יום אחד, בתחילת מאי 2020, קם אלמוג רובינשטיין, תושב גבעתיים, אדם שלפי הגדרתו פועל ברשתות החברתיות לקידום נגישות לתחבורה ציבורית ולהולכי רגל - וגילה שראש העיר שלו, רן קוניק, חסם אותו בטוויטר. ליתר דיוק, רובינשטיין לא סתם קם, אלא צייץ לפני כן את הציוץ הבא:
הולך רגל נהרג כשנהג רכב עלה על המדרכה בגבעתיים, רחוב המעיין פינת וייצמן. עדין לא ברור מהי הסיבה שנהג רכב נוסע על המדרכה, אבל זה לא מחזה נדיר שרן קוניק ומשטרת ישראל מעודדים באופן יומיומי. עד שישתנה סדר העדיפויות בגבעתיים נמשיך לחזות בהרוגים ופצועים באופן יומיומי".
קוניק לא נותר אדיש. "הגיע הזמן רק לדבר אחד: לחסום איש עלוב שכמוך", צייץ ראש העיר, קצת אחרי ציוץ קודם שבו הזהיר אותו: "ראוי שתמחק את הציוץ העלוב שלך איש בזוי שכמוך".
זמן קצר לאחר מכן, כך טען רובינשטיין בעתירה שהגיש באוקטובר 2020 באמצעות עו"ד דנה יפה וורדית דימרי מדר מהקליניקה לזכויות אדם בינלאומיות באוניברסיטה העברית, התברר לו שאכן נחסם בחשבונו של קוניק. בעתירה, שהופנתה נגד קוניק ונגד עיריית גבעתיים, טען רובינשטיין כי החסימה בטוויטר היא החלטה מנהלית שלא ניתן לה כל נימוק.
בתשובה לעתירה קיבל רובינשטיין את ההסבר הבא: אין מקום להסיר את החסימה משום שמדובר בעמוד פרטי של קוניק, עמוד שקוניק מממן בעצמו ולכן רשאי, כך נטען, לחסום בו אנשים כרצונו. עוד נטען כי הדברים שפרסם רובינשטיין הם פוגעים, מטרידים ומסיתים, ולכן אין מקום לפרסומם. יש לציין שקוניק לא תבע את רובינשטיין על הפרסום והסתפק בחסימתו. הציוצים של רובינשטיין עדיין באוויר.
ראש עיריית גבעתיים רן קוניק מודיע לאזרח שיחסום אותו בחשבון הטוויטר שלו (צילום מסך)
רובינשטיין סבור אחרת. לטעמו, חשבון שמכיל תוכן ציבורי והתייחסות לתפקידו הציבורי של בעליו לא יכול להיחשב לחשבון פרטי. גם לגבי תוכן הציוץ שהצית את המהומה סבור רובינשטיין שמדובר בדברי ביקורת לגיטימיים וחשובים בסוגיה בעלת ערך ציבורי, ולכן אין מקום לבקר אותו על הציוץ, קל וחומר לחסום אותו, ולא כל שכן לצמיתות.
סכסוכים רבים בין ראשי רשויות לפעילים ציבוריים ופוליטיים נידונו במהלך השנים בבתי המשפט, אם בהליכי לשון הרע ופגיעה בפרטיות ואם בעתירות מנהליות שנגעו לזכויות הצדדים בזירה הפוליטית והציבורית. המקרה שלפנינו הציף את ההתנגשות בין הפרטי לציבורי בשיח המתנהל ברשתות החברתיות - פלטפורמות שמאפשרות לבעל החשבון לחסום את תוכן חשבונו בפני משתמשים אחרים, וגם להסתיר או למחוק תגובות שלהם.
מנדלבליט עשה חצי עבודה
אותה סוגיה עקרונית עלתה בעתירה שהוגשה באוגוסט 2021 בידי "שקוף" ותומר אביטל, באמצעות עורכת הדין ליעד ורצהיזר (בג"ץ 5717/21). העותרים ביקשו להורות ליועץ המשפטי לממשלה, ליועצת המשפטית לכנסת, למשרד הפנים ולשרת הפנים איילת שקד להנחות את חברי הכנסת, חברי הממשלה וחברי רשויות מקומיות, שלא "לחסום" גולשים ברשתות החברתיות או למחוק את תגובותיהם.
