בשבועות האחרונים, התכנית "הצינור", בהובלת גיא לרר, נתנה לכולנו שיעור בכוחה של תקשורת. על התפר שבין עיתונאות ואקטיביזם, הושקה מחאת יוקר מחיה שהובילה לבלימה בעליית מחירים והשפיעה על חייהם של מיליונים. אבל מה לא היה לנו שם? ערבים. מוזר. הרי גם ערביות וערבים אוכלים פסטה - אבל כשהם פתחו את הטלוויזיה להתעדכן במחאה המוצדקת - הם לא ראו את עצמם.

מדד הייצוג, אחד מפרוייקטי הדגל של "העין השביעית" בשיתוף עמותת סיכוי וחברת יפעת מחקרי מדיה, שמנתח את ייצוג הערבים בתקשורת, הוא פרוייקט חשוב ומבורך. על פי ממצאיו האחרונים, המסכמים את 2021 - "הצינור" מובילה בחוסר ייצוג לדוברים ערבים. למען ההגינות, יש לציין ש"מחאת הפסטה" התחילה אחרי התקופה שנמדדת במדד - אבל סביר להניח כי החלטות מערכתיות לא השתנו דרמטית בחודש האחרון.

המדד מגלה כי  ב-2021 השתתפו ב"הצינור" כ-2,230 דוברים, רק 18 מהם היו ערבים, כ-0.8% בלבד. גיא לרר, עיתונאי מצוין ומצפוני - יכול להתנחם בכך שהוא בחברה טובה - גם התכניות של קרן מרצאינו והילה קורח, מתברר, מצטיינות באי מתן ייצוג לערביות וערבים. "מהדורת השבת" של חדשות 13, שהגישה הילה קורח (שפרשה לאחרונה מהגשת המהדורה) מובילה במספר השבועות שחלפו מבלי שנצפה בהן דובר ערבי אחד - עם 16 שבועות רצופים. "תוכנית חיסכון" של חדשות 12, בהגשת קרן מרציאנו וגדעון אוקו, הגיעה לשיעור ייצוג של 1.1% בלבד.

יש רצון להיטיב, אבל הוא נשכח בהמולת היום יום וכשכבר רוצים לשנות מציאות - לא יודעים איך

האם מישהי מהן שמחה לקרוא את הנתונים האלה? אני רוצה להאמין שלא. עבדתי במערכות תקשורת רבות, ועל אף הציניות שנהוג לייחס למקצוע הזה, אני מאמינה שגיוון הוא משהו שכל עיתונאי היה שמח בו. אבל אני גם מכירה את המהירות, הלחץ והתחרותיות שבה דברים עובדים. אייטמים קמים ונופלים ברגע, חייבים לסגור את הליינאפ וישיבות רייטינג לא מתחילות ב"למה אין לנו יותר ערבים במהדורה?" אלא פשוט ב"למה המתחרים עקפו אותנו אתמול?". יש רצון להיטיב, אבל הוא נשכח בהמולת היום יום וכשכבר רוצים לשנות מציאות - לא יודעים איך.

מכון זולת לשוויון וזכויות אדם שם לו למטרה, בין היתר, לשנות את ייצוגם של מיעוטים בתקשורת - ערבים, נשים, מזרחים, יוצאי אתיופיה וחרדים. לשם כך, המכון מקיים השתלמויות לעיתונאיות ועיתונאים, יהודים וערבים, ומפרסם דו"חות. בדו"ח על אפליה והדרה של קבוצות מיעוט בתקשורת בישראל כלולות הצעות קונקרטיות - כמו למשל, הגברת יצוג מיעוטים במשבצת המרואיינים, לאו דווקא המראיינים. תוכניות האקטואליה המרובות מבוססות היום במידה רבה על "ראשים מדברים", מרואיינים מהבית או מהאולפן שמספרים על אירועי היום מנקודת מבטם - זה פורמט זול להפקה, נגיש, ופופולרי - והוא יכול להיות גם צוהר לגיוון ושבירת מוסכמות.

