הלקח הגדול ביותר

ב"הארץ" מדווחים על מאות הרוגים בקנדה ובארצות-הברית עקב "גל החום הקיצוני". הידיעה, שתורגמה מה"ניו-יורק טיימס", כוללת הסבר לתופעה: "לפי מדענים במכון גודארד לחקר החלל של נאס"א (GISS), הטמפרטורה העולמית הממוצעת עלתה בקצת יותר ממעלת צלזיוס אחת מאז 1880, כאשר שני שלישים מהתהליך מיוחסים לפרק הזמן שחלף מאז 1975, בקצב של בערך 0.20-0.15 מעלות צלזיוס בכל עשור. מחקר שפורסם השנה ייחס 37% ממקרי מוות ברחבי העולם כתוצאה מחשיפה לחום לשינויי אקלים שנגרמים בידי בני אדם.

"'שינויי אקלים מעלים את התדירות, את האינטנסיביות ואת הַמשך של גלי חום', אמרה קריסטי אבי, מרצה במרכז לבריאות וסביבה גלובליים באוניברסיטת וושינגטון. 'כשאת מתבוננת בגל החום הזה, הוא ממש מחוץ לטווח הנורמלי'. מושל קולומביה הבריטית, ג'ון הורגן, אמר אתמול כי 'הלקח הגדול ביותר שעלינו ללמוד מהימים האחרונים הוא שמשבר האקלים הוא לא פיקציה'".

אבל העיתונות הישראלית חכמה יותר מכמה גויים טיפשים באמריקה. ב"ישראל היום" מקדישים כותרת בתחתית השער לחום הכבד. הכותרת, "מדינה אדומה – מחום: השרב מסרב לצאת לחופשה ויגיע היום לשיאו", מפנה לידיעה קצרה של אסף גולן, שדווקא פנה לחזאי מאתר אינטרנט כלשהו. החזאי מסביר לו שמדובר בחום רגיל לעונה, וש"קשה לנו" משום ש"עד לפני שבוע וחצי הקיץ היה נוח – ובבת אחת החום התגבר בשתי דרגות". מה אתם יודעים.

ב"הפלס" מקדישים כותרת על השער ל"עומסי חום כבדים: גל החום מגיע לשיאו". ההפניה מובילה לידיעה קצרצרה בעמוד 13. בעמוד 7, על פני חצי עמוד, נדפסת ידיעה העוסקת ב"גל חום קטלני" בקנדה ובארצות-הברית. בשתי הידיעות כלל לא מוזכר הגורם לעומסי החום הקיצוניים וחסרי התקדים.

בעיתונים האחרים כלל לא עוסקים בגל החום.

ישראלינה

"מחשוב מיושן מונע מישראל תחזית אמינה לשינויי האקלים", מדווחת לי ירון ב"הארץ". "המדינה לא רכשה ציוד מתאים, ובשירות המטאורולוגי נסמכים על מודלים מלפני עשור, שכבר כמעט ואינם בשימוש – ומספקים למשרדי הממשלה נתונים חסרים להיערכות לנזקי המשבר".

בובנאי ראשי

"קשרים אישיים, עזרה בחקיקה וייעוץ מאחורי הקלעים: שיטות העבודה של עו"ד פיני רובין", נכתב בהפניה משער "דה-מרקר" לכתבה של שוקי שדה על אחד האנשים המשפיעים ביותר בישראל, לצערכם הגדול.

במגזר

מתוך שלל האירועים הפוליטיים השבוע, לכותרות הגיעו אלו שיש בהם פוטנציאל שלילי לקואליציה ולממשלת בנט-לפיד, סיפור מאחז אביתר וההצבעה הכפולה של ח"כ אביר קארה ממפלגת ימינה. נכון, היו מי שמִסגרו את האירועים כך והיו שאחרת, אבל גם אם בנימין נתניהו כבר לא ראש ממשלה, הוא עדיין שולט במידה רבה בסדר היום.