נציגי הממשלה נתלו בהליכים שהתנהלו אז בעניינם של רובינשטיין וקוניק כדי לבקש עיכוב בהגשת התשובות. השופט שטיין, בסוף ינואר האחרון, הורה להם להגיש בכל זאת תגובות מקדמיות שתתייחסנה לגוף הטענות של העותרים. אלא שבינתיים אירעה התפתחות נוספת בתיק רובינשטיין, התפתחות שעשויות להיות לה השלכות רוחב על הסוגיה כולה: היועץ המשפטי לממשלה הגיש בתחילת החודש עמדה מטעמו בתיק הציוצים מגבעתיים.
ראש עיריית גבעתיים רן קוניק (מימין) בהשקת שירות אוטובוסים בשבת. לצדו: ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ראש עיריית קרית אונו ישראל גל, וראש עיריית רמת השרון אבי גרובר, 20.11.2019 (צילום: מרים אלסטר)
הרשתות החברתיות הפכו בשנים האחרונות ל"כיכר עיר" מודרנית, נכתב בעמדת היועץ. הן מאפשרות לגולשים לנהל דיון עשיר, בלתי מתווך, בכלים פשוטים יחסית, בעלויות נמוכות ובפורמטים מגוונים. הרשתות החברתיות מהוות גם פלטפורמה ייחודית המאפשרת לאיש הציבור להתבטא אל מול הציבור באופן עצמאי וישיר, ולקבל מהציבור תגובות, בדרך כלל באופן מיידי. בשל ייחודיותו ועוצמתו של כלי זה, נבחרי הציבור עושים בו שימוש נרחב מאוד.
לפי היועמ"ש, גם על חשבונות של נבחרי ציבור שאינם "נכס" של הרשות, ואינם מופעלים ממשאבי ציבור, עשויים לחול כללי המשפט הציבורי - לרבות הדינים העוסקים בהגנה על חופש הביטוי
לפי עמדת היועץ, על חשבון או דף של רשות ציבורית חלים מטבע הדברים כללי המשפט הציבורי. מצד אחר, מובן כי אדם מן השורה שפתח חשבון ברשת החברתית רשאי לחסום משתמשים ולמחוק תגובות כראות עיניו (בכפוף לכללי הפלטפורמה).
היועץ סבור כי עמדתו מחדשת דבר-מה לגבי אותם חשבונות שאמנם נפתחו על ידי נבחרי ציבור, אבל אינם "נכס" של הרשות הציבורית וגם אינם מופעלים ממשאבי ציבור. גם במקרים אלה, לעמדתו, אם נבחר ציבור משתמש בחשבון כזה למימוש תפקידו הציבורי במובנו הרחב, עשויים לחול עליו כללי המשפט הציבורי, לרבות הדינים העוסקים בהגנה על חופש הביטוי (הכל בהתאם למכלול הנסיבות וסיווג אופן השימוש בחשבון).
נראה שאין הרבה חידוש בעמדה העקרונית הזו, וקשה ללמוד ממנה על המקרה הייחודי של קוניק ורובינשטיין. השורה התחתונה בעמדת היועץ היא למרבה הצער בגדר "חצי עבודה", כמו שנהוג לומר במקומותינו. עם זאת, היועץ הוסיף שזו רק תחילת הדרך, והנחה לקיים עבודת מטה כדי לבחון בפירוט את הדין החל על התנהלות אנשי ציבור ברשתות החברתיות. עבודה זו תבוא מן הסתם לידי ביטוי בתגובות שיוגשו בהמשך החודש ובהמשך השנה בעתירה של אביטל ו"שקוף".
פעם נבחר, תמיד נבחר
הביקורת על עמדת היועמ"ש, גם אם היתה אפויה למחצה, לא אחרה לבוא. אחת מן המבקרים היתה רבקי דב"ש, לשעבר ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים, וממייסדי "פרטיות ישראל". דב"ש חיברה בעבר נייר עמדה מפורט מטעם המכון הישראלי למדיניות טכנולוגיה (ITPI) העוסק במחקר בתחומי המדיניות, הרגולציה והאתיקה של טכנולוגיות חדשות (גילוי נאות: דב"ש והחתום מעלה עובדים ומשתפים פעולה בנושאים שונים).
