הגר שיזף היא כתבת השטחים של "הארץ". בעבר עיתונאית וידיאו ב"הארץ" באנגלית וכתבת תחקירים במוסף "הארץ".
איך הופכים להיות כתבת שטחים? זה משהו שבוחרים? מבקשים?
אני חד משמעית בחרתי את זה. הגעתי ל"הארץ" על תקן עיתונאית וידיאו במחלקה באנגלית ותמיד היה לי ברור שאני רוצה להיות כתבת. כתבתי במוסף ועשיתי כמה תחקירים משמעותיים וכל הזמן פזלתי לכיוון המשרה הזאת. כתבת שטחים תמיד קסם לי כי אני דוברת ערבית ויצא לי כבר לעבוד בגדה בעבר, אז הרגשתי שיש לי את הכישורים. אני אוהבת להכיר אנשים שונים ולנוע בין העולמות וגם אוהבת מאוד לנסוע למקומות חדשים. אז כשהתברר לי שהמשרה מתפנה, ודאי שביקשתי.
ואיך הייתה הכניסה לתפקיד? מה האתגרים המשמעותיים? איך יוצרים אמון עם המסוקרים, לא הממוסדים, אלא התושבים. האם "הארץ" הוא שם קוד שמבטיח אמון מהצד הפלסטיני או שהחשדנות תמיד תהיה שם?
זה תפקיד שבמסגרתו אני מסקרת גם מתנחלים וגם פלסטינים, זה חלק ממה שמעניין ומאתגר בו.
כשנכנסתי לתפקיד, עיקר האתגר שלי היה ועודנו המעבר מעבודה בעיקר על תחקירים לחדשות וכתבות תחום. הקצב מהיר והעבודה עצמה שונה מאוד מאשר כשאתה עובד על תחקיר לאורך זמן, שזה בעיקר מה שעשיתי בעבר. מצד אחד יש לך פחות זמן לבחון כל מילה מכל כיוון, מצד שני אתה מבין את הבפנים של המערכת, הן העיתונאית והן הפוליטית-בטחונית-בירוקרטית, באופן אינטנסיבי. זה סופר מעניין בעיני ואני מרגישה שאני לומדת בקצב מהיר יותר מבעבר.
מבחינת אמון עם מרואיינים - כמו כל דבר, זה לוקח זמן. ל"הארץ" יש סך הכל שם טוב גם בקרב מתנחלים בתור עיתון רציני וחשוב, גם אם לא בעל הקו הפוליטי שהם היו רוצים. אבל דווקא בגלל זה לא פעם הדברים שמעניינים אותי בתור כתבת "הארץ" מעניינים גם אותם. בסוף אין תחליף לקשר שנבנה ולהבנה של אנשים שאתה ישר והוגן. אני בהתחלה של המסע הזה כמובן מאחר ואני רק מספר חודשים בתפקיד.
עם פלסטינים זה לא מאוד שונה, יש מי שמעריך ומכיר את "הארץ" ויש מי שממש לא. וגם כאלה שאוהבים ומעריכים יהיו חשדנים לעתים או שיהיה להם, נגיד, מסובך להתראיין בשמם המלא בגלל האווירה הפוליטית. כמובן שעם הרוב זה לא כך, יש לא מעט פלסטינים שמאוד חשוב להם להשמיע דברים לציבור הישראלי. אבל בכל אופן, גם פה, אותו דבר, רק בניית אמון והכרות.
ואולי יש כאן עוד אתגר, העניין המגדרי. איך הוא משפיע?
יש לי חברה טובה שהיא מוסיקאית מצליחה בתזמורות ברחבי העולם. פעם היא אמרה לי שאין ראיון שבו לא שואלים אותה על זה שהיא אישה ושהיא החליטה שהיא מפסיקה לענות על זה. בתור עיתונאית פמיניסטית מיד שאלתי אותה למה, והיא ענתה שזה גוזל לה זמן מהראיון בו יכלה לדבר על דברים מקצועיים ולבסס את מעמדה כמומחית בהם. שבאופן ממוצע הזמן בראיון בו ידברו איתה על עניינים מקצועיים יהיה פחות מאשר זה שזוכים לו הקולגות הגברים שלה. הרשה לי לנקוט באותה הגישה.
