ז'ק: תאשר לי שבשיח הזה אתם משתמשים בכל מיני כינויים לאנשים. נכון?
אילן: נכון.
ז'ק: כשאתה כותב כך או כותבים אליך, אתה לא עשית את זה מתוך חשש פלילי או נסיון הסתרה של זהות. זה colloquial (סלנג), השפה המדוברת ביניכם. נכון?
אילן: כן, ברור. שמות קוד נאיביים.
ז'ק: לא היתה מאחורי זה איזושהי כוונה אפלה, נכון?
אילן: נכון.
ז'ק הוא עו"ד ז'ק חן, בא-כוחו של שאול אלוביץ', שנאשם כי כשהיה בעל השליטה בבזק וב"וואלה" רתם את המערכת העיתונאית של אתר החדשות, בכל כורחה, לשירותו של נתניהו, תמורת הטיית רגולציה שהיתה שווה לו מיליארדים. אילן הוא אילן ישועה, שהיה מנכ"ל "וואלה" והמוציא לפועל של עסקת השוחד הנטענת מהצד של אלוביץ'.
בחקירה הנגדית של ישועה בידי חן, שנמשכה היום בבית-המשפט המחוזי בירושלים כחלק ממשפט המו"לים, משפט השוחד, המרמה והפרת האמונים של האלוביצ'ים, נתניהו ונוני מוזס, התעכב חן על הכינויים השונים שישועה ואלוביץ', מצחיקולים שכמותם, השתמשו בהם בשיח ביניהם.
היה את "הגדול", כמובן, או "הגדול מירושלים", הלא הוא ראש הממשלה הנאשם בשוחד נתניהו. ואם יש גדול מירושלים, יש גם "גדול מתל-אביב", לא ברור אם גדול יותר או גדול פחות, הלא הוא נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" (ונאשם מס' 4). יש את "החייכן" או "הערבי", שר התקשורת משה כחלון. ויש את "הילד", שר התקשורת שבא אחריו, גלעד ארדן. "המטורף" הוא המנכ"ל של ארדן.
ויש שמות קוד גם לעיתונאים. "הדב" הוא דב גיל-הר. "הפרימדונה" הוא יעקב אילון. "העצם" הוא אמיר תיבון. אולי בגלל שהיה תקוע להם כמו עצם בגרון, עם ההתעקשות שלו להיות עיתונאי מקצועי וחסר פניות. ואולי בגלל האופן שבו נשמע שם משפחתו באוזנם של דוברי אנגלית. צחוקים.
שאול אלוביץ' בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בשולי הדיון הראשון במשפט "תיק 4000". לצדו: עורך-דינו ז'ק חן. 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)
שחיתות זה דבר מצחיק. איך לא? זה הרי נורא מצחיק שהחוק מתיר לך לפעול בצורה מושחתת, בזמן שהחוק מציג עצמו כמשרת הציבור. כידוע, הפער בין היומרה של החוק לבין המציאות הלגאלית היא בסיס לאינספור סאטירות וקומדיות.
זה מצחיק כשיש לך כוח לעשות ולכתוב מה שאתה רוצה, בזמן שרוב הציבור רוב הזמן לא מבין מי נגד מי. כשאתה מביא לפרסום ידיעות עיתונאיות בלי קשר לאמת כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלך, בזמן שאנשים קוראים אותך וחושבים שאתה מתאר את המציאות. הפתיים! זה מהנה, ומעלה חיוך, וכשיש הרבה כוח, ממש הרבה, ורוב האנשים חיים במערה ולא מבינים שום דבר, החיוכים הופכים למין צחוק.
משם מגיעים גם שמות הקוד. זה חלק מהצחוק. הרי ישועה לא חשב שהוא עושה משהו פלילי, בטח לא אחרי שעו"ד רלי לשם הבהיר לו שלבעל השליטה מותר לקבוע קו בעיתון. עו"ד חן מתעכב עם העד ישועה על הנקודה הזו: "האם באמירה הזו התכוונת לקשר מושחת, לקשר אסור, לקשר פלילי, שיש במערכת היחסים הזו? האם כאשר אמרת 'חסר לגדול שלא יספק את הסחורה' חשבת שאתה עושה משהו פלילי, מושחת?". "לגמרי לא", עונה ישועה, שוב ושוב.
לכן לא יכול להיות ששמות הקוד שהוא השתמש בהם עם שאול אלוביץ' הם אינדיקציה למודעות להתנהלות פלילית. זה בהומור, אפילו הומור משובח, של מודעות מלאה לפער בין קנוניה חוקית לגמרי בין שני מנהלים בכירים. אמרנו קנוניה? תיאום שגרתי. והציפייה שקנוניה תהיה פלילית ומפיוזית – זה הרי הליבה של הקומי.
את עו"ד חן, שמחלץ בחקירתו ניואנסים על קומדיה, שחיתות ופליליות, פגשתי בכנס במכון הישראלי לדמוקרטיה שעסק בהרשעתו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט לפני יותר מחמש שנים. התרשמתי ביותר. הוא איש חכם מאוד, לא מתלהם, מסור ללקוחותיו וחרד לעתידה של ישראל לא פחות ממני, אף כי בדברים מסוימים אנחנו מן הסתם לא מסכימים. בכלל זה, מה מסכן את המקום הזה ומה צריך לעשות כדי לתקנו.