בדברי הביקורת המנומסים שלה מציינת דב"ש כי היועץ המשפטי לממשלה, חרף התשתית המשפטית הראשונית שפרש בסוגיה, לא סיפק תשתית מלאה שתאפשר לנבחר הציבור או לרשות להחליט על הגבלת משתמשים ברשתות החברתיות מתוך שיקול דעת מסודר.
עו"ד רבקי דב"ש (צילום: סהר דמארי)
אבל אפילו בעמדה הזהירה והמהוססת של היועץ אפשר למצוא נקודות אור, שאולי יסייעו לרובינשטיין במאבקו. היועץ דוחה בצדק את ההבחנה המלאכותית שנבחרי ציבור עורכים לעתים בין פרופיל המשתמש שלהם, שהוא כביכול אישי, לבין פרופיל משתמש רשמי ומוסדי. בהתחשב במאמציהם של נבחרי ציבור להתחמק מהוראות המשפט המנהלי והציבורי כשהם פעילים ברשת, נכון יותר להעדיף בחינה מורכבת של אופי השימוש בחשבון, שלא תתמצה באופן המימון וההפעלה שלו.
יש להביא בחשבון גם את הזמינות והקלות שבה יכול נבחר ציבור לפתוח פרופיל אישי, וכן את מראית העין מנקודת מבטו של הציבור, הנוטה לייחס את התוכן שהוא קורא בחשבון לבעליו - לרוב בכובעו הרשמי. כשאדם מכהן במשרה רשמית, קשה להפריד בינו ובין התפקיד. זו הסיבה שבמשפט המנהלי ובכללים של מקצועות מסוימים נוצרו מגבלות וחסמים, אתיים ואחרים, על מי שנושא בתפקיד בעל משמעות ציבורית.
לא בכל יום מגיעה התנהלות כזאת לבירור משפטי. מעטים האנשים שיטרחו לפנות לבית המשפט כשנבחר ציבור או ממלא משרה ציבורית חוסם אותם בטוויטר. עובדה זו מאפשרת לעתים קרובות לבעלי התפקידים לקבוע עובדות בשטח, משום שהשליטה נמצאת בידיהם.
יש גם עיתונאים שבוחרים לפעול ברשת בדרך שמצנזרת את השיח ומערבבת בין הפרטי למקצועי. מי שמייחס לעיתונות מעמד ציבורי מיוחד צריך להביא בחשבון שעם המעמד באים גם איפוק ואחריות
הדיון העקרוני הזה חשוב גם בגלל הזריזות שבה נבחרים ופקידי ציבור נוטים לשלוף האשמות בהוצאת דיבה אפילו נגד משתמשים שהעלו נגדם ביקורת לגיטימית. לא כל אמירה קיצונית, סרת טעם ופוגענית יכולה כמובן להסתתר תחת כנפי תום הלב וחופש הביטוי. לכן בסוגיית החסימות צריך לתהות על המידתיות: האם חסימה לצמיתות היא עונש מידתי גם על התבטאויות קשות שאולי נפלה בהן טעות או שלא היו מוצדקות? ומי יקבע זאת?
ועוד משהו. ממה שנכון לנבחרי ציבור אפשר אולי להקיש על מקצוע חשוב אחר שבו מיטשטשים לפעמים הגבולות בין הפרטי והמוסדי: עיתונאים וכלי תקשורת.
ישנם עיתונאים שבוחרים לפעול ברשת בדרך שמצנזרת את השיח ומערבבת בין הפרטי למקצועי. בעבר הסברתי באתר זה מדוע יש להסדיר את התנהלותם של עיתונאים ברשתות חברתיות. שורה של קודים ותקנוני אתיקה שפורסמו בשנים האחרונות מצאו לנכון לעשות זאת. דווקא מי שמבקש לייחס לעיתונות מעמד ציבורי מיוחד צריך להביא בחשבון שעם המעמד באים גם איפוק ואחריות.