יורים ומטייחים

"בצה"ל חשבו שהמבנה שהותקף ריק – 8 בני משפחה נהרגו", מודיעה כותרת שנדפסת בראש שער "הארץ" מעל תצלום של מכתש. כיתוב התמונה מוסר ביובש: "אתר התקיפה בדיר אל-בלח, אתמול. אחד השכנים: הם היו רועי צאן שחיו בצריף עלוב מפח". בכותרת המשנה נמסר לקוראים ש"בין ההרוגים היו חמישה ילדים".

הכתבים שחתומים על הידיעה, יניב קובוביץ וג'קי חורי, מצטטים דברים שאמר אתמול בהלוויה מוחמד אסוארקה, קרוב משפחה: "אלה האויבים שלך, מר נתניהו? הילדים הללו והפעוטות? לצריף הזה אתה שולח מטוסי F-16? כך השגת ניצחון? זה טבח לכל דבר, רצח בדם קר".

ב"מעריב" מדווחים על הרג השמינייה בחטף, בתוך ידיעה קצרה על הצהרת ניצחון של הג'יהאד האסלאמי ("שיתקנו את ישראל"). בתוככיה, ללא אזכור או רמיזה בכותרת, מוסר הכתב יאסר עוקבי ש"משרד הבריאות בעזה הודיע כי בסך הכל נהרגו בלחימה 34 פלסטינים, ובהם אב ושני ילדיו, וכן שמונה בני משפחת סוארקה, שנפגעה אתמול לפנות בוקר בתקיפת חיל האוויר בדיר אל-בלח". לפי הידיעה, קטילת המשפחה "התסיסה את הציבור הפלסטיני".

בשני העיתונים הנפוצים בישראל, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", המעשה הקטלני לא זוכה אפילו לאזכור דל. מי שיסתפק בשני העיתונים הללו ילמד הבוקר שבמבצע "חגורה שחורה" ברצועת עזה נהרגו רק 25 מחבלים. אם להאמין לנתון העזתי על 34 הרוגים בסך הכל (שמוצג כעובדה בטור של עמוס הראל ב"הארץ"), ביומיים האחרונים הרגה ישראל לפחות תשעה בני אדם חפים מפשע.

להעלמת הרג הפלסטינים הבלתי מעורבים נלווית בשנים האחרונות תופעה הפוכה: ניפוח מניין הנפגעים בישראל. לפי דיווחו של יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", במבצע הקצרצר נפצעו "77 ישראלים". אף עיתונאי אחר לא נוקב היום בנתון הזה. מתן צורי, כתב "ידיעות אחרונות" בדרום, אף מציין כי "פרט לנזקים וכמה פצועים קל, בכל הסבב הזה לא היו נפגעים באופן משמעותי".

"יורים ובוכים", מונח לעגני שתיאר את המנטליות של לוחמי צה"ל הרגישים, נולד מתוך הצרימה בין חוויית זוועות המלחמה לבין החיים בחברה פתוחה ודמוקרטית. לא סתם הביטוי הזה הלך ודהה עם השנים, ואיבד רלבנטיות: כשמטייחים את ההרג, קל יותר לא לבכות. וקל הרבה יותר להביע שביעות רצון מתפקודו של הדרג הפוליטי, שנתן את האור הירוק להרג – המוצדק והבלתי מוצדק כאחד.

ב"ישראל היום", עיתון הבית של ראש הממשלה, קובעים הבוקר בשער ש"כל מטרות המבצע הושגו" – ציטוט מפי בנימין נתניהו. ב"ידיעות אחרונות" מקפידים לעקוץ את ראש הממשלה, וכופרים בעצם הטענה שהצדדים הגיעו להפסקת אש. "צה"ל והג'יהאד האסלאמי אמנם הודיעו על הפסקת אש, ונתניהו הכריז ש'מטרות המבצע הושגו במלואן', אלא שגם אמש שוגרו רקטות לעבר הדרום", מדווח יוסי יהושוע. הכותרת בשער: "הפסקה עם אש". לדיווח עצמו נלווית בוקסה קטנה ובה רשימת השיגורים והכותרת "ככה נראית הפסקת אש?".

