כמה מילים כבר נשפכו על חוק האקלים בישראל. המשרד להגנת הסביבה הופך במהלך כבר יותר משנתיים. גילה גמליאל, כשהיתה השרה במשרד, אף הגדילה לעשות ופרסמה לפני כשנה טיוטת חוק אקלים (85% הפחתה בפליטות גזי חממה עד 2050), וזאת מבלי לבצע תיאום בין-משרדי ולקבל את הסכמת חבריה לממשלה.
שר האנרגיה יובל שטייניץ התעלם ממנה ופרסם תכנית עצמאית משלו להפחתת פליטות גזי חממה מייצור אנרגיה (80% הפחתה עד 2050). השניים לא חדלו מלהתקוטט בסוגיה, עד שבא נתניהו בכבודו ובעצמו ימים אחר-כך והתחייב בוועידת מנהיגים בינלאומית "להפחית את פליטת הפחמן הדו-חמצני ולהשלים בהצלחה את המעבר מדלקים פוסיליים לאנרגיה מתחדשת בישראל עד שנת 2050". נרגענו.
מה לא היה שם, בתכנית המריבה? לא הייתה שם התחייבות לשיעור ייצור החשמל מאנרגיה מתחדשת, לא היה מיסוי פחמן ולא היו יעדי הפחתה שאפתניים. גם לא הייתה הסכמה של האוצר, שסבר שחוק האקלים מיותר לישראל וכי יש להסתפק בהחלטת ממשלה.
מימין: השרים לשעבר יובל שטייניץ וגילה גמליאל ורה"מ לשעבר בנימין נתניהו (צילום: קובי גדעון)
חלפו חודשים. השרים המשיכו להתקוטט ועשו להם נפשות במשרדים אחרים ובהתאחדות התעשיינים. תזכיר חוק האקלים של גמליאל עבר הליך שיתוף ציבור ושודרג ויצאנו למערכת בחירות רביעית. והנה, אנחת רווחה סביבתית, הגיעה ממשלת שינוי לאחר קמפיינים זרועי הבטחות ירוקות, ואף חרטה בהסכמים הקואליציוניים סעיף ברור וחד כהאי לישנא: "הממשלה תוביל יעדים שאפתניים לצמצום הפליטה הפחמנית בישראל במסגרת חוק אקלים שיכיל מנגנון תמחור פחמן". כפיים ובלונים, אך שימו לב למילה "יעדים". עוד נחזור אליה (נקדים ונאמר- אל תקנו את המילה "שאפתניים").
טרם ועידת גלאזגו בשלהי 2021, ניסתה ממשלת השינוי להעביר בפעם הראשונה את חוק האקלים. השרה תמר זנדברג ניסתה בכל מאודה ליישר את ההדורים עם המשרדים הסרבניים ובראשם האוצר והאנרגיה, אך נסוגה משהבינה כי תוכל להעביר לכל היותר חוק מרוט כנפיים, ולאחר תגובות צוננות שקיבלה מהתנועה הסביבתית.
אופס, משרד החוץ מודר. מי הממדר? משרד רה"מ החליפי. לפיד נגד לפיד. סוג של פיצול אישיות
והנה, בשבועות האחרונים חזרו המשרדים לשולחן המו"מ. הרי הסכם הוא הסכם והרי הממשלה הזו מחויבת בכל מאודה לחוק אקלים. מי במשחק? בעיקר משרדי האוצר, האנרגיה, המשפטים, רה"מ, רה"מ החליפי והגנת הסביבה ובשולי השיחות, גם משרדי הכלכלה והתחבורה. ומה ביחס למשרד החוץ, שלחוק זה והקביעות בו יהיו השפעה על יחסי החוץ של ישראל והוא זה שאמור לתמוך בו כנגד לחצן של המעצמות האקלימיות - ארה"ב והאיחוד האירופי? אופס, משרד החוץ מודר. מי הממדר? משרד רה"מ החליפי. לפיד נגד לפיד. סוג של פיצול אישיות.
מובן שמנגנון תמחור פחמן יצא זה מכבר מטיוטת החוק (המנגנון מטופל במישור אחר, אך גם הוא תקוע) ומובן שכבר לא מדברים על יעדים לייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת (בשל התנגדות משרד האנרגיה), ומובן שהיעדים להפחתת פליטות אינם שאפתניים. הם מעולם לא היו. נהפוכו, הם עלובים בהשוואה בינלאומית.
אז מה בכל נותר בחוק ומה רוצים המשרדים השונים?
טיוטת החוק, ששונתה פעמים רבות בעקבות דיונים בין המשרדים, כוללת מספר עיקרים: קביעת יעדי הפחתת פליטות, פרסום תכנית חומש לאומית להפחתת פליטות, היערכות לשינויי אקלים, הקמת ועדת שרים לענייני אקלים, הקמת ועדה מייעצת לענייני אקלים, הקמת ועדת מומחים עצמאית, הקמת מכון לסביבה ואקלים, הגדרת הליך הערכת סיכון אקלימית לתכניות הסקטוריאליות ולפרויקטים תשתיתיים גדולים ודיווחים עתיים לממשלה ולכנסת.
