חסדי שמיים

"נס בשדרות: טיל שנורה מהרצועה פגע במוסד תורני; בחסדי שמיים לא היו נפגעים אך נגרם נזק לבניין", נכתב בכותרת הראשית של עיתון "המודיע". כראוי לעיתון ירא שמים, במוקד הדיווח לא עומדת הרקטה ששוגרה מעזה אלא ההתערבות האלוהית, שמנעה ממנה לקטול יהודים. "בחסדי שמיים המבנה בו פגע הטיל בשדרות היה ריק מאדם", מבשרת כותרת המשנה לראשית של "יתד נאמן" אף כי מדיווחים בעיתונים האחרים עולה כי דווקא היו יהודים בבניין.

"נס בשדרות: 'הטיל פספס במטרים'", נכתב בשער העיתון הנפוץ בישראל, "ישראל היום", ש-400 אלף גליונותיו מחולקים חינם גם הבוקר ברחבי המדינה. "היה נס גדול", מצוטט גורם לא מזוהה בכותרת הדיווח של גדי גולן, שמתפרסם בכפולת העמודים הפותחת של העיתון. מעיון בגוף הידיעה עולה כי הטענה להתערבות אלוהית שמנעה פגיעה בנפש מיוחסת למנדי פיזם, בנו של שליח חב"ד בשדרות, אף כי הביטוי עצמו אינו מובא בציטוט מפיו אלא דווקא מפי הכתב, גולן.

מדוע שעיתונאי ישרבב לדיווח על אירוע בטחוני תוספת מטעמו בדבר מעשה שמימי? מדוע שעיתון ייקח את מילות הכתב, ימקם אותן בין מרכאות ויעלה אותן לכותרת הידיעה כאילו היו ציטוט? מדוע שכלי תקשורת שאינו חרדי ידווח בשערו כי ישות שמימית מנעה אסון כאילו היתה זו עובדה בדוקה? מתגנבת התחושה כי בלי התערבות שמימית לא תימצא תשובה.

פעמיים נס

"הנס של העוטף" היא כותרת מוסף העסקים של "מעריב" (מוסף מוזר לקריאה, שנראה כי נועד בעיקר לשמש בית למודעות מכרזים). משה כהן מדווח, על בסיס נתונים ממחקר של הרשות לתכנון במשרד החקלאות, כי חרף המצב הבטחוני ביישובים סביב רצועת עזה, במהלך חמש השנים האחרונות נקלטו בהם כ-1,200 משפחות חדשות.

אכן תופעת טבע, שלא לומר נס. איך מסבירים זאת? ב"מעריב" נותנים את רשות הדיבור לשמאי מקרקעין בשם יונתן לוי שאומר כי רבים מהתושבים החדשים באזור באים מבאר-שבע, אשקלון או אשדוד, כך שהם ממילא חיו תחת איום רקטות עזתיות. מבחינתם, המעבר קרוב יותר לעזה בעיקר הוזיל את עלות הדיור והמחיה.

אבל הנה הסבר נוסף: הדיווח ב"מעריב" נועד להסתיר מציאות שונה בתכלית. הפרסום הבוקר, שמתבסס על נתוני משרד החקלאות, מגיע שבוע בדיוק אחרי שכתב חדשות 13 אלמוג בוקר דיווח על מגמה הפוכה. לפי הדיווח שלו, לפחות עשר משפחות שהגיעו להתיישב באזור המועצה האזורית שער-הנגב לפני כשנה הודיעו על עזיבה בשל המצב הבטחוני, ובמועצה חוששים שמדובר בתחילתו של גל. איך עוצרים גל? שוברים אותו עם כותרת הפוכה בעיתון.

ערכים ומוסר

בינתיים תקף צה"ל ברצועה בתגובה לרקטה שפגעה בשדרות, אך לפי מה שמובטח לנו בעיתוני הבוקר, בעתיד צפוי צה"ל לפעול בנחישות אין קץ.

אלכס פישמן מדווח ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על המהפכה שמכנן הרמטכ"ל אביב כוכבי לבצע בצה"ל, "תוכנית שעוסקת בהשמדה שיטתית של האויב". לפי פישמן, "לא עוד מבצעים צבאיים ממושכים, עם פזילה לממד המדיני, שנועדו לגרום לאויב לדמם כדי להרוויח זמן ולהרתיע אותו עד שיתאושש, יעמוד על רגליו ויחליט אם הוא רוצה להמשיך להילחם". מעתה, "יחידות לוחמות ייבחנו אצלו על-פי מספר ההרוגים והפצועים שיפילו בצד השני, לצד היקף אמצעי הלחימה שישמידו".

כוכבי מכוון ל"נוקאאוט בסיבוב הראשון שפירושו חיסול פיזי, אגרסיבי, תוך זמן קצר, בקצב של מאות הרוגים לאויב בכל יום, כך שהתוצאה תהיה ברורה לכל הצדדים". לפי התוכנית, "יחידה צבאית שתבקיע אל תוך מערכי האויב תצטרך להציג, כהישג נדרש, השמדה של יותר מ-50 אחוז מכוחו של האויב. זה נכון בלבנון וזה נכון בעזה".

ומה לגבי העובדה שבעזה מתקנים צבאיים ואוכלוסייה אזרחית מעורבבים עד שלא ניתן לפגוע באחד ללא פגיעה באחר? לפי פישמן, "כשיורים על העורף הישראלי, הוא [כוכבי] שב ואומר, זה ערכי ומוסרי לקטוע את הירי הזה גם במחיר פגיעה בבלתי מעורבים".

הכותרות הראשיות

באופן טבעי, הכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" מוקדשות לפגיעת הרקטה בשדרות. לכותרת ב"ידיעות אחרונות" ("פגיעה ישירה בישיבה") נלווה מאמר מאת יוסי יהושוע שנושא את הכותרת "להגיב בחריפות". הכותרת ב"מעריב" מתמקדת כולה בתגובה לירי: "בעוטף עזה זועמים: 'נמאס לחיות בפחד'".

ב"ישראל היום", לעומת זאת, מצניעים את הרקטה העזתית שפגעה ביישוב שבתחומי מדינת ישראל ומעבירים לקדמת הבמה אויבת ותיקה. "איראן משחקת באש", נכתב בכותרת, לצד תצלום של מכלית נפט בוערת, אחת משתיים שהותקפו אתמול באזור מפרץ עומאן. גם מכותרת הגג והמשנה עולה המסר שלפיו איראן אחראית לתקיפת המכלית. מי שלא מבין רמזים מוזמן לקרוא את כותרת הטור של הפרשן עודד גרנות: "כל הסימנים מצביעים לעבר איראן".

ב"הארץ" מעלה צבי בראל את האפשרות שאיראן דווקא לא אחראית לתקיפת המכליות. "איראן שרויה במאבק מדיני אדיר לשכנע את מדינות אירופה ואת בעלות בריתה רוסיה וסין לא לפסוע במסלול הפרישה מהסכם הגרעין, בה בעת היא בטוחה שארצות-הברית רק מחפשת תירוץ לתקוף אותה. כל יוזמה אלימה מצדה עלולה רק להחמיר את מצבה ולקרב את העימות הצבאי שממנו היא חייבת להימנע", הוא כותב (מאז ירידת הגיליון לדפוס, ארצות-הברית שחררה תיעוד של חיילים איראנים מפרקים מוקש שלא התפוצץ מאחת המכליות כהוכחה למעורבותם באירוע).

הימין כמרקחה

בשבוע שעבר יצא עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד נגד הנחת היסוד כי נתניהו הוא האופציה הכי טובה של הימין. אחת הדוגמאות שלו היתה היעדר ההרתעה מול עזה והיעדר הביקורת מימין על נתניהו בשל כך (סיקור פגיעת הרקטה הבוקר ב"ישראל היום" הוא דוגמה מובהקת). בעקבות טורו קיים ליבסקינד עימות טלוויזיוני עם אראל סג"ל, שותפו להגשת תוכניתו בתאגיד השידור הישראלי. הבוקר מפרסם סג"ל ב"ישראל השבוע" את תשובתו לטור של ליבסקינד.

