כלכלת בחירות

האם המצב הכלכלי טוב או רע? האם הוא צפוי להשתפר או אולי להיפך? הפרשנים הכלכליים השונים מציעים תשובות שונות, חלקן סותרות, כולן מתבססות על אותו מסד נתונים כלכליים בעל זיקה נמוכה או אפילו שלילית לרווחתו של הקורא הממוצע.

כותרת עמוד 4 ב"ידיעות אחרונות": שיא של 12 שנה בעליית מחירי הדירות", 18%. מחירי השכירות עלו בכמעט 6% בחודש אחד. זאת למרות שהמדד ירד. טוב שיש מדד, אחרת איך היינו יודעים שהוא ירד? . גם בשער "מעריב" הכותרת: "ירידה במדד המחירים, הדיור ממשיך להתייקר".

גיא רולניק כותב ב"דה מרקר" על "הנתון הלא פחות ממדהים שבנק ישראל פירסם לאחרונה: המשכנתא הממוצעת שנלקחה בישראל השנה הגיעה לראשונה למיליון שקל. לפני 20 שנה היתה המשכנתא הממוצעת בישראל 200 אלף שקל.  [...] מחירי הדיור, ולצדם קריסת תשתיות התחבורה בישראל המתבטאת בפקקים חסרי תקדים בכל מרכזי התעסוקה בשנים האחרונות, הם שני הרכיבים המכאיבים ביותר לרוב הצעירים. אך באופן מדהים כל המפלגות — מהגוש של ביבי ועד הגוש של רק לא ביבי — מתעלמות משניהם בקמפיינים שלהם".

בעמוד 6 ב"ידיעות אחרונות" מפרסמת הדר גיל-עד דו"ח של עמותה "להשקעה בגיל הרך" לפיה כרבע מיליון פעוטות "לא רשומים במסגרות". המדינה משקיעה בילדים עד גיל 3 חלקי חמש מההשקעה בילדים בגילאי 3-6, כותבת גיל-עד, "הנטל הכלכלי נופל על ההורים". באופן מופלא, המסר מתיישב באופן הרמוני עם קמפיין הבחירות של נתניהו.

תופעה כלכלית עכשווית בשוק העבודה ממשיכה גם היא להעסיק את העיתונות הכלכלית: מחסור בעבדים מודרניים, מה שנקרא "עובדי שירות". מייחסים זאת לשינוי בהרגלי העבודה, העצלנות של הנוער (הנוער תמיד עצלן, ולא משנה מבוגרים של איזה דור תשאלו) והשלכות הקורונה. אני לוקח איתי את הציטוט של פרופ' גורדון לייפר בכתבה של טלי גולדשטיין ב"מעריב": "הדבר הראשון שצריך להבין הוא שאין מחסור בעובדים. כשמעבידים לא משלמים מספיק, הם מכנים זאת 'מחסור'".

הסכסוך

רצועה צרה על שער "ידיעות אחרונות" מכריזה על "שבוע של טרור". על שער "מעריב" מכריזים על "מתיחות שיא": "עם סגירת הגיליון: פצוע בינוני מירי לעבר ישיבה בהתנחלות כרמל". על שער "הארץ", כותרת טורו של עמוס הראל היא "המתיחות בגדה מחריפה, וישראל תתקשה לשלוט בהתפתחויות הבאות".

"חלוקות הדעות בשאלה אם יש עדיין תוחלת לשלטונו של עבאס", כותב הראל, "ישנם קולות, עדיין במיעוט, הסבורים שבחודשים הבאים אנחנו עלולים לחזות בקריסתן הסופית של הפרדיגמות הישנות, שלפיהן פעלה ישראל מאז נחתמו הסכמי אוסלו, השבוע לפני 29 שנה. הטענה היא שלנוכח הריקבון והחולשה הפנימית, המודל הנוכחי יתמוטט והרשות לא תצליח לשלוט יותר בגדה, כפי שכבר מסתמן שקורה באזור ג'נין. לעומתם, רוב גורמי הביטחון עדיין סבורים שמאמץ ישראלי-אמריקאי לחיזוק הרשות יכול לדחות את הקץ ואולי אף לשפר את המצב. אבל גם שינוי כזה יהיה מותנה בתיאום הדוק בין ישראל לרשות, שאולי לא יהיה נוח לממשלה בירושלים בתקופת בחירות.

