מכיוון שאנחנו בתקופה מטורפת, בואו נשחק משחק. אחוד לכם חידה: אני אחשוב על בנאדם, אתן לכם רמז, ואתם תצטרכו לנחש. לא אמור להיות קשה. מוכנים? אז מי משותף לעמית סגל, ארי שביט, משה גורלי ואהרון ברק, ארבע אותיות?
- התשובה היא "ספין"! כולם הציגו או מציגים טענות לא מדויקות בלשון המעטה בזכות הסדר הטיעון עם נתניהו!
לא רע, זה נכון וזה ארבע אותיות; אבל שאלתי מי, ולא מה. אתן רמז: מדובר בכינוי, חמודי כזה.
- אהה, זה קל, אתם חושבים. "ביבי"! כולם מקדמים את הסדר הטיעון עם ביבי!
נכון, אבל לא. אולי קשה לכם לנחש על מה אני מדבר לא רק כי קשה לכם בקורונה ואתם אכולי זעם ותדהמה מהסדר הטיעון. אולי לקושי בזיהוי יש הסבר אחר. אולי זה כי על הפיל שבחדר לא מדברים כמעט אף פעם בתקשורת הממסדית. ולמה לא מדברים? כי כמעט אף אחד לא רוצה להתעסק עם הפיל, עם הדבר עצמו, עם הכוח העירום.
כי כל העיתונאים רוצים לעבוד עם הפיל, או עם אחד החברים שלו או השותפים שלו או מי שקשורים אליו, כי הפיל קשור לכל החזקים, כי הפיל שלנו הוא ציר הכוח. כי אם תרגיזו את הפיל, הוא עלול לנסות למעוך דווקא אתכם; וכי אם תצליחו ותפילו את הפיל, מה יהיה עם אליטת הכוח, עם האוליגרכיה? הרי האוליגרכיה בלי הפיל היא כמו בלוק הימין בלי ביבי.
להלן פתרון החידה.
עמית סגל. האיש, שממלא בשנים האחרונות תפקיד מרכזי בהתפתחות העיתונות בישראל, קשור קשר הדוק לא רק לנתניהו אלא גם לארנון מוזס, הידוע בכינוי "נוני". בין סגל לנתניהו התקיים במשך שנות ההסתבכות הפלילית של האחרון קשר מתגמל לשניהם. נתניהו נתן מידע וסגל נתן תמיכה. כך לפחות זה נראה לצופה בבית. בין סגל למוזס התקיים קשר מתגמל מסוג אחר. מוזס נתן משכורת. סגל, שוב, נתן תמיכה. גם סביב סיקור הסדר הטיעון, סגל סיפק לנתניהו ולמוזס דיבידנדים מיידיים בדמות אופי הסיקור שלו, שאין דרך לתארו אלא כמלטף לשניהם. כלומר יש דרך, אבל אני חושש לחטוף מסגל איזו תביעת דיבה אם אתאר אותה כהווייתה.
עמית סגל (צילום: מרים אלסטר)
כדי לסבר את האוזן, סגל כבר רמז בשידור בחדשות 12 לאפשרות שמנדבליט הוא שיזם את ההסדר – לא נכון כמובן. הוא גם הציג את הפערים בין הצדדים כמינוריים – וגם זה לא נכון אם, כפי שהוא עצמו אומר, מנדלבליט דורש קלון ונתניהו לא. שלא לדבר על כל הפרטים שצריך לסגור, ולא בטוח בכלל שאפשר, בנוגע לאישומים.
מה שבטוח, כשמקשיבים לסגל מתקבל הרושם שמשפט נתניהו - משפט המו"לים - הוא בדיחה. ברור שלפי הדיווח של סגל, פרשת 2000 (ביבי-נוני) חסרת משמעות; היא הרי נמחקה כליל כחלק מההסדר, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. כאילו שזו היתה מלכתחילה עז שהכניסו רק כדי להוציא בהמשך. ה"כמעט מגיעים להסדר", ו"נתניהו מתחבט אם לחתום" הם בגדר הצגת דברים נהדרת - בשביל נוני, המעסיק של סגל, ואיש שיש לו מהלכים בחברה שמפעילה את חדשות 12, המעסיקה של סגל.
כדי להבין באמת את התפקיד האקטיבי שממלא סגל בפרשת הסדר הטיעון המשונה הזאת, ואת מי הדיווח של סגל משרת – את הציבור או מישהו אחר - חשבו על האמירה שלו בחדשות 12:
אין אדם ביקום שחושב שיהיה מי שיהיה יו"ר ועדת הבחירות הבאות, הוא - ובוודאי הבג"ץ שיבוא בעקבותיו - יאשר למי שהורשע על שתי עבירות של מרמה והפרת אמונים להתמודד בבחירות לכנסת לפני שחלפו שבע שנים".