"נתניהו מזהה עצמו עם המדינה ועם הצורך להמשיך להגן עליה. כל פעולותיו משועבדות להבטחת בטחונה של מדינת היהודים. הוא לא תקוע באקווריום בגלל החיים הטובים או הישרדות. בחוץ הוא יקבל עסקת טיעון על תיקיו וחוזים של מיליונים", כותב סג"ל.

ובינתיים, ב"בשבע", חינמון שבועי הפונה לקהל הדתי-לאומי, מתפרסם טור מאת עוזי ברוך, עורך האתר של קבוצת "בשבע", ובמרכזו פנייה לקוראים לנטוש את נתניהו.

"המציאות הפוליטית שנוצרה בחודשיים האחרונים, מאז הבחירות, מעלה בחריפות רבה את השאלה האם לא הגיעה השעה לשים קץ לעידן נתניהו. האם לא הגיע הרגע שבו נתניהו הפך מנכס למדינת ישראל לנטל עליה?", כותב ברוך, ומשיב בחיוב: "מעמדת כוח תוכל הציונות הדתית להביא לכך שלאחר הבחירות הבאות עידן נתניהו יסתיים. בין אם בדרך הרצויה יותר, על-ידי החלפת נתניהו במועמד ראוי מתוך הליכוד (גדעון סער, למשל, הוא בהחלט אופציה, גם אם לא היחידה), ואולי אפילו על-ידי גנץ, יחד עם האגף הימני בסיעת כחול-לבן. כן, גם האופציה הזאת איננה מלה גסה".

D9

שר המשפטים החדש, אמיר אוחנה, טען השבוע בראיון לעמית סגל בחדשות 12 כי אין חובה למלא את כל פסקי הדין של בג"ץ. בתגובה הזהירה נשיאת בית-המשפט העליון, אסתר חיות, מפני הידרדרות לאנרכיה.

"אנה אנו באים?", שואל מרדכי קרמניצר במאמר שנפתח בשער "הארץ". קרמניצר מזכיר כי באותו ראיון העלה אוחנה גם את האפשרות שלאור עמדותיו מישהו עוד יתפור לו תיק, ותוהה: "מה היה אומר אילו היו אומרים עליו כי יש אפשרות ריאלית שבמסגרת תפקידו יעבור עבירות פליליות?".

ב"ישראל היום" מדווחים כי ראש הממשלה נתניהו הבהיר שאת החלטות בג"ץ יש לקיים, אך ממקמים באותו העמוד טור דעה מאת מתי טוכפלד, שנוקט לשון פחות דיפלומטית. לפי טוכפלד, המצב היום בבית-המשפט העליון גרוע משהיה בימי אהרן ברק ("מה שמעזים שופטי בית-המשפט העליון היום לא היו חולמים גדולי מהפכני בית-המשפט של אז לעשות"), ובכלל: "לא ירחק היום שבו חוקי הכנסת יהפכו להמלצה בלבד – בדומה להחלטות ועדת הבחירות המרכזית, שמוחלפות ומתהפכות בבג"ץ כאילו לא היו קיימות מעולם".

ב"מעריב" מגזים בן כספית מן העבר האחר, ואחרי שהוא מתאר את חילופי הדברים בין אוחנה, חיות (וסמוטריץ') כותב כך: "אם האירוע הזה היה מתרחש בעוד כמה חודשים, או אחרי הבחירות, סביר להניח שמישהו היה מורה לשים את הנשיאה אסתר חיות במעצר מינהלי תכף ומיד, לבל תשחית את נפשו הרכה של הציבור".

הבחירה של שלדון

גם הבוקר מתפרסם ב"ישראל היום" תצלום של העורך בועז ביסמוט (לארכיון המלא). הפעם התצלום משולב במוסף "ישראל השבוע", שבו נדפס ראיון שקיים ביסמוט עם שגרירת ארצות-הברית באו"ם לשעבר ניקי היילי. מלבד השניים מופיע בתצלום גם גיליון של "ישראל השבוע" ועליו תצלום של היילי. שעשוע רקורסי נאה בפני עצמו.

