לכלוך שקוף

בשבוע שבו נסגרו הרשימות לבחירות 2020, העיתונים נכנסים לפוזיציה הקבועה. הנושאים החשובים של הבחירות – המשבר החוקתי, ראש ממשלה שיעמוד לדין על שוחד, מרמה והפרת אמונים, טוהר המידות של בעלי בריתו (ואם תרצו, גם האפשרות שיוחלף על-ידי מפלגה שתוכניותיה ועמדותיה מטושטשות במתכוון) – שלא לדבר על סתם נושאים חשובים כמו כלכלה, חברה וביטחון – נדחקים ומפנים מקום לסוגיות מיקרו. תככים וספקולציות שמנופחים מעבר לכל פרופורציה, סיקור מהסוג שזכה לכינוי "מירוץ סוסים".

השבוע נושא המיקרו המתחלף הוא מפלגת הימין המגזרית – הרכבה הסופי, היריבויות שבתוכה והעובדה שהיא לא תכלול הפעם אדם בשם איתמר בן-גביר. הטוויסט: בן-גביר כבר הגיע להסכם על ריצה משותפת עם שר החינוך רפי פרץ, אך ברגע האחרון ננטש. "מה יותר גרוע? הפרת הסכמים או ריצה עם אנשים שהתבטאו באופן גזעני?", תוהה טל שניידר ב"גלובס". כפי שניתן להבחין, שניידר ועורכיה נזהרים מלומר שמי שמתבטא בסדרתיות באופן גזעני הוא גזען מוצהר.

לעיתונאים יש כל מיני סיבות לחמול על מושאי הסיקור שלהם. לעתים, מעדנים ביקורת כי מושא הסיקור הוא גם מקור עיתונאי – שמולו צריך לעבוד גם ביום שלמחרת, ובזה שאחריו. במקרים אחרים מרככים ביטויים מסיבות משפטיות. יש גם הצדקה רטורית: טרחנים שמצהירים בכל פסקה מה דעתם בכל נושא מסתכנים באיבוד הקשב של כל מי שלא חושב כמוהם. ויש עוד סיבות. חלקן כשרות לגמרי, אבל לכולן יש אפקט משותף: כשנמנעים מהבעת דעה ביקורתית על תופעה פסולה, התוצאה היא לא פעם הכשרת השרץ.

יוענה גונן מ"מוסף הארץ" נוגעת בסוגיה הזאת בעקבות פנייה של מורה שמתחבט בין הרצון למחות נגד שר החינוך והכורח לשמור על עמדה ממלכתית. "בדבריך מופיעות שתי הבחנות שגויות, שחשוב לפרק", כותבת גונן בטור הדילמות "מחלק מוסר". "הראשונה היא בין הפוליטי לממלכתי. התייחסת להשפעה הפוליטית שעשויה להיות למחאה שלך על תלמידיך והנגדת בינה ובין 'העמדה הממלכתית' של מערכת החינוך, כאילו היתה האחרונה אמת אובייקטיבית וטהורה.

"למעשה, השיח הממלכתי הוא פשוט האידיאולוגיה של בעלי הכוח בחברה, ולכן צבעו שקוף. הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי עמד על כך שההגמוניה מצליחה לשלוט לא באמצעות אלימות גלויה, אלא דרך שליטה סמויה בחינוך ובתרבות, שדרכם היא מנחילה את הנורמות שלה לכלל האוכלוסייה.

"בצורה זו הנורמות לא נתפסות כעמדה פוליטית, אלא כאמת טבעית ומובנת מאליה. כאשר אתה מביע את דעתך, אתה משפיע על תלמידיך הרבה פחות מאשר מערכת שלמה שלוחצת וכותשת את מוחותיהם הקטנטנים במשך שנים ומתיימרת להיות ניטרלית. וכאשר אתה בוחר לשתוק ולא להתנגד, אתה מעניק לתלמידיך מסר לא פחות מהדהד".