"ב–2016 פרסמה חטיבת המחקר באגף המודיעין בצה"ל מסמך התרעה אסטרטגית, שמאז נדון בהרחבה בכלי התקשורת. אנשי המודיעין, בשפתם הסבוכה משהו, הזהירו מפני 'סבירות גוברת להשתנות הסדר המערכתי במערכת הפלסטינית, בדגש על יהודה ושומרון'. הם הדגישו כי לא מדובר רק בסכנה של גל טרור נוסף, או אינתיפאדה שלישית — באלה, צה"ל ושב"כ כבר למדו פחות או יותר להתמודד. הסכנה, כתבו אז, היא מהיווצרות תהליך היחלשות של הרשות עד להתפוררות, באופן שלישראל תחסר כתובת לדבר עמה".

לצד הכותרת על שער "מעריב" שני תקצירי טורים: "הפיגוע שבו נהרג סגן מפקד סיירת הנח"ל רס"ן בר פלח ז"ל, בהיתקלות עם מחבלים סמוך למעבר ג'למה, מבטא את המשך ההסלמה המובהקת באזור ג'נין וצפון השומרון", כותב טל לב-רם, הכתב הצבאי. "כשישראל משתפת פעולה עם הרשות הפלסטינית - זו המתגמלת רצח יהודים, ומשלמת שכר למשפחות מחבלים - היא מדרדרת את כולנו לשפל מוסרי וערכי", קובע קלמן ליבסקינד. בטור עצמו הוא מדמה את הרשות הפלסטינית ל"ארגון שמממן פדופילים שפוגעים מינית בילדים שלנו". ליבסקינד לא כותב שצריך למוטט את הרשות, לכבוש מחדש את יהודה ושומרון ולספח אותם לישראל. אולי יש לו פתרון אחר, אבל גם הוא לא הגיע לדפוס.

בטורו במוסף לשבת כותב נחום ברנע על "מבצע שובר גלים" שנמשך כבר חמישה חודשים וחצי ומטרתו "לשתק את פעילות הטרור בצפון הגדה". "152 יום, ועדיין לא רואים את הסוף", הוא קובע. הטור על המבצע מסתיים בציטוט מוזר: "שנים אני שומע ממפקדים בצה"ל דבר אחד בשיחות רקע, לא לציטוט, לא לייחוס, ודבר שונה בהופעות מול מיקרופונים. לך תדע מתי להאמין". נחום ברנע עיתונאי ותיק ואדם ממולח, הוא באמת לא יודע מתי להאמין?

עוד ב"הארץ", דיווח בלתי חתום בעמודי החדשות על פרט שנחשף בספר חדש של עיתונאים מה"ניו יורק טיימס" על כהונתו של טראמפ, ש"הציע למלך ירדן עבדאללה את הגדה המערבית" בינואר 2018. ב"ישראל היום" לא מצאתי דיווח בנושא.

הגירה

בעמוד 9 של "ידיעות אחרונות" כותב זאב אברהמי על התפטרותה של ראשת ממשלה שוודיה, מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לאחר שלא הצליחה להקים קואליציה. "מפלגת הימין הקיצוני 'השוודים הדמוקרטים', בעלת השורשים הנאציים", היתה למפלגה הגדולה בגוש הימין-מרכז עם 20 אחוז מהקולות. "ההישג של הימין הקיצוני בשוודיה, שקיבל שלושה אחוזים יותר מבבחירות 2018, מצטרף להצלחות של מפלגות ימין קיצוני במדינות צרפת, גרמניה, הולנד, דנמרק, פינלנד ואוסטריה [...] ברבות מהן הכתיבה האג'נדה של הימין (אנטי אירופה, נגד הגירה) את מערכת הבחירות.

"[...] אף מדינה במערב לא פתחה את שעריה (ביחס למספר התושבים) כמו שוודיה, ש-20 אחוז מתושביה לא נולדו בה. אלא שערכי התושבים החדשים היו הכי רחוקים שאפשר מערכי החברה השוודית הליברלית. למרות זאת, אף אחד לא ממש ניסה לעשות להם אינטגרציה, הם נשלחו לפרברים מרוחקים, בלי חינוך, בלי עבודה, בלי תקווה. [...] הבטחון ברחובות הפך לנושא החשוב ביותר בבחירות. כל זה נפל כפרי בשל לידי הימין הקיצוני, שכבר שנים מאשים את המהגרים בכל החוליים של שוודיה".

בחירות 2022

"אני מודה שאני מבולבל וכבר איני יודע איזה פוליטיקאי שייך לאיזו מפלגה", כותב נתן זהבי במוסף "מעריב".

גם העיתונאים המסקרים את הזירה הפוליטית מבולבלים, למרות שכל מה שהם עוסקים בו הן נגזרות לשאלה איזה פוליטיקאי שייך לאיזו מפלגה. המבלבלת התורנית היא הרשימה המשותפת, שהתפרקה למרכיביה - בל"ד וחד"ש-תע"ל, רגע לפני שנרשמה. ב"הארץ" הכותרת הראשית היא "המשותפת הלכה לאיבוד, ועמה גם הגוש". ב"ישראל היום" מבשרת כותרת על השער "דרמה של הרגע האחרון: בל"ד פרשה מהרשימה המשותפת". אפילו ב"הפלס" החרדי יודעים להדפיס על השער שהרשימה המשותפת התפרקה.

באופן לא אופייני ל"ידיעות אחרונות", שתמיד הקפיד לצמצם כמה שניתן את הנכות המובנית בעצם היותו פרסום דפוס, מפספסים שם את הדרמה של רגע ירידת העיתונים למכונות הדפוס. על השער אין זכר להתפרקות המשותפת, בידיעה הפוליטית בעמוד הפותח כותבים כמה מילים על "דרמה של הרגע האחרון ברשימה המשותפת" אבל לא יודעים לדווח מהי בדיוק, ועינב שיף, אולי הקול הביקורתי האחרון בעיתון, נופל על הפנים בטור ביקורת הטלוויזיה אותו הוא מקדיש לחבטות בשדרני הטלוויזיה שעושים דרמה איפה שאין, כלומר בהגשת הרשימות שם "השאלות הפתוחות נסגרו ימים ובוודאי שעות לפני המועד האחרון".

עוד בנופלים: סימה קדמון, שכותבת על "האיחוד בתוך המפלגות הערביות" ועמית סגל שמקדיש טור שלם לפלפולים על רשימה שאיננה עוד (אם כי המסקנה נותרה תקפה: "אם לא תחול התעוררות בקנה מידה נרחב, הייצוג הערבי בכנסת ישוב 20 שנה לאחור, וכמותו גם ההשפעה. רק בתשדירי הליכוד והציונות הדתית הם עוד חזקים ומאיימים מאי פעם"). שער המוסף הפוליטי מכריז על "דרמה שפרטיה נחשפים כאן לראשונה", אבל מספר בכלל על איילת שקד, בר-מינן פוליטי אם נאמין לעיתונות הפוליטית ולסקרים שהיא כל כך אוהבת. הכתב הפרלמנטרי, עמיחי אתאלי, כותב על הרשימה המשותפת ש"הצליחה איכשהו להתאחד".

אפשר היה לכתוב כאן הערה עוקצנית על יום כיפור של "ידיעות אחרונות", או לפחות צום גדליה, אבל האמת היא שהבעיה בסיקור הפוליטי ב"ידיעות אחרונות", ובכלל בעיתונות הישראלית, הוא שהוא עוסק בפרסונות, תככים ורכילויות ולא בסוגיות עצמן או במה שקורה בכנסת ישראל, ושהכתבים הפוליטיים הפכו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד ממטות הקמפיין השונים. השאלה אם כלי תקשורת מסוים החמיץ בזמן אמת התפתחות פוליטית כזו או אחרת בטלה בשישים לעומת הסחי שהיא העיתונות הפוליטית בישראל.

"מי שנוטלים חלק פעיל בבלגן הגדול הם אנשי תקשורת שמגויסים לתעמולת הבחירות של פוליטיקקים בכירים. הם מבזים את מקצוע העיתונות ומתחרים בהטלת רפש ולכלוך ברמת תת-רמה", כותב זהבי.

ב"דה מרקר" כותב אבי בר-אלי על כנס בחירות של יש-עתיד. "'בחרנו בתקווה, לא בכעס ושנאה...אנחנו משפחה. אנחנו טובים יותר, אנחנו נדיבים יותר. אנחנו נכבד את הטוב המשותף', הרצה השבוע מנהיגם, יאיר לפיד, בערב השקת נבחרתו לקראת הבחירות. שוב ושוב חזר על ה'אנחנו' - כדי שגם אחרון הנוכחים באולם יבין כי הוא זה שמנהל את העסק לבדו. גם כאן המלך יאמר להרים ידיים - והם ירימו. גם כאן ישתטו כמצוות המנהיג. גם כאן המצלמה תתביית על האישה שאתו (מספר הקלוז־אפים על ליהיא לפיד באותו ערב, לא היה מבייש את שרה בחגיגות ה-70). ואוי למי שלא ידגמן הרגשה בעננים.

"[...] יודעי דבר העידו כבר לפני שבועות כי לפי סקרי עומק יש עתיד מביאה 25 מנדטים ויותר כבר בבחירות הקרובות, ואם ביבי נשאר - בבחירות הבאות תביא 30. המפלגה אפוא פופולרית - אבל בה בעת, לא אהודה. למה? האם זה בגלל כל ה"ביחד־ness" המעושה הזה, שמרים להנחתה? 'הבאנו להסכם עם המורים - ביחד. הסכם עם המתמחים - ביחד', מספר לפיד על הבמה, בערך שעה אחרי שאביגדור ליברמן תקף אותו על כך שסגר עם המתמחים על דעת עצמו, ושבועיים אחרי שחיבל לאוצר במו"מ עם המורים, כדי שחלילה לא תדבק בו שביתה.

"'ביחד' אפוא, פירושו שכולם חולקים עמי את הנרטיב שלי. תפישה אופיינית לאלה שחושלו ב'עיתון של המדינה', או ב'מדורת השבט' של ערוץ 2. מי שלא שם - לא קיים, ומכאן - שכולנו ביחד. [...] מפלגת שלטון שנשלטת בידי יחיד שחי לפי תסריט שכתב לעצמו, ושבהגדרה היא לא מודעת לעצמה - לעולם לא תוכל להביא לתוצאות. וזו הסיבה שאולי יש עתיד - אבל אין קבלות. מעולם לא תועד פער עמוק ומגוחך כל כך בין מעטפת נוצצת לבין תכולתה הדלה. שהרי ההישגים שבהם יש עתיד מתהדרת - לא שלה, וגם לא יכולים להיות שלה, כי אוויר חם לא יכול ללכלך ידיים.

"עובדי משרד החוץ לא זוכרים ישיבת עבודה אחת עם השר שלהם, לפיד. בענף האנרגיה שרויים בטראומה אחרי שנה קטסטרופלית תחת קארין אלהרר. במשרד התיירות עדיין לא זיהו מי השר שמונה להם (לידיעה, שמו יואל רזבוזוב). שר הרווחה (מאיר כהן) פיקשש את המשימה המשמעותית שעליה הופקד (לנכש את העסקנות בביטוח הלאומי); שר המודיעין (אלעזר שטרן) נשכח מאז שפיקשש את הבחירה שלו ליו"ר הסוכנות; ועוד שרה, מירב כהן שמה, היתה כנראה אחראית על משהו, אם כי אף אחד לא סגור בדיוק על מה. רק אורנה ברביבאי (משרד הכלכלה) עוד איכשהו הצילה את הכבוד, אם כי קל יותר להצליח כשסניף קהלת (ימינה) ומשרד האוצר רוצים במשהו יותר ממך. ועדיין, זו התפוקה שמייצרת מפלגת שלטון, השנייה בגודלה?

"'תמיד היו ציניקנים שעמדו בצד והיה להם מה להגיד, אבל כל 'יש עתידניק' יודע את התשובה לזה: ציניקנים לא בנו דבר מעולם', ממשיך דף בית של יש עתיד להטיף. אבל מה בנו ה'יש עתידניקים' במשך עשר שנים?. [...] מבאס שהחלופה הפופולרית יותר לליכוד לא ממש רחוקה משם: מנוהלת בידי יחיד, ניזונה ממציאות אלטרנטיבית ונתמכת בהצבעה לא רציונלית".

"רשימת יהדות התורה הוגשה בוועדת הבחירות והמערכה הגדולה לקידוש שם שמים יצאה לדרך", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר", מתחת לכותרת הגג "בתחושת חירום אמיתית". כותרת המשנה, האובייקטיבית לא פחות, מבשרת על "התגייסות מאסיבית בכל שדרות היהדות הנאמנה לטובת חיזוק יהדות התורה".

"מתרחק מגוש ה-61: גוש נתניהו נחלש בשני מנדטים", היא הכותרת הראשית של "מעריב". איזה ערך יש לסקר חודשיים לפני בחירות? כלום בריבוע. ובכל זאת, העיתונות הישראלית ממשיכה להיאחז בסקרים כאילו היו הערגלית האחרונה במסיבת עיתונאים, רגע לפני ששוב אי אפשר יהיה לשאול שאלות.

הפרשנים הפוליטיים השונים מאוחדים בתובנה אחת: נתניהו הפשיל שרוולים, ליכלך את הידיים, ירד לשטח וקלישאות דומות, והצליח לאחד את גוש הימין (הצמיד את עוצמה יהודית ונועם לציונות הדתית, מנע פילוג ביהדות התורה); ואילו לפיד כשל באיחוד גוש השמאל (לא הביא לאיחוד העבודה ומרצ, לא מנע את הפילוג ברשימה המשותפת). משום מה, את ההחלטה של אילת שקד לרוץ בנפרד רובם לא סופרים לביבי ככישלון. קוסם.

"הם משקרים בבוקר, משקרים בצהריים ומשקרים בערב", מסכם זהבי.

המלצת קריאה

"הנורמות למניעת שחיתות בנוגע לפוליטיקאים מקדימות בעשרות שנים את המערב הפרוע של העיתונות", נכתב בכותרת המשנה לטורו של גור מגידו ב"דה מרקר", "בדיוק כמו שאולמרט, ליבאי ושחל יכלו בשנות ה-80 לשמש עורכי דין בבוקר וחברי כנסת בערב, העיתונאים חופשיים לחלטר בתשלום, ולשמש מאכערים, לוביסטים ופרזנטורים במקביל לתפקידם הציבורי".

עוד כותרות ראשיות

"הכנסת צריכה לבחור את שופטי העליון" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט של הפוליטיקאי המשוריין בליכוד עמיחי שיקלי. לדברי השפר מוצמדת החותמת "בלעדי". "עמיחי שיקלי שובר שתיקה", פותחת כותרת המשנה. וכבר אמר פעם חכם סיני זקן, אם עמיחי שיקלי שובר שתיקה היא הכותרת הראשית שלכם... למרות שלטובת העיתון הנפוץ במדינה, אפשר גם לשער שהסלטה שדפקה הרשימה המשותפת דפקה לו את השער המקורי שתוכנן להתפרסם.

עוד משיקלי: הוא סבור שאין צורך להפסיק את משפט נתניהו! המראיין, אמיר אטינגר, לא שאל את שיקלי על מוסכמות חברתיות אחרות, שאינן קשורות לדין הפלילי ולשוויון בפני החוק. למשל, האם לדעתו צריך להותיר על כנם את גיל ההסכמה, האיסור על העסקת ילדים או על הכאת נשים. חבל. יכול להיות שהיינו מגלים שהוא בעד.

שיקלי גם אומר דברי טעם: "אם יש משהו שלמדתי מבנט על דרך השלילה זה שמסוכן לשאוף לתפקיד. צריך לשאוף לקדם מדיניות". דברים כדרבנות, גם אם הם מתאימים טקטית למעמדו הפוליטי של שיקלי, שתלה את שאיפותיו, הקרייריסטיות והמדיניות, בפוליטיקאי שלא אוהב ששותפיו שואפים לתפקידים.

"להושיט יד לשלום לפלסטינים" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ציטוט מראיון שערך בן-דרור ימיני עם בני גנץ. בישראל 2022, זו כותרת הרבה יותר מפתיעה ולא מובנת מאליה מההצעה להכפיף את מערכת המשפט לפוליטיקאים.

משפט

"מעמדו של העליון בארה"ב נמצא בשפל, והשופטים השמרנים מסרבים להבין למה", נכתב בכותרת סקירה של נתנאל שלומוביץ ב"הארץ", "נשיא העליון רוברטס קיווה 'לסכל' את הפוליטיזציה של ביהמ"ש, התגובות לפסילת הזכות להפלות מראות שנכשל". "רוברטס יכול להתנחם בכך שלשמאל האמריקאי אין מחשבות על D9", הוא מסכם. שני עמודים אחר כך כותב עו"ד איתי מק במדור הדעות, "עם שופטים כאלה, לא צריך D9".

