לגיטימציה

בחברת גוגל הודיעו השבוע על 108 גופי תקשורת שיקבלו מהם מימון בסך של עד 150 אלף דולר למיזמי חדשנות, זאת כחלק ממירוק המצפון של התאגיד שסייע להרס העיתונות ברחבי העולם.

כשנודע בטורקיה כי הגוף היחיד במדינה שזכה לתמיכת גוגל הוא תאגיד הענק המקומי דמירורן התעוררה ביקורת, שכן התאגיד ידוע כתומך בממשלת ארדואן. עד כדי כך תומך, שלפני שנים אחדות הודלפה שיחת טלפון שבה נשמע הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן נוזף ביו"ר הקבוצה דאז, ארדואן דמירורן, בעקבות דיווח שהופיע באחד מכלי התקשורת שבשליטתו ודורש את פיטורי האחראים. במהלך השיחה דמירורן נשמע מייבב.

"אני לא יכול להאמין למראה עיני", צייץ השבוע בייברס אורסק, בכיר טורקי במכון פוינטר לעיתונות. "150 אלף דולר זה כלום בשביל קבוצת דמירורן, אבל הלגיטימציה שגוגל מעניקה להם לא תסולא בפז". אהמט אלפאן סבנצ'י, ממייסדי ארגון טורקי המספק הכשרה מקצועית לעיתונאים, צייץ: "אז גוגל עוזרת לעיתונות בטורקיה על-ידי מימון התאגיד הגדול ביותר במדינה שלא עושה כלום חוץ מלהרוס כאן את העיתונות".

בישראל נבחרו כמה כלי תקשורת לקבל תמיכה מגוגל. שניים מהם הם "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שני העיתונים הנפוצים בישראל, וגופי התקשורת שאחראים יותר מכל להשחתת העיתונות הישראלית בעשור האחרון.

הפרקליטות שבתוך הפרקליטות שבתוך הפרקליטות

החלטתו של ממלא מקום פרקליט המדינה דן אלדד להורות למשטרה לפתוח בחקירת פרשת "המימד החמישי" כובשת את הכותרות הראשיות בכל העיתונים, למעט "ישראל היום". החינמון הנפוץ בישראל מקדיש את הכותרת הראשית של 400 אלף עותקיו לשובם של הישראלים שחולצו מ"ספינת הקורונה". למעשה, להחלטה על פתיחת חקירה פלילית נגד החברה שבראשה עמד יו"ר כחול-לבן בני גנץ אין כמעט זכר בשער. זו החלטה עריכתית תמוהה. ב"ישראל היום" היו אמורים לחגוג את הרגע. תחת זאת הם מעלימים מהשער את המידע על החקירה ודוחקים את הדיווח לכפולה הרביעית.

מתי טוכפלד ויאיר אלטמן מדווחים בעמוד 8 של "ישראל היום" על פתיחת החקירה ומציינים כי "נראה שמינויו של דן אלדד למ"מ הפרקליט בידי שר המשפטים אמיר אוחנה (הליכוד) האיץ את התהליך". הידיעה שלהם מסתיימת בשורה "תגובת הפרקליטות לא התקבלה עד לשעת סגירת הגיליון". התגובה החריפה של הפרקליטות, או לפחות חלק מהפרקליטות, מרוחה הבוקר לרוחב השערים של שלושת העיתונים האחרים, ורק מבליטה את הפספוס המקצועי של "ישראל היום" (וזה דווקא בשבוע שבו התברר שיש שם בכל זאת כמה אנשים שיודעים לעשות עבודה עיתונאית).

"דן אלדד הוא סוס טרויאני שנכנס למערכת התביעה", מצטטת טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" "גורמי אכיפה", שבהמשך מוגדרים גם כ"מקורות במערכת האכיפה" ו"גורמים משפטיים". לפי כל אלה, "אלדד הזדרז לטפל בתיק של המימד החמישי אחרי פנייה של השר ארדן – למרות שהיה ברור שזו פנייה 'לא עניינית', הנובעת מאינטרסים של הבחירות. הם עוד האשימו כי למרות שברור שכנראה אין תשתית ראייתית, שיקולים פוליטיים דחפו את הפרקליטות להורות על חקירה, למרות שהחשדות נוגעים בכלל לדרגי ביצוע זוטרים בחברה – ולא לגנץ".

