עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה, אמרו לך כשקיבלת לשכה גדולה וגישה ישירה ואינטימית לתודעה של כל אזרח ואזרחית בארץ. המדריך שלהלן יסביר לך כיצד להשתמש בכוח הזה כדי לשמור על הסדר הקיים מול גורמים שמאיימים לסדוק אותו, והוא מבוסס על מחקרים וניסיון קודם. מצופה ממך להפנים את ההנחיות ולפעול לאורן. כשמינינו אותך לעורך ראשי/יועץ תקשורת/אסטרטג בכיר (תיתכן חפיפה) ידענו שרגעים קריטיים כאלה עלולים להגיע. לכן התכוננו מראש. בהצלחה.

1. התעלם. זה קשה, אבל חשוב לא למצמץ. רוב יוזמות המחאה אינן מסכנות את הסטטוס-קוו, וטבען לגווע לבד. כל התייחסות, אפילו התייחסות ביקורתית, עלולה לסייע לפעילים להגיע לדעת הקהל, להחדיר את המסר ולגייס אהדה ציבורית. מחאות תמיד מתחילות אצל קומץ של אנשי שוליים. הנח להן גם להסתיים שם.

2. גמד אותם. כשהמחאה מסרבת להתפוגג ואי-אפשר יותר להתעלם מעצם קיומה, יש להפנות משאבים לעיצוב הדרך שבה היא תיתפס בציבור. בשלב הראשון נסה לשלוט בתיאור ההיקף שלה: הפעילים יגידו שאלפי אנשים הגיעו להפגנה. במשטרה יאמרו שהיו רק אלף או אלפיים. אתה תודיע על מאות פעילים בלבד. במקביל לכך, דאג שהדיווח יהיה קצר ודל בפרטים, וייקבר הרחק מהכותרות הראשיות. המסר שתעביר יהיה חד מכל כותרת: אמש התקיימה הפגנה, אך לא קרה בה שום דבר מעניין. אפשר להתפזר.

ככל שהמחאה מתרחבת מתרבות נקודות החולשה שלה. ריבוי מפגינים מגיע יחד עם ריבוי דעות, גישות, זהויות ונקודות מוצא. את הפלורליזם הזה יש לגייס כדי לשלוח יד אל תוך המחאה ולפרק אותה מבפנים

3. חבק ומשול. המפגינים ממשיכים בכל זאת להתאסף? ככל שהמחאה מתרחבת מתרבות נקודות החולשה שלה. ריבוי מפגינים מגיע יחד עם ריבוי דעות, גישות, זהויות ונקודות מוצא. את הפלורליזם הזה יש לגייס כדי לשלוח יד אל תוך המחאה ולפרק אותה מבפנים. לעניין זה יפים דבריו של העיתונאי שמשון עופר, שכבר ב-1975 תיאר בספרו "סנוורים בצמרת" כיצד שלטון מבצע דיכוי רך של מחאה.

ראשית, כתב עופר, יש להזמין את ראשי תנועת המחאה לפגישה אישית. מהפגישה הזאת ייגזר אופן הטיפול בהם. "לצעד זה יש כמה מטרות ותוצאות אפשריות", הסביר. "בדרך זו אפשר קודם כל לתהות על קנקנם של עושי הצרות; לבדוק ולברר מה מריץ אותם; מה מניעיהם ומה מגמותיהם; מי עומד מאחוריהם; אם וכיצד אפשר לשלב אותם בממסד; לבדוק את אופיים – רכים או נוקשים, איזו דרך עשויה להשפיע עליהם (איומים, שידולים או פנייה אל המצפון וכו' וכו').

