מה נתניהו רוצה

בראש שער "הארץ" נדפסות שתי הפניות בולטות: לטור הפרשנות הפוליטי של יוסי ורטר, שקובע כי ראש הממשלה בנימין נתניהו דואג לעצמו ולא למדינה; ולטור מאת גידי וייץ, שקובע כי נתניהו הצליח לפגוע קשות במאבק בשחיתות. אף אחת מההפניות אינה כותרת ראשית. למעשה אין ל"הארץ" כותרת ראשית הבוקר, לפחות לא מילולית.

במרכז החלק העליון של שער העיתון, לרוחב כל העמוד כמעט, נדפס תצלום. הנפח שתופס התצלום, של אמיל סלמן, חריג גם ביחס לעיתון "הארץ", שמקפיד לתת מדי בוקר מקום ראוי לתצלומים בראש שעריו. בתצלום עצמו נראה ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון מניף ידיו אל על שעה שהוא מובל על-ידי שוטרים ממאהל המחאה שמול מעון ראש הממשלה בירושלים. התמונה המתקבלת משילוב התצלום והטקסטים המובלטים לידו היא של מדינה שאיבריה מתפוררים תחת שלטון עריץ.

מי שיקרא את הטורים המלאים של ורטר ושל וייץ יקבל חיזוק לתחושה זו. ורטר כותב כי במהלך סוף השבוע יחליט נתניהו, ובעצם רעייתו שרה ובנו יאיר, האם לדרדר את ישראל לבחירות נוספות בניסיון למנוע את העמדתו לדין על מעשיו, ואילו וייץ מדגיש כי את המחיר של החלשת המשטרה והפרקליטות נשלם עוד שנים אחרי שנתניהו יפרוש מתפקידו.

בין עמוד השער של "הארץ" לטורי הפרשנות מופיע בין היתר מאמר מאת רוית הכט. "אין בר דעת – ימני, שמאלני, לאומני או טבעוני – שאכן מאמין כי מהות המשבר הפוליטי היא סוגיית התקציב", היא כותבת.

לדבריה, כל שמעסיק את ראש הממשלה הוא משפטו הפלילי. לצורך הימלטות מדין הוא רוצה לשלוט במינוי מפכ"ל המשטרה ופרקליט המדינה, כמו גם במינוי היועץ המשפטי לממשלה הבא. עמדה דומה אפשר למצוא גם בטורי הפרשנים הפוליטיים ב"ידיעות אחרונות" (סימה קדמון: נתניהו רוצה "שני שלישים כדי להזיז את כל מה שמפריע לו להעביר את חוקי החסינות שיצילו אותו ממשפט") ו"מעריב" (בן כספית: "הנאשם רוצה למנות את חוקריו ותובעיו").

מה שמובן מאליו עבור הכט ב"הארץ", ונטען גם על-ידי קדמון ב"ידיעות אחרונות" וכספית ב"מעריב", מהדהד גם בשבועון החינמי "בשבע", העיתון הנפוץ בקהל הציונות הדתית. סוגיית התקציב היא עניין טכני ולא מהותי במשבר הפוליטי, כותב יאיר שרקי. בפועל, מבהיר שרקי, נתניהו מעוניין ב"ביטול ההסכמות בין המפלגות על מינוי בכירים, ובעצם הכרעה של נתניהו או שריו בסוגיית מינוי המפכ"ל והיועמ"ש הבאים".

מ"הארץ", דרך "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ועד "בשבע", הפרשנים מסכימים על מניעי נתניהו. אולם יש גם מי שנוקט עמדה שונה: "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, שהדפיס במהלך הלילה 300 אלף גליונות חינם לחלוקה ברחבי המדינה.

"רק לא בחירות: סוף שבוע של הכרעות" היא הכותרת הראשית של העיתון. מעליה כותרת הגג מצטטת אזהרה מפי נתניהו כי בחירות ימנעו עוד הסכמים מדיניים. הכותרת הראשית מובילה אל הכפולה הפותחת בעיתון, שם נדפסת ידיעה נרחבת מאת יהודה שלזינגר שמסבירה מדוע נתניהו לא דוחף לבחירות. הידיעה חסרה רק מרכיב מרכזי אחד: הסבר מדוע הוא בכל זאת כן דוחף לבחירות.

