מחאת 2020

"ביבי המלך", מודיע שלט שנדפס הבוקר בשער "ישראל היום" בתוספת לב וסמיילי. הנער שמניף אותו יושב על כתפיו של גבר במסכת קורונה וחולצה עם הסלוגן "נתניהו. לעולם לא תצעד לבד". אולי היה זה שינוי האווירה כלפי משפחת נתניהו בבית משפחת אדלסון, ואולי היו אלה החקירות הפליליות סביב בחישותיו בתקשורת, אבל התקופה שבה "ישראל היום" הרשה לעצמו לשרת את ראש הממשלה מהמקפצה חלפה לה. לכן מודפסת בשער עוד תמונה, זהה בגודלה, שבה נראים גם המפגינים נגד נתניהו. עבור מי שלא הבין הוסיפו הסבר בתוך סטמפה: "ראש בראש".

גם בשער "ידיעות אחרונות" גוזרים גזירה שווה בין המחאות, למרות שההפגנה נגד נתניהו היתה גדולה פי כמה וכמה מרעותה. "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שני העיתונים הנפוצים בישראל, רוקדים בשנים האחרונות טנגו מתוחכם שבמרכזו ניצב האינטרס המשולב של בנימין נתניהו ושל ארנון (נוני) מוזס – המו"ל, העורך האחראי ובעל השליטה ב"ידיעות אחרונות". שניהם, נתניהו ומוזס, עומדים לדין באותו משפט, שניהם רוצים לצאת זכאים. היום, זהות האינטרסים הזאת באה לידי ביטוי גם בהחלטה לא לדווח על הסקרים שמצביעים על היחלשותו של ראש הממשלה (ועל כך בהמשך).

בגליונות סוף השבוע הנוכחיים הטנגו הזה מגיע לשלב הפארודי. לפני ימים אחדים פורסם כאן מדריך הקרנף לסיכול מחאה ושימור הסדר הציבורי: טקסט סאטירי שמתאר שורה של שלבי פעולה שיש לנקוט כדי לחנוק מחאות ולפרק אותן מנשקן. עורכי השערים של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" יכולים לסמן V על שלב מס' 2: כשהמחאה מסרבת להתפוגג, יש לגמד אותה ולנסות לשלוט באופן שבו תוצג לציבור. זה בדיוק מה שעשו שם כששידרו לקוראים שמחאה מתמשכת של אלפי אנשים לפחות, במשך כמה חודשים רצופים, שקולה להפגנה חד-פעמית של כמה מאות.

במוספי סוף השבוע התקדמו הלאה, לשלב מס' 3 במדריך הקרנף: חבק ומשול ("ככל שהמחאה מתרחבת מתרבות נקודות החולשה שלה. ריבוי מפגינים מגיע יחד עם ריבוי דעות, גישות, זהויות ונקודות מוצא. את הפלורליזם הזה יש לגייס כדי לשלוח יד אל תוך המחאה ולפרק אותה מבפנים"). אחת הדרכים לעשות זאת היא לזהות בתוך תנועת המחאה גורמים רכים או אופורטוניסטיים, פעילי מחמד, ולנסות לגייס אותם בתקווה שהתנועה תתפצל ותדעך.

אי-אפשר להוכיח שזה מה שניסו לעשות השבוע ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (עורך: רביב גולן) וב"שישבת" של "ישראל היום" (עורך: ברוך רון), אבל איכשהו התוצאה דומה. במוסף של מוזס, שם רק לאחרונה צונזר ללא הסברים ראיון מקיף עם אחד הפעילים הבולטים במחאה נגד ראש הממשלה, מעניקים את השער לשש דמויות אלמוניות וממתגים אותן כ"מובילי מחאת 2020": נתנאל פונס, עירא כץ-גלאי, איתי אסודי, אור בירון, יערה בתר-פוקר ואיילת הוכהויזר.

אם השמות האלה לא אומרים לכם כלום, למרות שב"ידיעות אחרונות" גורסים שאלו הם "כמה מהפעילים הכי בולטים במחאה", זה בסדר. בירור לא מייצג ולא ממצה בקרב כמה פעילים בולטים בקבוצות המובילות את המחאה העלה שגם שם לא מכירים אותם.

אם אכן מדובר בפעילי מחאה אותנטיים, ייתכן שהם שייכים לקבוצות שמוחות על "המצב", אך לא רואות קשר מובהק לאדם בשם נתניהו. כך לפחות ממוסגרת הכתבה: נתניהו אמנם מוזכר בראיונות, אך נוכחותו מוצנעת. בכותרות הכתבה, המחאה מתוארת כזו שמכוונת נגד "הממשלה", "הפוליטיקאים" ו"המנהיגים". עורכי המוסף לא מצאו בארכיון הצילומים אף תמונה של נתניהו שתוכל ללוות את הכתבה.

לקוראי העיתון נמסר שבראיון לדנה ספקטור מבהירים הפעילים שהם "הכי רחוקים מלהיות אנרכיסטים". המסרים שמובאים מפיהם, כצפוי, רכים למדי ביחס לעמדות שמשמיעים מפגינים מהסוג שב"ידיעות אחרונות" מצנזרים.

לפעיל המחמד של "ישראל היום" יש מסר זהה. "אני לא אנרכיסט", נכתב בגדול בשער המוסף. הוא לא אנרכיסט, הוא זיו שילון, נכה מלחמה שהפך למעין פרזנטור של צה"ל (וגם לאחד מאנשי השנה של "ידיעות אחרונות"). עילת הראיון: שילון "השתתף בהפגנת העצמאים ובעלי העסקים – ונדהם לגלות שהיא הפכה לפוליטית".

יש לו כמובן ביקורת, אבל המסר שלו פייסני להחריד: "אני רוצה להביע את המחאה", אומר שילון לבת-חן אפשטיין-אליאס, "אבל גם לסמוך על המנהיגים שלנו ועל משרדי הממשלה, שייקחו את המנדט ויעשו את המקסימום למען הציבור הישראלי".