קמפיין הליכוד טיווח במיוחד את בנט ואת חבריו למפלגה. כיצד מגיבים בעיתוני המגזר? ב"שביעי", מאמר המערכת הלא חתום מברך את ראש הממשלה בנט על השארת מאחז אביתר על כנו, בניגוד לממשלת נתניהו שהרסה אותו פעמיים. אבל יש הסתייגות: "מקרה אביתר מעודד וצריך להודות עליו, רק צריך לוודא שזה לא החריג שיעיד על הכלל" (אגב, שק ניגוד העניינים המשפחתי של העורך, ישי פרידמן, קטן השבוע עת אשתו, תהילה ניסן-פרידמן, עברה מתפקיד יועצת התקשורת של בנט אל השר מתן כהנא. Fun Fact: ניסן-פרידמן היתה העורכת של "שביעי" לפני פרידמן, שהחליף אותה כשעברה לעבוד אצל בנט).

טור העורך של "מצב הרוח", חגי הוברמן, נפתח בנימה דומה. הוברמן מצטט שבחים של דניאלה וייס לממשלה החדשה על ההחלטה בנוגע למאחז אביתר, ומספק תיאור מפורט הרבה יותר של היחס השלילי של הליכוד למאחזים. את הכינוי "ממשלת השמאל בראשות בנט" שנתניהו והליכוד מנסים להנחיל מכנה הוברמן "שטות". הטור העוקב, של מנחם רהט, החלטי עוד יותר ונפתח בתיאור המבוכה שהנחילה ממשלת בנט-לפיד לליכוד "עם הסכם הפשרה המכובד", שהוא "הישג לאומי ימני". "התנהלות האופוזיציה ועושי דברה מעוררת לעתים את הרושם שהם אופוזיציה למדינה, לא לקואליציה", כותב רהט.

ב"עולם קטן" לא אוהבים את הממשלה, אבל לא נראה שצריכים שם עידוד או דפי מסרים מהליכוד ונתניהו. הם מסתדרים יפה לבד: מאמר המערכת הלא חתום (החלטה מובנת לנוכח העילגות המביכה) מתייחס באופן כללי לאפשרות שלפיה הממשלה "דווקא תחזיק מעמד שמונה שנים" (שמישהו יספר להם שבישראל בחירות אמורות להתקיים פעם בארבע שנים) ומסביר כי מדובר בקטסטרופה שתביא להשמדת מדינת ישראל (הכותב/ת האנונימי/ת חוזר/ת פעמיים על הביטוי "לאיראן לא תישאר עבודה"), זאת משום שמותר לערבים להיות בכנסת, אבל אם הם בממשלה זה אומר שמחר הבנות שלנו ילכו עם ערבים, הנה תראו מה קרה עם ההומואים שנתנו להם להרים את הראש (מתמצת לכם).

ב"בשבע", בכיר עיתוני המגזר, נשארים על הגדר. "יישוב בסימן שאלה" היא הכותרת הראשית, ו"פשרות כואבות" היא כותרת טור העורך עמנואל שילה, שהוא השבוע פלפול תלמודי מייגע במיוחד ונטול מסקנות. "החגיגות הנרגשות של מתיישבי אביתר נוכח מתווה ההסכם הראשוני התנפצו במהירות אל סלעי הממשלה הרב-כיוונית שעלולה להותיר את היישוב החדש בשיממונו", נכתב בכותרת המשנה לטור של יוני רוטנברג.

שער בטאון ש"ס, "הדרך"

שער בטאון ש"ס, "הדרך"

גם מעבר לגדר, בעיתוני המגזר החרדי, אין התגייסות רבתי לקמפיין הליכוד, ולמעשה, למרות הקשר הפוליטי ההדוק יותר לאופוזיציה, סדר היום לא פוליטי במפגיע. ב"יתד נאמן" הכותרת הראשית מוקדשת לקורונה, ב"המבשר" לאסון במיאמי, וב"הפלס": "בלוני תבערה פגעו ביישובי הדרום". בכל העיתונים שובצה כותרת נוספת המוקדשת לניגוח הקואליציה, אבל ללא הארס המוכר.

הביטוי "ממשלת הזדון" מופיע פעם אחת על שער "הפלס", אבל במטרה לנגח את מפלגת יהדות-התורה דווקא ("נציגי 'דגל' תוקפים את ממשלת הזדון שהחליטה להאריך את החוק ההרסני שהתקבל בהסכמתם"). גם במחנה הספרדי, ב"יום ליום", הסיקור רגוע. הכותרת הראשית קובעת שהאופוזיציה מצליחה להביך את הקואליציה, אבל הטור הפותח, של היחצן רוני רימון, מוקדש לביקורת על האופוזיציה.

רק "הדרך", בטאון התעמולה של ש"ס, שמעוצב כמו עלון לכבדי ראייה, מתגייס לקמפיין נתניהו, עם הכותרת הראשית "כאוס בקואליציה". כותרת המשנה נפתחת במילים "ממשלת ההונאה". את ההמשך כבר תנגנו בראש בעצמכם.

אצל האדלסונים

העיתון היחיד שמתחרה עם הבטאון הנידח בהתמסרות לקמפיין הליכוד הוא העיתון הנפוץ בישראל. "ישראל היום" כמובן.

"חריקות בקואליציה" היא הכותרת הראשית. כותרת המשנה פותחת בחדשות מהעתיד: "הקואליציה מגיעה למבחן הראשון שלה – וצפויה להיכשל בו". אחת מהפניות הגג בשער העיתון היא לראיון עם ח"כ דודי אמסלם: "בנט הוא השפוט של מנסור עבאס". גם כותרת הידיעה הפותחת עוסקת בחדשות של מחר: "בדרך להפסד בהצבעה".

באותו עמוד נמצא מקום גם לידיעה על הפגנה של תומכי נתניהו. העובדה שמדובר, לפי התמונה המצורפת, בכמה מפגינים בודדים, לא הפריעה לעורך בועז ביסמוט לשבץ את הידיעה בעמוד הפותח של הגיליון. העובדה שבישראל קיים משטר דמוקרטי, ולא מלוכני, לא מפריעה ל"כתב 'ישראל היום'" לכתוב ברצינות שהמפגינים "קוראים להחזרתו של נתניהו לשלטון". לקינוח כפולת העמודים הפותחת את הגיליון, דניאל רוט-אבנרי, הכתבת בכנסת של החינמון, מדווחת על ההצבעה הכפולה של אביר קארה, חבר-הכנסת מימינה. הכותרת היא תגובת הליכוד לאירוע.

מימין: ד"ר מרים אדלסון ושרה נתניהו, 13.5.2018 (צילום: הדס פרוש)

מימין: ד"ר מרים אדלסון ושרה נתניהו, 13.5.2018 (צילום: הדס פרוש)

נכון, בעמוד 13 נדפסת ידיעה קצרה על בדיקת המשטרה אם נתניהו ביקש 50 אלף שקל מהמדינה לשיפוצים בביתו הפרטי בקיסריה "במסווה של עבודות לצורכי ביטחון" ובפועל בנה ג'קוזי. וזאת שלא בנוהג הרגיל של התעלמות עד כמה שאפשר מכל מה שלא נעים למנהיג. נכון, במוסף השבועי, בטור של הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד, נכתב על התסיסה בליכוד נגד נתניהו. אבל כמו כמעט בכל יום ויום מאז נוסד העיתון, העיתון של האדלסונים הוא עדיין מכונת תעמולה של פוליטיקאי אחד ויחיד.

שאגב, מקבל גם בימה חופשית בעיתון האחר של המשפחה: בראש שער "מקור ראשון", לצד הכותרת הראשית, מתפרסם במלואו מאמר מאת נתניהו. ראש הממשלה לשעבר קורא לאחדות בימין.

בעיתון (לא) מפרסמים בצמוד טור פרשנות שמזכיר כי מירב מאמציו התקשורתיים העצומים של נתניהו בשנים האחרונות, שחלקם הובילו אותו לאישומים פליליים, הוקדשו למתקפה מאורגנת על מנהיגי הימין, מבנט ושקד ועד ליברמן, כחלון וסער; וכי "הליכוד" מנהל מזה שנים קמפיין צללים נגד (בין השאר) אותם מנהיגים, קמפיין שמשיך להתנהל בכל העוז גם מהאופוזיציה (היעד השבועי: גדעון סער).

עוד כותרות ראשיות

ומה בעיתונים האחרים? ב"ידיעות אחרונות" מתעלמים כרגיל מהנושאים המשמעותיים שקרו בישראל, אבל גם מהתככים הפוליטיים, ומקדישים את הכותרת הראשית לפטירתו מהתקף לב של קצין לא מאוד בכיר בצה"ל (מפקד חטיבה), כולל כל העמוד הפותח ושני טורי הספד, לא כולל הסבר מדוע מדובר לדעתם באירוע הלאומי החשוב של היממה. כמו כן מזכירים בשער את ההצבעה הכפולה של ח"כ קארה ואת דרישת הליכוד לפתוח בחקירה פלילית, והידיעות הפוליטיות הראשונות בגיליון עוסקות בכך וב"צרות בקואליציה" ("מרצ הבהירה: לא נתמוך בחוק האזרחות").

בכל אופן, כדי להבין לאן נושבת הרוח בעיתון נספר שיו"ר הקואליציה עידית סילמן, היעד הראשי של המתקפה המילולית המאורגנת של האופוזיציה וכוכבת התקשורת הפוליטית של השבוע החולף, בחרה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כבימה לראיון-המתבקש-לפי-כללי-הטקס-של-הסערה-השבועית. "נתניהו איבד את האנושיות" הוא אחד הלידים.

ב"מעריב" הכותרת הראשית מתחלקת בין פטירת המח"ט, שרון אסמן, להצבעה הכפולה של קארה. בדיקת המשטרה בעניין הג'קוזי של משפחת נתניהו מגיעה לשער. הידיעה הראשית בכפולה הפותחת מדווחת על המתחים בקואליציה סביב חוק האזרחות, אבל בנט מקבל ידיעת כיתוב תמונה מז'אנר ה"מוכרחון". "ומה עם ממשלת השינוי?", שואל בן כספית בטורו בהמשך הגיליון. "סביר, תודה".

ב"הארץ" הכותרת הראשית מגיעה מאזור הדמדומים. גדעון לוי ואלכס ליבק כותבים על צעיר ערבי שנורה בידי לוחמי מג"ב. "אחמד עבדו ישב ברכבו. שוטרים תועדו יורים בו מטווח קצר ומסתלקים". ליד הכותרת הראשית שובצה כותרת על הג'קוזי של נתניהו, שהיה או לא היה.

ליברמן

למרים אדלסון יש את בנימין נתניהו, לאלי עזור יש את אביגדור ליברמן (עם כל ההבדלים המתבקשים). נתניהו קיבל טור ב"מקור ראשון", ליברמן קיבל טור ב"מעריב". ב"ישראל היום" מתחלפים חיים שיין, אמנון לורד ואחרים בתחרות חנופה וליקוקים לנתניהו, ב"מעריב" מחניף לליברמן יהודה שרוני.

ב"ידיעות אחרונות" ליברמן מקבל דווקא סטירה קטנה. סבר פלוצקר, האחראי על התיק הכלכלי החשוב בחוות האינטרסים של נוני מוזס, נוזף בליברמן על כך שאמר ש"אין לנו מכונה שמדפיסה דולרים", ומכוון אותו למקום הנכון: להגדיל את המשכנתה של מדינת ישראל, ולא חלילה להתחיל לחשוב על כיוונים מסוכנים אחרים, נניח להתחיל לגבות מס מתאגידים וחברות ענק שנוהגות להתייחס לחובה החוקית הזו כאל המלצה בלבד. מה שמוכיח שבעיתונות הטייקונים הכל ענייני. אם מריצים את ליברמן, זה לא בגלל החיוך היפה שלו אלא כדי שיתן עבודה. מקצוענים.

אביגדור ליברמן, בית-משפט השלום בפתח-תקווה, 24.11.20 (צילום: אורן פרסיקו)

אביגדור ליברמן, בית-משפט השלום בפתח-תקווה, 24.11.20 (צילום: אורן פרסיקו)

לצד הטור של שרוני נדפסים הטורים של דניאל פרידמן ודרור חוטר-ישי, המצביעים על כך ש"מעריב" כבימה המרכזית כיום למתקפה הוותיקה על מערכת החוק והמשפט, לא זו של נתניהו אלא זו של קודמיו, אולמרט ושרון. "ידיעות אחרונות", מממציאי הז'אנר, נאלץ לפרוש מהמירוץ עקב הסתבכותו בפלילים של המו"ל והעורך האחראי ארנון (נוני) מוזס, שלא יכול להרשות לעצמו כעת דם רע עם הפרקליטות. ב"מעריב", עם המסורת המכוערת מימי עופר נמרודי, שמחים להחזיק את המוצב.

האנטישמיות החדשה באמת

ב"מקור ראשון" מקדישים את הכותרת הראשית לאנטישמיות החדשה: זו שיהודים מסוימים משתמשים בה כנשק נגד בעלי עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות משלהם. סתם, אני צוחק. זו לא כזו תופעה חדשה. "האנטישמים החדשים בארצות-הברית הם דמוקרטים", נכתב בכותרת, המובילה לכתבה של צביקה קליין.

"צביקה, במחילה, מה שעשית כאן אינו עיתונות. אתה מדבר על אנטישמיות בלי כל ניסיון להגדיר גבולות דיון. האם החשבת ביקורת על ישראל כאנטישמיות? הקורא לא יודע. שנית, אתה מדבר על עלייה באנטישמיות משמאל ולא בימין בתקופת 'שומר חומות', אבל ברור שמבצע צבאי יגרור ביקורת משמאל ולא מימין. לא רציני", צייץ בתגובה ד"ר תומר פרסיקו.

ללא להט"ב

"שמחתי כשביקשו ממני להמליץ על חמש תוכניות או סדרות שאני אוהב במיוחד למדור הטלוויזיה של 'מקור ראשון'", כותב בדף הפייסבוק שלו העיתונאי אלעד בר-נוי, "כי אחרי שנים, סוף-סוף חלקים מהמשפחה הרחבה שלי ומהמגזר שגדלתי בו יראו את השם שלי בעיתון.

"באמת יש כאן חמש סדרות שאני אוהב במיוחד. אבל אני מודה שאלה לא חמש הבחירות הראשונות שלי. שתיים נחתכו בעריכה בגלל סיבות של חוסר צניעות והתאמה למגזר הדתי. אחת היא 'המירוץ לדראג של רופול', שהיא סדרה הומואית וקווירית במובהק, והשנייה היא 'להרוס אותך', שעוסקת באונס ובאלימות מינית. גם בהמלצה על 'באפי ציידת הערפדים' הצירוף 'ייצוג להט"בי ופמיניסטי' הפך ל'ייצוג פמיניסטי' בלבד.

"מה אני אגיד. מצד אחד יש בי איזה מקום שישר אומר אוקיי, זה עיתון של דתיים, עיתון שמרני, הם לא צריכים לקרוא אחרי ארוחת שבת על גברים בשמלות ועל שיקוצים להט"ביים אחרים. ומצד שני, 15 שנה עברו מאז נטרקה אחרי דלת בית-הכנסת, ואני עדיין מרגיש בגוף את העלבון הזה של מקום שאומר לי שאני לא יכול להיות אני אם אני רוצה להיות חלק ממנו. ואיזו תחושה היתה לי אם הייתי קורא את המלה להט"ב בעיתון של מדורת השבט.

"וגם אם אני משחרר את העניין הזה (ואני לא) – המחיקה של 'להרוס אותך' מטעמי צניעות מול נושאים כמו אלימות מינית ואונס צורבת במיוחד. מיותר לציין שגם בציבור הדתי הדברים האלה קורים? מיותר לציין שבדיוק בגלל הצנעה והשתקה של נושאים כאלה – הם קורים יותר וימשיכו לקרות? מיותר לציין איזו משמעות יכולה להיות לסדרה כמו 'להרוס אותך' למישהו/י שעברה משהו מהסוג הזה? יכול להיות. ובכל זאת אני מציין".

סימנייה

במוסף "כלכליסט" לקחו את הטור הקצר של העורכת הראשית גלית חמי מהמוסף שעבר, שעורר הדים ופולמוסים ("הסולידית" יצאה נגד!) והרחיבו לפרויקט שלם.

המחאה החברתית

עשור אחרי המחאה החברתית, מנהיגיה נפגשים בראיון ל-ynet. ב"ידיעות אחרונות" חוגגים את האירוע במוסף לשבת. עבור מי שלא מכירים, או כבר הספיקו לשכוח, הנה קצת חומר רקע על החלק של ynet ועורכיו ברוממות ודיכוי המחאה.

עושים לביתם

ב"ישראל היום" ממשיכים להוציא מוסף שלם של פרסום סמוי תחת הכותרת "נדל"ן היום" והגילוי הממש לא נאות "מחלקת מוספים מיוחדים". עורך וכותב: עופר פטרסבורג, לשעבר כותב מיוחד ב"ידיעות אחרונות", העיתון שב"ישראל היום" מכנים "אימפריית הרשע". עמודים 38–39 במוסף "מעריב" הם פרסום סמוי למשרד עורכי-הדין לוצאטו. על החתום: טליה לוין. מדור הבישול המתפרסם בהמשך הוא במימון תנובה. המתכון מפרט אילו מוצרי תנובה תצטרכו לקנות על מנת להוציאו לפועל. ב"ידיעות אחרונות" העמוד האחורי מקדם את "ועידת הבריאות של 'ידיעות אחרונות'".

ב"הדרך", בטאון מפלגת ש"ס, כותב אריאל שפר על רב צדיק אחד ששמו, באורח פלא, זהה לזה של יו"ר המפלגה (חמישה עמודים, שתי תמונות): "כך התנהל פרויקט הצדקה הגדול בישראל לחלוקת תווי המזון ביוזמתו של הרב אריה דרעי", מודיעה הכותרת. "את המכתבים הללו אי-אפשר לפספס", פותח שפר את הכתבה, "גם הדמעות שיורדות על הלחי תוך כדי הרפרוף על השורות, לא ממש נשלטות. אבל ככה זה. לא מתרגלים לזה לעולם, אבל כשעושים חסד במובן הכי בסיסי של הדבר, בפרויקט הצדקה הגדול בהיסטוריה היהודית, אי-אפשר להתרגל. אז התרגשנו. קראנו שוב, ושוב דמענו". טוב, הרב דרעי יודע דבר או שניים על דמעות שיורדות על הלחי.