כפי שצוין כאן בשבוע שעבר, את הכתיבה של צימוקי על בכירי הפרקליטות המתנגדים להחלטת אלדד צריך לקחת בעירבון מוגבל. חלפו כבר 24 ימים מאז הוגש כתב אישום נגד המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, והוא עדיין מחזיק בתפקיד. עד שלא יעזוב את העיתון, כל כתיבה ב"ידיעות אחרונות" על הפרקליטות נגועה בחשד למניעים זרים. כך או כך, המו"ל של "מעריב" ו"הארץ" לא מואשמים בשוחד, והעיתונים שלהם מספקים סיקור דומה לזה של "ידיעות אחרונות".

"הפרקליטות שבתוך הפרקליטות", היא הכותרת הראשית ב"מעריב", ביטוי ששימש רק לאחרונה את שר המשפטים אוחנה לתיאור אותם גורמים בפרקליטות שכעת מתנגדים להחלטת ממלא מקום פרקליט המדינה לפתוח בחקירה. בן כספית מצטט "גורם אכיפה בכיר" בטור קצר הצמוד לכותרת הראשית של העיתון, והוא אומר לו כך: "זה מה שיכול להיות כאן אחרי הבחירות. פרקליטות פוליטית שפותחת בחקירות נגד מי שהשלטון מסמן. קיבלנו עכשיו המחשה בשידור חי למציאות שאליה אנחנו עלולים לקום מחר בבוקר".

בכותרת הראשית של "הארץ" מתארים "בכירים בפרקליטות" את החלטת אלדד במלים הבאות: "כמו טורקיה". בגוף הידיעה, מאת יהושע (ג'וש) בריינר, נטעאל בנדל ויהונתן ליס, מופיע הציטוט המלא: "הפכנו לטורקיה. אלדד הופך את הפרקליטות לפוליטית". בכיר אחר בפרקליטות מכנה את אלדד "עבד נרצע של שר המשפטים" ו"קונסיליירי".

ישראל עדיין לא הפכה לטורקיה. נדע שהפכה לטורקיה ביום שבו עיתונאים יזדעזעו לשמוע כי גוגל העניקה תמיכה כספית לכלי תקשורת כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". בינתיים, אנשי תקשורת בכירים דווקא כותבים ומתראיינים ל"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", ובכך נותנים להם לגיטימציה.

עמדה אתית בסיסית

העיתונאי נדב איל, עורך חדשות החוץ ברשת, הוא אורח המדור "פינג פונג" של "ידיעות אחרונות". רז שכניק מפנה אליו שורה של שאלות קצרות, ואיל משיב. מלבד עבודתו בחדשות 13, אגב, בשנים האחרונות איל הוא גם כותב קבוע ב"ידיעות אחרונות".

בתחילת שנת 2017 "תיק 2000" פרץ לעולם. בסוף אותה שנה זכה איל בפרס סוקולוב ונבחר מבין הזוכים לשאת דברים בטקס החגיגי. בדבריו הוא התעלם מחלקו של מו"ל "ידיעות אחרונות", העורך האחראי ארנון (נוני) מוזס, בשיחות המושחתות של "תיק 2000". למעשה, נאומו בטקס היה כל-כך לא ביקורתי כלפי "ידיעות אחרונות" והעומד בראשו, שבעיתון הדפיסו את הנאום במלואו.

בתחילת 2018 פרסם איל ב"ידיעות אחרונות" מאמר שבו קרא לבנימין נתניהו להתפטר, ולנשיא המדינה הציע להעניק לו "חנינה על כל הפרשיות הנחקרות כעת" – דיל שהיה מיטיב גם עם מוזס. בהמשך הודיע ששינה את דעתו, אך הוסיף באותה הזדמנות כי "שלטון החוק לא ייהרס אם רה"מ יקבל חנינה".

הבוקר, בתשובה לשאלה "מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?", אומר איל: "אני משתדל שכל הלכלוך של רשתות חברתיות ייגע בי פחות, אבל כמובן שזה בלתי אפשרי לבודד לגמרי. בדרך כלל מה שהכי גרוע בעיני זה האשמות שאני לא כן, שיש לי איזשהם שיקולים מומצאים שהם 'הסיבה האמיתית' שאני בעד או נגד משהו. זה מכעיס כי אני מאוד ישיר, ולא עושה שיקולים כאלה. ולפעמים זה יוצר לי בעיה".