"ישראל היום", כותרת שער וידיעה חדשותית, 5.5.2015

"ישראל היום", כותרת שער וידיעה חדשותית, 5.5.2015

"לגבי חלק מן ה'מהפכנים', עצם שיחה כזאת היא בבחינת מרפא. ממש כמו הפורקן שניתן למצוא על ספת הפסיכיאטר. אותו סוג של מהפכנים יוצא מן הפגישה מאושש ומלא תקוות ורודות לעתיד טוב יותר. לחבריו הוא מדווח: 'לא התביישתי להגיד (לראש הממשלה, לשר או לגנרל) כל מה שאני חושב על המצב. אמרתי להם את כל מה שיש לי על הלב ואיך צריך לתקן את זה. לא תאמינו, אבל הוא קיבל אותי יפה מאוד, הקשיב לי כמעט שעתיים. אמר שיחשוב על הכל ויענה לי, ונפרדנו בלחיצת ידיים. אני חושב שהצלחתי לשנות משהו במדינה הזאת'. סוג אחר של מהפכנים יוצא מהפגישה בתחושת אשם כבדה: איך יכולתי להילחם נגד אדם כל-כך נחמד, רציני, נבון, פטריוטי, רגיש כזה?!".

קשה להפריז בחשיבותם של פעילי מחמד. יש לזהות אותם, ולהעניק להם חשיפה תקשורתית מחבקת ואוהדת, כל עוד הם משחקים לפי הכללים. הסבר להם שיש אמירות שהנייר והמסך פשוט לא מסוגלים לסבול

כשמשתמשים בהם כיאות, מגעים ממין זה מאפשרים לתקוע טריז בין הקבוצות השונות שמרכיבות את תנועת המחאה, או לנטרל מנהיג/סמל שמאחוריו התאחדו הפעילים. אם המגעים נותרו מאחורי הקלעים, במידת הצורך ניתן להשתמש בהם כדי לייצר בקיעים בחזית האחידה: לחכות לרגע של חולשה במחזור החיים של המחאה, ואז לחשוף שפעיל מסוים עמד בקשר סודי עם נציגי השלטון, ובכך (לדעת חלק מעמיתיו) חרג מהמדיניות שעליה הוחלט ובגד בשותפיו.

כפי שיש פעילים שיתנגדו לכל קשר ישיר עם השלטון כל עוד אין הישגים יצוקים בבטון, יש גם פעילים שיטענו שתקשורת ההמונים היא חלק מהבעיה, ולכן אין לשתף עמה פעולה. אבל יהיו גם פעילים שיחשבו אחרת. יש לזהות אותם, ולתת להם חשיפה תקשורתית מחבקת ואוהדת, כל עוד הם משחקים לפי הכללים. הסבר להם שיש אמירות שהנייר והמסך לא מסוגלים לסבול, ושאם הם מתראיינים אצלך – אסור להם להופיע אצל אחרים. קשה להפריז בחשיבותם של פעילי מחמד.

"המפגינה מאיה גורקין מתעמתת עם קצין משטרה, בהפגנה שלשום". "מעריב", 25.6.2012

"המפגינה מאיה גורקין מתעמתת עם קצין משטרה, בהפגנה שלשום". "מעריב", 25.6.2012

4. צור רתיעה. התעלמת, המעטת, סכסכת, אך המפגינים חסרי האחריות ממשיכים להתאסף בכיכרות? הצעד האפקטיבי הבא הוא הדגשת האלימות. גם אם מי שאחראים לה הם כוחות השיטור, או פרובוקטורים שתולים, יש לתאר את אנשי תנועת המחאה כמחוללי הכאוס. הדגשת האלימות מסייעת למיצוב המפגינים כפראי אדם ומרחיקה מהמחאה מפגינים חדשים שחוששים מהתנגשויות – בעיקר כאלה שמזהים את עצמם עם הממסד ונרתעים מקונפליקטים.

אם בהפגנה מסוימת נפצעו שוטרים או מאבטחים, ציין זאת בכותרת. אם נפצעו מפגינים, אפשר לוותר. שוטר פצוע הוא מקרה חריג שיש להצביע עליו. מפגין פצוע עלול לעורר אמפתיה, ויש להימנע מהבלטתו. אם אתה נאלץ להתייחס לפציעת מפגינים, הצג זאת כדבר שבשגרה, או יותר טוב – מחיר מתבקש של הפנייה לדרך האלימות. שים לב: חשוב לא לעבוד על אוטומט, ולהתאים את המסגור לחומרים הקיימים. אם מופץ תצלום של שוטר גברתן חונק מפגינה דקיקה, אל תפרסם אותו עם הכיתוב "מפגינה מתעמתת עם שוטר". מטרתך היא לטמטם את הציבור, לא לגרום לציבור לחשוב שאתה בעצמך מטומטם.