כשמדחיקים ומשכיחים שכל סבב לחימה כרוך בטרגדיות אנושיות, הנימה המשועשעת אינה נראית לרגע כמו נטע זר.

בין בדיון למציאות

שני הציטוטים הבאים נדפסים הבוקר בעיתונים ומיוחסים לשר הביטחון הנכנס, נפתלי בנט:

  • "מי שמתכנן לפגוע בנו ביום, כדאי שיידע שלא בטוח שהוא יעבור את הלילה. [...] ידו הארוכה של צה"ל תשיג כל אחד שרוצה ברעתנו. תדע כל אם טרוריסט כי בנה על הכוונת".
  • "כללי המשחק החדשים ברורים: צה"ל יפעל בחופש פעולה מלא, ללא שום מגבלות. מחבל שמנסה לפגוע באזרחי ישראל לא יוכל יותר לישון בשקט, לא בביתו ולא במיטתו, ולא בשום מקום מסתור".

אחד משני הציטוטים הללו לקוח מתוך הסיקור החדשותי של "ידיעות אחרונות". האחר מופיע במדור הראיונות המומצאים של רותם שטרקמן ב"דה-מרקר". התשובה לשאלה איזה מהם אמיתי ואיזה בדיוני אינה חשובה.

קמפיין צללים

כתבת השער של "ישראל היום" היא תוצאות של סקר דעת קהל – סוגה עיתונאית אהובה על עורכי החינמון. "רוצים אחדות: 40% מעדיפים ממשלה רחבה", נמסר בכותרת הראשית. בכותרת המשנה נמסר כי "במקרה של בחירה ישירה" לתפקיד ראש הממשלה מתגלה "כמעט שוויון בין נתניהו לגנץ". מי שיטרחו לפתוח את הגיליון ולעיין בנתונים המלאים יופתעו לדעת שב"ישראל היום" עשו מאמץ מיוחד לארוז אותם כך שיחמיאו לנתניהו, או לפחות יזיקו לו כמה שפחות.

מתברר שהסוקרים לא רק ביקשו את דעת הנשאלים על הסוגיות שהוצגו בשער, אלא גם ביקשו מהם לומר לאיזו מפלגה יצביעו בבחירות הקרובות. מהתוצאות, שמוצגות בגרף, עולה שכחול-לבן של גנץ שומרת על כוחה (33 מנדטים), ואילו הליכוד ונתניהו נחלשים במנדט ל-31.

בטקסט הנלווה שחיברו איתן אורקיבי ועקיבא ביגמן הנתון הזה כלל לא מוזכר. נתון אחר, על הצטמקות של גוש הימין, מוצנע גם הוא. המסקנה שהנתונים "עשויים גם להעיד על שחיקה במעמדו הציבורי של נתניהו, לנוכח הכישלון בהרכבת הממשלה והעיסוק הגובר בפרשיותיו הפליליות" נקברת בתוככי המלל, ללא הבלטה כלשהי בכותרות.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהגיעו למסיבת עיתונאים בקריה. 12.11.2019 (צילום: מרים אלסטר)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהגיעו למסיבת עיתונאים בקריה. 12.11.2019 (צילום: מרים אלסטר)

לצד טשטוש ההיחלשות של נתניהו, ב"ישראל היום" מבליטים את הנתונים שמעידים על "משבר אמון חמור במוסדות אכיפת החוק": מתברר שפחות מ-30% מהנשאלים רוחשים "אמון גבוה" כלפי המשטרה והפרקליטות. מנגד, העובדה ש"המערכת הפוליטית" ו"אמצעי התקשורת" – שתי זירות ש"ישראל היום" הוא חלק אינטגרלי מהן – זוכות לשיעורי אמון ירודים הרבה יותר, אינה מגיעה לכותרות.