ובינתיים, ב"7 ימים", חברת-הכנסת איילת שקד מקבלת מרז שכניק ראיון קליל ומפנק, ומסבירה ש"צריך להפריד בין המחאה האותנטית של העצמאים והצעירים שמאבדים את מקום עבודתם לבין המחאה של השמאל וחלקו האנרכיסטי נגד נתניהו. זה שתי מחאות שונות שבשטח מתחברות, אבל לא באמת צריך לחבר אותן". שכניק מחניף לה עם אמירות כמו "סומנת אולי להיות ראש ממשלה".

סקר שמתפרסם בהמשך המוסף מעלה ש-50% מבני ה-20–35 בישראל, "הצעירים", מזדהים עם המחאה. "78 אחוז מהצעירים: 'הממשלה מנותקת מהעם'", נמסר בכותרת. אחריותו של נתניהו כראש הממשלה והגורם הפוליטי הדומיננטי ביותר בטיפול במשבר הקורונה שוב מוצנעת: בכותרת המשנה הוא מוזכר בנשימה אחת עם בני גנץ.

בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" וקרנף גזעי עם תעודות, מפרסם בשער החינמון מאמר שכותרתו היא "כן למחאה, לא לפילוג". ביסמוט רוצה שהמחאה תהיה ממלכתית ומכילה יותר, כטבען של מחאות אפקטיביות (לא). במאמרו, שנפרש על פני רוב כפולת העמודים הפותחת, הוא פשוט מבקש מהציבור לציית. "מדינות עם חברות 'ממושמעות' מצליחות להתמודד באופן טוב יותר" עם מגפת הקורונה, הוא מסביר.

ביסמוט מביע הבנה לנטייה הישראלית "לבוא בטענות לכל מי שאחראי לחיינו" (השם "נתניהו" אינו מוזכר), אך מבקש מהקוראים "לא לאבד את האחדות" ו"לזכור שאנחנו חווים אירוע חסר תקדים בדורנו". לקראת סוף המאמר הארוך הוא מזכיר את ט' באב המתקרב ואת האגדה על כך שבית-המקדש נחרב בשל שנאת חינם, ואז, רק אז, חותך ישר לעניין: "צריך לזכור", כותב ביסמוט, "לא היתה בישראל הפיכה, אלא בחירות דמוקרטיות, ואפילו שלוש בזמן קצר. בית-המשפט העליון פסק פה אחד כי ראש הממשלה העומד לדין רשאי לכהן, ומשפטו של נתניהו בשלושת כתבי האישום מתנהל בבית-משפט".

המסקנה: אפשר "להוריד הילוך בכל מה שקשור לאווירת ההתפרקות, השיסוי והביזוי של מוסדות המדינה וסמליה". ביסמוט מבטיח לקוראים שבעתיד יחזרו כל הדברים שהם מתגעגעים אליהם: "הקולנוע, האופרה, המסעדות, הבילויים". כן, אפילו האופרה. את רשימת הכיסופים הוא חותם בעוד דבר אחד, כזה שהוא ונתניהו מתגעגעים אליו במיוחד: "היציבות". את הדברים שהמפגינים מציינים במפורש שהם כמהים אליו – מנהיגות שאינה מסובכת בפלילים וזורעת קיטוב ושנאה בעם – ביסמוט כמובן לא מזכיר.

הכותרת הראשית של "הארץ" היא כזו שבוודאי היתה גורמת לגרשום שוקן להשתבץ: "יאללה בלגן". מתחתיה נפרש תקציר הטור השבועי של יוסי ורטר. משמאל, בגדול, נדפסים דיוקנותיהם של שמונה מפגינים שנעצרו בהפגנות נגד נתניהו, עם הפניה לכתבה שמביאה את קולותיהם. "רובם לא הפגינו בעבר, כולם מתנגדים לתדמית האנרכיסטים, וכל אחד מצא סיבה משלו למחות", נמסר בכתבתם של ניר חסון ובר פלג.

כך הם כותבים על המפגינה עלמה בק: "בק ושתיים מחברותיה עסוקות מאוד מאז פרוץ משבר הקורונה והמשבר הכלכלי. הן הקימו מערך אזרחי ספונטני שמסייע לאלפי נזקקים בסלי מזון ובארוחות חמות – לא בדיוק תדמית האנרכיסטית שהמשטרה מנסה להדביק למפגינים".

"קיווינו שהמערכות יבינו את המצב ויבואו לסייע", נכתב בציטוט של בק שפותח את הכתבה, "אבל ראינו שתוך כדי תנועה אנחנו מקבלות טלפונים מעמותות ועובדים סוציאליים שמחפשים סלי מזון וארוחות. ארבעה חודשים וחצי בתוך המשבר, אנחנו בתור אזרחיות עושות מה שהמדינה לא עושה – זו הסיבה שהובילה אותנו למחאה, מעבר לשחיתות השלטונית. עצם העובדה שכל-כך הרבה מחאות מתלכדות סביב רחוב בלפור, זה מראה שהכל קשור בהכל. אם ראש הממשלה עסוק בלבקש החזרי מס כשאני מקוששת כסף כדי להאכיל קשישים במדינה שלו, אז המחאה שלי מכוונת למקום מסוים".

פרויקטורים

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (נחום ברנע) מביאה דברי ביקורת מפי גבי ברבש, שאמור היה להתמנות לתפקיד פרויקטור הקורונה הממשלתי אך דחה את ההצעה. "פרופ' ברבש לעמיתיו: משרד הבריאות מרוסק", נכתב שם. "טוען: רק הצבא יוכל להתמודד עם המשימה".

בשני הטבלואידים האחרים, הכותרות הראשיות מביאות את דבריו של רוני גמזו, שהתמנה במקומו. ב"מעריב" מצטטים בשורה מסויגת שהשמיע במסיבת העיתונאים שכונסה לרגל המינוי: "נשתדל להימנע מסגר, אבל אנחנו זקוקים לאמון הציבור". בידיעה עצמה, במשפט האחרון, מובהר שגמזו לא שולל סגר נוסף.

