"משנה לשנה העניין הזה של אירועי הגאווה הולך ונעשה יותר ויותר מעיק", כותב עמנואל שילה בפתח טור העורך של "בשבע", החינמון החרד"לי. "ארגוני הלהט"ב כבר לא מסתפקים ביום אחד או אפילו בשבוע של גאווה. לא פחות מחודש שלם דרוש להם כדי לצעוד ברחובות הערים, לנופף בדגליהם הצבעוניים, להציף את כלי התקשורת בטיעונים ובסיפורים אישיים וללחוץ על אישי ציבור ועל הציבור כולו להביע הזדהות איתם", הוא מסביר.
"הקמפיין האגרסיבי הזה הוא כבר מזמן לא מחאה נגד קיפוח זכויותיה של קבוצה מוחלשת. להפך, זהו מפגן כוח מאיים של קבוצה חזקה ושתלטנית. [...] נסיונות להשמיע דעה שונה מושתקים בנאצות, בסתימת פיות כוחנית, לפעמים גם באלימות. הערך המקודש של חופש הביטוי עובד רק לטובת צד אחד".
לשילה יש דוגמה עכשווית: "אין עוד קבוצה כמו ארגוני הלהט"ב שמצליחה לחייב עיריות להירתם לטובת מחאתם ולתלות את דגליהם. אבל כשארגון בשם חזון ניסה השנה לפרסם במימון פרטי שלטי חוצות בירושלים שבהם נכתב שמשפחה זה אבא ואמא, דאגו בעיריית ירושלים להסיר את השלטים מיד. כי חופש להביע עמדה שמור רק ללהט"בים".
עורך "בשבע" לא המציא את הטיעון הזה. שילה מדגים כאן תמרון דמגוגי שנעשה יותר ויותר נפוץ בעת האחרונה: הרשו לכם להשמיע את העמדה שלכם – ולכן חובתכם לאפשר לנו להשמיע את העמדה שלנו, ההפוכה. לא איפשרתם? אתם צבועים.
"פרדוקס הסובלנות" של קרל פופר, גרסת Pictoline (לחצו להגדלה)
זהו טיעון קוסם ומשכנע: מי יכול להתנגד לריבוי דעות? חופש הביטוי הוא ערך יסוד בכל חברה דמוקרטית. אלא שזו אינה השאלה. כשדמגוגים מעמידים מהלך לקידום סובלנות (במקרה זה כלפי להטב"קים) כנגד ניסיון לפגוע בסובלנות הזאת (הקמפיין של חזון), הם מבקשים ממאזיניהם להתעלם מהעובדה הפשוטה שסובלנות, בבסיסה, היא ערך חיובי. מנגד, שלילה של סובלנות כלפי אוכלוסיות והתנהגויות שאינן פוגעת באיש היא מעשה פסול שיש להוקיע ולצמצם.
הביטוי המפורסם ביותר של ההיגיון הבסיסי הזה נטבע במאה שעברה על-ידי הפילוסוף קרל פופר וזכה לכינוי "פרדוקס הסובלנות" (במיזם הניו-מדיה המקסיקני Pictoline תיווכו אותו לאומת הרשת לפני שנתיים, באמצעות קומיקס מוצלח בהשתתפות היטלר והינדנבורג). יעקב כץ, בגיליון הנוכחי של "בשבע", נוגע באותה נקודה באמצעות מובאה מהמסורת היהודית: מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.