שיעור בצניעות

מועד שחרורם של בני הזוג נטלי ומורדי אוקנין מהכלא הטורקי, בלילה שבין רביעי לחמישי השבוע, לא הותאם לזמני השידור של מהדורות החדשות המרכזיות, שעיתונאיהן דיווחו דווקא על כך שהמגעים תקועים וחשפו שאין להם, בעצם, מושג. אבל מבחינת עיתוני סוף השבוע העיתוי היה מושלם. לפחות מבחינת חלקם.

הפרשנים הפוליטיים מאוחדים הבוקר, כמעט, במחמאות על ניהול המשבר. פרשן "הארץ" יוסי ורטר נותן לראש הממשלה נפתלי בנט, שר החוץ יאיר לפיד ונשיא המדינה יצחק הרצוג ציון "עובר", בין היתר על הדיסקרטיות. לפי ורטר, לפיד התקשר לבית המשפחה ביום רביעי אחר-הצהריים, בישר להם כי ההורים יגיעו בחמישי בבוקר, אך ביקש לשמור על כך בסוד מוחלט. "החיים של אחותך, של ההורים שלכם, בידיכם", מצטט ורטר את לפיד. המשפחה אכן שמרה את הסוד לעצמה.

"במשרדי הממשלה הרלבנטיים ישבו שותפי הסוד וצפו בתוכניות המלל בטלוויזיה ובמהדורות", כותב ורטר, "הקשיבו רוב קשב לפרשנים צוללים למוחו של ארדואן, מנתחים את מהלכיו וצופים את צעדיו, חוזים תחזיות ומפזרים הערכות. הנימה השלטת היתה אפוקליפטית. 'ככל שהם ידעו פחות, כלומר לא ידעו כלום, הם היו נחרצים יותר', אמר לי אחד מאותם צופים, 'נטלי ומורדי עשו טופס טיולים, וכאן ניבאו טרגדיה. קיבלתם שיעור בצניעות'".

ורטר כותב על תוכניות המלל בטלוויזיה, אבל גם פרשנים בעיתונות הכתובה חזו תחזיות ופיזרו הערכות שבתוך זמן קצר התבררו כחסרות בסיס. בערבו של יום רביעי פורסם באתר "הארץ" טור פרשנות פסימי מאת צבי בראל. "התבטאותו של שר הפנים הטורקי, סולימאן סוילו, בעניין בני הזוג הישראלים העצורים במדינה אינה מבשרת טובות", כתב בראל. "הנחת העבודה הראשונה של ישראל, שלפיה המשטרה וחוקרי המודיעין הטורקי יבינו בתוך זמן קצר כי מדובר בטעות או בצילום תמים, התבדתה. הארכת מעצרם של בני הזוג, חקירתם בנפרד והמעצר המתמשך שלהם מצביעים על כוונה להעביר את השניים דרך מערכת המשפט הטורקית, או לפחות לגרום לישראל להזיע".

למרבה המבוכה, כשבני הזוג אוקנין נחתו בישראל ביום חמישי לפנות בוקר בדיוק הופצו ברחבי המדינה גליונות "הארץ" שבשעריהם הודפס הטור של בראל. הבוקר, יום שישי, אין בנושא טור מאת בראל ב"הארץ", אבל במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתפרסם הטור השבועי של פזית רבינא, שירד לדפוס לפני שחרור בני הזוג. הנה אפוא שיעור כפול: בצניעות ובחוסר הרלבנטיות ההולך וגובר של המדיום המודפס.

ב"ידיעות אחרונות" כותבת הפרשנית סימה קדמון כי לפי בנט ולפיד, "העבודה המשותפת והפרגון ההדדי הם שהצילו את נטלי ומורדי אוקנין משנים ארוכות בכלא הטורקי". לדבריה, המהלך לחילוץ בני הזוג התאפיין ב"אפס אגו, אפס מלחמות קרדיט".