כאן אני אעשה שימוש בשיטה שהזכירה אחת העיתונאיות שהתראיינו לפרויקט תושב"ע של "העין השביעית" (במקרה זאת את). היא סיפרה שנתקלה בעצה, שהופיעה במאמר שפורסם ב"ניו-יורקר". המחבר סיפר שהעורך שלו אמר לו שאחד הדברים החשובים בראיונות זה לשתוק. ולכן בכל פעם שהוא מראיין ומחכה שהצד השני יגיד משהו, הוא פיתח לעצמו מנהג: לכתוב במחברת SU – ראשי תיבות של Shut Up – במקום לדבר. השתיקה הזאת יכולה להועיל, כי לרוב אנשים יחושו צורך למלא את החלל.
פחות עובד בווטסאפ, תודה.
מרואיינת שעומדת על שלה - אהבתי. בכל זאת, לא זנחת את שדה התחקירים. מהמרחבים של יהודה ושומרון הגחת לאחרונה לשדות הירוקים של "דה מרקר" בתחקיר משותף עם גור מגידו על איש העסקים דן גרטלר. איך נולד הפרויקט הזה?
ארגון pplaaf פנה אלי עם מסמכים שהודלפו. היו שם מלא דברים מעניינים ודרושי פיצוח. היה לי ברור שהמקום בשביל זה זה ה"מרקר" בגלל הנושא ולשמחתי הם התלהבו גם כן. פניתי ספציפית לגור כי הוא אחד העיתונאים שאני הכי מעריכה שפועלים כיום וסיכמנו לעבוד על זה יחד. זו היתה עבודה ארוכה ומסובכת ואני מאוד מאוד גאה בה.
ועם העבודה הגיעו גם מכתבי ההתראה.
לגמרי, זה גם היה תהליך מלמד מאוד בשבילי. לאנשים כמו גרטלר יש ארסנל רחב של דרכים לנסות למנוע פרסום כתבות. שם את משרד הבטחון וגופים אחרים שעשיתי עליהם תחקירים בעבר בכיס הקטן.
חוץ מכלים משפטיים לאילו עוד אמצעים נחשפת במקרה הזה?
ניסיון להתיש אותך ולמרוח זמן כדי לדחות את פרסום הכתבה. פרסום ב"ידיעות אחרונות" על תלונה שליברמן הגיש למועצת העיתונות נגד גור וחיים לוינסון - על אף שהתלונה הזאת חסרת כל משמעות. פרסום סרטונים משמיצים ברשתות החברתיות בקונגו. הכל דברים שלא באמת מאיימים עליך כשאתה יודע את האמת ועומד מאחורי העבודה שלך, אבל הם גורמים לך להתעסק בהרבה מאוד דברים שאינם העיקר וגובים משאבים נפשיים, שזה, אני מניחה, חלק מהמטרה.
האמת שהסיפור המובלט ב"ידיעות" על התלונה למועצת העיתונות הצחיק אותי מעט, במיוחד משום ש"ידיעות" פרש ממועצת העיתונות לפני לא מעט שנים ותלונות שמוגשות נגדו לבית הדין של המועצה, לא תמיד זוכות לתשובה בכלל (כאן צריך לספר שבימים אלו תלויה ועומדת תלונה של עמותת "הצלחה" לבית הדין נגד "ידיעות" ונוני מוזס בעניין המשך כהונתו כעורך אחראי לאחר הגשת כתב האישום נגדו, שבה אני מייצג. וגם שבעבר הגשתי תלונות נגד ידיעות לבית הדין שהסתיימו בהרשעה)
כן היה מצחיק וגם קצת עצוב, לא סתם הידיעה שלהם התמקדה בתלונה ולא בדבר עצמו. חבל שעיתונאים עושים דברים בשביל כותרת.
אני מחזיר אותך לשטחים, במיוחד לזה שאת לא כל כך יכולה לשהות בו - עזה. זה משפיע על שלמות הסיקור והיכולת להביא תמונת מציאות שלמה?