הקשר בין אובדן האמון במערכת אכיפת החוק לחקירות נתניהו מחודד במאמר מאת חיים שיין שנושא את הכותרת "המערכות הביאו על עצמן את אובדן האמון". כצפוי, את השחיקה באמון הוא מייחס להתנהלותה של המערכת, ולא להסתה נגדה.

אגב, זהו מאמר קאמבק: לפני למעלה מחודשיים הושעה שיין מכתיבה אחרי שהשתתף בעצרת בחירות של הליכוד. בשיחה עם "העין השביעית" הוא טען לא מזמן שאין לו מושג מה הסיבה להשעיה, ובעיתון סירבו להגיב לפניות בנושא. כעת הוא חוזר ומקבל עמוד שלם. משהסתיים קמפיין הבחירות הרשמי, אפשר לחזור לקמפיין הצללים.

ריגול וסייבר

כתבת השער של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", עוסקת ב"סוף עידן המזומן". לירן לוטקר, ממקום מושבו בשבדיה, מתאר עבור הקוראים את המצב במדינה ש"החליטה לוותר על השימוש בכסף אמיתי" ולעבור כמעט לחלוטין לשימוש בתשלומים דיגיטליים. "כבר היום מחצית מהילדים מקבלים דמי כיס דרך הסמארטפון, דוכנים בשווקים הפסיקו לקבל מזומן, בשירותים ציבוריים יש תשלום אלקטרוני וחברות מציעות שירות של השתלת שבב אלקטרוני בכף היד כאמצעי תשלום", נמסר בכותרת המשנה.

לצד תיאור נרחב של המצב הנוכחי בשבדיה, לוטקר מציג גם את ההשלכות. חוץ מאי-נוחות בקרב תיירים, בני גיל הזהב ומעוטי יכולת, צצים גם הסיכונים. "חברה ללא מזומן היא חברה שבה כל עסקה מתועדת, נסרקת ונשמרת לעד, והיא הופכת לחברה בסגנון 'האח הגדול'. כל מוסד ממשלתי או פיננסי יכול לדעת בדיוק מה כל אחד ואחת עושים בכל זמן נתון", כותב לוטקר בהתבסס על דברים שאומרת לו חוקרת שבדית.

"זהו החלום הרטוב של כל משטר דיקטטורי", טוענת החוקרת, "אין לאדם הפשוט, או אף בעל אמצעים, כל יכולת להתנגד למערכת שיוצרת שליטה כה מוחלטת בבסיס הכלכלי של כל אחד ואחת". אם כך, מי מרוויח מזה? "היחידים שמרוויחים מביטול השימוש במזומן הם הבנקים", היא מציינת.

קוראים שיגרדו בראשם לנוכח השימוש במלים "שבדיה" ו"משטר דיקטטורי" בנשימה אחת יוכלו להמשיך הלאה, לכתבה הבאה בפרויקט, שעוסקת בתופעת היעלמות המזומן במשטר דיקטטורי אמיתי – הרפובליקה העממית של סין. אופיר דור, שמתגורר בבייג'ינג, מתאר בפני הקורא העברי את מהפכת התשלומים הדיגיטלית שהתחוללה שם. באופן מוזר – שמזכיר את התנהלותם של עיתונאים סינים – הוא לא קושר אפילו ברמז בין עליית קרנם של התשלומים הדיגיטליים ובין החדירה השלטונית העמוקה למרחב האינטימי של הנתינים.

ב"הארץ" לוקחים את הקוראים לגאנה. "חוזה שנחשף מטיל ספק בהצדקות של NSO למכירת כלי ריגול", מדווח עודד ירון בעמודי החדשות. "החברה הישראלית, ששמה נקשר ברדיפת פעילי זכויות אדם, טוענת שאינה חשופה למידע שנאסף ושהיא מוכרת את מוצריה רק ללקוחות נבחרים. מסמכים שנחשפו מערערים את הטענות הללו", מוסרת כותרת המשנה.