מה שקדמון כותבת בכמה משפטים מרחיב בן כספית ב"מעריב" לכמה פסקאות. השורה התחתונה זהה: נתניהו היה עושה פסטיבל שלם לגריפת הון פוליטי, בנט ולפיד משתפים פעולה בשירות הציבור. כספית גם מחמיא אישית לראש הממשלה: "נפתלי בנט נעדר כריזמה, אבל יש לו יכולת ניהול מוכחת, והוא יודע לזהות משבר, לשים תוכנית ולטפל".

אפילו פרשן "ישראל היום" אמנון לורד מצליח להוציא ממקלדתו כמה מלים טובות לראש הממשלה ולשר החוץ "מה שלא עשו כדי לשחרר את בני הזוג אוקנין מהמעצר בטורקיה – עשו כנראה נכון. עובדה שזה עבד, ויחסית מהר". אך מיד בהמשך מעניק לורד את עיקר הקרדיט לנשיא המדינה יצחק הרצוג, וכך גם ממוסגר הטור שלו ("המאמץ המדיני שהביא לשחרור בני הזוג אוקנין מלמד על חלוקת כוחות שלא היתה כמותה בעבר – בין לשכת רה"מ לבית הנשיא", נכתב בכותרת המשנה).

אולי כדי לאזן, בעמודי החדשות מפרסם לורד טור קצר תחת הכותרת "המערכות מתפוררות". במוקד הטור: העבריין שגויס כעובד ניקיון בבית משפחת גנץ וחשוד בריגול לטובת איראן, אבל זה רק תירוץ בשביל לורד ללעוג ל"ממשלת האחים והמוסלמים", כהגדרתו.

"זה מתחיל בהכשרת הלוחם והשוטר הבודד ונגמר בצוותי הבקרה והפיקוח ובמקבלי ההחלטות. השדר שעולה מלמטה הוא של הפקרה והפקרות", מוסיף לורד, כאילו כל מה שמתחיל בהכשרת הלוחם והשוטר הבודד ונגמר בצוותי הבקרה והפיקוח הוא תהליך שקרה בחצי שנת ממשלת בנט-לפיד ולא בתריסר שנות ממשלות נתניהו. אגב, גם עובד הניקיון קיבל את אישור השב"כ בזמן שנתניהו היה ראש ממשלה.

חלק מהאלימות הזו

כתבת השער במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מוקדשת לתושבי אביגיל שבהר חברון. שילה פריד והצלם יוסי אלוני ביקרו במאחז, והיום הם מביאים את סיפורי תושביו. מתברר כי בגדה המערבית חיות שתי אוכלוסיות, יהודים ופלסטינים. אחת מהן עושה ככל העולה על רוחה, משתלטת על שטחים באופן לא חוקי, מלהיטה את השטח ומסכנת את חיי התושבים באזור, כל זאת ללא מחסור במימון וארגון מדינתי, ואילו האוכלוסייה היהודית מופלית לרעה ונדרשת לפעול על-פי הוראות הצבא הישראלי.

כותרת המשנה של הכתבה קוראת: "מדי סוף שבוע נאלצים תושבי אביגיל שבדרום הר חברון להישאר ספונים בבתיהם, בעקבות המהומות המתקיימות לאחרונה בשערי יישובם השקט. הם מוחים על הניסיון להדביק להם תדמית אלימה, ומאשימים את ארגוני השמאל בהתססת האזור".

"התושבים שהגיעו לכאן גם משום שחיפשו מקום שקט ורגוע מצאו עצמם בשבועות האחרונים בלב סערה תקשורתית ובתוך מאבק שהם לא ביקשו להשתתף בו", כותב פריד. "מדי יום שישי מגיעים לשערי היישוב פעילי שמאל ופלסטינים, מתעמתים עם כוחות הביטחון, מפירים את הדממה של רכס הר חברון ופוגעים בשגרת חייהם של התושבים".

שרה הגר, תושבת אביגיל (שעדיין מוגדר מאחז, כלומר התנחלות שלא אושרה ולא הוכשרה על-ידי הממשלה ועל כן הבנייה בה בלתי חוקית לא רק מבחינת הדין הבינלאומי אלא גם הישראלי), מספרת כי "בחודשים האחרונים אנחנו רואים מודדים ערבים שמסתובבים בשטח, מסמנים אדמות ומחלקים אותן לאנשים פרטיים. אלה אדמות מדינה. [...] זה לא סתם מישהו שמרחיב את הבית, זו תוכנית מאורגנת עם מטרות ברורות, כשהכל מנוהל ומתוקצב בידי האיחוד האירופי".

"הפלישה הפלסטינית", כפי שמגדיר כתב "מקור ראשון" את המתרחש באזור, הפכה לאחרונה ל"הפרות סדר והפרעות מכוונות לחיי התושבים". הגר מספרת כי "בכל גל כזה של מהומות כוחות הביטחון מבקשים מאיתנו, התושבים, להישאר בבית ולא לנסות לצאת מהיישוב, כדי לא להוסיף שמן למדורה. אנחנו מצייתים, אבל ללא ספק מדובר בהבערה של השטח".

אמנם בהמשך הכתבה מוזכר כי "בשמחת תורה האחרון התרחש אירוע חריג, כאשר במהלך עימותים בין יהודים לערבים נפצע ילד פלסטיני בראשו", אך לא ברור מהכתבה מאין הגיעו היהודים האלה; שמו של הילד כלל לא מוזכר, התצלום הנלווה מציג "מתפרעים פלסטינים בכניסה ליישוב בחג שמחת תורה האחרון", והמרואיינת תושבת המאחז שמתייחסת למקרה, רעות מליחי, מדגישה כי נסעה לבקר את הפצוע בבית-החולים. "לא רציתי שהאירוע הזה יירשם על שמי", היא מסבירה, "אני לא רוצה להיות חלק מהאלימות הזו".

"השבוע פרסם כתב גלי-צה"ל שחר גליק כי בשנה האחרונה חלה ירידה של כ-60 אחוזים בהיקף מעשי 'תג מחיר', וירידה משמעותית בחיכוכים בין יהודים לערבים", מציין פריד בכתבתו. "למרות זאת, דווקא כעת מנסים ארגוני השמאל למתג את ההתיישבות באור שלילי".

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מכריז הפובליציסט אברי גלעד כי הוא עומד לצד "האנשים הטובים של השטחים". גם גלעד מתייחס למספרים שהביא גליק (בלי קרדיט), שלפיהם מתחילת השנה אירעו רק שבעה אירועים שזכו לכינוי המכובס "תג מחיר".

"בני עמי לא בחרו בטרור", קובע גלעד. "יש שוליים קטנים שעושים מעשים שלא ייעשו, אבל אם שמים אותם מול עוצמת הפגיעות שמנגד, אפשר לומר בביטחון שהתגובות הן מעטות ממה שהיה ניתן לצפות. אבל חלק מבני עמי בחרו בשקר כדרך חיים; שורה של ארגוני שמאל, שמצליחים למכור לתקשורת פעם אחר פעם סיפורי כזב על אחינו היושבים ביהודה ובשומרון ושומרים על נחלתנו מפלישה המונית של ערבים מכל רוחות השמיים. והתקשורת קונה ומפיצה, מרעילה את הלבבות ואינה נדרשת לשלם מחיר".

מקור המספרים שפרסם גליק בגל"צ במשטרת ישראל. מלבד שבעה מקרי "תג מחיר", לעומת 18 בתקופה המקבילה בשנה שעברה ו-36 בתקופה המקבילה ב-2019, דיווח גליק גם על 21 מקרי "חיכוכים" מתחילת השנה (לעומת 26 בשנה שעברה ו-19 ב-2019).

לפרשן "הארץ" עמוס הראל יש נתונים שונים, שמקורם במערכת הביטחון. לפי הנתונים האלה, מתחילת השנה נרשמה דווקא עלייה באלימות מצד מתנחלים בגדה. 135 זריקות אבנים לעבר פלסטינים (לעומת 110 בשנה שעברה ו-90 ב-2019), 60 מקרים של "הפרת סדר ציבורי מול כוחות הביטחון" (לעומת 55 בשנה שעברה ו-50 ב-2019), ו-250 מקרים של "חיכוך פיזי מול פלסטינים" (לעומת 90 בלבד בשנת 2020 ומאה בשנת 2019).

את הנתונים הללו, מדווח הראל, הציג שר הביטחון בני גנץ בדיון חירום עם בכירי מערכת הביטחון.

"חלק גדול מן המקרים, שאירעו בחודשיים האחרונים סביב עונת מסיק הזיתים, נובע מהתקפות של תושבי מאחזים בלתי חוקיים על פלסטינים תושבי הכפרים השכנים", כותב הראל. "מנתונים שהוצגו בדיון עולה כי השנה נרשמה עלייה של כ-150% במספר תקריות שבהן תועד חיכוך פיזי בין מתנחלים לפלסטינים בהשוואה לשנת 2019". הראל מציין כי "גם הרשות הפלסטינית אינה יושבת בחיבוק ידיים". לדבריו, "החיכוך עם המתנחלים נתפס בגדה כחלק מהמאבק הלאומי המתנהל נגד ישראל, סביב בנייה ושליטה בשטחי C ברחבי הגדה".

אדם המוגדר "מקור בטחוני בכיר" אמר להראל: "אלה לא תקיפות של ילדים משועממים. צריך לקרוא לדברים בשמם. בחלק מהמקרים, מדובר פשוט בטרור יהודי".

ההתכחשות לזמן העובר

לרגל מותו של פרדריק וילם דה-קלרק, הנשיא הלבן האחרון של דרום-אפריקה, מקדיש יואב קרני את טורו במוסף "G" של "גלובס" למשטר האפרטהייד, שעליו כתב רבות לאורך השנים. כרגיל, היכנשהו בטור מופיעה מלה שנגזרה מהשורש ש.י.ר. (במובן שארית). כרגיל, הטור מומלץ מאוד לקריאה.

"משטר האפרטהייד היה מחפיר במיוחד, מפני שהעולם הניח לו להתקיים חצי מאה לאחר היטלר", כותב קרני. "הוא לא הובס בשדה הקרב. אדרבא, צבא דרום-אפריקה הפגין פעם אחר פעם את עליונותו על פני הגרילה ועל פני הארצות שהעניקו בסיסים לגרילה. הוא פשט על ערי בירה קרובות ורחוקות, וניחן ביוזמה ובהעזה.

"משטר המיעוט הלבן הפסיד אסטרטגית ומוסרית. קשה מאוד להסביר את המהירות שבה התרחש המהפך. כל ישראלית, גם ישראלי, צריכים לשאול את עצמם איך אומה גאה ובטוחה, השואבת את השראתה מאתוס של גבורה ושל התנגדות, ומסתמכת על כתבי הקודש, מתמוטטת במהירות כזאת.

"אני מאלה החוזרים וטוענים שישראל אינה מדינת אפרטהייד; ושהשימוש באפיון הזה נגדה הוא דמגוגי, או בטלני, או חסר אחריות. אבל אני מייעץ למתעניינים לתת את דעתם על דמיון הדינמיקות בין ישראל הדמוקרטית לדרום-אפריקה של האפרטהייד. במרכז הדמיון עומדת ההתכחשות לזמן העובר".

פגיעה ברכוש, פגיעה באדם

בכל העיתונים מדווח על מעצרו של איש העסקים המפוקפק משה חוגג, בעלי מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים, בחשד לשלל עבירות. ב"ידיעות אחרונות" מתמצתים את החשדות כ"הלבנת הון ועבירות מין". ב"מעריב" בוחרים "מרמה ועבירות מין". ב"ישראל היום" הלכו על "פרשת עוקץ ועבירות מין". רק ב"הארץ" העדיפו להפוך את הסדר ולדווח כי חוגג "חשוד בעבירות מין ובהונאה".

איפה ביסמוט?

בשנת 2013 פרסם עידו קינן באתר "העין השביעית" סקירה ממצה (נכון לאותו המועד) של הופעת תצלומי בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום", מעל דפי החינמון. אחת ההופעות הראשונות היתה ב-22.10.2010, כשביסמוט השתמש בדרכונו הזר כדי להצטלם, עם גיליון של "ישראל היום", בבורג' חליפה בדובאי, המגדל הגבוה בעולם.

