כתבת השער של מוסף "7 ימים" היא תחקיר מאת עמיחי אתאלי על נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון. התחקיר מקבל לא רק את שער המוסף אלא גם את משבצת הקידום היוקרתית ביותר בשער גיליון "ידיעות אחרונות". "כך מתנהל בנק ישראל תחת פרופ' אמיר ירון, בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול בתולדות המדינה: מינויים בכירים שלא אוישו, צרחות אימים על מנהלים, שביל שנבנה במיוחד עבורו, כביסת מגבות אישית ומכונות לצחצוח נעליים באלפי שקלים", נכתב בראש שער העיתון, לא רחוק מהמקום שבו מצוין כי העורך האחראי הוא עדיין הנאשם בפלילים ארנון מוזס.
עצם קיומו של תחקיר (או "תחקיר") בעיתון "ידיעות אחרונות" נגד מוקד כוח במשק הישראלי, ועוד יותר מכך הבלטתו וקידומו של תחקיר כזה באופן אגרסיבי, מדליקים שורה של נורות אזהרה בעיני כל קורא ביקורתי המכיר את ההיסטוריה של העיתון. על רקע זאת אפשר להבין מדוע כבר אתמול, כשהחל קידום הכתבה, היו מי שראו בה ניסיון לחיסול חשבונות עם הנגיד.
לינור דויטש, מנכ"לית לובי 99, כתבה בטוויטר: "לפני שבועיים וחצי חשיפה של דרוקר על דו"ח ביקורת מיוחד של בנק ישראל בנושא האשראי שנתן בנק הפועלים לנוני מוזס. מחר תחקיר פרסונלי שלילי על נגיד בנק ישראל במהדורת סופ"ש של 'ידיעות'. בין לבין דרישה שלנו מבנק ישראל לפתוח בחקירה מיידית על הקשר בין מוזס לפועלים. בטח רק צירוף מקרים".
דרוקר, למי שכח, דיווח כי בנק ישראל כתב בשנה שעבר "דו"ח ביקורת חריף" על הדרך שבה העמיד בנק הפועלים אשראי בסדר גודל עצום לרשות מוזס. בעקבות הממצאים שעלו מהדו"ח, הוסיף דרוקר, דרש בנק ישראל מבנק הפועלים לערוך ביקורת פנימית נרחבת על כל "לקוחות הפלטינום" שלו, וביקורת זו העלתה כי לא פעם, גם במקרה של מוזס, הבנק העמיד אשראי בניגוד לנהליו.
כמה ימים לפני החשיפה של דרוקר הוגשה תביעה מטעם דירקטור ב"ידיעות אחרונות" שטען כי מוזס הפסיד בשנים האחרונות קרוב למיליארד שקל מכספי הקבוצה בהימורים על מטבע חוץ, בעסקאות שביצע ככל הנראה באמצעות בנק הפועלים, וכי כיום הוא חייב באופן אישי מאות מיליוני שקלים לבנק.
מטה בנק הפועלים בתל-אביב (צילום: מרים אלסטר)
בעקבות החשיפה של דרוקר פנו הארגונים לובי 99 וצדק-פיננסי בדרישה לבנק ישראל כי יפתח בחקירה שמטרתה "להפסיק לאלתר את מערכת היחסים הנמשכת והמורכבת בין בנק הפועלים לארנון מוזס", לחייב את בנק הפועלים לממש את מניותיו בעיתון ולבטל את תפקיד הדירקטור מטעם הבנק בוועד המנהל של "ידיעות אחרונות".
משבצת אחרונה שיש לשבץ ברקע פרסום התחקיר ב"ידיעות אחרונות" על נגיד בנק ישראל היא כניסתו לתפקיד במרץ האחרון של מפקח חדש על הבנקים, יאיר אבידן. עם ההכרזה על מינויו הצפוי, בחודש מרץ האחרון, הוגדר אבידן ב"דה-מרקר" כ"לא חבר של טייקונים ולא של בנקאים".
מחבר התחקיר על הנגיד, עמיחי אתאלי, הכחיש נמרצות את הטענות על קיומם של מניעים זרים. אין קשר בין התחקיר לבין ביקורת של נגיד בנק ישראל על קשרי בנק הפועלים עם המו"ל הנאשם בשוחד, קבע בטוויטר. מנין לך, נשאל, והשיב: "אני מציע סיפור. אני יודע מתי אני מציע אותו. אני יודע מנין הוא הגיע אלי. אני יודע לאיזו מערכת אצלי בעיתון הצעתי אותו. אני רואה את כל שרשרת המזון. האמן לי".
האם ראוי להאמין לאתאלי? התשובה הפרסונלית היא לא. מדובר בעיתונאי שפרסם בעבר, בעיתון "מעריב", דיווחים שקריים אשר הכפישו אשה וגרמו לה נכות נפשית, כך לפי פסק דין של בית-המשפט המחוזי. אתאלי, לפי השופטת שדנה בתיק, הופעל על-ידי גבר שהשתמש בו כדי לחולל קמפיין השחרה נגד גרושתו. הוא תיאר אותה בדיווחיו כעבריינית, יצאנית ומנהלת בית-בושת – אף שבמציאות לא היו דברים מעולם – ואפילו לא טרח לשמוע את גרסתה לפני הפרסום. אף שחלפה למעלה משנה מאז ניתן פסק הדין הזה, אתאלי ממשיך בעבודתו ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ הכנסת. פסק דין שהיה יכול להיות מהדהד נבלע בקולגיאליות האנטי-עיתונאית של חבריו למקצוע, בלי שאפילו נשמעה מפי אתאלי אמירה רפה של נטילת אחריות והבטחה לתיקון.
עמיחי אתאלי (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ הכנסת)
התשובה העקרונית יותר לשאלה האם יש להאמין לגרסת אתאלי, שלפיה אין כל אינטרס זר בפרסום התחקיר שלו על נגיד בנק ישראל, היא שוב "לא". לעיתון "ידיעות אחרונות", שהמו"ל והעורך האחראי שלו מואשם בימים אלה בהצעת שוחד לראש הממשלה באמצעות כלי התקשורת שבשליטתו, היסטוריה ארוכה של שימוש בעבודה עיתונאית בכלל ובתחקירים בפרט לצורך מטרות אנטי-עיתונאיות. תחקירים על דמויות המקורבות למוזס מתקשים לראות אור, ופעמים רבות ירוככו, יאוזנו ויוצנעו עד כדי החבאה. תחקירים על דמויות שאינן חביבות על המו"ל הנאשם יובלטו וינופחו.
דוגמאות לא חסר. גידי וייץ ודורון גלעזר סיפרו בפורומים פומביים על האופן שבו תחקירים על אריאל שרון ודליה איציק נתקלו בהתנגדות מתוך המערכת, מצד המו"ל מוזס. אורון מאירי סיפר על חוויה דומה שעבר עם הכתבת מיכל גרייבסקי כשהכינו תחקיר על שר האוצר אברהם הירשזון. מנגד, לא קשה לזהות מתי הסיקור אגרסיבי במידה חריגה. החל מכתבה שהתמקדה בעיתונאי רביב דרוקר וכלה בסיקור החד-צדדי של העימות בין נגיד בנק ישראל סטנלי פישר לבין יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר.
ויש גם את עניין התחקיר עצמו. טקסט שאינו הולם את המסגור שניתן לו, ממצאים שאינם הולמים את הטון שבו הם נמסרים לקוראים, עשיית פיל מיתוש והפיכת טפל לעיקר. לפי אתאלי, בנק ישראל רכש לאחרונה שתי מכונות לצחצוח נעליים בעלות של 2,000 שקל כל אחת, והציב אותן בכניסה ללשכה של הנגיד בירושלים וליד משרדו בתל-אביב; בנוסף, עובדי מחלקת הלוגיסטיקה של בנק ישראל ריצפו לאחרונה את השביל המוביל למבנה הבנק בירושלים.