מה לעשות במקרה שההפגנה אינה אלימה, המוחים מסתירים את טיבם התוקפני ומתנהגים באופן מנומס להחליא? זכור, הכוח לעצב את המציאות נתון בידיך. גם על הפגנה לא אלימה ניתן לדווח כהפרת סדר מסוכנת: הדגש את ההפרעה לתנועת כלי הרכב או הרעש שגרמו המפגינים. במקרים מסוימים ניתן למצוא את סעיפי החוק שהופרו, ועל בסיס זה לתאר את ההפגנה כמחאה בלתי חוקית.

ynet, 3.7.2019

כותרת באתר ynet מבית "ידיעות אחרונות", 3.7.2019

הקוראים/צופים/מאזינים אולי זוכרים שסיפרו להם בשיעורי האזרחות שמחאה היא חירות אזרחית שבלעדיה לא תיתכן דמוקרטיה. הזכר להם את האמת: מחאה היא דבר שמשחית את התשתיות הלאומיות וגורם לנהגים לאחר לעבודה או להתעכב בדרך הביתה, פוגע במשק ומבזבז משאבים. ובקיצור, גם אם המפגינים מציגים דרישה צודקת (הם לא), עצם ההפגנה פוגעת ביכולת של השלטון למלא אותה.

5. תייג אותם כרדיקלים. לא משנה אם הפעילים הם פנסיונרים ששילמו מסים כל חייהם ונלחמו בכל המלחמות, אזרחים ישרי דרך שחווים מצוקה אמיתית או צעירים נורמטיביים שעתידם נגזל מהם. חשוב שתסיר מעל פניהם את המסיכה ותחשוף את פרצופם האמיתי: אנרכיסטים. סוכנים אלימים של תפיסת עולם מסוכנת שמשתמשת במחאה נקודתית כמסווה לחתירה אל מטרת-העל: הפלת המשטר, הרס הכלכלה ופירוק המרקם החברתי.

הצלחה במלאכת התיוג תכשיר את דעת הקהל לאלימות המשטרתית, הפעלת הסוכנים הסמויים, המעקב ברשתות החברתיות והזימונים לחקירות (כל זה, עלינו). חשוב מכך: סימון המפגינים כאנרכיסטים יגרום לכל מי שאינו אנרכיסט (ובישראל הרי אין באמת מאסה מהותית של אנרכיסטים) ושוקל להצטרף אליהם – לחשוב פעמיים.

"ידיעות אחרונות", כותרת שער, 3.7.2019

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, 3.7.2019

6. מצעד הבושה. מעצר של פעילים הוא חדשות מצוינות. אין לפספס את ההזדמנות לצלם אותם מובלים למעצר, או בבית-המשפט, על הספסל הנמוך – רצוי מאחורי זכוכית, רצוי באזיקים. גם אם מיד לאחר מכן שוחררו ללא תנאים מגבילים והשופט נזף בשוטרים על המעצר המיותר, הדימוי של אדם באזיקים על ספסל מעץ אומר דבר אחד: האיש הזה פושע.

7. גרבז אותם. מרגע שבו המחאה הופכת ממטרד שולי לאיום של ממש יש להתחיל לתעד אותה בכל אמצעי אפשרי. יש לבצע מעקב קבוע ויסודי אחר ההתבטאויות של פעיליה הבולטים במרחב הציבורי ובמרחב המקוון. במקביל יש להכין תיקים על הסתבכויות או התבטאויות עבר מביכות שלהם, ולשלוף ברגעים המתאימים.

"ישראל היום", כותרת שער, 24.12.2017

"ישראל היום", כותרת שער, 24.12.2017

יש לזהות בזמן אמת התבטאויות שנויות במחלוקת, כאלה שעשויות לנכר חלקים מתנועת המחאה, ולהדהד אותן בכל האמצעים האפשריים. אפשר ורצוי להוציא מהקשר. אם התמזל מזלך ובתוך אלפי המפגינים נמצא מישהו שבמקרה או שלא במקרה הניף שלט עם רמז אלים, או אולי השליך אבן על חלון ראווה, יש להבליט את התיעוד ולייחס את המעשה לכלל תנועת המחאה.

