על פי נתוני סיכום השנה של מדד הייצוג, במהלך 2019 התארחו בתוכנית הבוקר של ניב רסקין בקשת 12 (שערך ניר נוימן) כ-6,800 דוברים במסגרת כ-250 תכניות. מתוכם רק 57 מהם היו דוברים ערבים, כלומר רק 0.8% מהדוברים בתכנית. למעשה, זאת השנה השנייה ברציפות שהתכנית של ניב רסקין נועלת את טבלת הייצוג השנתית והיא שיאנית ההדרה.

גם בתכנית "חמש עם רפי רשף", עוד הפקה של קשת, המצב לא טוב בהרבה: מתוך כ-2,400 מרואיינים שהופיעו בתכנית במהלך 2019 רק 26 היו ערבים, אחוז אחד בלבד מהדוברים בתכנית או שני דוברים בלבד בחודש. קצת מעליהם בתחתית הטבלה ניצבת "המטה המרכזי" עם אילה חסון, של הערוץ המסחרי המקביל רשת 13, שם שובצו רק 11 דוברים ערבים במהלך כל השנה. בקושי מרואיין ערבי אחד בחודש בתכנית הפוליטית המרכזית של הערוץ בשנה שבה היו שתי מערכות בחירות.

העובדה כי שלושת תכניות האקטואליה המדירות ביותר את החברה הערבית במהלך 2019 שייכות דווקא לערוצי הטלוויזיה המסחריים אינה מקרית. גם שש התכניות הבאות שמקדימות אותן בתחתית טבלת מדד הייצוג השנתית הן של קשת ורשת.

רצועות הפרה-פריים טיים של הערוצים המסחריים (לרבות התכניות של אודי סגל, עודד בן-עמי ואמנון לוי) הציגו השנה נתוני ייצוג נמוכים להחריד של מרואיינים ערבים – כולן מתחת ל-2.5%, זאת לעומת האחוז הממוצע של 23 תכניות האקטואליה המובילות שעומד מעל ל-4% (ולעומת כ-18% אזרחים ערבים בישראל). למעשה, ממוצע כלל תכניות האקטואליה הנמדדות - בלי תכניות האקטואליה "הרכה" של הערוצים המסחריים - עמד על כ-5.5%.

בניגוד למצב בשידור הציבורי, בעיקר בתחנות הרדיו אבל גם בערוץ כאן 11, ניכר כי בתכניות האקטואליה של ערוצי 12 ו-13 אין כוונה רצינית לשלב את האזרחים הערבים, כחמישית מאזרחי המדינה, במעגל השיח התקשורתי.

מדיניות השידור בערוצים המסחריים חנפנית ופחדנית ומנסה לחזר אחרי המיינסטרים המדומיין, במקום להעניק לו תמונה מגוונת ומעניינת של מה שקורה בחברה בישראל ולהוות כוח חיובי מניע בעיצובו

הערוצים המסחריים הציגו שנה של הדרה ותוכן חד-ממדי, שמזלזל ופוגע קודם כל באזרחים הערבים, אבל למעשה גם בכלל צופי התכניות שלהן, שמקבלים תמונת מציאות חלקית ומעוותת של החברה בישראל, בניגוד לשליחות הבסיסית של עיתונות מקצועית. הנתונים הללו ממש לא חדשים עבור רסקין, רשף או אילה חסון ועורכיהם. כבר שנים רבות שזה המצב בתכניות הללו. מחאות ופרסומים על ההדרה אצלם בשנים האחרונות נענו בשתיקה – ולא בכדי. אין דרך להסביר הדרה חריפה כזאת בזמן שהחברה בישראל רק הופכת משותפת יותר. יתכן שמקבלי ההחלטות בערוצים חושבים שההדרה תעזור להם לפנות למיינסטרים, אבל אנחנו הרי רואים שזה גם לא עוזר לרייטינג וגם בא על חשבונם של הצופים והחברה כולה.

"מדד הייצוג" מקפיד לציין את שמות המגישים והעורכים שאחראים לבניית הליין-אפ בתכניות, אבל האחריות להדרה החריפה בערוצים המסחריים צריכה ליפול לא רק עליהם אלא גם, ואולי בעיקר, על מנהלי וראשי הערוצים המתווים את מדיניות השידור ולמעשה מגבשים את הנוף הטלוויזיוני המסחרי של ישראל: מנכ"ל קשת אבי ניר ומנכ"ל חברת החדשות של הערוץ אבי וייס; מנכ"ל רשת יוסי ורשבסקי (שפרש לאחרונה) ומנכ"ל חברת החדשות של הערוץ ישראל טויטו, שהחליף במהלך השנה החולפת את גולן יוכפז.

בזמן שהם מנסים לקלוע ללב הקונצנזוס הכל-ישראלי, הם מתעלמים מהעובדה שהם בפועל משמרים ואף מייצרים אותו. יש להם אחריות חברתית וערכית גדולה, אך הם לא עומדים במשימה. בשנה האחרונה ראינו עלייה יפה בייצוג הערבי בשידור הציבורי וטוב שכך, אך מרבית הצופים עדיין נמצאים מרבית הזמן מול הערוצים המסחריים ושם הם מגבשים את דעותיהם ותפיסת עולמם. כרגע התמונה שמציגים הערוצים המסחריים כמעט ואינה כוללת ייצוג אזרחי ומכבד לחברה הערבית.

הנתונים מראים כי מדיניות השידור בערוצים המסחריים ובעיקר בתכניות האקטואליה והבוקר שלהם היא חנפנית ופחדנית ומנסה לחזר אחרי המיינסטרים המדומיין, במקום להעניק לו תמונה מגוונת ומעניינת של מה שקורה בחברה בישראל ולהוות כוח חיובי מניע בעיצובו.

ההנחה כאילו למומחה או למרואיין הערבי אין מקום סביב מדורת השבט או מול ארוחת הבוקר של הצופה הישראלי הממוצע; ההנחה כאילו הזמנה של מומחה או מרואיין ערבי תפגע ברייטינג ובהכנסות - אינן כורח המציאות או גזירת גורל. מדובר פשוט בחוסר בקיאות והתעלמות מוחלטת מהתמורות והשינויים הדרמטיים שמתחוללים לא רחוק ממגדלי הזכוכית של קשת ורשת בצפון תל אביב.

אם מנהלי הערוצים ייצאו ויעשו סיבוב קטן ברחבי הפריפריה ואפילו בשולי גוש דן הם יגלו שמפגש יומיומי ואף שיתוף פעולה מקצועי ואזרחי בין יהודים לערבים אינם דבר נדיר או מפחיד כל כך אלא חלק ממציאות החיים הטריוויאלית ביותר של ישראל 2020. הגיע הזמן שהמציאות הזו תגיע גם לטלוויזיה המסחרית.

עידן רינג הוא מנהל שותף של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי