נתן אלתרמן (1970-1910) היה משורר, מחזאי, מתרגם ספרים ומחזות, פזמונאי, כותב ומתרגם פורה לילדים, ומה שלא תמיד זוכרים – פובליציסט ועיתונאי. היו שהעטו על שכמו את אדרת המשורר הלאומי, וללא ספק הוא היה גיבור תרבות לפני קום המדינה וב-20 שנותיה הראשונות.
מטרת רשימה זו היא לעסוק בפן העיתונאי של אלתרמן, כי זאת לדעת: לפני שנודע כמשורר מן השורה הראשונה, כבר היה אלתרמן עיתונאי ועורך פעיל, ומשנת 1934 (בהיותו בן 24 בלבד) ואילך ביצר לו מעמד שהתחזק והלך של מחבר טורים אקטואליים מחורזים, ששיאם היה "הטור השביעי" שלו.
אלתרמן היה אגרונום מדופלם מאוניברסיטת ננסי בצרפת. בשובו מלימודיו ניסה את כוחו בעבודה חקלאית במקווה-ישראל, ולאחר זמן קצר עבר לתל-אביב והחל לעסוק בעבודות ספרותיות ועיתונאיות. הוא תירגם טלגרמות ל"דואר היום", כתב ל"הארץ", לשבועון הספרותי "טורים" ולעיתון החיפאי קצר הימים "השער". לשם כך אף התגורר תקופה קצרה בחיפה, ולא רווה מכך נחת. לילה אחד נרדם כשבידו סיגריה בוערת והתעורר כשמזרנו עלה באש. במקרה הזה ראה אות שעליו לסיים את הפרק החיפאי ולחזור לתל-אביב.
נתן אלתרמן ליד שולחן הכתיבה במערכת "הארץ" (אוסף מרדכי נאור)
הפרוזה שלו מאותה עת רהוטה ופיוטית. את חיפה תיאר במלים אלה: "חלקת הים האמהית חלצה שד-מפרץ מתוך כתונת-חול צהובה וחיפה נצמדה אליה כעולל טיפוחים, יונקת ואינה מרפה, יונקת ואינה שבעה". גם בתל-אביב הוא תיאר את הים: "תל-אביב בלי ים כבית בלי חלונות, כמרכבה ללא סוסים, כתווים נטולי שיר". בניתוחים מאוחרים אובחנה הפרוזה הזאת כ"עיתונאות לירית".
בגיל 23 קיבל על עצמו להיות עורך המשנה של השבועון "כלנוע", שעסק בבידור ארצישראלי ובינלאומי. הוא ערך חומר ולעתים כתב מאמרים מלומדים בעצמו, למשל על הקולנוע כאמנות (הוא לא היה מאוהדיו הגדולים). את השבועון הגדיר במכתב לידידה כ"מזופת" והביע את התקווה שיצליח לשפרו.
ביולי 1934, זמן קצר לפני יום הולדתו ה-24, חל מפנה בחייו. ברל כצנלסון, עורך "דבר", הציע לו לכתוב באופן שוטף טורים מחורזים מענייני היום ב"תוספת ערב" של העיתון, שהופיעה מדי יום בשעות אחר הצהריים. אלתרמן לא היה הראשון שכתב טורים כאלה, אך הוא העלה אותם לשיא שלא היה דומה לו בארץ ובעולם. ב-25 השנים הבאות כתב כ-900 טורים מחורזים – תחילה ב"דבר", אחר-כך ב"הארץ" ומ-1943 ואילך שוב ב"דבר".
הטורים ב"תוספת ערב" פורסמו תחת הכותרת "סקיצות תל-אביביות". אלתרמן חתם עליהם במלים "אלוף נון". הטורים הופיעו בצורה לא סדירה פעם או פעמיים בשבוע, ובסך-הכל נדפסו 26 "סקיצות", האחרונה שבהן ב-2 בנובמבר 1934.
פחות משבוע לאחר מכן החלו טוריו המחורזים להופיע ב"הארץ", בחתימת "אגב" ותחת הכותרת "רגעים". על נסיבות המעבר אין פרטים מלאים. ככל הנראה נפל סכסוך בין אלתרמן למערכת "דבר", וייתכן כי אנשי "הארץ" פיתו את אלתרמן, שחיפש עבודה קבועה, בהצעה שלא ניתן לסרב לה: להיות מתרגם הטלגרמות של העיתון ולקבל שכר חודשי קבוע.
וכך, במשך שמונה שנים וחודשיים, עד ראשית 1943, עבד אלתרמן שישה לילות בשבוע כעורך לילה וכמתרגם הטלגרמות מאנגלית במערכת "הארץ". את טורי "רגעים" כתב – ללא תמורה – בחדרו שבמערכת, בין תרגום מברק-חדשות אחד למשנהו. בסך-הכל נדפסו ב"הארץ" כ-300 טורי "רגעים" בתדירות לא-קבועה – בשנת 1935 הגיע מספרם ל-75, ואילו בשנת 1940 הופיעו רק 13 טורים, ממוצע של מעט יותר מאחד בחודש.
נתן אלתרמן (צילומים: משה מילנר, לע"מ)
שכרו של אלתרמן כ"מתרגם הטלגרמות" היה השני מלמטה בסולם הדרגות. רק הכתבים קיבלו שכר נמוך ממנו. ב-1937 השתכר 18 לא"י לחודש. לשם השוואה: הכתב לעניינים ערביים השתכר 26 לא"י, העורך הספרותי (אברהם שלונסקי) 30 לא"י והעורך הראשי (ד"ר משה גליקסון) 75 לא"י.
בתחילת 1943 החליט אלתרמן לשבור את הכלים עם "הארץ". לאחר כמה שנים ששכרו לא גדל והאינפלציה בארץ זינקה בשל ההתייקרויות בעת מלחמת העולם השנייה, הוא נפגש עם עורך "הארץ", גרשום שוקן, ותבע העלאה. שוקן דחה את תביעתו, ואלתרמן החליט לחזור ל"דבר", שם התקבל בשמחה, נקבע לו שכר הוגן תמורת חיבור הטורים האקטואליים והוא שוחרר מעבודה לילית בתרגום המברקים.
כך בא לעולם "הטור השביעי", מדור אקטואלי שבועי מחורז, שפורסם מדי יום שישי בעמ' 2, בטור השביעי משמאל (ומכאן השם) – בחתימה שזיהתה אותו למדי: נתן א. ממועד זה ואילך החלה נסיקתו של אלתרמן כמבטא המאבק והעם הנלחם לעצמאותו.
שוקן הכיר בטעותו מאוחר מדי. במכתב ששיגר בשנת 1975 למנחם דורמן, ידידו ועורך כתביו של אלתרמן, היכה על חטא עזיבתו של אלתרמן: "היה זה, כמובן, אחד המחדלים החמורים בקריירה שלי כעורך עיתון".
המעניין ב"שירי העת והעיתון", כפי שאלתרמן כינה את טוריו האקטואליים המחורזים, אינו רק ביכולתו הווירטואוזית של המשורר לתאר מצבים, אירועים ואנשים בדרך עיתונאית-שירית, לשבח או לבקר, אלא גם דרך איסוף החומר לכתיבת הטורים, שבמקרים רבים היתה "עיתונאית". זאת ניתן ללמוד אם עוקבים אחר דרך העבודה שלו: הוא תר כל העת אחר נושאים, נפגש עם אנשים שהיו במוקדי הפעילות, ולא אחת נסע בעצמו ל"שטח", למשל לחוף ים שומם שבו הורדו מעפילים.
מי שיעיין בטורי אלתרמן מהימים ההם ימצא לא אחת הדים לכותרות, לידיעות ואף לתמונות שפורסמו בעיתונות. כך, בעקבות הכותרת "'לעולם לא!' ("הארץ", 8 ביוני 1942), על דחיית הצעת הכניעה שהגיש רומל לגנרל הצרפתי פייר קניג, כתב אלתרמן את הטור "תשובת גנרל קניג" ("הארץ", 12 ביוני 1942) ובו העלה על נס את גבורת הצרפתים החופשיים. את טורו "מרשימותיו של כלב" ("דבר", 30 באוגוסט 1946), שבו הצליף באנגליה מפיו, כביכול, של כלב מומחה לגילוי מחבואי נשק, כתב אלתרמן לאחר שכמה ימים לפני כן פורסמו בעיתונות תמונות של כלבים שהובאו על-ידי האנגלים לארץ, כדי לגלות את נשק ה"הגנה".