באופן רשמי המנדט שלי הוא הגדה המערבית, על אף שיוצא לי גם לסקר עניינים שקשורים לעזה, בעיקר מזווית המנהל האזרחי ובירוקרטיית ההיתרים. הסיבה העיקרית לכך כמובן טמונה בזה שבניגוד לגדה, אל עזה עיתונאים ישראלים לא יכולים להיכנס. אבל האמת היא שבעולם תקשורתי סביר יותר היה כתב ממוקד לעזה, זה הרי משוגע לחשוב שהגדה ועזה הם אותו תחום סיקור.
בכל מקרה, אם באופן כללי תחום סיקור השטחים עבר כמעט לחלוטין לעולמות הצבאיים או המדיניים בלבד, והאזרחים הפלסטינים כמעט ואינם נוכחים בו, הסיקור של עזה לוקה בזה עשרות מונים. אגב, כשאני כן מראיינת עזתיים אני מתרשמת לרוב שאפילו יותר חשוב להם לדבר עם ישראלים מאשר אנשים מהגדה. אולי דווקא בגלל הניתוק ההרמטי בין האוכלוסיות.
ישראלים איבדו את היכולת להבחין בין אזרחים ובין החמאס. יש אינפלציה בשימוש במילה "מחבל" כשזה מגיע לפלסטינים, זה ויכוח מתמשך שיש לי גם עם גורמים בטחוניים. אני לא מצליחה להבין למה בהודעה לתקשורת שהיא דיווח ראשוני, גופי הבטחון מיד אומרים "מחבל" במקום פשוט לתאר מה קרה. מחבל זו מילה שמגלמת בתוכה שכנוע בנוגע למניעים של האדם ובנוגע למה קרה, במקומות שבהם איש עוד לא חקר ובירר. בעיני זה בעייתי מאוד ואנחנו אף רואים את ההשלכות של זה בשטח, כששוטרים מעבירים בקשר על איאד אלחלאק וקוראים לו "מחבל", כולם בזירה חושבים שהם מבינים מה קורה, כשזה לא בהכרח המצב.
גם פלסטינים לא פעם איבדו את היכולת להבדיל ולהבין שישראלים הם לא קבוצה קוהרנטית אחת. זה עצוב מאוד ומורגש בעיקר בדור של אחרי אוסלו, שאני חלק ממנו, שלא ידע את תוכניות הדו-קיום וחי בהפרדה בין האוכלוסיות.
אני גם שונאת כששמאלנים קוראים למתנחלים מחבלים, לא מבינה את האובססיה הישראלית למילה הזאת.
התמונה שאת מציירת היא של מציאות עגומה יחסית - אולי זה הזמן להגיד משהו על תקווה וייאוש אגב תחום הסיקור שלך? ואולי גם להתייחס למילה אחת גדולה שטרם עלתה בראיון הזה עדיין: סיפוח.
אני לא עוסקת בתקווה או ייאוש, אני עוסקת בניסיון להבין את המתרחש, מצד אחד את היום-יום ומצד שני את תהליכי המטה.
יחד עם זאת, יש סצינה שלא אשכח דווקא משנת 2015, כשעבדתי בתור פיקסרית בגדה לתקשורת זרה. היינו בהפגנה שהתפתחה לעימותים מהר מאוד באיזור מחסום ה-DCO, בין רמאללה ובית אל. היו שם ילדים בני 14-15 שהגיעו לסיטואציה שהיא באמת פחד אלוהים, אלה מקומות שנזרקות בהם אבנים (אני לא ראיתי אז ספציפית בקת"בים, אבל זה לא אומר שלא היו) והצבא משתמש גם באש חיה. תחשוב על זה, ילד בן 15 מגיע למקום שהוא יכול למות בו. זה מטורף. ואני זוכרת שכששאלתי אחד מהם נגד מי מפגינים הוא אמר לי - כולם. ישראל, הרשות הפלסטינית, זה אותו הדבר.