ענייני תקשורת

וולדרמוט. בריאיון שעורכת גבי בר-חיים עם העיתונאי הוותיק ניסים משעל במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היא מתעכבת על "ניתוק הקשרים" עם בנימין נתניהו אחרי המבוכה בעימות הבחירות הטלוויזיוני עם איציק מרדכי בהנחייתו של משעל ב-1999:

דיבר איתך בהמשך?

"בא עוד פעמיים לתוכנית ואז פתאום הקשרים נותקו. ואיך מתנתקים קשרים עם ביבי?"

שרה?

"אומרים לה או למשפחה, 'ניסים משעל לא איתנו, יש לו קשרים הדוקים עם..."

איילת שקד נניח.

"למשל".

ומי עוד למשל? לדמות אחרת הקשורה לסוגיה היה שם אחר, לא אילת שקד אלא נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות".

"איך אבי וייס (מנכ"ל חדשות 12) קיבל את התפקיד שלו? פגשתי את מוזי ורטהיים בבית קפה באבן גבירול פינת מרמורק... הוא עמד למנות את ניסים משעל, ואני אמרתי לו: מוזי, אתה הולך לעשות טעות גדולה... זה לתת לנוני את ערוץ החדשות". הדובר: בנימין נתניהו, בעת שנחקר על ידי קציני משטרה במעון ראש הממשלה בבלפור.

האירוטיקה של האלימות. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבת השער עוסקת בנשים ביחידת המסתערבים של מג"ב. בין השאר מתעכבת הכתבת, שוש מולא, על הצורך להשתמש במיניות כחלק מהגדרת התפקיד. היא מגיעה לנושא באמצעות זווית אקטואלית: קצין ביחידה שהורשע בפלילים אחרי שנישק ומישש חיילת באמתלה שהוא מכין אותה לפעילות כסוכנת מוסווה בשטח. "איפה עובר הגבול בין מה שבאמת צריך לעשות ככיסוי למשימה לבין עבירת מין?", שואלת מולא. "זה כמו שימוש בכוח", עונה אחת המרואיינות, "מה שצריך, עושים". התצלום של שלושת הנשים מופיע על שער העיתון, שער המוסף ועוד פעמיים בכתבה עצמה. משום מה, ב"ידיעות אחרונות" בחרו לצלם את הנשים בגופיות.

יחסים תקינים. "כלומר, מישהו עלק מלשין עליך שכאילו חברת לאויבים שלהם, ואתה הופך להיות מהרעים", ממשיך משעל לספר לבר-חיים, "כל ראשי הממשלה שהכרתי היו פרנואידים ולא אהבו את התקשורת, אבל כולם ידעו לשמור על מראית עין. שרון למשל לא הסתיר את זה שהוא מתעב את התקשורת, אבל העוזרים שלו הבינו שאי אפשר להילחם בה. ביבי בשלב מסוים הפך לרדוף. הטעות האיומה שלו הייתה המלחמה שלו בתקשורת, שבאופן טבעי באה לבקר. זה תפקידה ואתה כראש ממשלה אמור להבין, אבל המשפחה התחילה להרגיש שרודפים אותה והוא נגרר. הוא יכול היה להגיד 'רבותיי מספיק', הוא לא עשה את זה".

זו כמובן לא תזה של משעל אלא הסבר נפוץ למדי לנפילתו של נתניהו (הוא נפל, מה לא ידעתם?). לפי התזה הזו, נתניהו והעיתונאים היו יכולים להמשיך לנהל יחסים תקינים כפי שהיה עם קודמיו של נתניהו בראשות הממשלה, יחסים בהם כל אחד עושה את תפקידו, הפוליטיקאי מנסה להנהיג את המדינה לטובת אזרחיה והעיתונות מנסה להציף עוולות ולמתוח עליהן ביקורת. לפי התזה הזו, היחסים התקינים הללו הופרעו רק בגלל שאשתו ובנו של נתניהו הם מופרעים שגררו אותו אל מאבק משוגע בתקשורת.