"לטענת החברה, מוצריה נמכרים אך ורק לגופי מודיעין ואכיפת חוק, לאחר תהליך סינון קפדני. בין היתר טוענת החברה כי 'מוצריה מסייעים ללקוחות במלחמתם בטרור, בפדופיליה ובפשעים חמורים. כל שימוש אחר במוצרי החברה אסור ופסול'", כותב ירון.

"בפועל, החוזה שנחשף מסדיר עסקה בשווי מיליוני דולרים בין חברה מקומית שמייצגת את NSO בגאנה לבין רשות התקשורת הלאומית (NCA) במדינה, שאינה עוסקת באכיפת חוק וקשה להבין מדוע היתה זקוקה לכלי סייבר התקפי מתקדם. [...] לאחר פרסום דבר העסקה, התקשורת בגאנה דיווחה כי הלקוחה האמיתית של NSO היתה המועצה לביטחון לאומי בגאנה (NSCS) – לכאורה לקוחה הגיונית.

"אך המערכת כלל לא הועברה לרשות התקשורת, וגם לא למשרדי NSCS. תחת זאת, היא הגיעה לביתו הפרטי של אחד מיועציו של נשיא גאנה, באבה קמארה, כפי שנחשף בעדות בבית-המשפט. קמארה הוא אחד מ-20 האנשים העשירים בגאנה, ובאותה עת הוא כיהן בתפקיד יועץ לביטחון לאומי, אף שנחקר בעבר במסגרת חקירת שוחד.

"קמארה הצהיר במשפט כי 'ידע על רכישת המערכת', אך לא הזמין אותה ולא ידע למה נועדה, אף שהוצבה בביתו. ראש המועצה לביטחון לאומי דאז של גאנה העיד באותו משפט שהמערכת כלל לא נמצאת ברשימות המלאי של המועצה וכי לא הוא אישר את הזמנתה, וכך העיד גם מחליפו".

ברנע בידינו

חברת NSO חשופה לביקורת ציבורית הולכת וגוברת בגין השימוש שנעשה בשירותיה וכליה בשירות ממשלים דכאניים ברחבי העולם – רדיפה אחר עיתונאים, פעילי זכויות אדם, אנשי אופוזיציה ועוד (ההאשמה במעורבות ברצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשקוג'י היא כנראה המפורסמת מביניהן). לאחרונה, תביעת ענק שהגישה פייסבוק נגד NSO בגין פריצה ל-1,400 חשבונות ווטסאפ שלפה שוב את חברת הריגול הפרטי מהצללים.

בחברת NSO מקפידים לשדר שאנשיה אחראים רק על ייצור ומכירת מערכאות הריגול – אך כפי שמציין עודד ירון, המסתמך על מסמכים שצורפו לתביעה בגאנה, אנשי החברה גם מעניקים תמיכה שוטפת ללקוחותיהם, כלומר לוקחים חלק פעיל בדיכוי וברמיסת זכויות אדם (רמיסה שאותה הם ממשיכים להכחיש).

נחום ברנע, 2014 (צילום: משה שי)

נחום ברנע (צילום: משה שי)

ב-NSO לא אוהבים לשתף פעולה עם התקשורת, אבל לפעמים המצוקה מחייבת. היום מדגמנת החברה יציאה מן הצללים באופי אחר, לא כפוי אלא יזום ומתוכנן, ויוצאת לביקור בטורו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". ברנע מספר לקוראיו כי סייר במטה החברה בהרצליה פיתוח וקיים שיחות רקע עם שניים מבכיריה (שמותיהם לא נמסרים). נראה שהוא התרשם מהם לחיוב. "האנשים טובים, הכוונות טובות", הוא מסכם.

