בספרו "איך למנוע תעתועים במדיניות כלכלית" מתאר הכלכלן הגרמני הורסט זיפרט אנקדוטה שהתרחשה (ויש אומרים שלא) בעיר דלהי בעת השלטון הבריטי בהודו. השלטונות היו מוטרדים ממספרם הרב של נחשי הקוברה בעיר וכדי לעודד את התושבים להרוג בנחשים, הציעו פרס כספי למי שיביא אל משרדי הממשל עור של נחש קוברה מת.

במהרה החלו עורות הנחשים להיערם במשרדי המושל, אך תוך זמן קצר התברר שתושבי הודו, הידועים בחושיהם הכלכלים החדים, החלו לגדל עוד ועוד נחשים - רק כדי לקבל את הפרס על הריגתם. כאשר נודע הדבר לשלטונות הבריטים הוחלט להפסיק את התוכנית. מגדלי הנחשים, אשר מצאו עצמם לפתע עם קוברות חסרות ערך, שחררו את כולן לחופשי. כך השיגה המדיניות את ההפך המוחלט מכוונתה המקורית: מספר הנחשים בעיר רק עלה.

תופעה דומה מתרחשת מזה 14 שנים במדיניות הסביבתית בישראל, מאז הומצא "היטל ההטמנה". אם אתם ממכחישי משבר האקלים, המשך מאמר הזה אינו בשבילכם, אולם, אם איכפת לכם מהסביבה - יתברר לכם מיד שאפקט הקוברה התממש במדיניות הממשלתית שלנו, במיוחד בשלוש השנים האחרונות, עם העלאתו ההדרגתית של ההיטל. הפעם לא מדובר בנחשים, אלא בזבל. המון זבל.

הכל מתחיל במזון. מי מאיתנו לא מכיר את ארוחת שישי אצל ההורים או הסבתא עם כמויות עתק של מזון המועמסות על הצלחות ובחלקן נשארות שם. ישראל היא אחת משיאניות העולם בקניית מזון מיותר וכשליש מהמזון שנקנה בישראל נזרק לפח.

כואב הלב כמובן, על כל הבזבוז הזה. אבל לחגיגת האוכל המיותר יש משמעות נוספת, כואבת עוד יותר: מזון שאנו זורקים לאשפה מועבר למטמנות, נקבר ומרקיב שם עם פסולת אורגנית אחרת (נייר למשל) ובתהליך הזה נפלט גז מתאן. גז חממה עוצמתי האחראי לשליש מהתתחממות הגלובאלית. כן, בדיוק אותו הגז הנמצא כבר מאות מיליוני שנים באדמה ונקרא גם "גז טבעי", או לפי הצעת החידוש הלשוני של שרת הגנת הסביבה: "גז מחצבים".

למרות שאנו כמעט שיאני העולם - זו כמובן איננה בעיה ישראלית בלבד. רחוק מכך. אם היתה בעולם "מדינת שאריות המזון" - היא היתה מגיעה להיות המדינה השלישית בכמות גזי החממה הנפלטים ממנה. רק ארה"ב וסין היו מקדימות אותה. אלא שבעוד בארה"ב, למשל, פליטות המתאן מתחלקות פחות או יותר שווה בשווה בין תעשיית גידול הבקר, תעשיית הנפט (עשרות אלפי בארות יבשתיות קטנות ולא מטופלות וכן צנרת גז טבעי באורך כולל של אלפי ק"מ) ומטמנות אשפה, בישראל, לטענת המשרד להגנת הסביבה, כ-80% מפליטות המתאן הן מגז הנפלט ממטמנות ואינו נתפס וממוחזר.

זו הסיבה שכאשר שרת הגנת הסביבה זנדברג התחייבה בפני ג'ון קרי כי ישראל תוריד את פליטות המתאן שלה, הדגש בהתחייבותה היה על הורדת פליטות ממטמנות.

