השביעית" כתבה שמתעכבת על אפיזודה חשובה אך מודחקת בתולדותיו של העיתון של המדינה: האפיזודה שבה "ידיעות אחרונות" נעשה שותף בטוטו – ובזכות קשרים פוליטיים וקומבינה מתוחכמת מצליח להרוויח הון גם אחרי שהמדינה מחליטה להלאים את תעשיית ההימורים.