ב"ישראל היום" מלבישים על דבריו גמזו פילטר מעט יותר חיובי: "מאמין שישראל יכולה לנצח את המגפה בלי סגר", הוא אומר בראיון למתי טוכפלד. בידיעה על מסיבת העיתונאים מודגש אותו מסר מרגיע: "באתי לנצח את הנגיף – בלי סגר", נכתב שם בכותרת מפיו של הרופא הבכיר.

פוליטיקה

"סקרי בחירות מעידים: הליכוד נחלש, ימינה מתחזקת", מודיעה כותרת שמתפרסמת ב"הארץ". שני סקרים שפורסמו אתמול, של חדשות 12 וחדשות 13, הצביעו על מגמה דומה: על רקע אי-שביעות הרצון מתפקודו של נתניהו סביב משבר הקורונה, מפלגת הליכוד מאבדת תמיכה ומתייצבת על נתון של 31–32 מנדטים (במקום 36). ל"מעריב" יש סקר עצמאי. תוצאותיו, שמוצגות בהבלטה בשער, מצביעות על אותה מגמה.

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", לעומת זאת, מפגינים חזית אחידה ופשוט נמנעים מלדווח על ממצאי הסקרים. ב"ידיעות אחרונות" עושים מאמץ מיוחד להדהד את עמדת נתניהו. "בניגוד להערכות, נתניהו הכחיש אמש בתוקף כי הוא חותר לבחירות", נכתב בפתח הדיווח החדשותי על המתחים הנוכחיים בקואליציה.

בטור פרשנות נלווה, סימה קדמון חוזרת על המסר: "עוד אין מה לרוץ ולחפש בתיבות הדואר את ההודעה לבוחר. זה עוד לא כאן. למרות הלחץ בבלפור ללכת לבחירות, שאגב התחיל מיד אחרי הבחירות האחרונות, נתניהו זהיר". בעלת הטור מציינת ש"הדיווחים על אפשרות של בחירות בנובמבר לא מגיעים אלינו סתם. יש מי שמלבה את זה", אך לא מפרטת.

ב"מעריב", בן כספית כבר חוגג. שוב. "נתניהו איבד סופית את היכולת להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין מציאות לדמיון", הוא קובע בכותרת המשנה של טורו השבועי, ומתפנה לסיכום קורותיו של ראש הממשלה: "נתניהו לא חתם על הסכמי שלום ולא יצא למלחמות גדולות. הוא לא שינה את שיטת המשטר, לא עשה רפורמה במערכת המשפט, לא הותיר חותם היסטורי בשום תחום למעט אחד: הוא ההוגה והמייסד הראשון של תרבות השקר הישראלית".

כספית לא מציין את שמות העיתונאים שהניחו את המסד לתרבות הישראלית העשירה הזו.

הקנוניה נגד נתניהו

אמנון לורד, איש הקונספירציות של "ישראל היום", מפתח היום את תיאוריית הקשר העדכנית שהוא מטפטף לקוראיו באחרונה: המחאה הרועשת נגד נתניהו היא פעולת הסחה מתוחכמת שנעשית בשיתוף עם מערכת אכיפת החוק ונועדה לאפשר התנקשות בראש הממשלה. לורד לא נוקב במונח המדויק "התנקשות". הוא, או העורך שלו, עדיין נזהר. אבל הוא מהדס סביב המושג הזה באופן כה קדחתני שרק קורא שנזלה לו הטחינה על השורה הרלבנטית יפספס את המסר.

זה התחיל בזהירות. בשבוע שעבר כתב לורד על "הליכה לאקט מהפכני" ש"יכול להוביל למקרה קיצון". איזה מקרה קיצון? "נראה לי שהפעם לא ילכו על רצח, אלא על מהלך מהפכני שכולל שימוש בכוח", הסביר. "את המשטרה כבר הרתיעו. מאז מעצרו של אמיר השכל, המשטרה לא עושה את הדרוש כדי להגן על מתחם בית ראש הממשלה".

השבוע מצטרף אליו, בזהירות המתבקשת, יעקב פרי, לשעבר ראש השב"כ ומה שאולי רלבנטי יותר לענייננו – שר ממפלגת יש-עתיד שסולק ממנה בבושת פנים ומחזיק בחשבון פתוח עם יאיר לפיד, יריבו הגדול של נתניהו. במאמר שמתפרסם ב"מעריב" טוען פרי ש"אין ספק שרמת האיום" על נתניהו ובני משפחתו "עלתה". "השב"כ כמובן מודע ומוכן לכל איום, אולם חייבים לזכור שלא יכולה להיות אבטחה פיזית הרמטית לחלוטין. מי שזומם לפגוע באישיות בכירה ימצא תמיד את הסדק באבטחה שיאפשר לו לפעול", הוא מוסיף. "עיסוק גלוי בסוגיה הזו חשוב, הן לתודעה הציבורית והן לצורך הרתעה".

אמנון לורד, בתושייה של מי שמוחו הקודח כבר מורגל בראיית הנולד, לא צריך עידוד מראש שב"כ בדימוס כדי לדעת שחשוב לעסוק בסוגיה. בטור שהוא מפרסם היום בחינמון המונח "רצח" שוב נזרק – ושוב, תוך שלילתו. לורד מדבר על "שפת הרצח והאלימות" ועל קבוצת אנשים ש"מנוהלת על-פי ספר הוראות הפעלה" וקושרת קשר ל"הפרה מתוכננת של הסדר הציבורי והמרדה, תוך הכרזות גלויות בנושא".

עם זאת, ההרג הוא עדיין אפשרות. "העובדה שהיא [המחאה] עוד לא התפתחה לטרור לפי הנוסח המוכר נובעת משיקולים אסטרטגיים; לא משיקולי מוסר או שלטון החוק", טוען לורד. "הם כבר הרחיבו את שולי המותר במסגרת הפוליטיקה של הרחוב ומכינים את דעת הקהל לעליית מדרגה. התקשורת מעניקה להם תמיכה מלאה. השב"כ והמשטרה כבר מזמן שכחו מול אילו אתגרים התמודדו אבותיהם הארגוניים בראשית המדינה".