אמש יצא איל בטוויטר נגד החלטת ממלא מקום פרקליט המדינה לפתוח בחקירה פלילית בפרשת "המימד החמישי", אך הבהיר כי הוא סומך את ידיו על החוקרים, והוסיף: "אם גנץ יימצא חשוד בה – חשוד ולא נאשם – שישעה את עצמו מיד. זו עמדה אתית בסיסית. זו היתה העמדה שלי לגבי אולמרט, שרון, ברק ונתניהו. עקבית. וזה ההבדל מחבורת מלחכי הפנכה והמאכערים שחיים מקרבתם לשררה".

העיתונאי איתמר פליישמן, המזוהה עם מחנה ביבי, תהה כיצד העמדה האתית העקבית של איל מסתדרת עם העובדה שהוא כותב ב"ידיעות אחרונות", עיתון שהעורך האחראי שלו מואשם בשוחד. "עבדתי ב'מעריב' ושם המו"ל אפילו ישב בכלא", השיב איל. "אני לא חושב ששכירים – אני לא שכיר ב'ידיעות' אגב, אני כותב שם כל כמה שבועות מאמר – אמורים להתפטר מעבודתם בגלל שמאשימים את הבוס שלהם במשהו".

ה"משהו" שבו מאשימים את מוזס, למקרה ששכחתם, הוא הצעת שוחד לראש הממשלה. ולא שוחד באמצעות מזוודה מלאה בכסף, אלא שוחד באמצעות גיוס כלי התקשורת שבשליטתו והטיית הסיקור שבהם לטובת הבטחת המשך שלטונו של נתניהו. עבור מי שאינו שכיר ב"ידיעות אחרונות", אלא רק כותב שם מאמר אחת לכמה שבועות, אמור להיות קל יחסית לנתק מגע מכלי תקשורת שבראשו עומד מוזס. למרות זאת, איל ממשיך לכתוב שם (וממשיך לקבל מהעיתון רוח גבית לקריירה שלו באמצעות, בין היתר, משחק "פינג פונג" עם רז שכניק).

גם וגם

בשער ה"ג'רוזלם פוסט" מופיעה הבוקר תמצית ראיון שערך גיל הופמן עם ראש הממשלה נתניהו. כשהופמן שאל אותו כיצד יוכל לכהן כראש ממשלה ובו בזמן להתמודד עם משפט פלילי השיב נתניהו: "מה שאני עושה בשעה, היריבים שלי לא יכולים לעשות בשנה, מכיוון שהם חסרי כיוון, ניסיון ויכולת. הוכחתי את זה בעשר השנים האחרונות, ישראל היא מעצמה עולמית. אנחנו מדורגים בתור המעצמה השמינית בעולם. זה לא קרה מעצמו. זה קרה למרות ציד המכשפות האבסורדי שעברתי בשלוש השנים האחרונות. במקום לעבוד 16 שעות ביממה, אעבוד 15 שעות".

השאלה הזו, בדבר האפשרות של נתניהו לכהן כראש ממשלה ובמקביל להתמודד עם שלושה כתבי אישום, היא אחד מהמסרים המרכזיים בקמפיין כחול-לבן, ובימין נאלצים להגיב. נתניהו, כאמור, מעריך שיקדיש להתמודדות עם שלושה כתבי אישום כשעה ביום. אמנון לורד מספק לקוראי "ישראל היום" טיעון כמעט זהה ("המשפט לא יכביד עליו יותר ממה שמנדלבליט הכביד עליו בארבע השנים האחרונות"). יש מי שמוצא צידוקים אחרים לבחירה בראש ממשלה נאשם.

"כאשר משווים את הכישורים והניסיון של שני המועמדים, די ברור שנתניהו מסוגל להביא את ישראל להישגים גם תוך כדי ניהול משפטו, הרבה יותר משהטירון הפוליטי בני גנץ מסוגל לכך כשהוא מרוכז רק במשימת ניהול המדינה", כותב עמנואל שילה, עורך השבועון "בשבע", בטור הפותח את הגיליון השבועי. "עדיף לנו נתניהו שמחזיק בהגה כשידו האחת קשורה, על פני בני גנץ שמחזיק בו בשתי ידיים".

חברו של נתניהו, הסופר איל מגד, מעניק ראיון לשרי מקובר-בליקוב במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "איך הוא יוכל לנהל את המדינה כשהוא מטופל בשלושה תיקים?", שואלת מקובר-בליקוב, ומגד משיב: "אף אחד לא יכחיש שיש לביבי יכולות-על בניהול. הוא צריך לנהל את עסקת המאה ואת המפגשים עם נשיאי העולם, וצריך גם לנהל את שרה בבית".