בנק ישראל, ירושלים (צילום: יונתן זינדל)
הנגיד ירון מתואר בכתבתו של אתאלי כמי שאינו מחובר למנטליות הישראלית, האשמה הזכורה מהתגייסות אחרת של "ידיעות אחרונות" נגד בנק ישראל. במסגרת הסנגוריה שהעניקה קבוצת "ידיעות אחרונות" לדני דנקנר בזמן המאבק שניהל מול הנגיד דאז פישר, אחת הטענות היתה שדנקנר זוכה ליחס מפלה לרעה מצד פישר דווקא משום שהוא מחובר מדי למנטליות הישראלית. או במלים של "ידיעות אחרונות": משום שהוא "מעדיף ג'ינסים על חליפות". לאחר הדחתו מראשות הבנק הורשע דנקנר בהפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר בתחבולה ופגיעה בניהול התקין. בהמשך הורשע, בפרשה אחרת, במתן שוחד והלבנת הון.
מעבר להקפדה על מנטליות שאינה ישראלית, עדויות שאסף אתאלי מציירות את הנגיד הנוכחי כמי שמתפרץ בצעקות על הכפופים לו, מתקשה לנהל את מאות העובדים בבנק, מתעכב באיוש עמדות מפתח ונעזר בעובדת שרכשה עבורו פירות וכיבסה לו מגבות.
"אחת הדוגמאות המדאיגות במיוחד לבלגן בבנק ישראל הוא מה שקורה בחטיבת הפיקוח על הבנקים", כותב אתאלי, בלי כל זכר לגילוי נאות או אחר על העניין המשמעותי שיש למו"ל ולעורך האחראי שלו בהחלטות המתקבלות בימים אלה בחטיבת הפיקוח על הבנקים. לפי אתאלי, בתחילת משבר הקורונה עבדו במחלקת הפיקוח על הבנקים ב-28% תפוקה בלבד, וזאת דווקא בשעה שעבודת המחלקה הפכה נצרכת ביותר. בתגובה מציין בנק ישראל כי הוא נאלץ בתחילת המשבר לפעול לפי תקנות לשעת חירום שהגבילו את מספר העובדים בכל ארגון ל-30%, ובהמשך קיבל אישור להעלות את שיעור העובדים.
גם לגבי צחצוח הנעליים, השביל, הפירות והמגבת יש הסברים מטעם דוברות בנק ישראל, למי שמעוניין. אבל קשה להאמין שרוב הקוראים יטרחו לקרוא את התגובות, או את כל התחקיר עצמו, למען האמת. המסגור הוא שנצרב בתודעה, לא הפרטים.
יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר באולם בית-המשפט העליון בדיון על הערעור שהגיש על הרשעתו השנייה בפלילים, 1.12.2014 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
"לעתים קונספירציות מרנינות וזה קורה דווקא כאשר האמת ידועה לך", צייץ אתמול אתאלי בתגובה נוספת לטענות על חיסול חשבונות. "רק אז אתה מבין שהרדופים שמסתובבים חופשי, בעצם הוזים דבר יום ביומו, פשוט לרוב אינך מכיר את הפרטים: החומר בא ממני. איש לא יודע מי המקורות ואין לתאר עד כמה אלה הזיות מצחיקות. נשיקות לכולם ותרופות למי שזקוק!".
גם אם כל הטענות של אתאלי נכונות, גם אם הוא קיבל את המידע ישירות ממקור ולא מעורך שקיבל מהמו"ל (הנגיד עצמו התראיין ואמר כי מקור הכתבה בסכסוך עם ועד העובדים בבנק), גם אם הוא בחר את תזמון התחקיר, גם אם איש לא עודד אותו לנסח את הטקסט בשפה חריפה ככל הניתן – החשד במניעים של העיתון לפרסם כך את ממצאיו מוצדק. אתאלי, אם עדיין לא הבין זאת, הוא פיון במערכת תקשורת שבראשה עומד מואשם בשוחד שמשתמש בכלי התקשורת שברשותו בשיטות המזכירות דרכי פעולה של ראשי פשע מאורגן. על רקע ההתפתחויות האחרונות ביחסי בנק ישראל, בנק הפועלים ו"ידיעות אחרונות", אי-אפשר לקרוא את התחקיר של אתאלי אלא כאיתות מאפיוזי.