כתב "ישראל היום" מביא דברים בשם "סביבתו של נתניהו", שם "דוחים את השיח על כך שעדיף לו ללכת לבחירות כעת ולא בדצמבר, ובכך להימנע ממערכת בחירות תוך כדי משפט". לפי שלזינגר, מקורביו של נתניהו טוענים כי המשפט רק מחזק את ראש הממשלה בקרב תומכיו. מנגד, יש לזכור שאפילו נתניהו כבר לא מדבר על הצורך בהעברת תקציב לשנה הנוכחית. אם כך, מה מונע את סיום המשבר ומוביל בכל זאת את ישראל לבחירות נוספות? קוראי "ישראל היום" שיחפשו תשובה לא ימצאו אותה בידיעה של שלזינגר, אבל יוכלו לאתר רמזים בטורי הפרשנים.

הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד כותב במוסף הפוליטי של העיתון כי גבי אשכנזי הוא שדוחף לבחירות נוספות, אחרי שנחשף לתוצאות סקרים שככל הנראה החמיאו לו. לפי טוכפלד, כדי להביא למשבר פוליטי והפלת הממשלה מפעיל אשכנזי את שר המשפטים אבי ניסנקורן ("מושך בחוטיו"). איזה סקרים ראה אשכנזי שניבאו תוצאות מזהירות למפלגתו? לפי סקר חדשות 12 מתחילת השבוע, כחול-לבן מדשדשת עם 12 מנדטים. לפי סקר חדשות 13 שפורסם שלשום, כחול-לבן מדשדשת עם 10 מנדטים, וכך גם לפי סקר "מעריב". לפי סקר "ישראל היום" שפורסם היום, כחול-לבן מדשדשת עם 8 מנדטים.

טל שניידר מזכירה לקוראי "גלובס" כי לפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול-לבן, מינוי הבכירים יתבצע באמצעות "ועדה משותפת, עם שוויון מספרי בין הצדדים". טוכפלד, מצדו, מתעלם מהעובדה שנתניהו הוא שמבקש להתנער מסעיפי ההסכם עם כחול-לבן, וכותב כי ניסנקורן, שפועל בשליחות אשכנזי, הוא האשם במשבר הפוליטי-משפטי הנוכחי כיוון שהוא הפר את "הסטטוס קוו" בכך שאִפשר את הדחת דן אלדד מתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה ונתן לאביחי מנדלבליט להחליפו.

אם לא די בכך, טוכפלד מציין כי "בכל פעם שראש הממשלה או מי מטעמו בליכוד מתח ביקורת על התנהלות כזו או אחרת של שופט או פרקליט, התייצב ניסנקורן כחומה בצורה מולו והגן על מושא המתקפה בכל הכוח".

אם כן, מצד אחד ניצב ראש ממשלה שמסרב למלא הסכם שעליו הוא חתום – ומנגד שר משפטים שמפר את הסטטוס קוו בכך שהוא מגן על אנשי מערכת המשפט. למי להאמין? לטוכפלד יש תשובה קלה: "קל ליפול לדעה המקובלת שלפיה ראש הממשלה מעוניין במעורבות במינוי המפכ"ל הבא, פרקליט המדינה הבא והיועמ"ש הבא בשל מצבו המשפטי", הוא כותב, "אבל בהינתן שמשפטו כבר יצא לפועל, כיצד יוכלו לעזור לו בעלי תפקידים אלה גם אם יצויר שיהיו אלה מקורביו ואנשי שלומו? ראש הממשלה כעת בידיהם של הרכב שופטי בית-המשפט המחוזי בירושלים ולא בידיו של המפכ"ל הבא של משטרת ישראל".

אמנם בעיתונים האחרים מציינים כי המפכ"ל הבא, פרקליט המדינה הבא והיועמ"ש הבא יצטרכו לקבל החלטות לגבי חשדות נוספים שעשויים להשפיע על נתניהו ובעלי בריתו הפוליטיים, אלא שלפי טוכפלד העניין בכלל לא אישי אלא עקרוני: מאבק בין הפוליטיקאים לפקידים על השלטון במדינה. אגב, מי שסיפק ביום חמישי הקודם (13.8) ל"ישראל היום" את הכותרת הראשית שלפיה "אם כחול-לבן תאפשר לנתניהו למנות מפכ"ל ויועמ"ש כרצונו, [הוא] יוותר על תקציב חד-שנתי", היה פרשן העונה גם הוא לשם מתי טוכפלד.

בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מחרה מחזיק אחריו יעקב ברדוגו, שכותב כי יש צורך בקיום בחירות נוספות בדחיפות כדי שרצון העם (קרי: הליכוד) יוכל לגבור סוף-סוף על רצון הפקידים. הפקידים הם, לפי ברדוגו, "ממשלת אשכנזי-ניסנקורן-מנדלבליט". יש לעדכן אפוא את ההגדרות במילון הדיפ-סטייט: "פקידים" אינם עובדי ציבור בלתי נבחרים המנהלים מדיניות משלהם, אלא כל מי שאינו נתניהו. ולמה שהפעם התוצאה תהיה שונה משלוש הפעמים הקודמות? כי אי-אפשר להקים ממשלה שהמכנה המשותף שלה הוא "רק לא ביבי".