בין ה"ליכודלת" ל"ימינהמונים"

עיתונאי "הארץ" אנשיל פפר, מחבר ביוגרפיה מקיפה על נתניהו, התלווה למסע הנאומים הפומביים של ראש הממשלה ברחבי המדינה ומפרסם היום את רשמיו. פפר מנתח את הרטוריקה של ראש הממשלה, אבל גם מפליג הלאה.

"נתניהו נלחם לא כדי לנצח בבחירות ובניסיון נואש להשיג רוב לקואליציה שתעקר את כוחה של מערכת החוק והמשפט בישראל. הוא נלחם על מה שייזכר ממנו. מסע הנאומים שלו ברחבי הארץ הוא ניסיון אחרון לעצב את מורשתו לפני שהיא תוגדר על ספסלי בית-המשפט המחוזי בירושלים", הוא כותב. "הוא כמו להקה ותיקה שמתאחדת לסיבוב הופעות אחרון ומבצעת את להיטיה הגדולים מכל הזמנים, במקום את שירי האלבום האחרון. זהו נתניהו הקלאסי, נתניהו ששינה בשתי ידיו את פני המדינה".

מעניין לקרוא את הרשימה של פפר לא רק בהשוואה לזו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" הבוקר, אלא גם בהשוואה לטקסט היפה שפרסם אתמול מורן שריר ב"הארץ", אחרי ביקור באירוע של שרידי מפלגת העבודה.

בעוד פפר חושב שנתניהו מבין שסופו הפוליטי קרוב, ועל כן נאבק על מקומו בדפי ההיסטוריה, במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מעריך בזהירות הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד כי מצב הליכוד בסבב הבחירות הנוכחי דווקא טוב. לפי סקרים פנימיים של הליכוד, הוא כותב, המסר המקשר בין גנץ לרשימה המשותפת "עובד ומרתיע בוחרים פוטנציאליים רבים שהצביעו בעבר או חשבו להצביע הפעם לכחול-לבן". לפי טוכפלד, "החיזור אחרי כל המגזרים, התוכנית הכלכלית והחריש העמוק של נתניהו בשטח מביאים את ראשי הליכוד לעטות דוק של אופטימיות על פניהם. אופטימיות מאוד זהירה, אבל היא שם".

עיתונאי "מקור ראשון" ארי שביט מעט פחות זהיר בהערכתו. "בחודשים האחרונים אני במסע בארץ. לא נואם, אלא שומע. לא מטיף, אלא מקשיב. והתחושות שאני פוגש מחוץ לגוש דן אמורות להדאיג את כחול-לבן", כותב שביט. "יותר מדי פעמים אומרים לי שגנץ הוא הרצוג גבוה. יותר מדי פעמים ליכודניקים מספרים לי שהפעם הם יביאו לקלפי גם את הדודה (שלא הצביעה בספטמבר). התחושה שישראל בסבבה חזקה. התחושה שנתניהו סובל מאכיפה בררנית מחלחלת".

ב"ישראל היום" מדווח יהודה שלזינגר כי לאור אדישות המצביעים, בסבב הבחירות השלישי מתכננים בליכוד מבצע שטח נרחב להבאת מצביעים אל הקלפיות. שלזינגר נמנע מלהזכיר את אפליקציית "אלקטור" בשמה המפורש, אולי לאור דליפת הענק החוזרת של פרטי כל בעלי זכות הבחירה במדינת ישראל, אך מציין כי "בליכוד מתכננים להשתמש גם בעזרים חדשניים כמו אפליקציות, אך גם בעזרים ישנים כמו פעילים שיעברו עם מגאפונים בשכונות".

יו"ר מטה הבחירות בליכוד, שר הכלכלה אלי כהן, מספר לשלזינגר: "שכרנו 30–40 ניידות שביומיום משמשות לאירועים של הכנסת ספר תורה. הן יעברו ברחובות ועליהן רמקולים ומיתוג של הליכוד". בנוסף מבטיח כהן מבצע עם השם הלא קליט "ליכודלת", שיכלול פעילים שיעברו "ממש מדלת לדלת, ידרבנו את האנשים לצאת להצביע ויציעו עזרה למי שצריך".