אבל פעם אחר פעם, אנחנו רגילים לראות את אותם ראשים מדברים - יהודים, לבנים, חילונים. ערבי יכול להכנס למונית ולדבר באולפן עם גיא לרר או קרן מרציאנו לא פחות מיהודי, כך גם יוצאות אתיופיה וחרדים - אבל אם זה כבר קורה - בדרך כלל נראה אותם מדברים על רשימה קבועה של נושאים. ערבים מדברים על פשיעה, יוצאי אתיופיה מדברים על אלימות משטרתית, חרדים מדברים על פסיקות רבנים. מתי ראיתם בפעם האחרונה מדען ערבי מסביר בחדשות על תגלית חדשה בעולם? הייטקיסטית חרדית מביעה דעתה על ההחלטה האחרונה של מארק צוקרברג? יוצא אתיופיה מדבר על משבר האקלים?

כדי להרחיב את המנעד אפשר לעשות כמה דברים אחרת. קיימים מאגרי חיפוש ייחודיים כמו איי-ליסט לדוברים ערבים ומחשבא למומחים יוצאי אתיופיה. למה המערכות לא משתמשות בהם? כנראה מאוטומציה של המוח. אנחנו רגילים למה שאנחנו רואים ואז מראים את מה שהתרגלנו אליו.

נושא נוסף שדו"ח זולת מטפל בו הוא ייצוג במצבת העובדים. מערכות מגוונות יותר, גם מאחורי הקלעים ולא רק בפרונט - מובילות למגוון גדול יותר של נושאים שמסוקרים, ולקולות וגישות שונים. אם אתם עובדים בתקשורת, הסתכלו מסביב ושאלו את עצמכם - כמה אנשים כאן נראים כמוני? האם זהו מייצג נאמן לאקו-סיסטם שגדלתי בו, מבחינה אתנית, לאומית, סוציו-אקונומית? לא אופתע אם התשובה היא "כן".

קשה למערכות תקשורת לצאת מהשטנץ, אלא אם מכריחים אותן - התאגיד כדוגמה - אבל ברוב המערכות המסחריות, מחלקת כוח האדם לא תעסיק את עצמה בשאלת הגיוון, בטח לא כשהמשרות שוחקות, התחלופה מהירה ויש צורך לאייש ג'ובים במהרה.

גם כאן, המאמץ הנדרש כדי לשנות את המציאות הוא לא על-אנושי. צריך בסך הכל לחשוב אחרת - לא רק לסמס למכרים "אתם מכירים מישהו שפנוי מאתמול?" ולהשתמש באותם פורומים מוכרים לחיפוש עובדים - אלא, למשל, לפנות לחוגי תקשורת במכללות בהן לומדים סטודנטים ערבים, להקים תכניות התמחות, לחפש במקורות רלוונטים.

מערכות חדשות שיש בהן לא רק עיתונאי ערבי אחד כוכב או שניים, אלא גם תחקירנים ערבים, עורכי משנה, מפיקים - יהפכו באופן הדרגתי למקום שמייצג את החברה הישראלית הרבה יותר. זה אולי דורש מעט יותר השקעה בשלב הגיוס, אבל זה ישתלם.

לבסוף, הדו"ח של זולת מציע רגולציה. הדו"ח מדגים כיצד מדיניות ממשלתית שמכתיבה גיוון ומפעילה סנקציות בהיעדרו תורמת לעלייה בייצוג של קבוצות מיעוט בתקשורת. הפעילות החשובה של "העין השביעית" ועמותת סיכוי בהצגת המדד צריכה להוביל לכך שמדינת ישראל תרים את הכפפה ותהפוך את המדד למדד של מדינת ישראל.

זה תפקידה של המדינה לסדוק תקרות זכוכית ולקדם את השוויון. וזה גם יהפוך את הסיפורים שאתם מספרים, להרבה יותר מעניינים.

הדס בשן היא כותבת טור מנהלת הדיגיטל של מכון זולת לשוויון וזכויות אדם