ראש אגף התקציבים באוצר יוגב גרדוס (צילום: יונתן זינדל)
משיחות עם המשרדים השונים למדנו כי משרד האוצר למוד הניסיון חושש מהרקורד של ישראל בדבר אי-עמידה ביעדיה האנרגטיים ולכן לא מעוניין כלל להציבם, ומבקש להסתפק בהחלטת הממשלה בנושא זה מהקיץ החולף. משמעותה התקציבית של אי-עמידה ביעדים עלולה להיות כבדה, במקרה של עתירה מוצלחת. האוצר זוכר היטב את פסיקת בג"צ בעתירת האגודה לזכויות האזרח בנושא תנאי המחיה של האסירים, שהשיתה עליו הוצאות עתק בלתי מתוכננות. מבחינתו, הוא לא יאפשר שידור חוזר גם בהקשר לנושאים אקלימיים.
בנוסף, האוצר מבקש להגדיר את הערכת הסיכון האקלימית כוולונטרית, משום שהוא מבין שהיא עלולה לחול על התכנית להבראת מפרץ חיפה, המשך קידוחי גז ונפט ימיים, צנרת הגז המתוכננת לאילת ועוד. הוא לא יוותר על מקורות הכנסה, שכן נושא האקלים לדידו אינו בן יחיד.
האוצר גם מוטרד מסמכויות היתר שמוענקות כיום בתחום גזי החממה למשרד להגנת הסביבה מכוח חוק אוויר נקי ומבקש לסרסן, מחשש פן יבולע בעתיד למפעלים ולתעשיינים, שעלולים להיות מחוייבים בהיתרי הפליטה שלהם להפחית את פליטותיהם ולהשקיע לצורך זה ממון רב.
משרד האנרגיה בראשות קארין אלהרר שם את הביטחון האנרגטי כחזות הכל, על אף שכמחצית הפליטות תלויות בסקטור האנרגיה. משרד המשפטים משרת את הצדדים מתוך מטרה לקדם את החקיקה ונדהם לראות שסעיף שטרח בו שבועות נמחק באבחת קולמוס על-ידי משרד האוצר.
ומה עם ראשי ממשלתנו, בהווה ולעתיד? משרד רה"מ החליפי רוצה לעמוד בהסכם הקואליציוני, שאיפה מפוקפקת למקרא ההתחייבות שציטטנו קודם. משרד רה"מ מנסה לתכלל את האירוע ולהגיע להסכמות בין המשרדים (ולא מבין איך האוצר מרשה לעצמו לחזור בו מסיכומים) וגם רוצה לשמור על מעמדו הבינלאומי של רה"מ ולוודא עמידה בהתחייבויותיו בוועידת גלאזגו. והמשרד להגנת הסביבה, שחוק זה הינו הבייבי שלו, מטלטל בתסכול בין הצדדים ומגלה להיטות יתר להעביר את החוק, יהיה אשר יהיה.
שרת האנרגיה קארין אלהרר (מימין) והשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג (צילומים: פלאש 90)
מוטיבציית היתר הזו עלולה להיות בעוכריו, ודאי מול שועלי מו"מ מנוסים כמו אנשי אגף התקציבים. אני, כמי שהודח מקורס טיס בין היתר עקב מוטיבציית יתר, יכול להעיד על-כך ממקור ראשון (ובינינו - איש מהקוראים לא היה רוצה לשבת במטוס כשאני בקוקפיט).
אז מה ראינו כאן? ממשלה שמסרסת את עצמה לדעת, תבשיל שיוצא סר טעם לאחר שכל שף מורשה לצקת בו מתבליניו, משרדים שמתנהלים כזרועות תמנון שחובטות זו בזו כשאינן מודעות לכך שהן מחוברות לאותו הראש, נערי אוצר שהינם בעלי עוצמה הגוברת על זו של חלק מהשרים, שר שיוצא כנגד עצמו, ראש ממשלת חוץ שעסוק ברקימת מהלכים חובקי עולם ונכנע לראש ממשלת פנים שמכתיב מהלכים ומפגין מי הבוס כאן (דה), שרה אחת שדואגת שלא תשבו אפילו דקה אחת בחושך ועוד שרה שרוצה שיהיה טוב. רוצה מאד. רוצה מדי.
אבל התנחמו בכך שלא רק היושבים בציון התברכו בממשלה כזו. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר השבוע לאחר פרסום דו"ח אקלימי חמור נוסף מטעם ארגונו: "חלק מהממשלות והמנהיגים העסקיים אומרים דבר אחד, אך פועלים אחרת. בפשטות - הם משקרים לציבור. התוצאות תהיינה קטסטרופליות". אז אנחנו בחברה טובה. אולי כעת אפשר להבין טוב יותר את עשירי העולם - מאסק, בזוס, ברנסון ואחרים, שמשקיעים כספי עתק בפתרונות שיטיסו אותם לחלל.
מה שברור הוא שהם יעמדו ביעדים שלהם. אנחנו והממשלות הנוכחיות שלנו - לא.
יוני ספיר הוא יו"ר עמותת "שומרי הבית" ומייסד "הפורום לאנרגיה נקיה"