ב"מעריב" מפקפקת אנה רייבה-ברסקי בהצלחת קמפיין השטח של הליכוד. "במצודת זאב לא כולם משדרים רוח לחימה", היא כותבת. "יש כאלה שמזמן נכנסו לדיכאון מהתנהלותו של הקמפיין. לדבריהם, כל הפעילות המרשימה שעליה מדווחים לתקשורת ובעיקר לנתניהו היא לא יותר מאשר חלון ראווה.

"'הכל נעשה רק כדי להראות לבוס שהם עובדים קשה', מתלוננים אותם לא מרוצים. 'מתי בפעם האחרונה ראית שלטי חוצות של הליכוד או מכוניות מאובזרות בשלטים ובדגלים של מחל? אפילו קמפיין הדגל שלנו, שלקראת בחירות אפריל נקרא 'זזים ימינה', ובספטמבר, אחרי הקמתה של רשימת ימינה, שינה את שמו ל'זזים לימין', בוטל. אותם מתנדבים שביום הבחירות הלכו מבית לבית, דפקו בדלתות ודרבנו אנשים לצאת להצביע – ב-2 במרץ זה לא יקרה'".

ב"מקור ראשון" מדווחת שירית אביטן-כהן כי בימינה, רשימת המפלגות שמימין לליכוד, מתכננים גם כן לצאת במבצע להבאת מצביעים לקלפי. המבצע של ימינה קיבל את השם הלא קליט "ימינהמונים". לפי הדיווח, במפלגה גייסו אלף "שגרירים" שאמורים לגייס עשרה עד עשרים מתנדבים נוספים כל אחד כדי להגיע ל-10,000 פעילים שייצאו למוקדים נבחרים וישכנעו את המצביעים לשלשל לקלפי את הפתק הנכון.

דה-לגיטימציה

היום מתפרסם ב"ישראל היום" המופע השישי של מדור "מצביעים כותבים". עד כה התפרסמו טורים מאת שני מצביעים של הליכוד, שני מצביעי כחול-לבן, מצביע של ימינה ומצביעה של העבודה-גשר-מרצ. טרם נמצא מקום בעיתון לטור מאת מצביע או מצביעה של הרשימה השלישית בגודלה בכנסת, שצפויה להגדיל את כוחה בכנסת הבאה, הרשימה המשותפת.

לזכותו של העיתון האחר שבבעלות שלדון אדלסון, "מקור ראשון", ייאמר כי הוא מגלה עניין רב בחברה הערבית בישראל, בוודאי ביחס ליתר כלי התקשורת (שאינם "הארץ"). הבוקר, למשל, מתפרסמים במוסף "יומן" של העיתון ממצאי סקר נרחב שנערך עבור העיתון בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הערבית בישראל. לגנותו של העיתון יצוין כי העניין בחברה הערבית לא תמיד מיתרגם ליחס ראוי. כך, לדוגמה, הכתבה הנלווית הבוקר לסקר, מאת אסף גבור, משלבת בין הממצאים המעניינים לבין שיחות שערך הכתב עם אזרחים ערבים. כמעט כולם מזוהים בכתבה בשמם הפרטי בלבד.

חורה עוד יותר היחס של "מקור ראשון" לנציגים הפוליטיים של החברה הערבית. גם לפי הסקר של "מקור ראשון" כ-82.5% מהערבים בעלי זכות הבחירה בישראל יצביעו לרשימה המשותפת, אך ב"מקור ראשון" רואים ברשימה ובחברי-הכנסת שלה שיקוץ שאין לו כל מקום בפרלמנט שאמור לייצג את כל אזרחי מדינת ישראל.

"10 ימים לבחירות: גנץ מאשר שהוא נערך להקים ממשלת מיעוט", היא הכותרת הראשית של "מקור ראשון". מתחתיה מסבירים שירית אביטן-כהן ומיכאל טוכפלד כי "הפירוש המעשי היחיד של ההצהרה הזו הוא שאם גוש השמאל בראשות גנץ יקבל יחד עם מפלגת ישראל-ביתנו יותר מנדטים מגוש הימין, הוא יבקש את אמון הכנסת בממשלתו החדשה גם אם הקואליציה שלו תכלול פחות מ-61 חברי-כנסת, מה שיכול להצליח רק בהסתמכות על הימנעותם או היעדרותם של חברי הרשימה המשותפת".

