ביום הרביעי לעדותו של אילן ישועה, עורכי-דינם של הנאשמים אלוביץ' ונתניהו ניסו לעשות למשפט את מה שנתניהו ניסה לעשות לתקשורת: להשתלט ולהכתיב נרטיב. זאת בניגוד לאינטרס הציבורי לברר את האמת, באמצעות חופש עיתונות (במקרה של נתניהו) או ההליך המשפטי (במקרה של משפטם הפלילי של האלוביצ'ים, נתניהו ומוזס).
כדרכו של נתניהו ובהתאם לאתוס שהוא מכונן בישראל בשנים האחרונות, הדבר נעשה על-ידי פורמליזם קיצוני וכוחני, באופן שנחזה לכאורה למימושו האדוק ביותר של אידיאל שלטון החוק. בפועל, השימוש המופרז בכל תג ותו בספר החוקים, כל פרוצדורה ובדל זכות שמעניק המשפט הפלילי לנאשם, באופן שמסכל את ההתנהלות התקינה של המשפט, מגלם הפרה של רוח החוק.
זוהי דוגמה לערעור המרקם החברתי שבלעדיו החיים בצוותא מתדרדרים ל"מצב טבע" אלים, אומלל וקצר ימים. ערעור כזה אפשרי רק בזכות הכסף הגדול שמאפשר לקנות הגנה כה אגרסיבית. פלילי או לא – אנחנו עוד לא יודעים, אבל דבר אחד ברור: ככה אי-אפשר לחיות בצורה תרבותית. כך תקשורת איננה אפשרית. לא באולם בית-המשפט, לא בכלי התקשורת ולא בחברה בישראל.
זה אחד הדברים החמורים שעשה נתניהו לישראל. הרבה לפני השמפניות והסיגרים, החמדנות, הנהנתנות ואפילו השקרים
לצד דיוק, הנדבך החשוב ביותר של אמיתיות, קרי, הרצון והיכולת להגיע לאמת, הוא כנות. וזה בדיוק מה שלא היה בדיון באולם בית-המשפט המחוזי בירושלים: ניסיון אמיתי לברר את האמת. היתה הפרעה בלתי פוסקת לעדות עם אינספור התנגדויות ממושכות, בשם זכויות הנאשם ובהתאם לדין לכאורה. היה ניסיון לשבש את העדות, לערער אותה, להטיל בה דופי.
זה גם אחד הדברים החמורים שעשה נתניהו לישראל. הרבה לפני השמפניות והסיגרים, החמדנות, הנהנתנות, אפילו השקרים; השאיפה הכנה של האדם לספק דיווח שלם, ומדויק ככל הניתן, של המציאות, מתוך הבנה שהדבר אפשרי רק אם מכבדים נורמות לא כתובות ואת רוח החוק. שאיפה שנתניהו רמס בשיטתיות בעשור האחרון.
הרס התקשורת האנושית היא תופעה שנתנו עליה את הדעת ועמדו על הסכנות הגלומות בה מאז ומעולם. מגדל בבל הוא אחד התיאורים הבלתי נשכחים של תופעה זו. תיאור מוקדם מאוד אחר מופיע אצל תוקידידס, בסצנה שבה הוא מתאר את המלחמה בקורינתוס. שיא השפל מגיע כאשר המלים מאבדות ממשמעותן, ואנשים לא מבינים זה את זה. השפה מושחתת, וההרס הוא מוחלט. את השחיתות הזאת ראה לנגד עיניו גם תומס הובס, הפילוסוף האנגלי הגדול שכתב על "מצב הטבע" ב"לווייתן" (ותרגם את "מלחמות הפלופונזים" של תוקידידס).
רה"מ בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)
כלי תקשורת לא יכול למלא את תפקידו החברתי החשוב כאשר הוא נשלט, כפי שעולה מעדותו של אילן ישועה, על-ידי פוליטיקאים תאבי כוח כמו בנימין נתניהו, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. הוא גם לא יכול למלא את תפקידו החברתי כאשר מי ששולט בו הם טייקונים שרואים בו מנוף להפעלת לחץ או השפעה למימוש האינטרסים הכלכליים האחרים שלהם.
מבחינת גורלה של התקשורת, זה בכלל לא משנה אם זו זכותו המשפטית המלאה של אלוביץ' לעשות ב"וואלה" כרצונו, אם מאחורי אלוביץ' עמדו מתווכים בשם זאב רובינשטיין או ניר חפץ, או נתניהו בכבודו ובעצמו. ברגע שבעלי השליטה לא מכירים בחובתם לשמור על הפונקציות החברתיות של התקשורת, ובראש וראשונה להגיד אמת לכוח, זה עניין של זמן עד שההשחתה תתחולל ותתמסד. כבר כעת המשפט מחדד את האמת המרה: כדי לקוות לדעת את האמת עלינו למצוא תחליף לאופי ומבנה השליטה והבעלות בתקשורת.