"אני יודע, ואני גאה בזה, להעריך ולשלם גם מחיר מסוים על נגישות", העיד ברנע לפני שנים אחדות בראיון לכתב "העין השביעית" אורן פרסיקו. הרקע היה היחס של "ידיעות אחרונות" לאהוד אולמרט, אבל העיקרון מתאים גם לביקורו הנוכחי בהרצליה. ברנע לא מתעלם מהביקורת והגילויים על פעילותה של NSO: הוא מגיש אותם בתמצות יוצא מגדר הרגיל, מלווים בדף המסרים של החברה, ובכך משרת את צמד הבכירים שהעניקו לו גישה לעולמם.

ברנע מסביר לקוראים שאנשי החברה נתונים לפיקוח של משרד הביטחון, ושהיא מוכרת את מוצריה ל"ממשלות בלבד – לא לגורמים פרטיים". בזכות "פגסוס", הרוגלה האימתנית של NSO, תפסו את ברון הסמים המקסיקני אל-צ'אפו, מציין ברנע. הוא מוסיף כי אנשי NSO נשמעים להוראות ארצות-הברית, האיחוד האירופי והאו"ם, וגם הקימו "ועדה שמפקחת על המכירות".

את התביעה שהגישה פייסבוק נגד NSO הוא מכנה "תעלול של יחסי-ציבור, לא הרבה יותר מזה". ברנע טוען שהבעיה היא בעצם פייסבוק עצמה, ש"הודתה בפגיעה בפרטיותם של מיליוני משתמשים". הוא מזכיר את ארגון Citizen Lab, ממבקריה העקביים של NSO, שאחראי לשורה של גילויים על פשעים חמורים שמערכות של NSO היו מעורבות בהם, אך ממהר להכתים אותו: "למרבה האירוניה", הוא טוען, "הארגון הקנדי משתף פעולה עם פייסבוק".

הנגישות שניתנה לברנע סיפקה ל-NSO שירות תקשורתי שלא יספקו גם מאה כתבות יחצנות קנויות. הקורא הסביר יקבל מברנע את הרושם שיש בעיות ואתגרים – אחרי הכל, ככה זה בביזנס, והרי "כולם חשודים" – אבל בסך הכל, אשפי המחשבים ההרצלייניים שלנו הם החבר'ה הטובים, והם מקדישים את מיטב מרצם ומוחם לתפיסת החבר'ה הרעים, ומי שרודף אותם הוא צבוע.

נחום ברנע הוא שועל פוליטי. אין חבר-כנסת, שר או חבר מרכז שיכול לעבוד עליו. הוא יודע לדבר אקסקלוסיבית עם מקורות בטחוניים, וגם לדובב את האזרח הקטן. אבל בכל הנוגע לסיקור כלכלי או טכנולוגי, נחום ברנע הוא טרף קל.

זה קרה לו כבר בשיא פולמוס הגז, כשנפגש וריאיין את גדעון תדמור, אז יו"ר דלק קידוחים. ברנע עצמו הודה אז שהוא לא ממש מבין בנושא. תדמור, שועל כלכלי, השתמש בעיתונאי הבכיר בדיוק באותו אופן שבו השתמשו בו אנשי NSO: הדיפת השיח השלילי באמצעות גיוס מגדלור עיתונאי שמחזיק בבימה מרכזית. באבחה אחת נעלם ברנע הביקורתי והחד מדיווחי עוטף עזה והגדה המערבית, וצץ מראיין תם שפשוט לא מסוגל לפרק את הספין.

אבל ברנע אינו טירון. הוא יודע שלעיתונאים יש דרכים לפצח נושאים מורכבים ולהשלים במהירות פערי ידע. האפשרות ההגיונית יותר היא שהוא פשוט לא רצה. הוא קיבל נגישות, ונתן שירות.