עורך "מקור ראשון", חגי סגל, מקדיש את טורו השבועי במוסף "יומן" לאזהרה מפני אפשרות שכזו ולביקורת על כחול-לבן, ש"הלבינה" את הרשימה המשותפת. "בברירה המפורסמת בין ביבי לטיבי, ליברמן וגנץ בעצם הכריעו בעד טיבי", הוא כותב.

סגל מביע צער על כך ש"אין מפלגות ערביות אחרות", אך זו טעות. גם אם מתעלמים מהעובדה שהרשימה המשותפת היא איחוד של ארבע מפלגות, היו במערכות הבחירות האחרונות (ויש אפילו בבחירות הנוכחיות) עוד רשימות שנציגיהן ערבים, אך הן אינן זוכות לאמון הציבור.

בהמשך מזהיר עורך "מקור ראשון" באופן כללי מפני חברי-הכנסת של הרשימה המשותפת ("כולם היבא יזבק"), ומתריע כי "אם גנץ וליברמן יעניקו להם תפקיד מפתח במהפך של אביב 2020, אם ימשיכו להיעזר בהם כדי להדיח את בנימין נתניהו, חוצפתם תגאה".

תגדיר "חיים מלאים"

"רוב הפלסטינים חיים באזורים שבהם הם יכולים לנהל חיים מלאים בלי שום מפגש עם חיילי צה"ל" (בן-דרור ימיני, "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 21.2.2020).

ליברלים ומאירי פנים

עיתונאי "דה-מרקר" סמי פרץ יוצא בטורו השבועי נגד הכרזת שרת המשפטים לשעבר איילת שקד כי ראוי לבטל את חוק פנסיית חובה לעובדים זרים. "שקד לא סללה את דרכה בפוליטיקה באמצעות הפגנת רגישות חברתית כלשהי, ולכן אין טעם לשפוט את עמדותיה בסולם רגישות כלשהו. ערכיה ממוקדים בהסתה נגד האנשים הכי חלשים בחברה, תוך הפגנת אטימות מוחלטת כלפיהם – והכל כדי לקושש קולות בקלפי", כותב פרץ, ומזכיר שישראל חתומה על אמנות שאוסרות "אפרטהייד תעסוקתי".

ב"ישראל היום" מראיינת נעמה לנסקי את שקד. על רקע דבריה בדבר ביטול חובת הפנסיה לעובדים זרים אומרת לנסקי לשקד כי בגלל עמדות כאלה יש מי שאומרים שהיא פשיסטית. "אז אומרים", משיבה שקד. "מה שחשוב הוא שאני צודקת, גם במקרה הזה. לא מזיז לי שאומרים עלי שאני פשיסטית. אני יודעת שזה לא נכון".

בהמשך, כשלנסקי שואלת אם היא חושבת שההתבטאויות של רפי פרץ בגנות הקהילה הלהט"בית עלולות לפגוע בימינה בקרב ציבורים חילוניים וליברליים, שקד אומרת: "אני מקווה מאוד שלא. אני אומרת לכל תומכי הימין החדש: יש לכם את נפתלי, יש לכם אותי, את מתן כהנא, את עידית סילמן, את שרה ב"ק ואת שירלי פינטו. כולנו מאוד ליברלים ומאירי פנים".

בשולי החדשות

עשייה. חבר מועצת עיריית תל-אביב אסף הראל מתראיין להילו גלזר ב"מוסף הארץ", ראיון מקיף ראשון אחרי תקופת שתיקה ארוכה שגזר על עצמו על רקע ביקורת עצומה בקרב תומכיו: הוא הבטיח להם שיהיה אופוזיציה, והצטרף לקואליציה של חולדאי. הוא הבטיח תפיסת עולם רדיקלית, והתמזג עד מהרה עם הממסד. הוא נשמע כמו חד"ש אבל התגלה כמפא"יניק.

את קו ההגנה של הראל אפשר לסכם בשתי מלים: הייתי אידיוט. את תומכיו המאוכזבים זה בוודאי לא ישכנע (בעצם הוא קורא להם אדיוטים), אבל נראה שלא את תמיכתם הוא מבקש כעת אלא את תמיכת הזרם המרכזי של מצביעי תל-אביב, שאולי יהפכו אותו יום אחד לראש העירייה. משפט מפתח: "אני נמצא היום במקום של עשייה".