באוגוסט 2020, אחרי שביסמוט כבר הפך לעורך "ישראל היום", הוכרז על כינון יחסים רשמיים בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביסמוט פרסם טור מיוחד, ובעיתון הוחלט להצמיד לטור את אותו התצלום של העורך הראשי מלפני עשור, אז ביקר בדובאי ואחז בגליון "ישראל היום" בבורג' חליפה.

הבוקר, עם שובו של ביסמוט מביקור באיחוד האמירויות הערביות נרשמה הופעה כפולה של העורך: אותו התצלום מ-2010 עם גיליון העיתון בדובאי, לצד תצלום עדכני שבו מצביע ביסמוט על מסלול מטוסו, שחולף בדרכו לישראל מעל שמי סעודיה.

בכל מקרה אחר אפשר היה לכתוב שביסמוט סוגר מעגל, אבל במקרה של עורך "ישראל היום" שום דבר לא סגור. המעגל הוא ספירלה פתוחה, שצפויה להמשיך להשתרשר עוד שנים ארוכות. אחרי הכל, ביסמוט אוהב להצטלם במקומות שונים בעולם וב"ישראל היום" אוהבים לפרסם את התמונות שלו.

אני וסייבר

רן אדליסט כותב ב"מעריב" על הפנייה של מייסדי ובעלי חברת הריגול NSO לראש הממשלה נפתלי בנט, אחרי שהחברה הוכנסה לרשימה השחורה של משרד המסחר האמריקאי. ב-NSO ביקשו מבנט לסייע לחברה ולהביא לביטול הסנקציות.

"להבנתי, לא מדובר בבקשה אלא באיום", כותב אדליסט, "בסגנון 'אם לא תצילו אותנו מידי האמריקאים, נחשוף את קשרי ממשלת ישראל לסעודיה ול-NSO, ולך דע מה יצוף שם אם נמשיך ונחפור במעללי בלאק קיוב'". כך או כך, בממשלה לא התרשמו, הוא כותב. אדליסט מצטט מדיווח של ה"ניו-יורק טיימס" ומסכם כי "זה נשמע כמו השלכת NSO לעזאזל. וטוב שכך. ממשרד הביטחון הודלף כי 'לא מתלהבים שם מהמשך מאמצי הגיבוי והחיפוי על NSO'. ובאמת: אין סיבה שבנט, גנץ ולפיד יאכלו את מה שבישלו נתניהו ומערכת הביטחון".

אם הממשלה לא תתגייס למען NSO, תמיד אפשר לפנות לעיתונאים. לפני שנתיים היה זה פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע, לפני שבועיים גויס פרשן "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר לקמפיין, והבוקר הגיע תורו של פרשן "מעריב" בן כספית.

אחרי שהוא מבהיר שאין לו מושג בתחום ("אני וסייבר זה כמו גלית דיסטל-אטבריאן וסולידיות"), מדקלם כספית את דף המסרים של שלו חוליו, מייסד חברת הריגול: הם משלנו, הם לא אחראים למה שהלקוחות שלהם עושים בתוכנת פגסוס, הם קורבנות של מאבקים פוליטיים בינלאומיים, הם לא הבעיה אלא הפתרון, ולכן מדינת ישראל חייבת לעמוד לצדם.

אפשר להתווכח עם כל אחת מהנקודות בטקסט של כספית, אבל פשוט יותר לתת לזמן לעשות את שלו. אם ללמוד מהניסיון, כספית עוד יתהפך על NSO, יכה על חטא ויכתוב באותה התלהבות את ההפך הגמור (וגם אז ידגיש קודם כל שאין לו מושג בתחום).

המלצה

גם השבוע שווה להשקיע ולקרוא את טורו של אבי בר-אלי ב"דה-מרקר". כותבים רבים, גם בעיתונות הכלכלית, משרבטים את הטורים השבועיים שלהם כלאחר יד. קל להם לכתוב אותם וקל לנו לקרוא אותם. בר-אלי חוצב את הטורים שלו באבן, שבוע אחר שבוע. ההשקעה ניכרת, הקריאה קצת קשה יותר מאשר אצל עמיתיו, אבל מתגמלת.