פלילים

"נתניהו פועל תחת ההנחה שהחלטת היועמ"ש בתיקיו תיפול בשבוע הבא", כותב עמית סגל בשער "ידיעות אחרונות". "בליכוד נערכים להגשת כתב אישום נגד נתניהו כבר ביום שלישי הקרוב", מדווח היום חיים לוינסון באתר "הארץ". ב"ישראל היום" עדיין לא מוותרים. "יחסי האהבה של 'קח-תן' בין אנשי תקשורת לפוליטיקאים הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה", כותב אביעד הכהן במוסף "ישראל השבוע".

"כבר לפני שנות דור החזיקו אנשי ציבור רבים, ומן הבכירים שבהם, 'כתבי חצר' שדיווחו על כל שיהוק וגיהוק שלהם בהתפעלות אין קץ. בה בעת דאגו להשחיר את פני יריביהם הפוליטיים. גם כאן פעל הכלל הידוע, של 'זה נהנה וזה לא חסר'. כי בתמורה לליטוף התקשורתי זכו עיתונאים לראיונות בלעדיים, להדלפות, גישה למקורות מידע חסויים ו'סקופים'. וטרם דיברנו באינטרסים המסחריים והממוניים של מו"ל העיתון ועובדיו, או באלה הפוליטיים והכלכליים של איש הציבור".

באמצעות צמד המלים "טרם דיברנו" פוטר את עצמו הכהן מעיסוק בסוגיה שעל הפרק: ההבדל המהותי בין יחסי עיתונאים-פוליטיקאים שגרתיים ובין מה שאירע בין נתניהו לבעלי "וואלה" ו"ידיעות אחרונות" – לא קשר בין עיתונאים למסוקרים, אלא מערכות יחסים סודיות בין אנשי עסקים מענף התקשורת לבין פוליטיקאי שמחזיק בכוח להשפיע על מצבם הכלכלי, ומשדר שהוא גם מוכן לעשות בו שימוש.

"הימנעות מהגשת כתבי אישום בשתי הפרשיות הנוגעות ל'ידיעות אחרונות', ynet ו'וואלה' תהיה מתן הכשר משפטי רשמי לבוסים של העיתונים והערוצים הישראליים לקשור עסקות סמויות עם פוליטיקאים ורגולטורים – סיקור עיתונאי או פרוטקשן עיתונאי תמורת הטבות רגולטוריות או תקציבים ממשלתיים", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר".

רולניק מציין שבתמלילים שנחשפו השבוע מתוך החקירות, שאול אלוביץ' מ"וואלה" מסביר שהוא "איש זהיר שלא עושה דבר בלי 'להתייעץ עם שמונה עורכי-דין'. מדוע אלוביץ' ורעייתו 'הזהירים', שנוהגים להתייעץ עם 'שמונה עורכי-דין', לא היססו להתערב בברוטליות במערכת העיתונאית של 'וואלה'? חוסר זהירות? שאננות? יוהרה? לי יש הצעה פשוטה יותר. לזוג אלוביץ', ליועצים המשפטיים ולמנהלים ששכרו היה מודל אחד לנגד עיניהם כאשר השתלטו על 'וואלה': מוזס".

הידוענית אביבית בר-זוהר, 2012 (צילום: קובי גדעון)

הידוענית אביבית בר-זוהר, 2012 (צילום: קובי גדעון)

בהמשך הטור נדרש רולניק לציטוט שחשף רביב דרוקר מתוך דבריה של איריס אלוביץ': "מבחינת 'העין השביעית' או לא משנה מי, אנחנו לא יוצאים בסדר. מצד שני, אנחנו כאילו איתם (נתניהו) לא בסדר. מי יותר חשוב לנו להיות אתו בסדר? אני חושבת שהוא (נתניהו) לא הולך. אני רואה אותו עד 2019... מה אנחנו רוצים מ'וואלה', שהוא יהיה אתר חדשות או שהוא יהיה אתר כיפי. כשאתה שם את הציצים של אביבית בר-זוהר אז יש לך יותר כניסות עכשיו. אנשים נמאס להם מחדשות. נמאס להם".