בהמשך טוען לורד שהשיכחה שתקפה את אנשי השב"כ והמשטרה אינה מקרית. לטענתו, ה"אנרכיסטים" מקבלים עזרה מבפנים: רשויות אכיפת החוק מעניקות "ביודעין" (הוא מסייג: "כנראה") "רוח גבית למחוללי המהומות". הוא מציין ש"נוצר חיבור ממאיר בין קצינים בכירים בדימוס ואלימות הרחוב", ותוהה: "ממתי פעילות כזאת מקבלת תמיכה של רשויות אכיפת החוק?".

חשבון ביניים: מחוללי המהומות הם טרוריסטים בפוטנציה. המטרה שלהם היא הפיכה שלטונית. כלומר, הפלת נתניהו. רשויות אכיפת החוק, ביודעין (כנראה), מאפשרות להם לפעול כדי להשיג את המטרה הזאת. מה קיבלנו?

מי שעוקב אחרי המעגלים המקוונים שסובבים את ראש הממשלה כבר יודע מה התשובה. שם, בלי יד מרככת ושאריות של פאסון מקצועי שמשום מה מסרב להתפוגג, אומרים כבר בגלוי את מה שלורד עדיין מהסס לומר. כל מה שצריך לעשות כדי להיחשף לתיאוריית הקונספירציה במלואה הוא לעיין בחשבונות המדיה החברתית של יאיר נתניהו, צינור הביוב הוורבלי של ראש הממשלה, שמקפיד להדהד אותן.

אבי זלינגר, מפיץ קונספירציות שבהשוואה אליו אמנון לורד הוא דוד ויצטום, סיכם זאת כך לאחרונה: "ההפגנות בבלפור הן 'הסחה והטעיה' קלאסית על-ידי השב"כ והמשטרה בדרך לפגיעה מתוכננת למשעי בראש ממשלה בעצרת, ברכב, אירוע רב-משתתפים. רק 'הסחה פיזית' של עשרות אלפי אנשים מאפשרת פגיעה פיזית בראש הממשלה על-ידי יחידים כמו ב-1995. רק כך הרוצח יכול להתקרב בשקט, רק בחסות תנועת אלפי בני אדם בשטח – כל תוכניות המשטרה והשב"כ בידי".

כך עובדת האקוסיסטמה התקשורתית שבנו נתניהו ואנשיו בשנים האחרונות: השופר המרכזי, ה"מקצועי", מהדהד את המסרים שראש הממשלה מוכן לעמוד מאחוריהם, ובמקביל טומן את הזרעים למסרים הקונספירטיביים – שאמנם מועילים לו, אבל אם היו בוקעים ישירות מפיו היו מאירים אותו באור פסיכופתי. אבל אין ואקום. בשביל זה יש אידיוטים שימושיים כמו אמנון לורד, שמגישים לקוראים תצרף חצי פתור. את השטחים הריקים ממלא קמפיין התעמולה הלא רשמי ברשתות החברתיות. בהמשך, כשהמסר נעשה לנחלת הכלל, נתניהו עשוי לחזור עליו בקולו, באופן פומבי, ולהפוך אותו לעמדה הרשמית.

נקודת עיוורון (1)

בשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מציינים 15 שנה לגירוש תושביה היהודים של רצועת עזה. על הדרך, נחום ברנע מנסה לשכתב את ההיסטוריה בנוגע לאופן שבו טיפלה התקשורת באדריכל ההתנתקות, אריאל שרון.

ברנע פותח בטפיחה עצמית על השכם: "שמעון שיפר ואני ליווינו את תהליך ההתנתקות מקרוב. פגשנו את שרון לשיחות רקע, במסגרת מה שהוא כינה 'צוחקים ביום רביעי; בוכים ביום שישי'". ואז הוא מוסיף: "בניגוד למיתוסים, שרון לא היה מאותרג. אם היה לו שכפ"ץ ציבורי, הוא לא הגיע בחבילה עם ההתנתקות, אלא קודם, בגל הטרור הפלסטיני ובמבצע 'חומת מגן'".

ברנע צודק מצד אחד, אך מטעה ומסלף מצד שני. השכפ"ץ הציבורי של שרון (שברנע מטיל ספק בעצם קיומו) אכן לא נולד עם תוכנית ההתנתקות. לעומת זאת, הטענה ששרון לא היה מאותרג מעוררת גיחוך – גם כשלעצמה, אבל במיוחד כשהיא בוקעת ממקלדתו של עיתונאי ותיק ב"ידיעות אחרונות".

ברנע ודאי יודע שמדובר בהבלים. שרון היה מקור פורה שלו, חבר קרוב של שותפו שמעון שיפר, ובעיקר – אחד ממקורביו האולטימטיביים של הבוס שלו, נוני מוזס. "ידיעות אחרונות" היה אחת הזירות המרכזיות לתהליך האתרוּג: כשכמה מהקולגות של ברנע חפרו באומץ ובנחישות בפרשות הפליליות של שרון, ונאבקו כדי לחשוף עוד טפח ועוד טפח מהתנהלותו המושחתת (שלימים שלחה את בנו לכלא), בכירי העיתון הערימו עליהם קשיים, עיכבו, ריככו וקברו את הגילויים בעמודים אחוריים. במקרה של "ידיעות אחרונות", הסיבה לכך אכן לא היתה ההתנתקות. הסיבה היתה מערכת היחסים בין מוזס לשרון, שנחום ברנע היה רק אחד מקצותיה הגלויים.

נקודת עיוורון (2)

אופיר דור, מחבר הטור הסיני של "גלובס", כותב השבוע על תוכנית התחקירים הסינית "315". התוכנית, הוא מציין, משודרת פעם בשנה ב-15 במרץ (ומכאן שמה) והספיקה להפוך ל"סיוט של המותגים הבינלאומיים" – פולקסווגן, אפל, ברגר קינג, נייקי, מקדונלדס ועוד. דור מציין שהתוכנית משודרת ברשת הטלוויזיה הממשלתית CCTV, ומטבע הדברים כפופה לצנזורה מחמירה, כולל תחומים שלמים שבהם אסור לה לעסוק.