אמנון לורד, לעומתו, מעדיף לדחות את הבחירות. "אף אחד לא הולך לבחירות רק כדי שיוכל לפטר את מנדלבליט", הוא כותב בכפולה הפותחת של העיתון, ומדמה את נתניהו ל"אקרובט המהלך על חבל דק על פי תהום ולהקות של קופים עטות עליו מכל עבר, נושכות אותו בצוואר, נתלות לו על הרגליים, או סתם מתנדנדות על החבל ומפריעות לו להתרכז".

אם רק יוכל נתניהו להמשיך להתהלך על החבל הדק בלא הפרעות (הכנסת, מערכת המשפט), ידהיר את ישראל להישגים כבירים. אם ייפול, האשמה תוטל על הקופים. "שנות השלטון הארוכות מוכיחות את עצמן", מוסיף לורד בטורו, הפותח את המוסף הפוליטי של "ישראל היום", ומזכיר לקוראיו שביכולותיו כמנהיג, נתניהו עולה על צ'רצ'יל.

האונס בתקשורת הפלקט

"התמיכה מחזקת אותי", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", בציטוט מפי צעירה שמדווח כי נאנסה באילת על-ידי מספר רב של תוקפים. בכפולה הפותחת של "מעריב", בידיעה מאת אלון חכמון ויובל בגנו, מתברר כי הציטוט שהגיע לכותרת הראשית של גליון סוף השבוע של "מעריב" מתבסס על ציטוט שפורסם אמש בחדשות 13. אבל זו לא הבעיה העיקרית בדיווח של "מעריב" על האונס באילת.

בידיעה של "מעריב" נכתב כי לטענת הקורבן היא נאנסה בידי כ-30 גברים במלון. זו ככל הנראה טעות. כפי שמבהירה הידיעה ב"הארץ" (בר פלג, לי ירון, נעה שפיגל ואלמוג בן-זכרי), במשטרה לא מוסרים פרטים לגבי כמות הגברים שנגדם התלוננה הנאנסת, וכך גם הנאנסת עצמה ובאת-כוחה. המספר 30 הגיע מעורכת-הדין של אחד משני החשודים שנעצרו.

בשער "ידיעות אחרונות" נדפס תצלום של מפגינה אוחזת שלט ועליו המספר 30. בכותרת המשנה נכתב בין היתר על "נערה אחת, ש-30 גברים אנסו אותה על-פי החשד בזה אחר זה". בידיעה עצמה, מאת מתן צורי, איתן גליקמן וענת לב-אדלר, מספר האנסים אינו מוזכר כלל.

בחשבון הטוויטר שלו יצא אמש כתב "הארץ" בן-זכרי נגד "תקשורת הפלקט שלנו, שקשה לה להכיל מורכבות ולכן מטעה רבים". הוא הדגיש כי החשוד, "אדם בעייתי מאוד, אלים, שקרן ולא אמין", הוא שנקב במספר 30. "הצעירה למיטב הבנתי לא יודעת לומר בוודאות כמה. אל תקבעו עוד את המספר 30, זה חוסר אחריות וזה מקור שלא כדאי להיתלות עליו", ביקש. בהמשך הרחיב: "הבעיה בלחזור על המספר 30, 30, 30, 30. הן אלו: 1) נותנים לחשוד, שמנסה להרחיק את עצמו מהאירוע, לקבוע את הנרטיב. 2) ביום שיתברר שזה 'רק' 5 או 10, יהיו מי שיגידו שהילדה שקרנית. לא כי היא שקרנית, אלא כי העיתונות היתה חרא".

ובכל זאת, גם לידיעה של "הארץ" נלווה תצלום של מפגינה אוחזת שלט שעליו כתוב רק: "30".

ב"ישראל היום" מקפידים לא להדגיש את המספר "30". הוא לא מופיע בשער העיתון, שם הכותרת שנבחרה להפנות את קוראי "ישראל היום" לדיווח על האונס היא, לא תאמינו, ציטוט מפי ראש הממשלה בנימין נתניהו ("פשע נגד האנושיות"). בגוף הידיעה של "ישראל היום" על האונס מופיע המספר 30 רק בהכחשה מפי בעלת המלון באילת ("כל המסדרונות מצולמים ואין מצב שאם היתה התגודדות של 30 איש במסדרון לא היינו רואים או שומעים"). גם בתצלומים מההפגנות לא נראה שלט עם המספר 30.