הטור הידוע "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי", על הורדת מעפילים בחוף נהריה בליל חג המולד 1945, נכתב ככל הנראה בעקבות נוכחותו האישית של המשורר בחוף ההורדה. שיר זה נפסל לפרסום על-ידי הבריטים משום ששיבח את מִבצעי ההעפלה, ופורסם רק ב-15 בינואר 1946, ובאופן חריג לא ביום שישי, אלא ביום שלישי.
קטע מעמודו הראשון של "הארץ" מ-1940
דוגמה טובה נוספת יכול לשמש הטור "חלוקת התפקידים" ("דבר", 13 בדצמבר 1946). אלתרמן ביקר בצורה חריפה את היישוב היהודי בארץ, שלנוכח מאבק המעפילים מהספינה כנסת-ישראל בבריטים, שהשתמשו בגז מדמיע נגד נשים וילדים, עמד מן הצד ואף לא מחה. את פרטי הקרב הימי הזה הוא קיבל מיוסי הראל ("המבורגר"), מפקד האונייה מטעם הפלי"ם.
לתקופה מאוחרת יותר שייך הטור "ריצתו של העולה דוד דנינו" ("דבר", 30 בדצמבר 1955). אלתרמן הביא קטעים מכתבות בעיתונים על מיון קפדני שחייבים לעבור עולים ממרוקו, שרבים מהם נפסלו או נאלצו לעבור מבחנים משפילים כדי לקבל את אישור העלייה לארץ. הוא ציטט את שבתאי טבת ב"הארץ", שסיפר בכתבתו על דוד דנינו, שסבל מצליעה ונתבע לרוץ באולם המבחנים לעיני ילדיו.
המשורר הנרעש תקף את המעמד המשפיל ואת מנגנון ה"סלקציה" וגייס לעזרתו את היושב במרומים: "ואל עליון שָׁמַע! וכה אמר לו אל:/ רוץ, רוץ, עבדי דנינו... רוץ כי לא תמעד./ איתך אני! אם זה החוק-לישראל, יכול נוכל לו שנינו כאחד!".
עיתוני הימים ההם, שידורי הרדיו, שיחות עם אנשים ומקורות נוספים סיפקו לאלתרמן במשך שנים חומרי גלם לכתיבתו האקטואלית. הדוגמה האחרונה מביאה אותנו אל טורו הנודע ביותר, "מגש הכסף". את דבריו של ד"ר חיים וייצמן – "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" – מצא בעמודו הראשון של "הארץ" ב-15 בדצמבר 1947, והפך אותם לשיר עז מבע המלווה אותנו עד היום, מאז פורסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947.
פן נוסף ועלום של אלתרמן העיתונאי נחבא בעמודיו הראשונים של "הארץ" בשנים 1942-1940. לפי חוקי ממשלת המנדט, בכל עיתון היה תפקיד של "אחראי", איש הקשר עם השלטונות, שהיה חייב להיות בעל תואר אקדמי. אלתרמן, האגרונום שלא עבד בחקלאות, התבקש למלא את התפקיד ב"הארץ", והוא עשה זאת במשך יותר משנתיים (משלהי מרץ 1940 עד 5 ביוני 1942). ב"תיבת המערכת", משמאל ללוגו של העיתון, הופיע מדי יום הכיתוב "אחראי: נ. אלתרמן".
האם נתן אלתרמן ראה עצמו, בין שלל כישוריו ותפקידיו, כעיתונאי? התשובה חיובית, ואותה אפשר ללמוד משאלון שמילא בשנת 1949, לפי פניית אגודת העיתונאים בתל-אביב לחבריה. הם התבקשו לציין את גילם, ארץ מוצאם, שנת העלייה לארץ, מקום עבודתם והוותק שלהם בעיתונות.
אלתרמן כתב כי הוא בן 39, עלה ב-1925 מרומניה, עובד ב"דבר" והוותק שלו במקצוע הוא 15 שנה. נתון אחרון זה חושף כי את הספירה העיתונאית שלו החל אלתרמן מ-1934 – השנה שבה החל לכתוב את טוריו האקטואליים והתקבל לעבודה כ"מתרגם הטלגרמות".