סימה קדמון (צילום: אורן פרסיקו)

עיתונאים פוליטיים שמעמידים במרכז הסיקור שלהם את האינטריגות והמאבקים הפנימיים עושים משהו דומה: הם מתמסרים למנגנון, ומכשירים את כל העמדות והשחקנים, מלוכלכים ככל שיהיו. טורה של סימה קדמון השבוע מספק דוגמה מאלפת.

"בפרפראזה על דבריה האלמותיים של גולדה מאיר, שאמרה שלעולם לא תסלח לערבים על שאילצו את ילדינו להרוג אותם, אפשר לומר שלעולם לא אסלח לרפי פרץ, שגרם לי השבוע להזדהות עם איתמר בן-גביר", כותבת קדמון. "כי בואו. אם זה לא היה בן-גביר, עם או בלי התמונה של ברוך גולדשטיין בסלון ביתו – כבר מזמן היו פה מאמרי פרשנות נוקבים על המלה של שר חינוך, ראש מכינה וטייס קרב".

כמובן שמאמרי פרשנות נוקבים על בוגדנותו של שר החינוך דווקא יש לא מעט. ובכל זאת, סימה קדמון מתנדבת למלא את החלל המדומיין. "מה שהתרחש ביום הגשת הרשימות לכנסת בוודאי לא יירשם כאחד מימיה היפים של הפוליטיקה הישראלית. דרמות, בגידות, עריקות, לחצים – מה לא היה שם. אבל מעשהו של פרץ עולה כל כולם בצחנתו", היא חורצת. העבירה הטכנית של פרץ – הפרת הסכם – גורמת לקדמון השמאלנית להציג את בן-גביר כקורבן ולזעוק את זעקתו. אכן, יצור מוזר הוא הטוראי הפוליטי הארצישראלי.

יורדים מהטריבונה

שאר הסיקור הפוליטי שמוגש היום לקוראי "ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום" ממשיך את מסורת מירוצי הסוסים. "מתחילים עוד מירוץ, בלי כוחות", מבשרת כותרת טורו של מתי טוכפלד ב"ישראל היום", במה שיכול היה גם להתפרש כאמירה ארס-פואטית. "הפסד הימין בתחילת מרץ הקרוב מתחיל להיראות כמו עובדה מוגמרת", הוא כותב בצער.

"מערכת הבחירות מעלה הילוך", מבשרים בשער "ידיעות אחרונות". נחום ברנע, כמו קדמון, כותב על נפתלי בנט ורצונו (כביכול) למשוך את "קולות הליכודניקים שמאסו בנתניהו" – שהתנפץ מאחר שנאלץ לשבת יחד עם "משתמט מצה"ל" (בצלאל סמוטריץ'), "הומופוב שלא מבין פוליטיקה" (רפי פרץ) ואפילו "כתם מוסרי שהשאירה הברית של איילת שקד עם אפי נוה".

מהו הכתם, מהי הברית? לא לשם כך התכנסנו. לפי ברנע, בנימין נתניהו ניצח את בנט. לפי קדמון (ועמית סגל), בנט עמד בפני הלחצים של נתניהו – ולא נכנע. מי צודק? ברנע וקדמון מציגים את הקייסים שלהם בלהט, אבל התשובה לא באמת חשובה. עוד שבוע, עוד טור ספקולטיבי – בסוף יגיעו הבחירות, ועמן התוצאות, וכולם כבר ישכחו את התחזיות והניתוחים המלומדים שהתיימרו לתפוס את הרגע בין המטר השלישי לרביעי במקצה שאורכו קילומטר.

מבין הכותרות הראשיות של שלושת הטבלואידים, לעומת זאת, צצה השבוע תופעה מעניינת. בכל אחד מהם מקדישים את הכותרת המרכזית בשער לאיום אנונימי של דמות פוליטית אחת על דמות פוליטית אחרת. הציטוטים עצמם אינם בלעדיים. לכולם יש אותם. הבחירה להבליט אחד ולהצניע את רעהו מלמדת על הקו המערכתי של כל אחד מהעיתונים.