הפלקטיות בדיווח על האונס לא מסתכמת בדיווח החדשותי, אלא מאפיינת גם את הטיפול העיתונאי ההיקפי שניתן לאירוע. במקום להציב אותו בהקשר רחב ולהתייחס לדברים שאפשר לעשות כדי להקשות על הישנותו, העיתונים עסוקים כמעט אך ורק בתחרות מי יזדעזע יותר.

לידיעה על האונס ב"ישראל היום" נלווה טור מאת אמילי עמרוסי ("הדם על הידיים של כולנו") הכתוב במסורת "זעקתה של אם". "אין הורה בישראל, אבא או אמא, שהדם שלו המשיך לזרום אחרי ששמע את החדשה הרעה מאילת", היא כותבת. "אין הורה שלא נעמד במקום, מבט תקוע באוויר, והצטמרר, מה אם זו היתה הבת שלי. וכן, מה אם זה היה הבן שלי".

לידיעה על האונס ב"מעריב" נלווה טור מאת נשיא המדינה ראובן ריבלין וידיעה מאת אריק בנדר, שליקט תגובות מזועזעות מפי גולשים ידועים יותר (כנרת בראשי, אלדד יניב) ופחות (דניאל אזולאי, מוריה מלכה).

לידיעה על האונס ב"ידיעות אחרונות" נלווית בוקסת "היתה שם" של אילנה קוריאל, האוספת תגובות מבאי בית-המלון שבו התרחש לפי החשד האונס. בין השאר: "אונס זה הדבר הכי דוחה שאפשר לעשות" ו"רק חולי נפש אונסים". אמירות המוכיחות כי ישנו עוד מקום רב מאוד לסיקור עיתונאי רציני ואחראי של אלימות מינית, המתרחשת בכל שדרות החברה ובקרב כל סוגי הנפשות.

רק ב"הארץ" ישנן התייחסויות לעולם שמחוץ לעולם הרגש, השאובות מעולם העיתונות, ומספקות חדשות. לידיעה על האונס ב"הארץ" נלוות שתי ידיעות מאת לי ירון: "אין אף מרכז הגנה לקטינים שהותקפו מינית מדרום לבאר-שבע" היא כותרת הידיעה הראשונה. "מאות מדווחות על אונס קבוצתי כל שנה, אך מעטות מתלוננות", נכתב בכותרת השנייה.

מעשה ההונאה האמיתי

בשער "ידיעות אחרונות" חוגג העיתון את נצחונו בקרב הגרסאות מול נתניהו. ביום שלישי האחרון קראה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "מאחורי גבה של מערכת הביטחון: עסקת הענק למכירת מטוסי F-35 חמקנים ומל"טים לאמירויות". נחום ברנע דיווח, על סמך מקורות בארצות-הברית ובאמירויות, כי ממשל טראמפ הבטיח להסיר את האמברגו על מכירת נשק מתקדם, ורק בזכות הבטחה זו השתכנע שליט האמירויות לקדם את ההסכם מול ישראל.

ראש הממשלה נתניהו הכחיש נחרצות: "פייק ניוז מוחלט". ברק רביד דיווח ב"וואלה" כי בכיר אמריקאי מכחיש את קיומו של סעיף סודי על מכירת נשק לאמירויות, ולמחרת, בראש שער "ישראל היום", התנוססה הכותרת "עסקי האוויר של התקשורת". אמנון לורד טען כי ההכחשה והידיעה של רביד "סותמות את הגולל על הסקופ של 'ידיעות אחרונות'", אם כי מיד הוסיף ש"זה לא אומר שאיחוד האמירויות לא תקבל בהמשך הדרך מטוסים מתקדמים מארצות-הברית". אולם מאז חלו התפתחויות נוספות.

"נשיא ארצות-הברית מאשר את חשיפת 'ידיעות אחרונות' שנתניהו ניסה להכחיש", נכתב הבוקר בראש שער "ידיעות אחרונות". איתמר אייכנר מדווח בכפולה הפותחת כי בכיר באמירויות כבר הודה שקיימת עסקת נשק, כולל מטוסים חמקניים, ושישראל, ארצות-הברית והאמירויות "סיכמו על השבחת היכולת הצבאית של הנסיכויות כחלק מהסכם השלום".

