בטור ב"הארץ" שוב כינה לאחרונה נחמיה שטרסלר את מתנגדי מתווה הגז "כת שרלטני הגז". לאור הבשורות הנפלאות מהים התיכון, הוא מצפה שמישהו מחברי הכת הזאת יקום ויתנצל. הנה: הגז מופק, עליית המחירים מתמתנת, ישראל הופכת ליצואנית ועשויה לגרוף הון עתק, וכבר משחקת לכאורה במגרש של הגדולים.
מתבקש לשאול את שטרסלר "מה עם הדורות הבאים?", אלא שלא מדובר רק בדור הבא: הגז מזיק כאן ועכשיו. את זה יודע כל מי שעוקב אחרי הדו"חות הבינלאומיים, או סתם נשאר לחדשות שאחרי התשדיר היומי בשבחי הגז.
התשדיר הזה, של איגוד חברות הגז, מזכיר לנו מדי ערב ב-19:58 כי "נראה לנו טבעי שיש לנו גז טבעי". מה שנכון נכון: "גז טבעי" מצלצל צלול, נקי כזה. טבעי. אבל זו בדיוק התדמית שמנסים למכור לנו. שמעתם פעם על פחם טבעי? מזוט טבעי? סולר? כל אלו טבעיים בדיוק כמו הגז. לא במקרה קוראים להם דלקים פוסיליים, מאובנים: כולם נוצרו לפני מאות מיליוני שנים מהתאבנות של אורגניזמים. כולם מכילים כמות גדולה של פחמן. ולאחר הבעירה, כולם פולטים פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, מה שיהפוך אזורים שלמים בפלנטה לבלתי ראויים למחיה. טבעי, לא?
הקו האדום הידוע לשמצה - טמפרטורה עולמית ממוצעת של מעלה וחצי מעל זו ששררה כאן ערב המהפכה התעשייתית - מתקרב אלינו בצעדי ענק. על פי המדענים, אחת מחמש השנים הבאות צפויה לראשונה לחצות אותו. נראה שלפחות חלק מתרחישי האימים הם כבר רק שאלה של זמן, וישראל כידוע שוכנת בצד החם של הגרף הממוצע. לגז, כור מחצבתנו החדש, יש בכך חלק לא מבוטל, וזה רק ילך ויחריף.
אמת, גז מזהם פחות. בשריפתו נפלט פחות פחמן דו-חמצני, ויש כיום טכניקות שמצמצמות את הפליטות אפילו יותר. הוא ודאי עדיף מעמיתיו למועדון הפוסילי. מכאן ועד החגיגות שמתרגשות עלינו כל אימת שריח הגז עולה באפי המחפשים; מכאן ועד כתבות מתפעמות מ"סודות האסדה", כמו זו ששודרה ב"אולפן שישי" - המרחק רב.
לקט הפניות למאמריו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ" נגד "כת שרלטני הגז" (צילומי מסך מגוגל ניוז)
במקום להחליף דלק מאובנים אחד במשנהו, יש היום אלטרנטיבה אמיתית שאפס פליטות בצדה. טכנולוגיות האגירה של אנרגיית השמש, הרוח והמים, יחד עם תשתיות ההולכה והמימן הירוק, משוועים להשקעות. המשבר באוקראינה והרוח הגבית של ממשל ביידן, שייתכן שימיה קצובים עד בחירות אמצע הקדנציה, הם שעת כושר נדירה. לא בכדי משפרת אירופה את היעדים להורדת הפליטות, בעוד שישראל מציבה יעד נמוך ולא מגובה בחקיקה לשנים הקרובות (כי בכל זאת, מי רוצה לוותר על הכנסות או להסתבך בהמשך עם בתי משפט) ויעד מופרך ל-2050 (גם לדעת נגיד בנק ישראל). אם כל זה יסתכם בהחלפה של חלק קטנטן הגז הרוסי בגז ישראלי שיוזרם בצינור לגרמניה, תהיה זו בכייה לדורות.
שטרסלר טוען כי ה"כת" משכתבת כעת את ההיסטוריה, ובזמן אמת היא ביקשה להשאיר את הגז באדמה. זה, במקרה הטוב, זיכרון סלקטיבי. נכון שנשמעו גם קולות כאלה, אבל הם היו מיעוט שבמיעוט.
מפגין מניף קריקטורה שבה יצחק תשובה רוכב על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהפגנה נגד מתווה הגז. תל-אביב, יוני 2015 (צילום: בן קלמר)
רוב המתנגדים למתווה הגז, בהיותם למודי ניסיון מההשתלטות האוליגרכית על משאבי טבע אחרים, פשוט תבעו שהפעם כולנו נהנה מהדיבידנד, ושהגז יישאר כעתודה אנרגטית לעשרות השנים הבאות, ולא יוזרם במהירות שיא לחו"ל כדי להגדיל את רווחי החברות. בפועל קיבלנו דיל מסריח שכלל הדחה של הרגולטורית שהתנגדה למתווה (ראש רשות החשמל דאז וכיום שרת המדע אורית פרקש-הכהן), התפטרות הממונה על הגבלים עסקיים (דייוויד גילה) שסירב לחתום עליו, הזזה של שר הכלכלה אריה דרעי, הלבנה מצד יוסי כהן כל הדרך לראשות המוסד ועוד.
הנושא הסביבתי פחות הטריד אז, וחבל. להתעלם ממנו ב-2022 - זה כבר עיוורון מוחלט.
טבעי או לא טבעי, הגז כמקור אנרגיה צריך להיות נחלת העבר. לשמש רק כפתרון ביניים, רע הכרחי, עד שנוכל לאגור, להוליך ולעשות שימוש נרחב ובלעדי באנרגיה הטבעית באמת. כששטרסלר בגיבוי של שרים ולוביסטים שם את הגז על ראש שמחתו ותובע לחפש ולהפיק עוד ועוד, זה מזכיר בעיקר את פרץ השמחה מול הנפט המתפרץ בגבעת חלפון. רק שהפעם זה אפילו לא מצחיק.