וכאן מגיע חלקו של המשרד להגנת הסביבה ביצירת הבעיה הסביבתית הגדולה ביותר בישראל. לא רק פליטת גזי חממה אלא גם זיהום. זיהום ישן ורע, המסכן את חייהם של מאות אלפי ישראלים, פוגע בבריאותם וממרר את חייהם באופן יומיומי. זיהום הנוצר כתוצאה משריפות פיראטיות רחבות היקף של אשפה, על קו התפר במרכז ישראל (משני עבריו). תופעה שכמו מכת נחשי הקוברה בדלהי הקולוניאליסטית, נוצרה בשל מדיניות ממשלתית עיוורת.

מדיניות הפסולת מבעירה אלפי שריפות פיראטיות

כך מגדיר המשרד להגנת הסביבה את בעיית הפסולת בישראל: "הצורה הנחותה ביותר של טיפול בפסולת בישראל היא הטמנתה". הטמנה מייצרת ופולטת על פני שנים את אותם גזי חממה שהמשרד, בצדק, מסמן כאויבי האקלים הגלובאלי. ישראל אמנם קטנה מדי מכדי להוות השפעה שלילית או חיובית על התחממות הכדור, אך ישנן מספיק סיבות כדי שגם ממשלת ישראל תתגייס למאמץ העולמי. כל עוד, כמובן, מדיניות המלחמה במשבר האקלים לא יוצרת בעיות סביבתיות חמורות ומיידיות, כאן אצלנו. וזה, מה אתם יודעים, בדיוק מה שקרה עם הזבל שלנו.

השרה תמר זנדברג (צילום: נתי שוחט)

במקום לטפל במטמנות ולהשקיע כסף כדי למנוע או לפחות להפחית את פליטות המתאן, ממשלת ישראל החליטה להשתמש במשבר דווקא כדי להכניס כסף. המשרד להגנת הסביבה המציא את "היטל ההטמנה" שאותו חייבת כל משאית זבל לשלם כאגרה למדינה בשער הכניסה למטמנה. לכאורה, כך קיווה המשרד, ככל שהתשלום שנאלצות העיריות לשלם יגדל כך יגדל התמריץ שלהן למחזר חלק גדול יותר מהפסולת ולהטמין פחות.

רעיון התעתועים הזה ממשיך עד לרמת הפרט - כביכול האזרח הקטן ידע שאם הוא זורק יותר אשפה בלתי מופרדת, כך יגדל ההיטל שמשלמת העיר בה הוא חי ולכן כדי להקטין תשלומי ארנונה עליו להקטין את כמות האשפה. אפילו על הנייר זה נשמע מופרך. במדינות באירופה או באמריקה משפחה בבית פרטי משלמת לחוד עבור כמות האשפה שהיא משליכה לפח ואינה ממחזרת. רובנו במדינת ישראל חיים בבתים משותפים. ובכל מקרה, לא ממש עושים את החשבונות של העירייה.

אפקט הקוברה הלך ולבש את דמותו הארסית כשהמשרד הביא להכפלת עלות היטל ההטמנה: תשלום של 50 שקל לטון הפך למעל 100 שקל לטון, והעלות החלה להכביד על תקציבי העיריות. כשם שהתושבים לא עושים את החשבון של העירייה, כך העיריות לא עושות את החשבון של הסביבה. ככל שעלה ההיטל שנועד להפחית את גזי החממה, מצאו העיריות דרכים יצירתיות להיפטר מהאשפה מבלי לשלם את ההיטל - הן גלגלו את כדור הזבל לקבלנים חיצוניים, והפסולת שלנו הפכה למדורות פיראטיות על קו התפר של המדינה - מרעילות ומזהמות יותר מכל מטמנה.