"בשנים קודמות פורסמו תחקירים גם נגד חברות טכנולוגיה סיניות מובילות כמו עליבאבא, טנסנט ובאידו. אולם בשנים האחרונות התמקדה התוכנית לא פעם במותגים בינלאומיים, מה שגרר האשמות כי היא מונעת ממניעים לאומניים אנטי-זרים", הוא מוסיף. איכשהו, דור אפילו לא נדרש לאפשרות המתבקשת שלפיה מדובר פשוט בדרך מתוחכמת של הממשל הדכאני בסין לשדר תעמולה אנטי-מערבית ולהגביר את הצריכה של מוצרים מתוצרת מקומית.

נקודת עיוורון (3)

איתן אורקיבי, במאמר ביקורת על השמאל שמתפרסם ב"ישראל השבוע", עורך השוואה בין נתניהו לנשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי. "הדמיון לישראל כובש", הוא כותב. "כמו סרקוזי, גם נתניהו הוא במידה רבה שנוא נפשן של אליטות – אקדמיות, משפטיות ותקשורתיות; כמוהו, גם הוא מצליח לגרות סנטימנטים עזים, כמעט בלתי נשלטים, של תיעוב מופגן. כמו סרקוזי, גם נתניהו מוצג כאיום על הדמוקרטיה, 'הקיסר מקיסריה', פופוליסט חסר מעצורים המושך לכיוון של שלטון סמכותני-טוטליטרי; וכמו ה'רק לא סרקוזי', גם ה'רק לא ביבי' מוצג כזהות פוליטית קוהרנטית ובעלת תוקף אידיאולוגי מוצק".

אורקיבי מתעכב על הז'רגון של מותחי הביקורת, על הסוציולוגיה של צרפת וישראל ועל עוד שלל אלמנטים מעניינים, אבל איכשהו מצליח לפספס נקודת דמיון אחת זועקת: כמו נתניהו, גם סרקוזי ניצל לרעה את כוחו הפוליטי, הסתבך בפרשת שוחד וכעת עומד בפני משפט בגין עבירות שחיתות חמורות. במאמר של אורקיבי, הפרט הזה לא מוזכר ולו ברמז.

שחיתות ועיתונות

ביום ראשון השבוע התקיים הדיון השני במשפטם של ראש הממשלה והמו"לים שנכרכו עמו בפרשיות השוחד "תיק 2000" ו"תיק 4000". מבין כל היומונים, רק ב"גלובס" מקדישים למאורע הרחבה בגליון סוף השבוע: כתבה (שמסיבה לא ברורה מוגדרת כ"דעה") מאת כתב משפט אבישי גרינצייג הנושאת את הכותרת "האם הופעל לחץ פסול על אלוביץ' להחליף עו"ד, והאם הפרקליטות טייחה?".

במשרד המשפטים גורסים שהתשובה לשאלה הזאת שלילית. סנגוריו של שאול אלוביץ', לעומת זאת, טוענים שהתשובה חיובית. גרינצייג מסכים איתם. ואולם, מי שיקרא את שלל הפרטים שהוא מגיש בכתבה, שמבוססת לדבריו על "כלל חומרי החקירה הרלבנטיים", עשוי להגיע למסקנה אחרת.

"בספטמבר 2019, פרשן חדשות 12 עמית סגל פרסם תמליל המוכיח לכאורה כי המשטרה ורשות ניירות ערך שלחו את אור אלוביץ' כדי ללחוץ על אביו שיחליף את עורך-דינו ז'ק חן, על מנת שיחתום על הסכם עד מדינה ויפליל את ראש הממשלה ב'תיק 4000'", מזכיר גרינצייג. "שאול אלוביץ' לא נפל במלכודת והשיב: 'אני יכול להיוועץ בעוד 100 עורכי-דין וזה לא ישתנה. הם ניסו לעשות אותי עד מדינה. הם הרגו אותי. אני צריך לשקר כדי להיות עד מדינה כי אין לי על מה להעיד".

כפי שאפשר להבין מהכותרת, הכתבה של גרינצייג עוסקת בשתי סוגיות: האפשרות שהחוקרים השתמשו באמצעים פסולים כדי ללחוץ על שאול אלוביץ' להעיד נגד נתניהו, והאפשרות שהם טייחו זאת. בשתי הסוגיות, מבחן התוצאה זהה: אלוביץ' לא נעשה עד מדינה; החומרים נמסרו לאלוביצ'ים, ולאחר מכן גם לתקשורת, וכעת כולם יודעים עליהם.

מה שנשאר הוא הנראטיב שמרחף ממעל: החקירה לא היתה הוגנת, החוקרים חיפשו את הראש של נתניהו. גרינצייג נדרש לכך אחרי שהוא מתאר קטע מחקירתו של אור אלוביץ': "תציל את עצמך", אומרת לו החוקרת סיון סבן, "אם אבא שלי היה יודע שאני יושבת במעצר בגללו הוא היה עושה כל מה שהוא יכול כדי להוציא אותי משם". גרינצייג השתכנע שזה תיאור של "לחץ נפשי". בהמשך הוא מציין שסבן היתה מנהלת הלשכה של גדעון סער, יריבו של נתניהו. "בסמול טוק של פתיחת החקירה שואל אותה [אור] אלוביץ' אם סער יכול להיות ראש ממשלה, והיא משיבה: 'בגדול, בענק'".

בשורה התחתונה, קשה להגיע לאותה מסקנה שאליה הגיע גרינצייג. הטיוח אינו טיוח, הלחץ אינו לחץ, ומה שנשאר אחרי ששוקעים כל פרטי הפרטים (מתיארוך זכרון הדברים של החוקרת ועד נהלי התמלול של המשטרה) הוא תחושה של עיסוק מעמיק בסוגיה מעניינת אך שולית לגמרי בפרשת השחיתות הפוליטית שבמדינה נורמלית – כל עוד הנאשם מספר אחת עדיין ראש ממשלה – אמורה היתה להישאר בכותרות הראשיות ממועד חשיפתה ועד מתן פסק הדין. ובכל זאת, שאר העיתונים לא עושים אפילו את זה.