עורך-דינם של שאול ואיריס אלוביץ', ז'ק חן, בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 6.4.2021 (צילום: יונתן זינדל)
אני לא זוכר שנתקלתי באדם שמבין את תופעת השחיתות, בלי קשר לפליליות, כמוהו. לא בהכרח כי הוא מגן על חשודים ועבריינים, אלא כי הוא איש מאוד חכם. חן, כמו שעולה מהסיקור היומיומי של המשפט, מנהל את ההגנה ביד רמה. הוא אף עושה זאת בדרך ארץ, כדרכו – החריג היו הימים הראשונים של המשפט, שבמהלכם עו"ד בעז בן-צור, בא-כוחו של נתניהו, וחן, הפריעו ללא הרף לתובעת – וכך הוא מוציא מישועה עוד ועוד פנינים על ההבדל בין שחיתות לפליליות.
ובכל זאת, גם אם נשתכנע מקו ההגנה של חן שהשיח בין אלוביץ' לישועה אינו פלילי, וגם אם נאמין גם לישועה כשהוא אומר שכלל לא חשב שהוא עושה דבר מה פלילי (כמובן, עד הרגע שבו האלוביצ'ים השמידו ראיות והורו לו להגיד למשטרה שהטלפון שלו, אבוי, נפל לשירותים) – מדוע נדרש השימוש בשמות קוד?
ישועה לא בהכרח סותר את עצמו כשהוא מעיד ששמות הקוד אינם מלמדים על מודעותו לכך שפעל באופן פלילי. יש הסבר אפשרי אחר. ההסבר הוא פסיכולוגי, וכמו כל הסבר פסיכולוגי טוב בהקשרים ציבוריים, הוא לוקח בחשבון נורמות ציבוריות, ומה אדם סביר, ולכל הפחות רציונלי ושפוי, יודע שנורמטיבי לעשות, ומה לא נורמטיבי.
כל אדם שפוי שמנהל אופרציה תקשורתית כל-כך מושחתת כמו שניהל ישועה מרגיש אי-נעימות ומבוכה. במידה מסוימת, הפתק מעורך-הדין – "זה לא פלילי" – רק מעצים את תחושת האבסורד. תחושת הרמאות, הולכת השולל, הניתוק מהאמת, מערכים שאפילו הוא, אילן ישועה עם המצפון הגמיש, היה רוצה שיתקיימו.
מימין: הנאשמים ארנון (נוני) מוזס, בנימין (ביבי) נתניהו ושאול אלוביץ' (צילומים מקוריים: פלאש 90)
נכון, הרבה כסף עוזר מאוד להחליק בגרון חטאים חוקיים, ודאי למי שקיבל פתק כל-כך מרגיע מעורך-הדין. ובכל זאת, זה מפחיד לחיות כך, מנותק ממוסר, מנותק מצדק, מלאך חבלה בתשתית שעליה החברה יושבת. הורס קריירות, הורס יושרה, הורס ציביליות. כמובן, באופן חוקי. אמרנו חוקי.
ואם צריך, נוסיף "לכאורה". כי הפחד יודע לפחד גם מעבר ל"לכאורה" ולפתק-מעורך-דין ולחוקיות, שהרי מדובר בחבלה ענקית שאי-אפשר לפספס, גם כשמסתיר אותה שכר עתק ובונוס של 15 מיליון. וזה מפחיד שאתה כזה, ומפחיד שאתה עובד עבור בוס שהוא כזה, ומה יותר מעודד צחוק, מה יותר מזמין צחוק, מאשר פחד ומבוכה ואי-נעימות.
אז אילן ישועה כתב בצחוק לשאול אלוביץ' על "הגדול". בצחוק. לא כי הוא חשב שזה לא חוקי – זה חוקי, אפילו עו"ד לשם אמר לו שזה חוקי. בטח לא כי הוא ניסה להסתיר משהו, כמו קודים במאפיה. הרי אם זה חוקי זה בטח לא מאפיה. לא, מה פתאום. הוא כתב "הגדול", "הגדול מתל-אביב" וכל מיני כינויים מצחיקים כאלה בצחוק ככה, כדי להקליל את האווירה.
כי בכל זאת, חוקי ככל שזה יהיה להיות מושחת, וחוקיים ככל שיהיו הוא והבוס שלו שאול, הם לא טיפשים. הם לא מנותקים כליל מהוויית העולם הזה. הם יודעים משהו, ולו באופן כללי, על אמת, על טקסט כתוב, על חוזה לא כתוב ולא מפורש בין קורא לכותב. והם ידעו שהם מפירים ברגל גסה כל נורמה ציבורית, גם אם זה חוקי. וזה לא נעים. אז עושים מיליונים על גבי מיליונים (ישועה) ומיליארדים על גבי מיליארדים (אלוביץ') על חשבון הציבור, ומשום שזה לא מספיק, לא לגמרי מספיק, אז צוחקים.