ענייני תקשורת

סגירת גלי-צה"ל. ב"הארץ" העלה אתמול גדעון לוי נקודה חשובה ומעניינת בקשר לפולמוס על סגירת התחנה הצבאית – ציפוף השורות של בוגריה העיתונאים נגד מי שמביע עמדה תומכת בסגירה (במקרה הזה: ירון אברהם, ג'קי חוגי ונדב פרי נגד נעה לנדאו) – ואף הרחיב אותה לכלל קו אקטואלי על המחנאות הפושה במחננו: "אם אתה בוגר גלי-צה"ל, אסור לך לבקר את התחנה או לקרוא לסגירתה, גם אם בעיניך היא הרקיבה. אם אתה שמאלן, אסור לך להביע שום הערכה לבנימין נתניהו על הישגיו, גם אם בעיניך היו כאלה. גור לך.

"אם אתה חילוני, היזהר לך שלא תגיד משהו אוהד על החרדים, על נידוים ועל היחס החילוני המביש לפעמים כלפיהם. אם אתה יהודי, אסור לך להביע שום הזדהות עם העם הפלסטיני וסבלו, שמא תיחשב ליהודי שונא עצמו. אם אתה ישראלי, אל תעז לתמוך בהעמדה לדין של ישראלים בבית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שמא תיחשב לבוגד. אם אתה טייס, אסור לך לעולמי עולמים להגיד שחבריך ואתה מבצעים פשעי מלחמה. על-פי המוסר המעוות הזה, ההשתייכות והזהות עולות על כל שיקול אחר. אם שירתת בצה"ל, אסור לך לספר את האמת על אודותיו, שמא ייחשב הדבר ליריקה לבאר".

בהמשך, לוי מספק גם את שני הסנט שלו בסוגיה עצמה: "שתיתי מהבאר של גל"צ בארבע שנים מהיפות בחיי, והיום אני יודע איזה נזק הסבה התחנה הזאת לתפיסת העולם של מרבית העיתונאים בישראל שהיו בוגריה. זה היה בית-ספר חינני להפליא, אבל בה בעת גם בית-ספר משחית לעיתונות, בית-ספר לקונפורמיות, להליכה בתלם, לשנינות מיותרת, לעיתונות ציונית, לציניות ולמיליטריזם. לבוגר התחנה לא רק מותר להגיד זאת, זו חובתו".

מונופולים דיגיטליים. ב"גלובס" כותב אסף אוני על התאגדות המו"לים בדנמרק כדי להיאבק בדואופול הדיגיטלי.

חירות יצירתית. עירית לינור כותבת בטורה ב"ישראל היום": "רביב דרוקר, תחקירן עוצמתי, כתב טור שבו הודה שלפני בחירות 2019 גנז חומרים שהיו עשויים לפגוע בבני גנץ וכך בעקיפין יסייעו לנתניהו".

במציאות, דרוקר כתב ב"הארץ" שביקש מהמקור שלו אישור לפרסם את החומר, אבל סורב ולכן לא פרסם: "לפני בחירות אפריל 2019 הועברו אלי הקלטות שהיו יכולות להביך את בני גנץ. המקור אמר – תקשיב, תתמלל, אבל אל תפרסם בלי אישור שלי. מדי פעם בפעם ביקשתי את אישורו. הוא לא אישר".

גילוי נאות. כתבת השער של "דה-מרקר" על המיזם של אורן פרנק לא מזכירה שפרנק היה אחד ממייסדי המותג העיתונאי.

שחקן רכש. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווחים על פני עמוד שלם על מפגש נשיא המדינה היוצא רובי ריבלין ונשיא ארצות-הברית ג'ו ביידן. הכותב אינו עיתונאי אלא מנהל הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות", דב איכנולד. ויש לו גם דעה על ביידן. הדעה של נחום ברנע, שאותה הוא מצטט בטקסט הלא ברור בחתימתו (ידיעה? טור? מכתם אוטוביוגרפי?). מוזר. בעיתון יכלו להשתמש במקור, לא?

