קורי הרשתות החברתיות שטווים עיתונאים אל תוך פעילותם מסייעים לחיזוק הרלבנטיות שלהם בעידן מקוון וחסר סבלנות, אך אותם קורים יכולים להפוך גם למלכודת של קליקים ושטיקים, שיחליפו את האחריות העיתונאית ועבודת המערכת בבאז מהיר ומתחלף של אנקדוטות.

סלט המידע המוגש לנו בערוצי מדיה שונים ומגוונים מקשה לא פעם לענות על שאלות יסודיות: איפה נגמר העיתונאי ומתחיל כלי התקשורת, מתי הופך איש המקצוע לאדם פרטי וכיצד צרכן התקשורת יכול להבין אם מדובר בביטוי אישי או כזה שהוא מטעם גוף עיתונאי ובאחריותו. השאלות האלו מטרידות לא רק צרכני תקשורת וחוקרים. יש בהן גם מימד מעשי המעסיק רבות מוציאים לאור, עורכים ואת העיתונאים עצמם, שאינם יודעים תמיד האם תעמוד להם הגנת מקום עבודתם כשהם עושים שימוש בכלי המקצועי המרכזי שלהם – הביטוי.

הפתרון הוא לא להתעלם מהבעיות אלא לחשוב עליהן ולמצוא את האיזונים והבלמים הנכונים, שיאפשרו את חירות הביטוי והמחשבה של עיתונאים ברשתות החברתיות ויסדירו נושאים של אחריות משפטית. כי אדם הזכאי לביטוי צריך לקבל עליו אחריות. היוזמה החשובה של ארגון העיתונאים לכתיבת כללי אתיקה להתנהגות של עיתונאים ברשתות החברתיות מסמנת לכן את רוח התקופה. הקוד האתי של תאגיד השידור הישראלי, שכתיבתו הושלמה לאחרונה, הכיר גם הוא בסימביוזה המתקיימת בין עבודת העיתונאי והמוניטין שלו, ושל כלי התקשורת שבו הוא מועסק, לבין ביטוי פרטי שלו ברשת חברתית.

"הפעילות באמצעות חשבונות, פרופילים או דפים אישיים ברשתות החברתיות מאפשרת לנו מרחב ביטוי המתבסס, לפחות בחלקו, על המוניטין שלנו כעובדי התאגיד", נכתב בקוד האתי של גוף השידור הציבורי. המשמעות של הכרה זו, קובע התקנון, היא כי עיתונאי התאגיד יפעלו "ברשתות החברתיות מתוך הכרה בזיהוי ובמיתוג שלנו כעובדי התאגיד, ונקפיד על שמירת אמון הציבור ועל תרבות דיבור ודיון". הקוד האתי קובע גם כי כאשר עובדי התאגיד מפרסמים מידע הקשור במישרין או בעקיפין לעבודתם בו, הם יקפידו על שיוכם הארגוני ועל יישום כללי הקוד האתי על אותו פרסום.

בד בבד סברו מנסחי הקוד כי "במקביל לחובות הכלולים בקוד האתיקה, יש לאמץ נוהל פנימי שלפיו עובד התאגיד אשר פרסם ברשתות החברתיות מידע הנוגע ישירות לעבודתו בתאגיד, וזאת תוך מחויבות לכללי האתיקה, יהיה זכאי להגנה משפטית אם יועלו טענות על לשון הרע, פגיעה בפרטיות או עבירה/עוולה אחרות".

זוהי אינה הערה סתמית. בשנים האחרונות הוגשו תביעות אישיות נגד עיתונאים על ביטויים שונים שלהם ברשתות חברתיות, והתעוררה שאלה גדולה באשר לגיבוי המשפטי שתעניק או לא תעניק להם המערכת. נשמעו טרוניות של מו"לים על התבטאויות פזיזות ומיותרות המטילות את הסיכון המשפטי והמוניטיני לפתחם רק בשל יחסי העבודה בינם לבין העיתונאי.

חוסר הרצון לגבות באופן אוטומטי כל ביטוי של עיתונאי במדיה החברתית מביא לעתים גם לשתיקות מביכות, גם של מועצת העיתונות, נוכח מתקפות בוטות על עיתונאים שהביעו דעה ברשתות. פרשת קובי מידן היא תזכורת מהזמן האחרון לשיתוק שכזה. בעידן של תביעות השתקה והחלשת מעמד העיתונאי מסיבות מגוונות, ראוי כי לפחות יכולתו להתבטא בחופשיות וללא מורא תישאר מוגנת.

מנגד, לא נוכל להתעלם מהצורך בקביעת גבולות האחריות והבידול בין המקצועי והפרטי והכרה בכך שגם עיתונאים צריכים לקבל במקרים המתאימים את האחריות המתלווה לפרסומים שלהם, גם כשהדבר כרוך בסיכון כלכלי.

עו"ד אלעד מן הוא מרצה לדיני תקשורת, חבר נשיאות מועצת העיתונות ויו"ר עמותת "העין השביעית". ב-28.5 יתקיים באוניברסיטת בר-אילן כנס בנושא "התבטאויות עיתונאים ברשתות החברתיות".