יכולין לצעוק בקול דממה דקה

התחקיר שפרסמו לפני שבוע ב"הארץ" אהרן רבינוביץ ושירה אלק על טענות כי הסופר החרדי חיים ולדר ניצל מינית קטינות ממשיך להכות גלים. בשער מוסף השבועון החרדי "יום ליום" מופיעה כותרת בת מלה אחת, "הצעקה", שמפנה לטור מאת הרב אשר יחיאל קסל, רב כפר הנוער זוהרים.

"ושוב אני מרגיש בודד, כן אני בודד. כי מה שמעסיק את כל העולם שסביבי זה האם היה או לא היה, האם זה נכון או לא נכון. האם זה חיסול חשבונות, או סיפור אמיתי. האם אפשר להאמין לכתב 'הארץ', או מה שכותבים בעיתון חילוני הוא בבירור לא נכון", הוא כותב. "הם עסוקים באבלם, עולמם קרס עליהם וההכחשה פועלת שעות נוספות. הם/אנחנו עסוקים בלהתכחש, תצלנה אוזניים משמוע. שלא יבוא הרוע בתוך בתינו, שלא נשמע חלילה. 'לא יכול להיות' ו'אסור להאמין' הפכו לצד מלים שנאמרו יותר מדי פעמים השבוע ואני מרגיש בודד, יודע כי זה הדוגמה למה שיקרה לו חשבתי או העליתי בדעתי לפתוח את הסיפור האישי שלי".

בסיום הטור האישי פונה המחבר אל קוראיו וכותב: "אני יודע שיש הלכות לשון הרע והוצאת שם רע. אני גם יודע שיש צד שני, ויש לו משפחה וילדים, והוא אב שכול ואומלל. אבל בינינו מסתובבים אנשים כואבים ופגועים ועיניהם כלות.

"הם רואים למול עיניהם את המציאות הכואבת, כיצד גם אם הם יבחרו לדבר או לספר הרי שהחברה תתייחס לזה בפרט אם הוא אדם חזק, ומקושר; ההכחשה תרדוף אותם, הם יוקעו על עמוד הקלון כביכול בטענות של קדושה, באזהרה ומחאה על 'הוצאת שם רע', וכדומה, והם ייאלצו לשאת את כאבם, ויחזרו לדממה. כן, דווקא כעת את קולם של אחי אני מבקש להשמיע, ואולי בעצם את קולי. אבל הוא לא נשמע, כי ההגמוניה שולטת, והיא חונקת, ומשתיקה, אבל דעו לכם שיכולין לצעוק בקול דממה דקה, צעקה כל-כך גדולה, גם אם איש לא ישמע".

לאן נעלם הציטוט של הנגבי

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" קוטל אריה אלדד את האוטוביוגרפיה החדשה של השר לשעבר צחי הנגבי, "לא ארץ נוכרייה לקחנו". הביקורת נובעת בעיקר מהזיגזג בעמדותיו של הנגבי בכל הקשור להתנחלות ולתוכנית הנסיגה שיזם אריאל שרון. אלדד מציין כי העיתונאי עמית סגל הביא צילום מראיון שהעניק הנגבי בשנת 2005 לבן כספית ב"מעריב", ושם טען כי אמנם התנגד בממשלה לתוכנית ההתנתקות אך עשה זאת רק משום ש"ידעתי שהקול שלי לא מכריע. שיש רוב מוצק מספיק. אם הייתי יודע שהקול שלי מפיל את זה, אין לי מושג מה הייתי עושה".

"אגב", כותב אלדד, "הציטוט הזה הופיע במהדורה המודפסת של 'מעריב'. אבל בגרסה האינטרנטית הזמינה היום – נעלם המשפט. מעניין. שאלתי על כך את מר הנגבי. הוא אמר שאינו זוכר דבר כזה, וזה גם לא יכול להיות לאור התנגדותו להתנתקות. אולי בן כספית לא הבין".