אנוואר גרגאש, שר במשרד החוץ של איחוד האמירויות, אמר אתמול כי ההסכם עם ישראל אמור להסיר את המכשולים בפני עסקת מכירת המטוסים. הנשיא טראמפ התבטא אף הוא אתמול בנושא ואמר כי עסקה למכירת מטוסי ה-35-F לאמירויות "נבחנת". ה"ניו-יורק טיימס" דיווח בהרחבה על עסקת הנשק, שלפי העיתון מקודמת על-ידי היועץ הבכיר ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ.

חושף העסקה, ברנע, חוגג את אישור הדיווח שלו בטורו שב"מוסף לשבת". ברנע מרחיב לגבי הגילויים ב"ניו-יורק טיימס" ומשתמש גם הוא, כמו עמיתו אמנון לורד, בדימוי "נתניהו מהלך בעניין הזה [עסקת המטוסים] על חבל דק". בשונה מלורד, ברנע אינו נדרש לדימוי להקות הקופים שעטות על המנהיג מכל עבר ומפריעות לו להתרכז.

ב"הארץ" קובע הפרשן הבטחוני עמוס הראל כי "מהותית, נראה כרגע שהצדק עם ברנע, לא עם נתניהו". לדבריו, "ייתכן שהכותרת ב'ידיעות' לידיעה של ברנע הלכה מעט רחוק מדי – והממשל לא נתן אישור רשמי, בהסכמת ישראל, לעסקת ה-F-35 לאמירויות. אבל נראה שהעיסוק ברשמיות מחטיא את העיקר: לכל ברור שעבור איחוד האמירויות הנורמליזציה עם ישראל עשויה להוליד גם עסקאות נשק חדשות עם ארצות-הברית".

עם כל הכבוד למהות, ב"ישראל היום" מתעקשים על הפרטים הטכניים. תחת הכותרת "אזרחי ישראל, עבדו עליכם" כותב אריאל כהנא במוסף "ישראל השבוע" כי הביקורת הרבה על ההסכם עם האמירויות נובעת מזהות המנהיג הישראלי שחתום עליו (או יהיה חתום עליו ברגע שייחתם ההסכם בפועל) – בנימין נתניהו.

"מעשה ההונאה האמיתי על חשבון דעת הקהל", כותב כהנא, "היה הבלוף כאילו נתניהו הסיר את התנגדותו למכירת חמקני ה-F-35 לאמירויות (שקר כפול: ארצות-הברית עוד לא אישרה את מכירת החמקנים, ונתניהו בכל מקרה לא הסכים לכך). בעצם, סיפר לנו שופר השמאל של ישראל הראשונה, 'ידיעות אחרונות', ביבי שוב מכר את בטחון ישראל עבור תמורה עלובה. ועכשיו, לך תוכיח שאין לך אחות".

אם כך מדוע טוען הראל ב"הארץ" כי הצדק עם ברנע? "ראש הממשלה הכחיש מכל וכל הסכמה ישראלית לעסקת נשק בין ארצות-הברית לאמירויות, והוסיף כי אין שום סעיף כזה בהסכם בין ישראל לאמירויות. אבל לא בזה העניין", כותב הראל.

"חוקי הקונגרס, המבטיחים את שימור היתרון הצבאי האיכותי של צה"ל על פני המדינות השכנות, דורשים רק התייעצות של הנשיא האמריקאי עם אנשי הממשל בישראל, לוודא שאין סכנה כזו. מעשית, דונלד טראמפ יכול לשמוע את עמדת נתניהו ואז לפעול כראות עיניו. אין ספק שראש הממשלה מודע לחלוטין לניואנסים הללו. העובדה שהעלה את הסוגיה בכמה הזדמנויות בחודשים האחרונים נראית יותר כבנייה מחושבת של אליבי מאשר כמאמץ אמיתי ובר-סיכוי לבלימת העסקה".

לכן קובע הראל כי ההכחשה של נתניהו היתה מה שחושפי פרשת ווטרגייט, העיתונאים בוב וודוורד וקרל ברנסטין, נהגו לכנות "הכחשה ללא הכחשה".

ב"מעריב" משתמשים בשיטה אחרת כדי לדעת מה קרה. אריק בנדר מדווח על תוצאות סקר דעת קהל שלפיו 41% מהציבור מאמינים כי ישראל נתנה הסכמה לאמריקאים לבצע עסקת נשק הכולל מטוסי F-35. בן כספית, הפרשן הבכיר בעיתון, טוען כי בעניין עסקת המטוסים "השקר של נתניהו נחשף השבוע במלוא מערומיו". לדברי כספית, נתניהו "משקר כדרך חיים", כש"שורה אינסופית של שקרנים ניצבת מאחוריו ומהדהדת את השקר".

בהקשר זה כותב כספית כי בגלל נתניהו אנו "כלואים" בעולם של שקרים. "זו תרבות שקר משגשגת, שחונקת מדינה והופכת את האמת לסוג של תעתוע. בקרוב גם אנחנו נתקשה להבדיל בין אמת לשקר. גם לנו יהיה קשה לעקוב ולברור את הטירוף מהשפוי, הנכון מהבדיוני, הישר מהעקום".

"דעיכת האמת היא האיום הקיומי של זמננו", נכתב בכותרת ראיון שערך אורי פסובסקי מ"גלובס" עם מייקל ריץ', ראש תאגיד ראנד. לפני כשנתיים יצא לאור ספרו של ריץ', "דעיכת האמת". תחילה, הוא מספר, חשב שדעיכת האמת בשיח הציבורי מאיימת על המודל העסקי של תאגיד ראנד, ממכוני המחקר המובילים בארצות-הברית. בהמשך הבין שדעיכת האמת מאיימת על תפקוד יעיל של ממשלות. כיום הוא חושב שהיא מאיימת על הדמוקרטיה עצמה.

"אם אנשים לא מסוגלים להסכים על עובדות בסיסיות, זה שוחק את השיח. היכולת לנהל דיון משמעותי על נושא שלא מסכימים עליו הופכת לכמעט בלתי אפשרית. כשזה קורה בממשלות זה מוביל לחוסר תפקוד, לחוסר יכולת לגרום לדברים לקרות", טוען ריץ'.

שתיים מהסיבות שניסח ריץ' לדעיכת האמת קשורות לתקשורת ההמונים: "ההצפה במידע בעידן של ערוצי חדשות שמשדרים 24/7, וממלאים את הזמן בעיקר בדעות, ולצדם הרשתות החברתיות שמעצימות את המגמה", וכן "כשלון מערכת החינוך [...] לעמוד בקצב השינויים ולטפח אוריינות תקשורתית וחשיבה ביקורתית".

ריץ' מדגיש כי דעיכת האמת בארצות-הברית אינה מוגבלת לצד אחד של המפה הפוליטית או לקבוצה דמוגרפית מסוימת. "זה הרבה יותר מערכתי", הוא טוען. לדבריו, כדי לצאת ממלכודת התעתועים יש צורך מצד אחד ב"שינוי הסטנדרטים המקצועיים לאספקת חדשות", ומנגד ב"שיפור הדרך שבה אנשים ניגשים למידע, צורכים, קולטים ומשתמשים בו". לפי ריץ', "אנחנו צריכים ללמד אנשים טוב יותר איך להכיר בהטיות הקוגניטיביות שלהם, ואולי לפצות עליהן".

הרמוניה וקוץ בה

"יפה בדובאי. ואילו אטרקציות. שלוש שעות מכאן. אם הכל יסתדר, בתוך שנתיים-שלוש זה יהיה יעד הנסיעות המועדף על ישראלים. בול בשבילנו, ואותנו לא מפחידים עם חום. התחממנו באילת שנים, מוכנים לדבר האמיתי. בקיץ ריק שם. אנחנו נמלא. נהיה הפתרון של האיחוד לבעיית העונה המתה בקיץ. יבנו בשבילנו מזרקות של ברד באמצע בריכת השחייה, ונגיע ברכבת אווירית. וכשיבוא החורף, ועשירי העולם יבואו לנפוש ומחיר החדרים יאמיר פי עשרה, ניעלם עד לקיץ הבא. הרמוניה".

על הפִסקה שלעיל חתום אברי – המצב הקבוע של ערבים הוא כעס וזעם – גלעד, והיא מתפרסמת בטורו שב"ישראל היום" (הטור נפתח במלים "איזה כיף לראות ולשמוע פתאום על המסך ערבים מאזור אחר").

ב"דה-מרקר" מתפרסם ראיון של רותם שטרקמן וחגי עמית עם טלי זינגר, אשת עסקים שחיה בעבר בדובאי. "יצאתי לרוץ בערב הראשון אחרי שנחתתי ואחרי שתי דקות הייתי ספוגת מים. נכנסתי לשחות בים ביולי ויצאתי מיד כי המים חמים. [...] החופים מדהימים ויפים אבל בקיץ המים חמים, כך שהתרבות באוגוסט היא לא לשבת בים. הכי כיף להיות בים בין דצמבר לאפריל, ואז הכל פתוח ובחוץ נעים".