כשהוא שמע שאני ישראלית הוא היה בשוק, הוא בחיים לא פגש ממש ישראלית שהיא לא חיילת. פעם חברה שלי, פלסטינית מהגדה, קיבלה היתר ונסענו לצפון לטייל. היא לא הייתה פה אף פעם ובדרך היא אמרה לי - את יודעת, לא דמיינתי שככה ישראל נראית, חשבתי שהכל נראה כמו מאחזים והתנחלויות, אבל זה לא נראה זמני בכלל כל הסיפור הזה (למרות שיש לציין שיש לא מעט התנחלויות שנראות כמו כל מקום אחר בצד הזה של הקו הירוק).
בקיצור, חוסר ההיכרות של הדור שלנו והניתוק בין האוכלוסיות הם מן הסתם לא מקור לתקווה, לאנשים אשכרה אין מושג, אנחנו בדור שאחרי לנסוע לקזינו ליריחו או לקניות בשוק לקלקיליה והחומה וההיתרים יצרו מציאות של ניתוק אמיתי. בעיני, זו כנראה הבעיה הקשה ביותר, לפני שמדברים פוליטיקה ממש.
אני מסכים. ריחוק תמיד מסייע להגביר ניכור.
הסיפוח זו סוגייה מעניינת מאוד, בעיקר כי היא משקפת משהו על איפה השיח הישראלי על השטחים נמצא. במובנים מסויימים, על אף שהסיפוח לא יצא לפועל אני חושבת שיש פה ניצחון לתנועת ההתנחלות. השיח זז, איש לא מדבר על הכיבוש יותר, נקודת המוצא השמאלית ביותר בשיח המיינסטרים היא שימור הסטטוס קוו כפי שהוא. אגב, אם יש דבר שאני חושבת שהמתנחלים והפלסטינים יסכימו עליו זה שהסטטוס קוו הזה הוא לא טוב. כמובן כל קבוצה מסיבותיה. ובקרב שתי הקבוצות לא מעט אנשים מתעבים את אוסלו, שזו נקודה שהשמאל הציוני הישראלי מסרב להכיר בה.
בכל אופן, הגענו למקום בו השיח הוא על מה לספח ועל האם לעשות את זה רשמי. במובן הזה צודק גם ביבי כשהוא אומר שתוכנית טראמפ היא בפני עצמה הצלחה כי היא מביאה את נקודת המוצא של הדיון למקום אחר לגמרי, ויש מי שטוען שגם אם ביידן יעלה לשלטון, גם בארה"ב השיח זז, נקודת המוצא היא בכל זאת תוכנית השלום האחרונה שהוצגה.
אני חושבת שמה שחשוב למתנחלים זה בעיקר עוד נרמול. שהגדה, או יהודה ושומרון אם אדבר במילותיהם, תיכנס לכל תוכניות החומש של תכנון התשתיות, התחבורה, הביוב, מבחינתם זה הכי חשוב כי זה ינרמל את החיים וכי זה מוכיח שהמדינה מתכננת להשאר. זה תהליך שקורה בכל מקרה ועל אף שהוא אולי פחות סקסי מדיבור על תוכניות מדיניות, הוא חשוב ומורגש בשטח הרבה יותר.
אני רוצה לנסות לשאול משהו על תקשורת ומגדר מזווית אחרת, של שיח מקצועי. במסגרת השיח שהתעורר על פרשת הכדורגלנים והקטינות, את ואחרות/אחרים הבעתם ביקורת על אופן הסיקור וההתייחסות של אנשי תקשורת כמו ינון מגל לפרשה. זה ויכוח שהתעורר גם בפרשת הנערים מקפריסין. זה שיח שלפחות אותי די מתסכל. זאת ביקורת שאפשר בכלל לקוות שתחלחל? לפעמים זה נראה לי כמו ניסיון תודעתי לטפס על קיר חלק. מכאן התסכול.