"אלוביץ' מסבירה היטב את השקפת עולמה: העניין שלה בעיתונות הוא אפס", כותב רולניק. "הבוז, הזלזול והבורות שמפגינים אלוביץ' ומוזס – הבוסים של 'וואלה' ו'ידיעות אחרונות' – כלפי תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית ממחישים את הסכנה בהשארת השליטה בחדרי החדשות בישראל בידי קומץ מיליארדרים דיליטנטים.

"מבחינת אשת הטייקון לשעבר, תפקידם של העיתונאים הוא לעזור לה ולבעלה לקדם את יחסיהם הטובים עם ראש הממשלה. בכל מה שאינו קשור לקידום האינטרסים שלהם, היא משוכנעת שהציבור, כמוה, לא מעוניין בחדשות אלא יסתפק בציצים".

הון

"לאן נעלם אלעד תשובה, מה גרם ליורש המיועד להתרחק כבר קרוב לעשור מאימפריית האנרגיה שאבא שלו בנה, ואיך משתלב בכל זה המינוי המתוכנן של עידן וולס למנכ"ל קבוצת דלק", תוהה כותרת המשנה לכתבת השער של "מוסף כלכליסט", שעוסקת בבנו של יצחק תשובה, טייקון הגז והנדל"ן. הכתבת, דיאנה בחור-ניר, עונה על השאלה הראשונה (הוא נסע לניו-יורק, ואז חזר לתל-אביב) והשלישית (נראה שאין לו בעיה עם המינוי), אבל השאלה השנייה – מדוע נטש – נותרת בגדר תעלומה.

יצחק תשובה עם בנו, אלעד תשובה, בשנת 2007 (צילום: משה שי)

יצחק תשובה עם בנו, אלעד תשובה, בשנת 2007 (צילום: משה שי)

סביבה

"בשבועות שחלפו כתבתי כאן לא מעט בזכות השימוש במס פחמן כמפתח למיתון משבר האקלים", כותב סבר פלוצקר ב"ממון". "קוראים רבים הזדעקו: למה אינך מתייחס לאנרגיה מתחדשת, שאלו. הם צדקו. לא הבהרתי די הצורך כי מס פחמן – מס גבוה על מרכיב גז החממה פחמן בייצור אנרגיה – נועד לזרז ואפילו לאכוף על כלכלות מפותחות ומתפתחות לעבור מייצור חשמל ממאובנים כמו פחם, נפט וגז טבעי להפקתו משמש, רוח, חום טבעי וגרעין. גם ובייחוד בארץ. ארץ השמש הנצחית". הטור נחתם בפנייה לשר האנרגיה: "לטיפולך, שטייניץ".

מד"ב

טורו של עפרי אילני ב"מוסף הארץ" עוסק השבוע בתרחיש בדיוני על עתידה של מדינת ישראל, שמתחיל במחוזות ריאליסטיים (משבר האקלים, הדדלוק הפוליטי, נדל"ן) ומסלים בהדרגה לרעיונות כמו הפיכת ישראל לתמ"ק עוזי, מיזעורה לממדי עגבניית שרי ולבסוף – הטענתה על גבי דיסק-און-קי. הקריאה מומלצת.

ענייני תקשורת

שתולים. בן כספית מקדיש אחת מחטיבות טורו ב"מעריב" למפקד גלי-צה"ל שמעון אלקבץ. תמלילים משיחות בין ניר חפץ לשלמה פילבר הציגו את אלקבץ כשתול של חצר נתניהו – רושם שאלקבץ טרם ניסה לסתור.