הנה שתי שאלות לדוגמה מהראיון:

• "בקרוב תתקיים הסדנה לשלום בבחריין, שתציג את החלק הכלכלי של תוכנית השלום של טראמפ. חלקנו בישראל דואגים שאולי הממשל ירצה לקבל תמורה על ההכרה בירושלים ובגולן. האם עלינו להיות מודאגים מתוכנית השלום?".
• "לפני שנה בבית הלבן שאלתי את הנשיא טראמפ מה ההחלטה הכי חשובה שלו, והוא אמר שההכרזה על ירושלים כבירת ישראל ובמסגרת זו העברת השגרירות לשם היתה בין ההחלטות החשובות ביותר שלו. איפה היית ממקמת אותה בסקאלת ההישגים של הנשיא?".

לקראת סיום הראיון מציין ביסמוט כי היילי נחשבת למי שעשויה לרשת את טראמפ בשנת 2024, אחרי שזה יסיים את כהונתו השנייה. היא לא מתייחסת לכך ישירות, אולם עצם הראיון המפרגן בעיתון הוביל את עורכת הדעות ב"פורוורד" לצייץ כי נראה שהיא הבחירה של אדלסון לתפקיד.

להטב"ק

"ישראל היום" חוגג את מצעד הגאווה עם כתבה במוסף "ישראל השבוע" המתארת את מצוקתם של בני המיעוט המופלה לרעה שבתוך המיעוט המופלה לרעה. לא, לא הטרנסים. ימנים. גלעד צוויק שוחח עם להט"בים ימנים ושמע על העוינות שהם נאלצים לספוג מחבריהם לקהילה.

ד"ר אוון כהן, שייסד את התא הגאה בליכוד יחד עם אמיר אוחנה, מספר: "אנחנו לא 'חוששים' מעימותים שיהיו במצעד – אנחנו יודעים בוודאות שיהיו עימותים, ושלצד החיבוקים והאהבה תהיה גם הרבה שנאה. כמה שנאה? לפני שנתיים הגענו לאירוע גדול בירושלים, נעמדו מולנו שני חבר'ה והצדיעו במועל יד. לקרוא לנו 'נאצים, גרמניה 33, פשיסטים' זה סטנדרט. במקרה הטוב קוראים לנו יודנראט. לא כולם. באמת שלא, אבל חלק לא קטן בשמאל של הקהילה. אני ילד גדול כבר, אבל אם הייתי נער הומו, בחיים לא הייתי יוצא מהארון – כימני".

ב"מוסף הארץ" מקבלים את פני החוגגים עם כתבת מגזין מאת הילו גלזר שמעמידה במרכזה את מצוקתם של צעירים שיוצאים מהארון היישר למסיבות סמים. אחד מהצעירים, שהתמכר בין היתר לקריסטל מת ויצא מזה (בינתיים) רק אחרי שנה במוסד גמילה, מסכם את התנסותו כך: "סמים זה לא הבעיה. גם לא סקס. גם לא אורגיות. הכל כיף ולגיטימי כל עוד אתה בוחר להיות שם. אבל לילדים האלה אין באמת בחירה.

"כל התפיסה של מה זה סקס ומה זה אינטימיות עדיין מבולגנת אצלם. גם כשהם אומרים שהם בסדר ורוצים, זה לא אומר בהכרח שהם בחרו. אולי זה מגננות או ניתוק או רצון להיות קול. בגלל זה הפנייה צריכה להיות לבני ה-30 וה-40 שמנהלים את הסיטואציות האלה. האחריות היא עליכם. סבבה שיש פטישים ותסביכים, ויש 'דאדי' ויש 'בוי', אבל אותו 'בוי' נמצא בשלב מאוד קריטי בחיים שלו, ואין לו כלים להתמודד עם העוצמות של העולמות האלה".