באמצעות הפיכת השוליים הקיצוניים של התנועה לפנים המרכזיות שלה יעלה בידך להרחיק ממנה את רוב ציבור התומכים הפוטנציאליים, שמסתייג מאלימות ומהתבטאויות חריפות. במקרים המתאימים יש למצוא אמתלה (דיבה, הסתה, איומים, נזק לרכוש) כדי להגיש נגד גורמי הסיכון המרכזיים תביעות אזרחיות שיגבו מהם מחיר כלכלי ונפשי, יפגעו ביכולתם לקחת חלק במחאה ויגרמו להם – ולכל החברים שלהם – להיזהר בלשונם.

למעלה: כותרת ראשית ב"מעריב", 5.7.2019. במרכז: כותרת שער ב"ישראל היום", 16.7.2020. בתחתית: כותרת שער ב"ישראל היום", 18.7.2011

למעלה: כותרת ראשית ב"מעריב", 5.7.2019. במרכז: כותרת שער ב"ישראל היום", 16.7.2020. בתחתית: כותרת שער ב"ישראל היום", 18.7.2011

8. ייצר קנוניה. במקרים קיצוניים יש לשלוף את הנשק האסטרטגי. מתברר שהמחאה, או לפחות קבוצות/פעילים מרכזיים שלוקחים בה חלק, ממומנת על-ידי ג'ורג' סורוס, קטאר, האיחוד האירופי, ג'פרי אפשטיין, אהוד ברק והחזית העממית. ואם הם לא מקבלים את הכסף ישירות מאותם גורמים, הם בוודאי מקיימים קשר כלשהו עם מישהו שכן מקבל, או שאולי עמדו איתו בתור בבנק או השתעלו כשהוא עבר ברחוב או למדו בגן עם הנכדה של גיסתו. את הטענות רצוי לפרסם בצירוף הוכחות. אם אין, יש לפרסם בכל זאת. אפשר גם להצליב אצבעות ולהתפלל שאיזה עיתונאי שמאלן ימצא בכל זאת מסמך מפליל.

במקרים קיצוניים יש לשלוף את הנשק האסטרטגי: המחאה ממומנת על-ידי ג'ורג' סורוס, קטאר, האיחוד האירופי, ג'פרי אפשטיין, אהוד ברק והחזית העממית. גם אם זה לא נכון, זה לא באמת חשוב

אחת הדרכים להכשרת הקנוניה היא שימוש בפרובוקטורים. כשאין הוכחה, יש לחכות שאדם כלשהו ידבר על נתיב הכסף – ואז להביא את הדברים מפי אומרם. אם הגזרה שעליה הופקדת היא אמצעי תקשורת, ניתן לשבץ את הטענה במרכאות, וחשוב לציין בסמוך לכותרת שהפעילים מכחישים בתוקף. גם זו הוכחה שהכל נכון: כמו התמונה בבית-המשפט עם אזיקים, ההכחשה היא-היא ההפללה. מה ציפית שיגידו, "מודים, מדינת העומק זה אנחנו"?

9. שנה את השיח. מוצא אחרון. צעד מורכב שדורש שליטה מרבית בלוח המשחק, לצד יכולת למפות ברמה המדויקת ביותר את סדר העדיפויות של התקשורת והציבור. כשהמחאה שלא הצלחת לחנוק בעריסה כבר תופסת באופן קבוע ומתמשך את הכותרות הראשיות ואת כל הפידים, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא למצוא סיפור גדול יותר, כזה שיסיט את תשומת הלב לפרק זמן ממושך.

בישראל, הניסיון מצביע על שיעורי הצלחה גבוהים לסיפורים מתחום הצבא והביטחון. שימוש נכון יסיר את המחאה מסדר היום, שימוש שגוי יגרום לכאוס שקשה יהיה להשתחרר ממנו. ראה למשל את המהלך להחזרת גלעד שליט ב-2011, שגנב את ההצגה למחאת האוהלים האלימה והאנרכיסטית, ומולה את הספין הכושל של ההודעה על הכוונה לשפוך מיליארדים על אזרחי ישראל בקיץ 2020.

אם גם זה לא הולך, נותר רק דבר אחד לעשות: חדש את הדרכונים, הברח נכסים ושרוף מדריך זה.