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, 17.1.2020

"מעריב", כותרת ראשית, 17.1.2020

"ישראל היום", כותרת ראשית, 17.1.2020

בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", גורם אנונימי ממפלגת כחול-לבן מאיים על יולי אדלשטיין בהדחה מתפקידו כיו"ר הכנסת אם לא יכנס את המליאה – אחד הצעדים הדרושים כדי לקדם את ההכרעה על חסינותו של נתניהו. בכותרת הראשית של "מעריב" מבליטים אזהרה מטעם המחנה שמנגד. גורם המכונה "בכירים בליכוד" דורש שם מאדלשטיין הליכודניק לבחור בין ממלכתיות לנאמנות, ומזהיר שהוא "עלול למצוא עצמו במצב בעייתי מאוד במפלגה".

בשער "ישראל היום" מושא הלחץ הוא איתמר בן-גביר. "תפרוש למען שלטון הימין", מבקשים ממנו ב"סביבת ראש הממשלה", והעיתון שניתן לתארו כחלק אורגני מ"סביבת ראש הממשלה" מדפיס את הדברים בכותרת הראשית. נדב שרגאי, בטור נלווה, קובע שפרישה של עוצמה-יהודית היא אכן אחד התנאים הדרושים לניצחון של גוש הימין בבחירות – וקורא לליכוד לתת לבן-גביר בתמורה "חבילת פיוס אידיאולוגית".

מי שעוקב אחרי הסיקור הפוליטי בימים האחרונים יודע שהמסרים האלה הועברו לאדלשטיין ולבן-גביר גם באופן אישי (אדלשטיין הזכיר אותם השבוע בנאום). דברורם כלפי חוץ ומריחתם בשער נועדה מן הסתם להגביר את הלחץ. מדוע לעשות גם וגם? יש הבדל בין מסר מאיים שמושמע בארבע אוזניים לכזה שמשוגר בעצרת המונים, ממרומי המרפסת. התרחיש הראשון הוא משא-ומתן. השני הוא הזמנה לעליהום. במקרה זה, העיתונים הם חלק אינטגרלי מנסיונות ההפחדה.

חדשות חוץ

בכל העיתונים מעדכנים בשער על דיווחים זרים שלפיהם השליט הרוסי ולדימיר פוטין עשוי לתת חנינה לנעמה יששכר, הישראלית שנשפטה למאסר ממושך בגין הברחת כמות קטנה של חשיש לרוסיה. בכולם גם מודגש התזמון: הגעתו של פוטין לישראל בשבוע הבא, לאירועי יום השואה הבינלאומי.

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מפרסמת דפנה מאור מאמר על התפטרותה של ממשלת רוסיה לנוכח עוד רפורמה שלטונית שמקדם פוטין. לא כל ההשלכות ברורות בשלב זה, אך מאור קובעת כי פוטין למעשה סולל את דרכו למעמד של "מנהיג לחיים", כלומר כזה ש"לעולם לא יפסיק למשול במעצמה לשעבר בקצה המזרחי של אירופה".

רק ב"הארץ" מעניקים כותרת שער להתפתחויות האחרונות בניסיון להדיח את נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ. "'הנשיא מהווה איום על החוקה': משפט ההדחה של טראמפ בסנאט נפתח רשמית", נכתב שם. "לפי כתב התביעה, טראמפ עיכב את העברת הסיוע הצבאי לאוקראינה בסך 391 מיליון דולר שאושר על-ידי הקונגרס, כדי להשפיע על ממשלת אוקראינה לפתוח בחקירה נגד יריבו הפוליטי, סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן", מתמצתים בידיעה המתורגמת. כתב האישום מייחס לו ניצול סמכות לרעה ושיבוש חקירה.

אורלי אזולאי, ב"ידיעות אחרונות", מציינת כי מדובר ב"רגע היסטורי בקונגרס האמריקאי". בכותרת המשנה נמסר כי "מקורב לפרקליטו של הנשיא אישר אתמול כי נשלח על-ידי טראמפ וג'וליאני לשכנע את שלטונות אוקראינה לפתוח בחקירה נגד בנו של ג'ו ביידן".

ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ, 2018 (צילום: הקרמלין)

ב"ישראל היום", בנוהל הקבוע, לוקחים את ההתפתחויות הגרועות מבחינת טראמפ וקוברים אותן מתחת להכחשותיו הנמרצות. "טראמפ על הליך ההדחה: 'יוביל לכלום'" (כי לא היה כלום?), מודיעה כותרתה של ידיעה קצרה שנדפסת בעמודי החדשות. לחיזוק הדברים, בכותרת המשנה מובהר כי "זהו ציד מכשפות" – הסגמנט הקבוע שמשחרר מנהיג העולם החופשי כל אימת שהסתבכויותיו חוזרות לכותרות. ב"ישראל היום" עוקבים בשקדנות, ומדפיסים אותו פעם אחר פעם בעיתון.

הידיעה עצמה, ראוי לציין, שונה לגמרי מהרושם שיוצרות הכותרות. "בתזמון בעייתי מבחינת טראמפ, אתמול חלו כמה התפתחויות בפרשה", מציין יוני הרש, הכתב באמריקה. "גוף ביקורת פנימי ולא פוליטי של הממשל קבע כי בבית הלבן הפרו את החוק בעת שחסמו את העברת הכספים של סיוע חוץ בסך של כ-400 מיליון דולר לאוקראינה. גוף הביקורת – 'המשרד לאחריות הממשל' – קבע בהחלטתו כי משרד התקציבים של הבית הלבן, שהשעה את העברת הכספים, הפר חוק שמגביל את היכולת של הממשל למנוע העברת תקציבים שהקצה הקונגרס".

קוראים שעיינו בשורות הללו וחשו שמשהו חסר בהן לא טועים. כפי שניתן לראות, גוף הביקורת דלעיל העלה ממצאים חמורים לגבי "הממשל", "הבית הלבן" ו"משרד התקציבים" שלו. בדיווחים שמתפרסמים בכלי תקשורת שאינם "ישראל היום" לא נזקקים למונחים העקיפים הללו, ומציינים כי מי שנטען עליו שהפר את החוק הוא פשוט מאוד הנשיא, דונלד טראמפ.

מי שימשיכו לקרוא את הידיעה של הרש יתוודעו לעוד צרות שניחתו על טראמפ, שכוללות גם חקירה שנפתחה באוקראינה. למעשה, רוב הידיעה מוקדשת למידע שלילי שנחשף על הנשיא. אף על פי כן, העורכים בעיתונם של שלדון ומרים אדלסון, הספונסרים של טראמפ, לא נתנו לכך ביטוי כלשהו בכותרות.

נשיא ארצות-הברית, כידוע, לא זקוק לחינמון מהמזרח התיכון כדי להעלים את ההתפתחויות השליליות בעניינו – לא מדובר בסקופים, אלא במידע גלוי שנפוץ בכל העולם. אם כך, מדוע זה קורה? ביום מן הימים, כשייוולד "תיק 10,000" ו"ישראל היום" יזכה לחקירה פלילית משל עצמו – עם תמלילים, אימיילים ותכתובות ווטסאפ מחוקות – אולי נקבל תשובה מוסמכת. כרגע אפשר בעיקר לנחש.

המחיקון

"תינוקת מתה ב'מחסן ילדים' בדרום תל-אביב", מדווחת לי ירון בשער "הארץ". "מחסן ילדים", מוסבר בידיעה, הוא גן ילדים פיראטי של מבקשי מקלט. לעיריית תל-אביב יש תקציב ייעודי בסך עשרות מיליונים להסדרת הגנים הללו, אך לפי "הארץ" – 70% ממנו לא נוצל. ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" לא מדווחים על כך כלל. לא על התינוקת המתה, ולא על המחדל המערכתי.

שיקום אסירים

"ראש ממשלת מעבר, המתנהג כעבריין נמלט, מבלי שיש לו גיבוי של רוב פרלמנטרי, אינו יכול בשום פנים ואופן לגרור את ישראל לעימות אלים", קובע ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט, בטורו החדש והקבוע ב"מעריב".