(אגב, השבח לגלזר. סוף-סוף עיתונאי ישראלי שכותב על GHB בלי להעלות את הטענה כאילו לסם אין טעם ואין ריח).

מלה טובה ל"ישראל היום"

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה של נעמה לנסקי על בני הזוג יונס ונעימה אבו-מדיעם מרהט, שאחרי 14 שנות טיפולי פוריות החליטו לאמץ ובתוך שלוש שנים צירפו למשפחתם ארבעה ילדים. עבור עיתון שמתעלם דרך קבע מכחמישית מאוכלוסיית המדינה, אלא אם כן מדובר בלא-יהודי שהחליט בניגוד לכל הסיכויים להתגייס לצה"ל, עצם הפרסום של כתבה כמו זו של לנסקי הוא הישג.

שירה

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסמים שני שירים מאת אוהד ובר. הנה הראשון, שנקרא "במיטה אני כמו שלמה ארצי":

בַּמִּטָּה אֲנִי כְּמוֹ שְׁלֹמֹה אַרְצִי –

כְּלָלִי.

לֹא נָמֵר וְלֹא חָתוּל,

לֹא בַּרְרָן וְלֹא בָּתוּל.

בַּמִּטָּה אֲנִי כְּמוֹ שְׁלֹמֹה אַרְצִי

הַכֹּל יָכֹל לִקְרוֹת: יְרִידוֹת,

לִקּוּקִים, תִּהְיֶה עָדִין, תִּהְיֶה אַלִּים.

אֵין לִי טָפֵל וְאֵין עִקָּר, זֶה גִּילָהּ

הַמֻּקְדָּם אוֹ גִּילִי הַמְּאֻחָר?

אִם זוֹ מִישֶׁהִי פַּנְק,

אִם זוֹ מֶטַאל וְאִם שׁוֹפֶּן –

שְׁלֹמֹה עוֹמֵד וַאֲנִי מְזַיֵּן.

בַּמִּטָּה אֲנִי בְּטַעַם שֶׁל כֻּלָּן

גֶּבֶר הוֹלֵךְ לְאִבּוּד דֶּרֶךְ דַּגְדְּגָן.

סיפורת

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם הטור הקבוע של ארצי. הנה קטע ממנו: "אני לא מתאפק מלספר לכם ששלחו לי ספר חדש מסדרת קופיקו (מאת תמר בורנשטיין-לזר), שנקרא 'קופיקו והזמר המצחיק', שבו מככב זמר בשם מומו ארטיק עם נגן גיטרה בשם בבי גיטרגולדה. ותהיתי אם יש מצב שנכנסתי יחד עם אבי (בבי) סינגולדה לזירת ספרות הילדים שהכי הסעירה את ילדי בשלב שבו התחילו לחבר אותיות ולקרוא.

"אז תכף אני הולך להביא את הספר הזה מהאוטו, כי שכחתי אותו שם, ולהציץ ולראות אם יש משהו חשוב לדווח עליו ממנו בעלילות מומו וגיטרגולדה המפורסם. [...] אופסס. זה מזכיר לי שאני חייב להוציא את הספר של קופיקו מהרכב ולדפוק לכם ציטוט ממנו, אז הנה אחד נהדר: 'לאן אתה רץ, קופיקו?', שאל ש' בתדהמה. 'להישרדות', קרא קופיקו. 'חכה רגע קופיקו, לא מקבלים קופים להישרדות', צעק אחריו ש'. 'קופים כמוני מקבלים, ועוד איך מקבלים', השיב קופיקו. כן, קופים חכמים הם לפעמים געגועים לבני אדם".

סימניה

רן רזניק מפרסם במוסף "שישבת" של "ישראל היום" תחקיר נרחב על רופאים המוסרים חוות דעת כפולות בתביעות רשלנות רפואית. אחת מוגשת פומבית לבית-המשפט, ואילו השנייה בחשאי לבית-החולים. לעתים חוות הדעת השנייה, החשאית, כוללת מסקנות שונות ואף הפוכות לאלו שבחוות הדעת הפומבית שהוגשה לבית-המשפט.