שמעון אלקבץ (צילום: אורן פרסיקו)

שמעון אלקבץ (צילום: אורן פרסיקו)

"אני מכיר אותו 25 שנה לפחות, מהימים הטובים ב'מעריב'. בחור מוכשר, צנוע, הגון", כותב כספית. מי שמכיר את סגנון הכתיבה של כספית כבר יודע שזו הקדמה למכה: "בחודשים האחרונים שאלתי את עצמי כמה פעמים, איך הוא מניח לחרפת [יעקב] ברדוגו להמשיך להשתולל בתחנת רדיו צבאית? יכול להיות שהוא לא רואה את המראות ושומע את הקולות?

"בשבוע שעבר קיבלתי תשובה, בסדרה האינסופית של מסרונים ותמלילים שפרסם רביב דרוקר סביב בחישותיהם של הבלפוריסטים בשוק התקשורת. המינויים, הפיטורים, הערבובים של מה שהיה פעם קודש הקודשים של התקשורת החופשית והדמוקרטיה אל תוך נזיד פוליטי מצחין במיוחד. אלקבץ יצא שם לאור כחייל ממושמע של בלפור. מלא-מלא. מקבל פקודות ומבצע. מקבל שמות וממנה. עוקר עיתונאים וטוחנם זה בזה, למצוות אדוניו. פתאום הכל מובן. זה לא רק ברדוגו. אלקבץ קיבל לא מעט החלטות תמוהות וביצע מינויים מוזרים מאז נכנס לתפקידו".

יח"צ (1). "אחרי 60 שנות פעילות ובצל תככים וחילופי האשמות – איגוד יחסי-הציבור מתפרק", מדווחת ב"גלובס" ענת ביין-לובוביץ'. הרקע: בדיקה של רשם העמותות שהעלתה "הליך בחירות פגום" למוסדות העמותה ולתפקיד היו"ר, "סימני שאלה על אירוח מקורבים בכנס אילת שערך האיגוד" ו"המלצות מתן עבודה לרשימת מקורבים מצומצמת".

יח"צ (2). בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מודפסת ידיעת תמונה על כנס שקיימה חטיבת המקומונים של הקבוצה, ידיעות-תקשורת, באתונה. למלל הקצרצר (חבצלת דמארי) מצורף תצלום של המנכ"לית, ליאת שרון, עם שגריר ישראל ביוון.

יח"צ (3). ליאור גוטמן, שמספק היום ל"ממון" כתבה על פתרונות תחבורתיים מסקנדינביה, הוטס לנורבגיה על חשבון ארגון "פיוצ'ר מוביליטי". הכתבה נחתמת בציטוט מפי מנכ"לית הארגון, מיכל גלברט. מתחתיו נדפס הגילוי הנאות: "הכותב היה אורח חברת פיוצ'ר מוביליטי".

מועצת העיתונות. חלק גדול משער "גלובס" נתפס על-ידי מכתב פומבי למועצת העיתונות ששיגרה אתמול אלונה בר-און, יו"ר העיתון ומבעלותיו. "העיתונות הישראלית נמצאת במשבר עמוק", היא מתריעה, וקוראת למועצת העיתונות לעבור שידוד מערכות ולאמץ תפקיד אקטיבי בתיקון המצב. חיים לוינסון, כתב "הארץ", שיתף בטוויטר את התגובה הסקפטית של עורך "הארץ", אלוף בן.

צהוב עמוק. כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון עם גיא מרוז ואורלי וילנאי בעקבות סרטם על השף רפי כהן, שעורר ביקורת חריפה על ניצול ומציצנות. "לחשוף קשישים עניים ניצולי שואה שאומרים 'אני רגיל להיות רעב', או 'אין לי כסף לנעליים', זה בסדר כי זה שינה והפך את המדינה, ופה זה לא בסדר?", מתגוננת וילנאי. המראיינת, שרי מקובר-בליקוב, תוהה בתגובה האם באמת ניתן להשוות את כהן לניצולי שואה רעבים. "למה לא?", משיב מרוז.