השריפות משחררות לאוויר חלקיקים מסרטנים, דיאוקסינים המטלטלים את המערכת ההורמונלית (בפרט של נערות צעירות ונערים מתבגרים), פוליכלורידים פורנים, PCB, בנזן מסרטן וכמובן החשודים הרגילים: תחמוצות חנקן, תחמוצות גפרית, פורמלדהידים ושאר כימיקלים. ביחד עם המזון שלנו עולים באש באתרי השריפה הפיראטיים ארונות פורמייקה מהמטבח שהחלפתם, עם הדבק והצבע הרעיל שבתוכם, צמיגים, שאריות חומרי הדברה מפסולת חקלאית ועוד ועוד.

כל הטוב הזה מציף את השמיים ונוחת לתוך גידולים חקלאיים ומערכת המים, והשריפות הפיראטיות הופכות את אזור השרון (ראש העין, כפר סבא, הוד השרון כוכב יאיר, טירה, קלנסווה ועוד ועוד) ואזורים נוספים בצפון הארץ, להיות אזורים מוכי זיהום אוויר. המאמץ של המשרד להגנת הסביבה להגן על העולם מפני גזי חממה מביא עלינו לא רק את כל הזיהום הזה, אלא גם, כמובן, פליטה מואצת של גזי חממה. במקום שיפלוט את המתאן האצור בתוכו על פני שנים, הזבל הנשרף עושה עושה זאת בדקות ספורות, בלמעלה מ-6,000 שריפות אשפה בשנה.

התוצאה של מדיניות העיוועים הזו סוכמה היטב על ידי לא אחרת מהשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, בראיון לישראל פישר מ"דה מרקר": "רבות משריפות הפסולת מקורן באשפה שקבלני פינוי אשפה שורפים - כי זה זול יותר מלשלם היטל הטמנה". אפקט הקוברה לא נעצר: גם כאשר היא מבינה את המציאות העגומה, השרה ממשיכה במדיניות שמביאה בדיוק לתוצאות ההפוכות מאלו שהתכוונה להן.

במקום לצמצם את פליטת גזי החממה ממטמנות, למשל על ידי תפיסת הגז במטמנות עצמן והפנייתו לשימוש ממוחזר ביחד עם אחיו הגז הטבעי המגיע מהים, מנסה המשרד להגנת הסביבה לאכוף בכוח את צמצום ההטמנה, למרות שהיא כבר מזמן לא הבעיה המרכזית. כך הזיהום ממשיך לחגוג, התושבים ממשיכים לסבול, וקבלני אשפה יחד עם ארגוני פשע משלשלים לכיסם את כספי הארנונה שמעבירות להן העיריות. אלו שמחות להיפטר מהיטל ההטמנה ולעצום עין באשר לגורלו של הזבל שלהן.

כמו ששלטון הראג' הבריטי לא הבין לנפשם של ההודים, כך גם כבר למעלה מעשור שהנהלת המשרד להגנת הסביבה מדמיינת, ומשכנעת בכך את השרים המתחלפים, שישראל היא איזה כפר קטן בלב אירופה שבו איש הזבל מבקר יום יום וכל עקרת בית מוסרת בידיו את שקיק הזבל המופרד שלה.

וכך, על גבי הדמיון המפותח שישראל היא אירופה ובליווי של מלגות אירופאיות לעיסוק בנושא הפרדת פסולת, חוזר המשרד להגנת הסביבה, לאחר שכבר ארבע פעמים במהלך העשור האחרון החליף לגמרי את מדיניותו לגבי פסולת בישראל, ושוב מתכוון לחנך את הציבור להפרדה במקור. מהלך שכבר כשל בעבר אחרי שעלה כמה מיליארדים מיותרים, בעיקר ליועצים ופרויקטורים למיניהם שעסקו בייעוץ לעיריות כיצד לכתוב את הבקשות לתמיכה מתקציב המשרד.

ומה עם אכיפה של המשרד להגנת הסביבה, שימנע את הגידול המסיבי של "נחשי קוברה" בידי העיריות? אל תטרידו אותם. הם בדרך לוועידת האקלים.