תיק 2000

גידי וייץ מביא ב"הארץ" עוד כמה פרטים על שיחות השוחד בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. נתניהו, מתברר, הכחיש תחילה שהיה תיעוד לשיחות שלו עם מוזס, ורק אחרי שהחוקרים גילו לו שההקלטות בידם, נזכר.

נתניהו מכחיש (אילוסטרציה)

עוד מדווח וייץ כי ככל הנראה, ובניגוד להכחשה נוספת של נתניהו בפני חוקרי המשטרה, שלדון אדלסון העיד כי ראש הממשלה פנה אליו פעמיים וביקש ממנו להסכים לצעדים שיחלישו את החינמון.

כשמוזס נחקר לראשונה, מוסיף וייץ, גם הוא היתמם. "אני כלום", העיד על עצמו, וטען כי הוא קורא את העיתון לראשונה בבוקר ושהאג'נדה היחידה שלו היא עיתונות הוגנת ומאוזנת. "החוקרים גיחכו", כותב וייץ. אגב, למוזס גם היתה אנקדוטה: שרה נתניהו פגשה בשנת 2013 בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות" וביקשה להעביר דרכו מסר למוזס: "היא יודעת שהמו"ל רוצה לראות אותה ואת בעלה בקבר, אמרה, הזהירה שאם הם ייפלו הוא ייפול איתם, וקינחה בכך שכינתה אותו 'נאצי'".

למוזס, מציין וייץ, שגרת אבטחת פרטיות מחמירה. החוקרים קיבלו מידע שלפיו יש לו שני טלפונים, אחד לשיחות רגישות עם חברי-כנסת ושרים. ביומן שלו הוא נוהג לרשום פגישות רגישות עם פוליטיקאים בעיפרון, ולמחוק בהמשך את הרישום.

טיפול קבוצתי

נתי טוקר מביא ב"דה-מרקר" פרטים חדשים על גלי-צה"ל בתקופת ירון דקל. אבנר הופשטיין (חבר הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית") עבד בתחנה תחת דקל עד שפוטר. בהמשך הגיש תביעה נגד גלי-צה"ל, ובמסגרתה הגיש לאחרונה תמליל שיחה שקיים בשנת 2017 עם גלעד אמיליו שנקר, שהיה אז מנהל פיתוח התוכניות בתחנה.

בשיחה מספר לו  שנקר כי דקל ביקש ממנו לערוך ערב מחווה לאורי צבי גרינברג, ולעשות זאת מוקדם ככל האפשר, משום שלדברי דקל "זה המשורר האהוב על שרה נתניהו, ומאוד חשוב לי שמשפחת נתניהו תאהב את גלי-צה"ל". כמו כן ביקש דקל משנקר שייפגש עם דרור אידר, פובליציסט "ישראל היום", שמאז הוחלט למנותו לשגריר ישראל ברומא. "אני רוצה שתמצא לו תוכנית", מצטט שנקר את דקל.

דקל, שכיום עובד בתאגיד השידור הישראלי, ריאיין רק לפני שלושה חודשים את עמיתו לתאגיד דב גיל-הר, ונראה היה מרותק לשמע הסיפור שגולל בפניו גיל-הר על הלחצים שהופעלו עליו מכיוון ראש הממשלה בתקופה שבה עבד ב"וואלה". "היחיד פה אנס את הקבוצה", סיכם גיל-הר את סיפורו. "היתה כאן קבוצה, עורכים ועיתונאים, ועדיין יש, מצוינת. מר נתניהו [...] לא נתן לאנשים הטובים האלה לעשות את עבודתם".

במבט נוסף על השיחה בין דקל לגיל-הר, אולי לא מדובר כלל בראיון אלא בשיחת אחווה בין שני קורבנות אונס. ובכל זאת, ישנו הבדל בולט בין השניים: גיל-הר נלחם בזמן אמת בלחצים וכיום מתבטא פומבית כדי להוציא את האמת החוצה. דקל נתן בזמן אמת את ההוראות לפעול על-פי הלחצים מכיוון משפחת נתניהו, ולכתבה של "דה-מרקר" כלל לא טרח להגיב.