פפראצי. במדור "טיסות נכנסות / טיסות יוצאות" של "מוסף הארץ", אחד המרואיינים הוא צלם הפפראצי לשעבר דניאל כהן. "אתה מתגעגע לפפראצי?" שואלת שיר ראובן. "ממש לא", עונה כהן, "אני רוצה למחוק את המקצוע הזה, לשכוח אותו. לא תרמתי הרבה לאנושות חוץ ממציצנות בעיתון".

צביעות ורשלנות. ב"בשבע" זאב קם מאשים את התקשורת בצביעות: "אין ספור שנים שוועדות הכנסת נראות ומתנהגות כמו זירת אגרוף אוזבקית מיוזעת ביום קיץ חם במיוחד. מרוב הקללות, הגידופים והשפה הנוראית שנשמעים שם מזה שנים רבות כבר כמעט אין משמעות למלים שנזרקות לחלל הוועדות. אלא שהשבוע, אחרי שנים ארוכות שזו השגרה שמתנהלת בכנסת, לפתע כולם מסביב נהיו אניני טעם, משל מדובר בחבורת נשים וגברים בריטים".

מעבר לארומה הגזענית הקלה (מה יש לו נגד אוזבקים? בריטים לא מזיעים?), ולהפגנת הבורות הקלילה (קם בדק פעם איך מדברים ומתנהגים בפרלמנט הבריטי?), הטיעון לא לגמרי ברור: במשך שנים ("אין ספור!") מיקי זוהר, דודי אמסלם והקולגות מנבלים את הפה בכנסת, ורק עכשיו כשהם באופוזיציה התקשורת נטפלת אליהם! רגע מה?

ב"מעריב" קלמן ליבסקינד ברור יותר כשהוא כותב שבסילמן בסך הכל הוטחה "ביקורת עניינית" וש"התקשורת" התגייסה "לנפח אירוע קטן בניסיון להציג את יו"ר הקואליציה כקורבן, ואת חברי האופוזיציה כתוקפנים".

אלא שליבסקינד טועה. כתב "שקוף" עידן בנימין טרח, צפה בשש השעות של דיון הוועדה, וקבע: "מתוך דיון של שש שעות בוועדה המסדרת ביום שני הובלטה הערתו של חבר-הכנסת מיקי זוהר מהליכוד, שהטיח לעבר יו"ר הקואליציה עידית סילמן מימינה: 'תעני כמו ילדה טובה'. אבל התמקדות בהערה הזאת תחטא להבנת גודלו של העניין. והעניין איננו הערה אחת, מיזוגנית ואגרסיבית ככל שתהיה, אלא מתקפה רצופה, מכוונת ושיטתית של כל חברי האופוזיציה מהימין נגד אדם אחד: עידית סילמן. מתקפה שנפסקה ברגע אחד, באופן ברור: ברגע שבו סילמן הפסיקה לנהל את הדיון והשרביט הועבר לבועז טופורובסקי".

התיקונים. קורין אלבז-אלוש כותבת ב"ידיעות אחרונות" על 45 שנה למבצע אנטבה, אבל מתבלבלת עם מבצע סבנה כשהיא כותבת שיוני נתניהו "פיקד על צוות הפריצה למטוס".

טעות בזיהוי. ב"ידיעות אחרונות" מראיינים את מי שהיה ראש החטיבה היהודית בשב"כ, שמספר כיצד תפס מחבלים יהודים. בנימה אישית אספר שלפני 35 שנה הוא נכנס בצעקות לקרוואן שלנו כדי לצעוק על ההורים שלי ששברתי בקבוק ברחבה מול המזכירות. לזכותו ייאמר שאחרי שהתברר שזה היה אחי, אבישי, הוא בא להתנצל. אבישי בתגובה: 37 שנה, לא 35, ואלו היו צחי ויוסי ששכנעו אותי לשחק מסירות עם בקבוק וברחו כשהגיע תורם לתפוס (תגובתם של יוסי וצחי לא נמסרה, אבל גם לא התבקשה).