עמית סגל אכן פרסם בטוויטר את הציטוט הזה מהראיון, ואמנם בגרסה המקוונת של הראיון הציטוט לא קיים, אולם הציטוט מעולם גם לא הופיע בה, גם לא כשעלתה לראשונה לאתר "מעריב". הציטוט נלקח מידיעת קידום לראיון, שפורסמה כמה ימים לפני כן ועדיין זמינה ברשת. שכתוב ההיסטוריה, ככל שנעשה, לא בוצע לאחר מות שרון, עלייתו של נתניהו וחזרתו של הנגבי אל "המחנה הלאומי", אלא כבר אז, בפרק הזמן הקצר שבין פרסום הקדימון לפרסום הראיון.

ענייני תקשורת

כתבת השער של "גלובס" היא ראיון שערך אסף אוני עם נציבת שירות התחרות באיחוד האירופי, מרגרט וסטגאר, הנלחמת בענקיות האינטרנט. "הסכנה במונופולים בכלכלה הממשית היא שבין השאר הם ייצרו מחירים גבוהים בעבור הלקוחות; מה הבעיה עם מונופולים דיגיטליים כמו גוגל או פייסבוק לדוגמה? שהרי אנחנו לא משלמים על השירותים שלהם", שואל אוני.

סטגאר משיבה: "אני סבורה שזו אחת האשליות הכי גדולות שקיימות – שאנחנו לא משלמים על השימוש בשירותים הללו. כי אתה משלם. אתה משלם במידע ובפרטיות שלך. נכון להיום קשה מאוד כצרכן בודד לדעת מה קורה וכיצד משתמשים במידע הזה. אם תקרא רק את הפסקה הראשונה בתנאי השימוש של פייסבוק תבין שאתה מעניק להם רישיון רחב לשימוש בכל המידע שלך ובכל התוכן שאתה מייצר לאיזה צורך שהם ירצו. אז המיתוס הראשון שיש לנפץ הוא שאתה לא משלם על השירותים של המונופולים הדיגיטליים האלה.

"בנוסף, מה שאתה מפסיד כצרכן מההתנהגות ומהשליטה בשוק של ענקיות הטכנולוגיה הוא חדשנות. אם יש לך את החברות הגדולות הללו שמחליטות בשביל כולם מי יכול להיכנס לשוק ומי לא, משקיע אף פעם לא ישקיע בחברה שתלויה במישהו אחר כדי להגיע ללקוחות פוטנציאליים. זה לא סיכון תיאורטי. אם אתה שואל משקיעים, ויצא לי לדבר עם כמה באופן אישי, הם אומרים שזה שיקול מרכזי".

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מראיין ערן סויסה את צבי יחזקאלי, שמסביר לו שהוא "מבין ערבית אמיתית" ולכן אינו אופטימי לגבי עתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכל זאת יש לו טיפ: "אם נהיה מספיק מסוכנים וקטלניים לשכנים שלנו, אנחנו נהרוג הרבה פחות".

עירית לינור כותבת ב"ישראל היום" על תקיפת עיתונאים, כלומר על הצביעות בתגובות לתקיפת עיתונאים.

איתמר אייכנר, סמדר פרי וטולין דאלוגלו כותבים ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" על כליאתם ושחרורם של בני הזוג אוקנין. בין היתר הם מציינים כי "בדרג המדיני בישראל גם חששו מאוד מהמערכון על ארדואן ב'ארץ נהדרת' שלשום, כששני בני הזוג היו עדיין על אדמת טורקיה ומוחזקים על-ידי המשטרה, אחרי החלטת השופט. הטורקים לא אוהבים סאטירה על המנהיג שלהם. היה ממש חשש בירושלים שהמערכון יגרום נזק. נודע אפילו שגורם ישראלי בכיר פנה להפקת 'ארץ נהדרת' וביקש לגלות זהירות ואחריות. בסופו של דבר 'ארץ נהדרת' שידרו את המערכון".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" עדיין חיים בהכחשה. המדור ההיתולי שבפתח המוסף לועג לדחיית עדות ניר חפץ והתמשכות "משפט נתניהו", תוך התעלמות מכך שחפץ היה בין היתר עורך המוסף הזה ממש, ושהוא עתיד להעיד לא רק על המעשים המפוקפקים שביצע בשליחות נתניהו אלא גם על אלה שעשה בשליחות מו"ל "ידיעות אחרונות" ובעל השליטה בקבוצה, ארנון (נוני) מוזס.