במהדורת סוף השבוע של "דה-מרקר" מפנים מבט לפרשה שקצה הקרחון שלה אמנם נחשף בחקירות ראש הממשלה, אך כפי הנראה לא תגיע בקרוב לבירור משפטי. רותם שטרקמן ונתי טוקר מראיינים את ניר בכר, עורך מהדורת השבת של חדשות 13 שפוטר והאשים את מנכ"ל חברת החדשות, ישראל טויטו, בהתקרנפות ופוליטיזציה.

"טויטו טוען שהוא חסיד של עיתונות חופשית", אומרים המראיינים, ובכר משיב בהצלפה: "קשה להיות חסיד של עיתונות חופשית אחרי שאתה עושה טור דה פורס בעולם העסקי והפוליטי – יועץ של ישראל כץ, יועץ של גדעון סער, יועץ בחברת הנדל"ן של אלדד פרי. מישהו עם אתוס כזה לא יכול לנהל חברת חדשות. אין דרך חזרה מזה".

התיאורים שמספק בכר בהמשך הראיון מזכירים תיאורים של עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" לדורותיו, שמספרים על שינויי כיוון עדינים אך החלטיים שנעשים בדרך כלל ברמזים וללא הצהרות מפורשות. "הבעיה היא שהדברים לא נאמרים. אף פעם לא מתקיים דיון עקרוני על תוכן ומהות ולאן החברה הזאת הולכת. זה לא שהוא אמר: 'אנחנו משנים את האג'נדה ורוצים עיתונות יותר פופוליסטית, עממית ובידורית'. זה לא נאמר בשום מקום. מה הקו העריכתי שלו? למה הוא לא אומר את זה בגלוי? מה הוא מנסה להסתיר וממי? מהעורכים והכתבים שלו?", אומר בכר.

בהמשך מתאר בכר כיצד התבקש אישית לסובב את הספינה: "הוא התחיל להציף אותי בהצעות לקדם נושאים מכיוון אחד של המפה הפוליטית, ומאזור מאוד מסוים של בלפור", הוא אומר על טויטו. "כתבה על הביביסטיות, מעריצות של נתניהו, או על אלירז שדה. לא כתבות ימניות בהכרח, אלא בלפוריסטיות, דברים שעשויים לשרת את האינטרסים של נתניהו, גם למשל מול גדעון סער ערב הפריימריז בליכוד. ציוצים של יאיר נתניהו נגדו. [...] חלק מההצעות שלו היו ראויות, הבעיה שהן היו רק מסוג וצבע מסוים, שעל הדרך משרת את האינטרסים של בלפור. כשאתה מופצץ ברעיונות כאלה, אתה חושד שיש פה אינטרס".

גיא רולניק, באותו עיתון, כותב על אליעזר פישמן בעקבות אישור הסדר החוב שלו השבוע. "מהרגע שבו נהפך פישמן לבוס של 'גלובס' ולשותף ב'ידיעות אחרונות', אף אחד לא רצה להתעסק איתו. הבנקאים הבינו מהר מאוד שהלוואות במיליארדים לפישמן יבטיחו שחלק גדול מהעיתונות תשרת אותם", הוא טוען.

רולניק שוחח השבוע עם אחד מחברי ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת האשראי שניתן לטייקונים דוגמת פישמן, שבראשה עמד איתן כבל. הוא לא מוסר את שמו של החבר שדיבר איתו, אך מביא את דבריו: "כאשר נחשפנו למחדלי בנק ישראל בפיקוח על הבנקים בכל הקשור לאשראי לטייקונים, הבנו שחייבים לתת לבנק ישראל יותר כוח מול מערכת הבנקאות. אבל בנק ישראל לא רצה לקבל את הצעותינו להגדיל את כוחו.

"והנה, תראה מה קרה בחודש האחרון: ביוני התברר שנוני מוזס הפסיד מיליארד שקל בהימורי מט"ח, הוא מסובך מול בנק הפועלים, שהוא גם בעל המניות הגדול בעיתון, ויש גם דו"ח ביקורת פנימי של הבנק על האשראי שלו. ואילו ביולי מתפרסמת לפתע כתבת תחקיר שלילית על נגיד בנק ישראל ב'ידיעות אחרונות'.

"כאשר אני רואה את 'ידיעות', שגורלו תלוי בבנק הפועלים, תוקף את בנק ישראל בעת הזאת, ברור לי לחלוטין שיחסי הכוח בין בנק הפועלים, ששולט בפועל בעתיד הפיננסי של 'ידיעות אחרונות', לבין בנק ישראל לא השתנו: הנגיד אמיר ירון והפיקוח על הבנקים חלשים – והבנק חזק. זה בדיוק מה שכתבנו בדו"ח המסכם של הוועדה הפרלמנטרית".

כזבי גובה

"מטוס קרב ישראלי התקרב למטוס איראני", מדווחים ב"ידיעות אחרונות" על בסיס דיווחים שפורסמו אתמול בכלי תקשורת באיראן. "בדיווח נטען: 'מטוס הנוסעים האיראני ביצע בעקבות האיום נחיתת חירום בביירות", מוסיפים שם. ואולם, כבר אתמול בלילה – לפני סגירת הגיליון – דיווחה העיתונות הבינלאומית שבתקרית לא מעורב מטוס קרב ישראלי, אלא שני מטוסים אמריקאיים. ב"ידיעות אחרונות" לא התעדכנו, או שסתם לא רצו להרוס את הסיפור.