הביקורת של אולמרט על נתניהו מגוחכת לא רק משום שהיא בוקעת מפיו של מי שלא רק התנהג כעבריין, אלא התגלה כעבריין של ממש והורשע בבית-משפט. היא מגוחכת משום שגם אולמרט, ברגעיו האחרונים על כס ראש הממשלה, כשכבר היה ברור שפניו לפרישה ומשפט פלילי, ניסה לקדם מהלכים מרחיקי לכת ושנויים במחלוקת – במקרה שלו, מול הרשות הפלסטינית.

אהוד אולמרט, 2014 (צילום: יונתן זינדל)

סימנייה

"התחנה הבאה היא בית-הקברות הסמוך. 'אם יש בית-קברות – יש תמיד ברזייה', אומר צור. ליד עץ אורן כרות הוא נלהב לגלות משהו שחור ומגעיל שהוא הגדיר כאצות. זה נראה ממש דוחה, אולי כגופות של חשופיות. לא היה לי אומץ לנסות, אבל אחר-כך כשאמרו שטעים, הצטערתי" (רועי צ'יקי ארד, רפורטז'ה על "מסע לקטים", "מוסף הארץ").

טראש

ראיון השער המיוחצן של "7 ימים" עם קוונטין טרנטינו הוא עלבון לא רק לעכברי סינמטקים ומעריצים שרופים, אלא גם לסתם מי שרוצה להעביר רבע שעה מסוף השבוע בקריאת מחשבותיו של גאון בן זמננו. המראיינים, רביב גולן ורז שכניק, מציינים כבר בפתיחה שישבו עם טרנטינו "כמה שעות" בבית-קפה ליד מעונו ברמת-אביב, אבל התוצאה הקרתנית מזכירה יותר ג'אנקט שאמור היה להימשך עשר דקות אך נמרח ונמרח, למגינת לבו של המרואיין.

להלן מבחר מתוך השאלות שהציגו גולן ושכניק לטרנטינו: "איך החוויה שלך מישראל באופן כללי?", "יצא לך לראות סרטים ישראליים?", "אתה מתרגש לקראת התינוק?", "איך היה לך בפסטיגל עם צביקה פיק, הסבא שלו לעתיד?", "אתה גם נוהג? מסתדר עם הנהגים הישראלים?", "בטח גם שמעת על בעיית הטילים שיש לנו כאן. מה אתה חושב על זה?", "ויש לנו מערכת בחירות מספר שלוש. אתה יודע משהו על זה?".

בהמשך נשאל טרנטינו גם שאלות על קולנוע (האמנות והתעשייה), אבל התוצאה דלה ולא מאתגרת. ובכל זאת, אפשר ללמוד ממנה משהו. פחות על טרנטינו, ויותר על "ידיעות אחרונות" ועל אחד ממושאי הגאווה הגדולים שלו – מוסד "הראיון ההישגי". בעצם, ההישג הוא להשיג את הראיון. התוכן לא באמת חשוב.

עושים לביתם

ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מתפרסם גם היום מדור קנוי של בנק הפועלים (נעם פרל) שנועד לייצר אצל הקוראים זיהוי בין הבנק הגדול למושג "עסקים קטנים". בשער האחורי של העיתון מפרסמת כתבת המוכרחונים חבצלת דמארי אייטם על מסע פרסום של העיתון – כלומר, סליחה, "תערוכה" של שערי "ידיעות אחרונות" שתוצג על גבי אוטובוסים.

ענייני תקשורת

אהוד יערי, 2008 (צילום: נתי שוחט)

איך פספסתי את אוסלו. כתבת השער של מוסף סוף-השבוע של "מעריב" היא ראיון עם אהוד יערי. המראיין, אייל לוי, שמע ממנו כיצד פספס סקופ: "היום אני יכול לספר, אבל איש שאני מאוד מכבד, חיים (ג'ומס) אורון ממרצ, צלצל אלי בסוף אוגוסט 1993 ואמר, 'אני חייב לאכול איתך ארוחת בוקר'. נפגשנו למחרת במלון רנסנס בירושלים והוא אמר, 'זה הולך לקרות', וג'ומס איש רציני", אומר יערי.