זינגר מתייחסת בראיון גם לשיטת הממשל באמירויות, ואומרת כי "דמוקרטיה היא לא האמנה החברתית שם". עם זאת, היא מדגישה, יש גם יתרונות לשלטון רודני. "כששייח' מוחמד רוצה משהו – הוא משיג. כל ההצלחה שלו נובעת מכך שהיה לו חזון שאפתני – להפוך את דובאי למרכז העולם – והוא קידם אותו בלי צורך לשכנע אף אחד. היכולת להזיז דברים כשיש מישהו שמכוון את הכל נותנת הרבה. יש יתרון בכך שהאמיר או המלך מחליט".

"אולי נתניהו קצת מקנא בקונספט הזה. קל יותר לנהל מדינה בלי דמוקרטיה", אומרים לה המראיינים, והיא מוסיפה: "הייתי שם כשהחליטו לשנות את הענישה לנהגים שעוברים באור אדום כי היתה בעיה של תאונות דרכים. למשל, התחילו להחרים מכוניות, והשינוי פשוט עבר ככה מהיום למחר".

"ראש הממשלה נראה כמי שמנסה ליצור כאן, יש מאין, משטר כמו-נשיאותי, אפילו אוטוקרטי, תוך החלשת האיזונים והבלמים על פעולתו", כותב עמוס הראל ב"הארץ". ב"מוסף הארץ" כותב עפרי אילני על השינוי שעבר נתניהו לאורך השנים, מניאו-שמרן שדיבר בשבח הדמוקרטיה לשליט כמו-מלוכני.

כמו זינגר, גם אילני מוצא יתרון בנטישת הרצון להביא את בשורת הדמוקרטיה לכל מדינות העולם, אם כי מכיוון אחר. "מי שחושש ממלחמות, צריך להיזהר דווקא מאלה שמנופפים בדגל הדמוקרטיה", הוא כותב אחרי שהוא משווה בין בוש הבן שיצא למלחמה (בעיראק) לבין טראמפ, שלא.

עוד כותרת ראשית

בתור כותרת ראשית ל"ידיעות אחרונות" מתפרסם הבוקר מאמר מאת שגריר איחוד האמירויות בוושינגטון, יוסף אל-עוטייבה. המאמר הקודם שפרסם אל-עוטייבה בעיתון, כך חשף ברק רביד עוד כשעבד בחדשות 13, הגיע לדפוס בתיווכו של המיליארדר חיים סבן. האם גם המאמר הנוכחי נולד בתיווכו של מיליארדר המקורב לעיתון? ב"ידיעות אחרונות" לא מגלים.

תעמולה

על פני עמוד שלם ב"ישראל היום", עמוד שלם ב"בשבע", וחלק קטן מעמוד של "הארץ" מתפרסמת מודעת תעמולה מטעם הליכוד.

סימנייה

דרור פויר הלך לטבול באסי, סורב בכניסה לקיבוץ ניר-דוד, מצא עצמו בבית-שאן, וחזר כדי לדווח למוסף "G" של "גלובס". הנה כמה שורות לטעימה: "תוך כדי שאנחנו עומדים, מסתכלים על הקיבוץ ומדברים על הכסף שהקיבוץ עושה, פתאום אני מבין משהו: שאת כל המהומה הזו יכול להסביר בקלות כל מי שפגש קיבוצניק בחייו, שזה כולנו. בואו נודה: יש להם איזה קטע עם כסף, זה מחרפן אותם לגמרי.

"מדובר בתוצאה של תהליכים שהיו יכולים לשגע כל אחד; מיישובים משגשגים לכישלון כלכלי, מחברה שיתופית למופרטת, וכך הלאה. הוסיפו לכך את חרדתם ממעמדם החברתי המתכרסם ותקבלו שער נעול בשרשראות של חשדנות. ניר-דוד רק לקחו את זה כמה צעדים קדימה".

עושים לביתם

בעיתון "בשבע" מתפרסמת מודעה לקראת ועידה של העיתון שתתקיים בתחילת ספטמבר. נותנת החסות הראשית היא קק"ל. אחד המושבים בכנס מוקדש כולו לקק"ל, ורשימת המשתתפים בכנס נפתחת בדניאל עטר, יו"ר קק"ל. קודם לו רק נשיא המדינה ראובן ריבלין. כחלק מתקציבי העתק שהשקיעה בקידום עצמי העניקה קק"ל גם בעבר חסות גם לכנסים של "בשבע", ועטר זכה לראיונות מלטפים בעיתון. אפשר לצפות לראיון נוסף איתו בשבוע הבא.