פרדוקס הכל-יכול. במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מראיינת רבקי גולדפינגר את השדרנית החרדית דנה ורון. בין היתר מתייחסת ורון ל"מתמודדים עם נטייה חד-מינית". לדבריה, "למה אם נולדתי עם נטייה חד-מינית, אני צריך להיכנע לזה? על הניסיון להיאבק בזה אין דיבור, יש טאבו. אסור להגיד שאפשר להיות עם נטייה חד-מינית ולנהל חיים נורמטיביים. אני כאדם מאמין חושבת שזה אפשרי, כי הבורא לא סדיסט ואם הוא יצר את זה בעולם אז כנראה שזה אפשרי".

כסף. גיא רולניק מדווח בטורו שב"דה-מרקר" כי "לפי האומדנים שהיו בידי הממשלה השבוע, מסי ששינסקי שייצברו בקרן העושר צפויים להגיע תוך עשור, כלומר 17 שנה מתחילת ההפקה בקידוח תמר, ל-10 מיליארד שקל. זהו הסכום המצטבר. כלומר כמיליארד שקל בשנה החל ב-2020".

לפי רולניק, "10 מיליארד שקל הפרוסים על 17 שנה הם סכום אפסי". עוד הוא מדווח שלפי אומדני הממשלה העדכניים, עד 2040 יגיעו המסים בקרן העושר ל-35 מיליארד שקל, "שוב, סכום אפסי שתהיה לו תרומה שולית להכנסות המדינה".

המספרים האלו נמוכים בהרבה מאלה שנקב בהם ראש הממשלה בנימין נתניהו עד לאחרונה. אבל לא רק נתניהו. גם העיתונאי אלי ציפורי העריך בקיץ האחרון, כשעדיין כתב ב"גלובס", כי ההכנסות החזויות למדינה מהיטל ששינסקי יעמדו על כ-250 מיליארד שקל עד 2063. ציפורי כתב כי כבר בחמש השנים הקרובות יגבו כ-8 מיליארד שקל ממאגר תמר בלבד.

מיהו עיתונאי

בפתח מוסף "G" של "גלובס" מתפרסמים ממצאי בדיקה שערכה חברת Vigo מקבוצת יפעת לגבי השעיית אראל סג"ל משידור בתאגיד כאן. לפי הבדיקה, כ-80% מהגולשים מצדדים בו ומתנגדים להחלטת התאגיד להשעות אותו.

סג"ל עצמו כותב על השעייתו בטורו הקבוע שב"ישראל השבוע". "הספקטרום שהפריד בין הפובליציסט לעיתונאי מת", הוא טוען. "הפובליציסט, האוונגארד, בעל הדעה, מתנהל היום כעיתונאי לכל דבר. הוא מגיש תוכניות, יוצר תחקירים, ופורץ הרחק מעבר לריבוע המאמר שהוקצה לו במקום הדעות. לעומתו, העיתונאי האובייקטיבי כביכול נחשף במערומיו בעשורים האחרונים. בזכות האינטרנט והרשתות גילינו שהעיתונאי, רחמנא ליצלן, הוא בעל אג'נדה שהוא מקדם, בדיווחיו, בסדר היום שלו, בחשיפותיו – וגם במה שהוא מעלים, מצניע".

אם כך, האם סג"ל הפובליציסט מגדיר את עצמו כעיתונאי? במוסף אחר של "ישראל היום" מתראיין סג"ל לג'קי לוי, ששואל אותו: "אז מי אתה באמת, עיתונאי או אידיאולוג פוליטי?". סג"ל משיב: "אני עוסק בתקשורת, על מגוון אפשרויותיה".

עושים לביתם

ל"בשבע" מצורף השבוע מוסף גדול לרגל כנס ירושלים, אירוע הדגל של העיתון. כנהוג בתעשיית הכנסים, נותני החסות המרכזיים מקבלים גם כתבות שמציירות אותם בקווים נהדרים. נותנת החסות הראשית, קק"ל, מקבלת מ"בשבע" ראיון גדול עם דני עטר, יושב הראש שלה. השאלה הראשונה שמציב לו המראיין ניצן קידר היא – זו לא בדיחה – "מה עיקר עיסוקו של הארגון שאתה עומד בראשו? אני מניח שהתשובה האוטומטית אצל רוב בני האדם היא נטיעת עצים".

אחרי שעטר מסביר בנחת שאכן, קק"ל באמת עושה הרבה יותר מלטעת עצים, קידר מבקש ממנו להרחיב. בחלק אחר של המוסף מראיין אסף משניות את ביני זומר, "סגן נשיא לעניינים אזוריים בנובל-אנרג'י בישראל", עוד אחת מנותנות החסות.

עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט טס השבוע לצפות במשחק כדורגל בליגת האלופות על חשבון חברת תיירות. הוא כל-כך נהנה, שהוא מאיים לטוס גם לגומלין (על חשבון אותה חברה).

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתפרסמים עמודים במימון בנק הפועלים. ב"מעריב" מתפרסם גם עמוד במימון מפעל הפיס.

ב"דה-מרקר" מתפרסמים ארבעה עמודים פרסומיים עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי". ב"מוסף הארץ" עוד שישה.

ענייני תקשורת

המרד במשטרת הצווים. עמיחי אתאלי מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי המגיש והעורך הראשי של חדשות ערוץ 20, בועז גולן, הקריא אמש ב"לאומיאדה" תמלילים מהקלטות אשכנזי ומנדלבליט, זאת בניגוד לכאורה לצו איסור פרסום האוסר זאת.

שמאל-ימין. "גורמים בכאן מדווחים כי תאגיד השידור הציבורי, שקם במגמה להשמיע קול מאוזן ורב-תרבותי, שובר חזק שמאלה ומדיר את הימנים והדתיים", כותב אסף משניות בחינמון החרד"לי "בשבע", כתבה שרובה ככולה חזרה על כתבה שפורסמה בשבוע שעבר ב"מקור ראשון". בתאגיד מכחישים את הטענות בכתבה של משניות, וטוענים בתגובה שמדובר ב"שקרים, לשון הרע והוצאת דיבה".

"מבחינת נתונים יבשים, הרבה אנשי ימין ואנשים דתיים עובדים כיום בתאגיד, אך רובם המוחלט לא נמצא בתפקידים שמעצבים דעת קהל", כותב משניות, אם כי לא מספק את הנתונים היבשים עצמם. מרואיין אנונימי שמזוהה כ"גורם בכיר" אומר לו ש"בפועל מי שמעצב את אופי השידורים והתכנים בתאגיד הם אנשי שמאל ולא אנשי ימין, ובעיקר אנשי תל-אביב. זה נכון לכל הפלטפורמות ולכל החטיבות".

בהמשך הכתבה, מרואיינת אנונימית שמכונה "אישיות בכירה בתאגיד" מאפיינת את אנשי השמאל כפי ששמאלנים מדמיינים את הימין: "מה שגילינו זה שאנשי שמאל פשוט יודעים לעבוד טוב יותר מאנשי ימין", היא אומרת. "בעוד הימנים רק מדברים ומדברים, אנשי השמאל עושים בפועל. הם מציבים את האנשים שלהם ואת המקורבים שלהם בעמדות מפתח, וזאת התוצאה".

טור חדש. אופיר דור, כתב התקשורת לשעבר של "כלכליסט", קיבל לאחרונה טור חדש ב"גלובס". הנושא: סין. בהקדמה שנדפסת בטור הנוכחי הוא מציין כי לאחרונה חזר מארבע שנות מגורים בבייג'ינג, תקופה שבחלקה עבד ב"אתר חדשות ממשלתי סיני". טור הפתיחה של דור, מלפני חודש, הוקדש למשטר הצנזורה בתקשורת הסינית על רקע מגיפת הקורונה. גם הטור הנוכחי מוקדש למגיפה והשלכותיה. כשהיא תרד מסדר היום, יהיה מעניין לקרוא טור על חוויותיו האישיות מעבודה בכלי תקשורת של משטר דכאני.

עתידות. ב"מוסף הארץ" מפרסם אלון עידן טור מוצדק על מוסד ההורוסקופ, ש"הפך ממדור שמנבא עתיד למדור קואוצ'ינג. במקום לתאר את ההתרחשויות הצפויות, הוא מעביר הוראות מפורטות לכלל האוכלוסייה – כיצד עליהם לפעול, ממה עליהם להימנע ואל מי כדאי להם לפנות".

עידן מאבחן את האסטרולוגים כקואוצ'רים מסוג אולטרה-קונפורמיסטי: "אף פעם לא תינתן הוראה חתרנית, אנרכיסטית, פורקת עול. אף פעם לא יומלץ לקורא 'להוציא קיטור ולפרוק זעם, על אף חוסר הנוחות של הסובבים', אף פעם לא ייכתב ש'היום עדיף לסגור את הלב ולא לשתף איש, בעיקר לא את סביבתכם הקרובה, שהרי לא ניתן לסמוך עליה'".