דיסטופיה

במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" כותב אריק גלסנר על המהדורה החדשה של "אנחנו", יצירת המופת הדיסטופית של יבגני זמיאטין מ-1924. גלסנר עורך השוואה בינה ובין שתי דיסטופיות מוכרות יותר, "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי ו"1984" של ג'ורג' אורוול: "מה שמבחין את הדיסטופיות של זמיאטין והאקסלי מזו של אורוול נוגע בסוגיית המוטיבציה של שליטי העולם העתידני", הוא כותב. "אם ב'1984' אדוני הדיסטופיה מוּנעים מסאדיזם ומתאוות כוח – אצל האקסלי וזמיאטין מטרתם היא אוהבת אדם ביסודה. הם באמת מאמינים שהחירות, האינדיבידואליזם, האהבה והמשפחה גורמים סבל.

"הדיסטופיה של זמיאטין מתרחשת אלף שנה הלאה בעתיד. האנשים ב'מדינת האחדות' חסרי שמות ומיוצגים במספרים ובאותיות. גיבור הספר, D-503, הוא מהנדס שנמצא בחוד החנית של בניית 'האינטגרל' – ספינת חלל שמיועדת להפיץ את בשורת 'מדינת האחדות' ברחבי החלל החיצון. [...] אהבה אסורה במדינה, וחיי המין מתנהלים בחופשיות יחסית.

"אלא ש-D-503 מתאהב ב-I-300. הוא נבוך מהרגש המוזר הזה ונבוך שבעתיים כשמתגלה שאהובתו היא מנהיגת מחתרת המבקשת להשיב את האנושיות לאנושות. כלומר, את החירות, גם אם היא באה על חשבון האושר. את האינדיבידואליות, גם אם פירושה מאבקים בין יחידים (למשל, בגלל קנאה מינית). ואת הדמיון, גם אם משמעותו חוסר מנוח תמידי".

"הקואליציה זקוקה לטיפול", קובעת הכותרת הראשית של "בשבע", החינמון החרד"לי – משחק מלים שמבוסס על הקרע בין סיעות הממשלה והגורם הנקודתי שבגללו התגלע: ההצבעה על הצעת החוק לאיסור טיפולי המרה ללהט"בים. עורך השבועון, עמנואל שילה, שם את עצמו בצד של הדיקטטורים מהדיסטופיות של האקסלי וזמיאטין. הוא טוען, ולא בפעם הראשונה, שהדיכוי – במקרה זה של היצר המיני של נערים ונערות דתיים – הוא בעצם מהלך מתבקש של תפיסת עולם ליברלית.

"גנץ מדבר בשבח חופש הבחירה, אבל החוק שהוא וחבריו העבירו תוך חבירה לאופוזיציה רק מתחזה לחוק ליברלי הדוגל בבחירה חופשית. למעשה מדובר בחוק שנועד לכפות על כל אזרחי ישראל את עמדתה של קהילת הגאווה, ולמנוע מאנשים רבים לחיות את אורחות חייהם כפי שהם בוחרים, מאמינים ומרגישים", טוען שילה. "בשם הקידמה, החופש והבחירה, האינקוויזיציה הליברלית והלהט"בית מבקשת לכפות את עמדותיה על החולקים עליה. בעבר הרחוק אורח החיים הלהט"בי היה מחוץ לחוק. עם הכוח הרב שהצליחו לצבור במשך עשרות שנים של מאבק ותעמולה, הלהט"בים ותומכיהם מבקשים כעת להוציא אל מחוץ לחוק את דעתם של מי שחלוקים עליהם".

שילה טוען שטיפולי המרה מהסוג שהחוק נועד למנוע "אינם מתקיימים במדינת ישראל, וככל הידוע מעולם לא התקיימו", ובאותה נשימה גורס שהחוק "מבקש לשלול את זכותם של הורים, מחנכים ואנשי טיפול לסייע לאנשים ונשים שמרגישים משיכה לבני מינם, ומתוך רצונם החופשי מבקשים לפתח בנפשם משיכה טבעית, נורמלית ופורייה אל בני המין השני".

בניגוד למה שכותב שילה, כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות העלו שטיפולי המרה הם תופעה נפוצה, שסביבה אפילו קיימת סוג של תעשייה. בעדות אישית שפורסמה ב"הארץ" לפני שנה הוסבר מה כולל טיפול מהסוג הנפוץ: "המטפל המליץ לנ' לצפות בפורנוגרפיה והסביר שהדבר מותר הלכתית. [...] לאחר מכן הגיעה המלצה לענוד גומייה על היד ולמשוך בה בכל פעם שהוא חש משיכה לגבר. נ' יצא מהפגישה נסער. הוא חזר לישיבה, ארז תיק ונסע באוטובוס לדירת אחותו הנשואה, מתוך כוונה שלא לשוב.

"בלחץ ההורים, הוא חזר כעבור כמה ימים לישיבה ולטיפול. 'המטפל שאל אותי אם עשיתי את עניין הגומייה. אמרתי שלא, והוא הסביר שכל העניין הוא לעורר כאב, כדי שהמוח יבין שהמשיכה המינית היא רעה. בשבוע שאחרי זה כבר הייתי עם גומייה על היד. בהתחלה זה הצליח, אבל לאט-לאט התרגלתי לכאב והאפקט פחת'. כך הגיע נ' לפגיעות עצמיות קשות יותר: כוויות במים חמים, חתכים בסכין. 'התמכרתי לכאב, ראיתי בזה גאולה, אם אפשר לקרוא לזה כך. סוג של פתרון'. זה הגיע לבסוף לפגיעה עצמית מסוכנת: נ' שתה אקונומיקה מעורבת במים והובהל לבית-החולים. בישיבה התכחשו לנושא".

לטענת עמנואל שילה, ההתנגדות לעצם קיומם של הטיפולים (שכאמור, אינם קיימים במדינת ישראל, ומעולם לא התקיימו) נעוצה ביעילות שלהם. "לא קשה לראות שמאחורי הדיבורים על הנזקים שגורמים טיפולים לפיתוח נטייה מינית טבעית ובריאה עומד משהו עמוק יותר. יותר ממה שהלהט"בים חוששים שהטיפולים ייכשלו ויגרמו נזק, הם חוששים שהטיפולים יצליחו", הוא כותב.