"סיפרתי לזאב שיף ז"ל, שלא היה עיתונאי כמוהו. היה בינינו שיתוף מוחלט במקורות, כתבנו ספרים ביחד. שנינו הלכנו לרבין בשביל לברר, ורבין לא היה שקרן, אבל איכשהו הוא הוביל אותנו לנושאים אחרים ויצאנו מהשיחה בלי לקבל תשובה. טסתי לוושינגטון לסיבוב שיחות נוסף שהיה עם המשלחת הפלסטינית, ושם ראיתי את הדיווחים על אוסלו. הכל הודלף מהצד של פרס, וכמובן דרך 'ידיעות אחרונות'".

עריכה עצמית. כתבת השער של "אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", היא ראיון עם אנה רייבה-ברסקי, הכתבת הפוליטית של "מעריב". רייבה-ברסקי, שגדלה במוסקבה והספיקה לעבוד כעיתונאית בארץ מולדתה, מספרת על אופי העבודה תחת משטר פוטין: "אין שם סיטואציה כזאת שבה פרשן פוליטי מבקר את פוטין בשידור. זה לא קיים. כשאני עבדתי שם, היינו עושים עריכה עצמית ביקורתית מאוד: עוד לפני שהעורך אומר מה להוריד, את כבר מצנזרת את עצמך".

כשהמראיינת, הדס צורי, שואלת האם לראש הממשלה נתניהו יש משאלת לב לקבל תקשורת מהזן הרוסי, כלומר נטולת ביקורת, רייבה-ברסקי משיבה חד-משמעית: "לא. נתניהו גדל בארצות-הברית, יש לו סגנון מחשבה מערבי לגמרי והוא לא מעלה על דעתו לדכא את הביקורת כלפיו". באופן משונה, המרואיינת וגם המראיינת אינן מציינות בפני הקוראים ששלושה תיקי חקירה – לצד שלל התבטאויות גלויות של נתניהו – מעידים אחרת לגמרי.

תיאור מעוות. ב"גלובס" מתפרסם טור תמוה למדי שמתרכז בציטוט שמופיע בכתב האישום נגד נתניהו: "'דה-מרקר' זה לא שאול [אלוביץ'], הם לא מפחדים ממך [...] הם לא סופרים אף אחד, לא ראש ממשלה ולא בן של ראש ממשלה". כך אמר לפי כתב האישום ניר חפץ, אז היחצן של בני משפחת נתניהו והיום עד מדינה נגדם, ליאיר נתניהו, שביקש להביא למחיקת פרסום שעסק בו.

כותרת מאמרו של אבישי גרינצייג ב"גלובס", 16.1.2020

מחבר הטור ב"גלובס", כתב המשפט אבישי גרינצייג, טוען כי "לימים, הציטוט, ללא ההקשר הנרחב ובאופן החוטא למציאות ואף מעוות אותה, מוצא כזכור את דרכו לכתב החשדות, לכתב האישום ואף מתורגם לקמפיין פרסומי נרחב של העיתון". למה מתכוון גרינצייג? לדבריו, ב"דה-מרקר" דווקא כן התקפלו וכן מחקו את הפרסום.

אלא שלפי גרינצייג עצמו, המחיקה לא היתה של דיווח שהופיע בעיתון או באתר "דה-מרקר", אלא בסך הכל פוסט ברשת חברתית בשם "קפה דה-מרקר", שכבר ב-2015 היתה ארכאית ונידחת. לעומת זאת, כשנתניהו הבן ביקש שמערכת "דה-מרקר" תפרסם הבהרה, הוא נענה בשלילה (ומכאן הציטוט של חפץ). עורך "דה-מרקר", אבי בר-אלי, מסר לגרינצייג תגובה בת שש מלים: "עובדים גם בשבילך, אבישי, ולא מפחדים".

התיקונים. עמית סגל כותב ב"ידיעות אחרונות" ש"דבר אחד כבר ברור: הצבעה על הסרת חסינותו של ראש הממשלה לא תהיה בכנסת ה-23", כלומר הכנסת הנוכחית. למעשה, הכנסת הנוכחית היא הכנסת ה-22.