אז קודם כל, יש ביקום לפחות שני אנשים שחושבים שנתניהו לא יקבל את האישור: עוזי בנזימן, שפרסם ב"עין השביעית" טור מצוין על האופן שבו ההסדר פורסם בתקשורת הממסדית; ואנוכי. איכשהו נראה לי ששנינו לא היחידים ביקום שחושבים שכשמדובר בנתניהו וחזרתו לחיינו הציבוריים, אין לפסול כמעט שום אפשרות. האם לא אמרו לנו משהו דומה על הסכם הרוטציה בין נתניהו לגנץ? "האם לא תיתכן בעתיד" כפי שסיכם זאת בנזימן, "קומבינה שתאפשר לנתניהו להיאחז בהיעדרו של מרכיב הקלון בעסקה כדי לחזור למרכז החיים הפוליטיים?". הדיווח התמים-מיתמם של סגל משרת את ביבי ואת נוני, אבל לא את האמת ולא אותנו.
ארי שביט. גם הוא "עיתונאי", הפעם בחדשות 13, עם קשר לפיל. "עיתונאי הכלום, אמן הנפיחה המילולית, מי שכוחו בריקנותו", כתב עליו כאן שוקי טאוסיג. מי שמסוגל לספק שירותים לא רעים בזכות חתירתו לנקודה הריקה ומלאה באוויר המכונה "ממלכתיות", ובאנגלית: קונצנזוס.
ארי שביט (צילום: ליאור מזרחי)
שביט טורח להציג את נתניהו, המנהל כבר שנים קמפיין הכפשות חסר תקדים נגד המשטרה והפרקליטות, כמי שמוטרד מאמון הציבור במערכת המשפט. שביט גם אמר בביקורת שבכירי הפרקליטות הם שהדליפו את פרטי ההסדר – לא נתניהו ואנשיו – כדי להכשילו. עזבו שכל אדם שפוי היה לכל הפחות מעלה את האפשרות שנתניהו הדליף. אבל מה אומר שביט? מאחר שלשיטת הפרקליטים "ייקוב הדין את ההר", הם מכשילים את ההסדר.
במילים אחרות, אומר שביט, ההסדר הגיוני וסביר – סביר שלא תהיה פרשת 2000 – ורק טהרנים שלא רואים את טובת הציבור מתנגדים לו. לראות בדילים בין נוני לביבי שחיתות איומה, ופלילית לכאורה זה טירוף. ושוב, נוני אומר תודה.
שביט, שלפני כמה שנים נעלם בבושת פנים מהזירה הציבורית אחרי שהתפרסמו נגדו האשמות בהטרדה ותקיפה מינית, מפרסם את טוריו כבר כמה חודשים ב"ידיעות אחרונות" של נוני. יאמר לזכותו שהוא תמיד אהב את הפוזה של "הממלכתי", ויש משהו כאילו ממלכתי בתמיכה בהסדר טיעון. אם תרצו, נוני הוא ממלכתי, וממלכתי היא נוני.
משה גורלי. על הפרשן המשפטי הזה, שפרסם טור פרשנות על ההסדר ב"כלכליסט" של נוני, אני לא רוצה לכתוב יותר מדי. גם כי אתם כנראה לא יודעים מי זה, וגם כי אין בלבי עליו. אבל אני כן רוצה להשתמש בטור שלו כדוגמה לעיתונאי שכותב על הפרשה, על המרוויחים ועל המפסידים ממנה, בלי לציין פעם אחת את הפיל. בלי להגיד מילה על המרוויח הגדול מההסדר; ראש הארגון; האיש שמטה את הספינה.
אהרן ברק. את נשיא העליון לשעבר שמרתי לסוף, ואתייחס אליו בכבוד ובזהירות רבה, כי לא ידוע לי על חיבור ישיר בין ברק למוזס (לבד מהעובדה שחתנו של ברק, רם לנדס, היה בעבר עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות"). מכל מקום, ברק אמר לפי הפרסומים דברים תמוהים מאוד על העסקה:
כאשר פניתי למנדלבליט חלפה בראשי כל העת תרומתו של בנימין נתניהו למדינה – לא רק הישגיו הגדולים בכל השנים, אלא בעיקר, עד למשפטו, הוא היה מגדולי המגינים על מערכת המשפט הישראלית. תרומה זו לא אשכח לעד".
אלה קביעות לא נכונות. הפוכות מהמציאות. נתניהו, אזכיר, מינה את רוני בר און בתחילת 1997 ליועץ המשפטי לממשלה - מינוי שברק, כנשיא העליון, התנגד לו מפורשות בפנייה לשר המשפטים דאז צחי הנגבי. היועמ"ש, יש לומר, הוא חלק חשוב במערכת המשפט. עוד אזכיר כי נתניהו, בהיותו ראש ממשלה בשנות ה-90, החריש בהפגנות הענק שקיימו החרדים נגד בית המשפט העליון - הפגנות שאילצו את הנשיא דאז ברק להסתובב עם שומר ראש.
נתניהו הוא גם האיש שמינה את יעקב נאמן לתפקיד שר המשפטים, ב-2009. נאמן בז במיוחד לנשיאת העליון דאז, דורית בייניש, והוא קידם סדר יום הפוך מזה שברק צידד בו. נתניהו גם מינה את יהודה ויינשטיין לתפקיד היועמ"ש - אותו פרקליט פרטי לשעבר שסגר את התיק נגד ליברמן, והיה אחד היועצים הנרפים בהיסטוריה שלנו. לבסוף, אפילו אם נגביל את הסקירה לימים ש"לפני המשפט" - לפני החקירות אפילו - נתניהו רצה למנות את יריב לוין לתפקיד שר המשפטים, ומינה בסופו של דבר את איילת שקד. שקד עשתה כל מיני דברים, אבל על מערכת המשפט היא לא הגנה.
בניגוד לדברי ברק, אם כן, נתניהו היה מגדולי אויביה של מערכת המשפט הרבה לפני תחילת החקירות נגדו בשלהי 2016. חזקה על ברק, כפי שאומרים המשפטנים, שהוא מכיר וזוכר עובדות כה אלמנטריות. מכאן שאם ברק אכן אמר על נתניהו שהוא "מגדולי המגנים" וכדומה, הרי שיש לו, לנשיא לשעבר, סיבות אחרות לתמוך בהסדר. מה יכול להיות המניע האמיתי של ברק לפנות אל מנדבליט ולדרבן אותו להסדר טיעון?
נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק בכנס "מקור ראשון", 8.12.2019 (צילום: יונתן זינדל)
ובכן, כאן אנחנו מגיעים לנוני. ברק, לפי פרשנות מדכדכת, הוא חלק מאליטת הכוח שבה נוני הוא שותף מרכזי. אם להיות יותר ספציפי: ברק סבור כנראה שהמשפט הוא כזו צרה צרורה למנגנון הכוח, שמוטב לחתוך הפסדים. שמוטב לא להרים מסך על השיקולים האפלים של הפוליטיקאים, של המו"ל ואולי של אנשים במערכת אכיפת החוק. שמוטב להשתיק את העסק. לשמור על הסדר הקיים. שבהתנגשות בין פלג א' לפלג ב' שום דבר טוב לא יצא. זה גדול על "המדינה" לפי ברק, אז מוטב להתפשר. ברק הוא אליטת כוח מהוגנת - אליטה לא שקופה, לא הגונה, אבל עם איזה זכר למה שברק אהב לכנות "סבירות".
ועוד דבר שהסדר טיעון יעשה לנו, וגם הוא טוב לנוני: ההסדר יזין ויטפח את ההתעלמות שלנו מהעיקר. הוא יאפשר לעיתונאים ולפובליציסטים לכתוב ולפרשן על ההסדר, בלי לגעת בשחיתות הנוראית בתקשורת הממוסדת, במוסד שלהם. בלי לדבר על נוני. על הקשרים שלו. על למה אלוביץ' מפחד ממנו כל כך. למה הוא הכי מפחיד לדידם של בעלי העוצמה.
* * *
שלא תבינו אותי לא נכון. אף שתמיד היה לי ברור שהתנהלותו של נתניהו בפרשות הללו מושחתת להפליא, ושמוזס הוא מוקד כוח מסוכן – הרי כשקראתי בשעתו את טיוטת כתב האישום (אז עדיין "בכפוף לשימוע"), פרסמתי ברבים את ספקותיי לגבי יכולתה של הפרקליטות להוכיח שבתיק 4000 היה שוחד. לא כי היה לי ספק שהייתה שם שחיתות נוראית, ולא כי ידעתי אם היה או לא היה שוחד. אלא כי ממה שפרסמה הפרקליטות, התרשמתי שהיא לא תצליח להוכיח שוחד. תיארתי לעצמי שביבי לא דיבר ליד חפץ, ורוב הראיות מספקות אווירה, הבנה, לא הוכחות. ראיות טובות לאדם כמותי, שמבקש להבין איך המערכת עובדת, אבל לא להרשעה פלילית.
מטעם זה, ומטעמים אחרים, תמכתי בעצמי לפני כמעט שלוש שנים בהסדר טיעון. כתבתי על כך אפילו.
אבל זה היה אז, ובנסיבות אחרות, ומשיקולים אחרים לגמרי, ובצורה שקופה וגלויה. ובחיים, עיתוי ופרטים וסגנון זה המון. לפעמים זה כמעט הכל. בחלומותיי הגרועים ביותר לא חשבתי שכך הסדר הטיעון ייראה. מעולם לא הטלתי ספק בחומרת המעשים, בצורך בהודאה ברורה של הנאשמים ובחובה להרחיקם מחיינו הציבוריים. את שני האדונים: ביבי ונוני.
אם הסדר טיעון – אז בלי מתווכים. בלי אהרון ברק. בלי עורכי-דין מטעם. הסדר תוך סילוק שני מוקדי הכוח האלה – שביבי לא יהיה בפוליטיקה ונוני לא בעיתונות - ובתוספת הודאה כנה ומפורטת מצדם בשחיתות, בהסבר כיצד לתקנה, בהבעת חרטה, ובקלון. ואם נתניהו פשוט לא מסוגל בלי שטיקים וטריקים – ונראה שהוא ונוני לא מסוגלים ולא רוצים ועד היום לא היו צריכים - אז לא עושים. ממשיכים את המשפט ומבררים את האמת. אחרת, גבירותיי ורבותיי, זו אוליגרכיה.