זה קשקוש, ולא רק בגלל שנתניהו מתעקש לא ליפול, למרות שהמשעלים והכספיתים והורטרים של העולם מספידים אותו כבר יותר שנים ממה שהם בעצמם זוכרים. היחסים בין "התקשורת", כלומר הקונגלומרט המושחת של "ידיעות", "מעריב" וערוץ 1 (שהתחלפו ב-ynet וערוצים 12 ו-13) - לבין ראשי הממשלה, היו תדיר יחסים מושחתים ורקובים, במסגרתם נשמר סטטוס-קוו שהיטיב עם הפוליטיקאים והעיתונאים וחסך מהציבור מידע חיוני באופן עקבי.

נתניהו בחל במערכת היחסים המושחתת הזו. לא משום שהיא היתה מושחתת, אלא משום שלא היתה מושחתת מספיק. הוא סבר שהוא ערמומי וכוחני יותר מקודמיו ויוכל לכונן תקשורת שתשרת אותו מבלי שיצטרך לתת לה דבר בתמורה. הוא לא טעה. הוא ייסד כאן באמצעות מקורב מיליארדר עיתון ששירת אותו באופן עיוור והיה לעיתון הנפוץ בישראל. הוא החזיק בגרון במשך שנים את ערוץ החדשות הפופולרי ביותר, הביא מקורב אחר שירכוש את הערוץ השני הכי פופולרי וירסק את חברת החדשות שלו, ומקורב שלישי הקים ערוץ חדשות נוסף שמסור אליו באופן בלעדי (גם אם לא מצליח להביא רייטינג). את קבוצת התקשורת שהיתה החזקה בישראל הוא הוריד על ברכיה עד שהעומד בראשה נכנס איתו למשא ומתן מושחת ושוחדי שעלה לשניהם בכתב אישום פלילי.

שרה ויאיר הם תוספת צבעונית לדייסה הזו, נכון, וכן, גם די מופרעת, אבל מי שבישל אותה הוא בנימין. יחד איתו בחשו בקדירה מו"לים ועיתונאים. העיתונות שהולידה את ניסים משעל היא הפרולוג לפוליטיקת התקשורת של בנימין נתניהו.

הנה טעימה מתפיסת העולם הפוליטית-תקשורתית של משעל, שאני בטוח שהוא חולק עם רוב השדרה הבכירה של העיתונות (והפוליטיקה) בישראל: "הפספוס הכי גדול של אהוד אולמרט, הוא היה ראש הממשלה הכי טוב. איש מדהים [הדוגמה שמביא משעל מיד אחר כך: ההחלטה של אולמרט להפציץ את הכור הסורי ולא לפוצץ אותו באמצעות כוחות מיוחדים, על מנת שהוא יקבל את הקרדיט ולא שר הביטחון אהוד ברק] [...] חיסלו את אולמרט בשרשרת של נקמות. מפרקליט המדינה דאז משה לדור, שלקח אותו כנקמה אישית, לא יודעים למה, ובסוף על מעטפה של 60 אלף שקל הוא ישב שנה וחצי בבית סוהר".

נכון שלא מדובר ב-60 אלף שקל אלא במיליונים רבים של שקלים לאורך השנים, אבל זה לא משנה. משנה העובדה שעיתונאי שבמשך שנות דור היה מהשולטים בשיח הציבורי במדינת ישראל, חושב שאפשר להחליק לראש ממשלה גניבה של 60 אלף שקל בגלל שבוש אמר עליו ש"יש לו ביצים גדולות". תכלס, בשביל להיות ראש ממשלה גנב באמת צריך ביצים גדולות. בשביל להיות עיתונאי שמעודד אותו מהצד, לעומת זאת, צריך שלא יהיו לך ביצים בכלל.

פגעי הטכנולוגיה. על שער "הפלס" מתנוססת כותרת: "הדים רבים להקמת בית הדין 'משמרת חומותינו' לשמירה מפני פגעי הטכנולוגיה". הכותרת נדפסה בבית דפוס, באמצעות מכונות דפוס דיגיטליות, על גבי נייר שהופק מעץ, והופצה באמצעות כלי תחבורה עם מנוע בעירה פנימית ובאמצעים דיגיטליים על גבי רשת האינטרנט בדואר אלקטרוני. ובקיצור, טכנולוגיה אכן יכולה להיות פוגענית.

הקפיטליזם המאוחר. "שנה של אור מתחילה" היא:

א. כותרת ראשית ב"ישראל היום".

ב. תוכן שיווקי של אחת הכתות באחד העיתונים.

ג. פרסומת למגהצים שנדלק בהם אור קטן כשהם מגהצים.

כן, אתם יודעים את התשובה.