ב"ישראל היום" מתפרסמת כתבה רביעית במימון פורום דיור מוגן. על החתום: עמרי ליבנה, לשעבר עיתונאי בכיר ב"ישראל היום" וכיום אחראי על הפרסום הסמוי בעיתון (שעדיין כותב מדי פעם תוכן מערכתי). חתימתו של עיתונאי מוכר על מודעה הנחזית לכתבה חדשותית מטשטשת עוד יותר את הגבולות בין המערכת העיתונאית למחלקה המסחרית. זו הונאה של ציבור קוראי העיתון שהעיקרון הראשון שלו הוא "לומר את האמת, ישר ולעניין".

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתפרסמים שני מאמרים "בשיתוף הפורום להסכמה אזרחית", על פני חצי עמוד. במוסף "שבת" של העיתון – עוד מאמר במימון הפורום, על פני עמוד שלם.

ב"מעריב" שוב מתפרסם מיד לאחר המדור הכלכלי של יהודה שרוני עמוד במימון בנק הפועלים.

ב"דה-מרקר" שוב מתפרסמים שמונה עמודים עם הגילוי הלא-נאות "תוכן שיווקי".

ענייני תקשורת

פייק. ליאת לוי ורפאלה גויכמן משרטטות עבור קוראי "דה-מרקר" את מנגנוני הפרסום של הפרופילים המזויפים בפייסבוק.

מושחתים. ב"מעריב" ממשיך להתפרסם טור קבוע מאת ראש הממשלה שכבר הורשע בשוחד, מרמה והפרת אמונים, אהוד אולמרט. בשבועות האחרונים הצטרף לרשימת בעלי הטור הקבועים בעיתון גם יעקב פרי, שנאלץ לפרוש מהקריירה הפוליטית שלו אחרי שהתברר כי שיקר לגבי שירותו בצה"ל.

הבוקר יש מקום ב"מעריב" גם לטור מאת ארי הרו, ראש הסגל לשעבר של ראש הממשלה נתניהו, וכיום עד מדינה במשפט המתנהל נגדו. טור האורח של הרו מתפרסם ימים אחדים אחרי שהוגש נגדו כתב אישום באשמת מרמה והפרת אמונים. כשאלה נמנים על הכותבים בעיתון, הוא מאבד את הלגיטימיות שלו להעביר ביקורת על טוהר המידות של ראש הממשלה נתניהו, או של כל אדם אחר.

פח. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מראיינת שיר זיו את דנה רון. בין היתר מתייחסת הידוענית לדמות הפיקטיבית שנשאה את שמה בפייסבוק והסיתה נגד ראש הממשלה. משום מה, רון טוענת כי הדמות הפיקטיבית שאלה ממנה לא רק את שמה אלא גם את התצלום שלה. רון מדברת על "המתחזה שלי, שהשתמש בתמונה שלי וכתב פוסט מזויף בשמי, שבו איים לפגוע בראש הממשלה".

לדבריה, "עורכי חדשות התקשרו אלי כי גנבו לי את השם והתמונה, והם נפלו בפח". אלא שהמתחזה גנב רק את השם "דנה רון" ולא עשה שימוש בתצלום שלה. במקרה הזה עורכי "ישראל היום" נפלו בפח.

חיים כפולים. ב"מוסף כלכליסט" מביא יוגב כרמל את סיפוריהם של כמה מעובדי הספרייה הלאומית, שנסגרה לאחרונה בשל מצוקת תקציב. ירון סחיש, עובד במחלקת הארכיונים, מספר בין היתר על פריט ארכיוני מעזבונו של אורי אבנרי: "את אורי אבנרי פגשתי פעם בשבוע, במשך שלוש שנים, עד מותו. בין השאר ראיתי אצלו מגירה עם תמונות של בחורות, והוא אמר: 'את זה אשאיר לך אחרי מותי, יש שם גם רשימה של כל הבחורות שהייתי איתן. כשהגעתי למאה הפסקתי לרשום'. עברתי על הרשימה ואמרתי לו: 'מה זה הדבר הזה? מזל שכבר אין 'העולם הזה', הייתי מדליף להם את הרשימה'. הוא סיפר לי שכשהיה חבר-כנסת הוא ניהל חיים כפולים, בימי חול בירושלים חי כמו סטודנט הולל, ובסופי השבוע חוזר לאשתו בתל-אביב".

טעות. בסיום מדור התגובות של "מקור ראשון", העיתון מציין כי "בשבוע שעבר פורסמה במוסף 'דיוקן' תמונתו של אהוד ברק במקום תמונתו של עוזי דיין". העיתון מוסיף: "אנו מצטערים על הטעות".