"שנים הם עמלים לשכנע את עצמם ואת הציבור בכך שהם גאים בנטייתם החד-מינית. אבל בסתר לבם הם יודעים שאם תימצא דרך מוכחת ובטוחה לפתח משיכה טבעית פורייה ונורמלית, רק מיעוט קטן ימשיך לבחור באורח החיים הלהט"בי. כל האוויר יֵצא מבלון הגאווה החד-מיני. הם לא שוללים דרכי פעולה מזיקות לשינוי המשיכה החד-מינית. הם שוללים את עצם התפיסה שרואה במשיכה כזו בעיה".

במקביל לגיוס הלוגיקה הכמו-ליברלית, ב"בשבע" מדפיסים גם מאמר שיוצא להגנת טיפולי ההמרה מהזווית הדתית. מיכאל פואה, שמוצג כאחד מ"ראשי תנועת 'בוחרים במשפחה'", מגיש תרחיש שלפיו אמא שלא תאפשר לבנה ללכת לגן כשהוא לבוש בשמלה תקבל ביקור מהמשטרה וקנס של 120 אלף שקל.

כמו שילה, גם הוא טוען שהצעת החוק מבקשת "לשלול מכולנו את הזכות והיכולת לחנך את ילדינו". כך או כך, שניהם טועים ומטעים. פואה מצטט מתוך הצעת החוק, אך בדיקה מורכבת באמצעות מכשיר מסוג "גוגל" מעלה שזוהי לא הצעת החוק שעברה השבוע בקריאה טרומית – אלא גרסה גורפת יותר שהוגשה במאי וטרם הועלתה להצבעה.

ומה באשר לשלילת הזכות לחנך ילדים בדרך היחידה שאלוהים מתיר? גם זוהי הגזמה. הצעת החוק שקודמה השבוע, שהיא בעצם שתי הצעות נפרדות של הח"כים מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, בכלל לא עוסקת בחינוך. למעשה, היא אפילו לא לגמרי אוסרת על טיפולי המרה. היא רק אוסרת על פסיכולוגים לעסוק בטיפולים שכוללים "מאמץ מכוון לשנות נטייה מינית". הורים, רבנים, מחנכים ואפילו עורכים של עיתונים עדיין יורשו לשלוח את מיטב הנוער ההומו-לסבי לצפות בפורנוגרפיה מהסוג שדוחה אותם, לגרום לעצמם כאב כל אימת שהם חשים התעוררות מינית לא רצויה, להדחיק את זהותם ולשנוא את עצמם כשזה לא עובד.

ענייני תקשורת

בוחשים. "פוליטיקה היתה אחת השאיפות שלי. בכל מערכת בחירות קיבלתי הצעות למושב בטוח בכנסת, אבל תמיד נשארתי בתקשורת, עם תחושת פספוס מסוימת", אומר מנחם הורוביץ לשיר זיו במדור הראיונות השבועי שלה ב"ישראל היום". "זו באמת הזדמנות לחשוף את העובדה שכמעט הייתי האזרח מספר אחת של ישראל. ג'ודי ניר-מוזס רצתה לשכנע את בעלה סילבן שלום להריץ אותי כמועמד לנשיאות". הורוביץ לא מפרט כיצד ירדה ההצעה מן הפרק.

סליחה. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מפרסמים היום הודעת תיקון והתנצלות בעקבות כתבה של אורלי אזולאי מהחודש שעבר, שעסקה בפרשת ג'פרי אפשטיין והדגישה את חלקו של עורך-דינו אלן דרשוביץ. בעיתון מודיעים כעת שהכתבה כללה "מידע שחלקו שגוי" ו"טענות כוזבות" כלפי דרשוביץ, וכי הללו פורסמו בלי לבדוק את הפרטים ובלי לפנות אליו לתגובה.

"עיתון 'ידיעות אחרונות מצא לנכון לתקן את הכתבה, והוא מתנצל בפני פרופ' דרשוביץ על פרסום מידע שגוי ללא קבלת תגובתו", נכתב שם. מעל ההודעה נדפס מאמר של דרשוביץ שנושא את הכותרת "מדוע אני תובע את נטפליקס?".

משאבי אנוש. קוראי "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", מתבשרים על זהותה של העורכת החדשה: דפנה לוצקי, עורכת הדיגיטל של העיתון. אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", מדווח לקוראים כי עמיתו לשעבר דרור אידר, שמכהן כיום כשגריר באיטליה, מייצג כעת את ישראל גם בסן-מרינו. לידיעה נלווה תצלום מטקס הגשת כתב האמנה.

פוריטנים. אף עיתון לא מדפיס הבוקר תצלומים של מפגינות חשופות חזה שהשתתפו אתמול בהפגנה נגד ראש הממשלה.

נס פוליטי. עורכי החדשות של "הארץ" שהגישו לקוראים את תוצאות הסקרים הפוליטיים של ערוצי הטלוויזיה השתילו בהם תופעה חריגה: כפי שהבחין חוקר התקשורת טל מורס, מפלגת הבית-היהודי של רפי פרץ לא עברה את אחוז החסימה, אך כנגד כל הסיכויים עדיין הצליחה להשיג 8 מנדטים.

צווארון לבן. סבר פלוצקר מראיין ב"ממון" את איציק שמולי, ומשום מה בוחר לפתוח את הקטע בתשבחות ללבושו. "למרות החום והלחות", כותב הפרשן הוותיק, "השר איציק שמולי בא לפגישה לבוש חולצה לבנה צחורה עם שרוולים ארוכים, כיאה לשר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים". פלוצקר כנראה ציפה שיגיע בגופייה וכפכפים.

בסבך המטאפורה. בן כספית, בטורו השבועי, מאשים את ח"כ מיקי זוהר בהטלת מימיו מהמקפצה היישר אל תוך "באר השתייה שלנו". באופן תמוה, כספית לא מתעכב על התעלומה הזועקת מבין השורות: מדוע, בעצם, התקינו מקפצה מעל באר של מי שתייה?