עושים לביתם

בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסם סיקור של טקס "המורה של המדינה", מיזם מסחרי-חינוכי שהגה הפרסומאי משה תאומים. כל עמוד 4 בעיתון מוקדש לסיקור הטקס שבו הוכרזו הזוכים במיזם.

עוד בשער "ידיעות אחרונות": כותרת המבשרת כי היום מצורף לעיתון מוסף "ישראל 2048: עתיד משותף" של עמותת אור. בעמודי החדשות מתפרסמת ידיעה על המוסף. עיון בו מעלה כי מדובר בתוצר פרסומי שיוצא לאור במימון גוף חיצוני, וכרגיל ב"ידיעות אחרונות" ללא גילוי נאות ותוך שימוש באנשי המערכת העיתונאית (יואב בירנברג, ראובן וייס ואתי אברמוב).

ב"מעריב" נהגו בחודשים האחרונים לפרסם מיד לאחר המדור הכלכלי של יהודה שרוני מדור פרסומי במימון בנק הפועלים. הבוקר לא מתפרסם שם המדור של הבנק, ובמקומו ישנה כתבה מאת אלן רוזנבאום על ארגון World ORT. הכתבה נראית פרסומית לחלוטין, אך אינה מלווה ביופמיזם הרגיל בנוסח "בשיתוף". האם ב"מעריב" אכן קיבלו כסף על פרסום הכתבה, או שסתם מדובר בדברור של יחסי-ציבור? לא ברור מה האופציה הגרועה יותר.

ובמוסף "גלריה" של "הארץ" שוב מכרו את השער.

ענייני תקשורת

בקרת נזקים. ענת גורן, בת זוגו של רביב דרוקר, מתראיינת לגבי בר-חיים ב"7 לילות" לרגל עליית סדרה תיעודית חדשה שיצרה. בראיון אין התייחסות ל"תיק 2000", אך את עצם קיומו יש לראות גם בהקשר זה. מאז פרוץ הפרשה, ב"ידיעות אחרונות" משתדלים להיטיב עם כלי תקשורת ועיתונאים בכירים שהיו יכולים לדחוף להחמיר עם מוזס. דרוקר, שבעבר תבע את העיתון בעקבות כתבת חיסול ממוקדת במוסף "7 לילות", כבר הופיע על שערו לראיון מפרגן. כעת תור גורן (שוב).

נא לקרוא עם מוזיקה דרמטית ברקע. במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתאר עקיבא ביגמן מפגשים בין בכירים במשטרת ישראל, ובראשם המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, לבין אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה ועיתונאים בכירים (המו"ל המייסד של "העין השביעית" ומי שהוציא את המגזין והאתר לאור עד לפני שנים אחדות). כרגיל אצל ביגמן, הטון קונספירטיבי.

מזל טוב. יואב קרני מקדיש את מדורו במוסף "G" של "גלובס" ל"הארץ", שמציין בימים אלה 100 שנים. קרני סוקר את תולדות העיתון, עם דגש על אופיו הפרובוקטיבי של גרשום שוקן. "בני דורי, שגדלו על ברכי עיתונות מודפסת, ונעוריהם היו רחוקים מאוד מעידן האינטרנט, התרפקו על 'הארץ' בדיוק מפני שמצאו בו את ההתרסה הקפריזית; מפני שמפעם לפעם נתקלו בחיווי נון-קונפורמיסטי כה מרעיש, עד שאנחת רווחה עצומה בקעה מחזותיהם. 'הארץ' שם בפיהם את המלים שהם רק ניחשו", הוא כותב.

בהמשך מסתייג קרני מהנטייה השמאלנית רדיקלית של העיתון בשנים האחרונות, אך מסיים בשיר הלל לעיתון ("בבת עינם של מגיני הדמוקרטיה") ולהחלטה להעלות את גליונותיו הישנים לארכיון פומבי.