אצטט את עורכת הדין קרן גרינבלט שמשתמשת בדימוי יפה: כל מאבק הוא כמו רכבת. בקטר יש את הנאבקות והנאבקים שמובילים אותו, בקרונות יש אנשים שנלחמים בדרכים שונות וקטנות יותר, חלק דרך העובדה שהם פשוט עושים את תפקידם ומסייעים לאחרים ואחרות להתקדם. בקרון האחורי יושבים המתנגדים שטוענים כל מיני טענות נגד, אבל גם הם בעל כורחם מתקדמים עם העגלה מאחר והם מגיבים לשיח, והשיח מתקדם. זה דימוי אופטימי אבל אני מאמינה בו בהקשר של המאבק הפמיניסטי, שזו חזית שסך הכל כנשים ראינו שיפור בה לאורך השנים.
ובאופן פרקטי, הכי חשוב לא לשתוק ולדרוש את מה שמגיע לנו. יחד עם זאת, אסור לטבוע בתגובתיות. פעם הייתי מגיבה לכל שטות שוביניסטית שמישהו היה אומר ובסוף הבנתי שגם זה גוזל ממני משאבים ושבמקום לתת למישהו להכתיב לי את השיח או במה אני מתעסקת, עדיף שאהיה ממוקדת במה אני רוצה. אז אני משתדלת לעשות את זה.
אסיים רגע בנימה פרקטית - אם רוצים לראות שינוי גם באופן בו כלי התקשורת מסקרים פגיעות מיניות וגם באופן כללי בייצוג של נשים, כלי תקשורת חייבים ללמוד להצמיח את הנשים שעובדות אצלם. לתמוך ולדאוג שנשים לא ינשרו כי המערכת פשוט רגילה לפעול כפי שהיא.
אנחנו נמצאים במקום בו הרבה מהחסמים הם שקופים מאחר ושוביניזם פראי לא מקובל כבר (אוקיי, למעט אצל ינון מגל ודומיו), אבל אסור לעצור בזה. חייבים למפות ולהבין מה החסמים ולדאוג באופן פעיל לכך שבפעם הבאה שתתפנה משרה בכירה, תהיה אישה שתהיה מועמדת ראויה כמו השאר.
ולאנשים שכותבים כותרות בדסקים ובהומפייג'ים של האתרים השונים, לפני שאתם מעלים עוד כתבה על נפגעת אונס ונותנים לזה כותרת פורנוגרפית, עצרו רגע ותחשבו. קל לשכוח את הכוח שיש לכל אחד מכם כשאתם חלק ממערכת ומעולם שמתרכז ברייטינג וקליקים, אבל אתם משמעותיים ויכולים לתרום לסיקור מכבד והוגן של נשים.
ובכל זאת, רואים שינוי כבר היום והרבה מזה בזכות העבודה העיקשת של תא העיתונאיות. הנה אתה רואה? חפרתי על מגדר בסוף.
זה רק בגלל שקיבלתי טיפים טובים על עבודת המראיין :)
המלצות מדיה:
1. קראתי לאחרונה את "ינטל בחור ישיבה" וסיפורים של בשביס זינגר ונהניתי מאוד.
2. אני חובבת לונג-רידס, לפני כמעט שנתיים קראתי מאמר שלא יוצא לי מהראש על אישה סינית שעבדה בתעשיית המין ועל המסע של המשפחה שלה להבין מה קרה לה. זה שילוב מדהים בין תחקיר מצוין בלי לוותר על הסיפור האנושי. ממליצה מאוד.
3. כמו כולן גם אני צופה ב"I may destroy you" של מיכאלה קול המצוינת. סדרה מעניינת מאוד על מיניות, הסכמה וסושיאל מדיה בדורנו.
4. מאוד אוהבת את הניוזלטר של ה"Columbia Journalim Review", תמיד צוחקת על זה שאין דבר שעיתונאים אוהבים לקרוא יותר מאשר כתבות על עיתונות.
5. אני מאוהבת באלבום "a written testimony" של Jay Electronica. קצת מתעלמת מהליריקה כי יש שם לא מעט הטפות להצטרף לניישן אוף איסלאם, אבל המוסיקה היא וואו. חוצמזה מחכה שקנדריק לאמאר יוציא אלבום חדש, כמה אפשר לחכות.