הנה לכם משפט דמגוגי: כיצד תזהו דמגוג? פשוט מאוד – הוא מאשים את יריביו בדמגוגיה. מדוע זהו משפט דמגוגי? משום שהוא מעגלי. משום שכל דמגוג יכול להשתמש בו להגנתו: אם תאמרו עליו שהוא דמגוג, מיד תואשמו בעצמכם בדמגוגיה. כיצד אם כן תזהו דמגוג? פשוט מאוד – הוא משתמש בטיעונים מעגליים.
הנה מה שכתב נחום ברנע ביום שישי האחרון על סדרת הטלוויזיה "מגש הכסף": הוא מסכים עם הביקורת שלה על הכלכלה והחברה בישראל; אין לו את הידע הנדרש כדי לשפוט את הביקורת הזו; הביקורת הזו היא דמגוגית, קונספירטיבית וסותרת את עצמה.
אני מגזים? הנה תמצית מעגל הקסמים הברנעי במילותיו של ברנע עצמו:
הביקורת שעולה מן הסדרה עלתה בקנה אחד עם השקפת עולמי [...] חשתי שעובדים עלי [...] אלה נאומי תעמולה [...] אין לי כלים לשפוט מה ומה לא נכון [...] גיבורי הסדרה מאמינים בתיאוריות קונספירטיביות [...] הם מבקשים להקים מפלגה [...] מי שמעז לחשוב אחרת מהם הופך מיד למושחת".
בואו נתעכב לרגע על המשפט האחרון: ברנע מאשים את גיבורי סדרת "מגש הכסף" בכך שהם מפיצים תיאוריות קונספירציה ומיד מאשים אותם בהאשמה קונספירטיבית: הביקורת שלהם על הכלכלה הישראלית היא בסך הכל מקפצה לחיים הפוליטיים. הם בסך הכל נוכלים, האנשים האלה שאני מסכים איתם, אומר ברנע.
אבל בואו נתחיל מההתחלה.
נחום ברנע, חתן פרס ישראל לעיתונות ובכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", הקדיש ביום שישי האחרון חלק מטורו השבועי לסדרת הטלוויזיה המדוברת "מגש הכסף". זה אינו מובן מאליו. בקבוצת מוזס מטפלים ביריבים בשתי דרכים: משתמשים בכלי התקשורת של הקבוצה כדי לנסות ולפגוע בהם או מתעלמים מהם במופגן ותוקפים אותם באמצעים עקיפים.
שיטת ההתעלמות נובעת משחצנות: ב"ידיעות אחרונות" רגילים להלך מחשבה לפיו "אם זה לא ב'ידיעות אחרונות' זה לא קיים". כמו פעוטות שחושבים שהם יכולים להעלים את אבא ואמא אם רק יעצמו את העיניים. אבל יש לה גם צד פרקטי, פחדני: כשאתה מסמן יריב בפומבי מעל דפי העיתון או האתר אתה מזמין מתקפה פומבית נגדית. בדיוק כמו זו שנתניהו מנהל בהצלחה נגד "ידיעות אחרונות" כבר כמה שנים.
"מגש הכסף" היא סדרה בת שלושה פרקים. גיבוריה הם מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק, החשב הכללי לשעבר פרופ' ירון זליכה וההיסטוריון החברתי פרופ' דני גוטוויין. קשת הדעות הפוליטית שלהם משתרעת מהימין הקשה לשמאל הקשה, אבל שלושתם טוענים כי הכלכלה הישראלית לכודה בצבת של ריכוזיות, פערים וקשרי הון-שלטון-עיתון מושחתים. במלים אחרות, זו סדרה נגד תופעות כמו "ידיעות אחרונות".
מובן לכן מדוע בקבוצת מוזס בחרו בהתעלמות. ב-ynet, המציג ברשת את תכני "הוט" וערוץ 8 (שהפיקו את הסדרה), הורו לצנזר אותה כליל. ב"ידיעות אחרונות" קשה היה למצוא לה אזכור מחוץ לטור ביקורת הטלוויזיה. זאת למרות שמדובר במוצר קולנועי קל לעיכול ומאוד פופולרי (כמיליון צפיות רק ברשת), כזה שיש סביבו דיבור חזק. חומר קלאסי לשער של מוספי "ידיעות אחרונות". אז מדוע ברנע מצא לנכון בכל זאת להתייחס אליה?
עובדה מעניינת: ברנע כותב על "מגש הכסף", אבל בעצם כותב על מונופול הגז. הוויכוח על הגז הטבעי תופס כמה דקות מתוך שלוש שעות הסדרה, אבל יותר מחצי מטורו של ברנע עוסק בגז (החלק האחר מוקדש לניגוחם של זליכה ורולניק). ברנע לא מקדיש מלה לסוגיות המרכזיות שמעלה הסדרה: מחירי הדיור, יוקר המחיה, הריכוזיות, ההסתדרות, ההפרטה, מערכת הבנקאות, שחיתות. אותו מעניין רק הגז.
האם "מגש הכסף" משמשת את ברנע בסך הכל כמקפצה נוחה – מגש כסף, אם תרצו – לראיון מלטף עם גדעון תדמור, מהמנהלים של מונופול הגז? התשובה הקצרה היא: כן. אבל לפני כן, בואו נחזור לאופן בו נחום ברנע מנסה לחסל את האינטגריטי של ירון זליכה וגיא רולניק, שניים מגיבורי הסדרה. הוא עושה זאת באמצעות סדרה של אמצעים דמגוגיים: לעג, הכפשה, הטעיה, יצירת אנשי קש, מצגי שווא של גילוי נאות ותיאוריות קונספירציה.
ברנע פותח את המתקפה בליטוף וחיבוק. טקטיקה נדושה, המבוצעת באופן מעט מגושם:
הביקורת שעולה מהסדרה על דלדול השירותים החברתיים, הפער בהכנסות, סדר העדיפויות המעוות של הממשלה, תאוות הבצע של בעלי ההון וגילויי השחיתות המתרבים עלתה בקנה אחד עם השקפת עולמי".
זהו כמובן משפט מגוחך. לא צריך להיות חתן פרס ישראל לעיתונות כדי להבחין בכך. ברנע היה במשך שנים בן בריתו של אהוד אולמרט, מהסמלים הישראליים הבולטים של שחיתות ותאוות בצע. הוא סיפק לו מטריית הגנה עיתונאית בעיתון הנפוץ במדינה, עיתון שחובר באופן מסורתי למושחתים מבין הפוליטיקאים ואנשי העסקים בישראל (ושהפרשן הכלכלי היחיד בין שורותיו מטיף לציבור קוראיו שבישראל אין בעיית פערים).
ייתכן, כמובן, שברנע פשוט מפריד באופן הרמטי בין עבודתו לבין השקפת עולמו. את דעותיו נגד שחיתות ותאוות בצע של פוליטיקאים ובעלי הון הוא משאיר בבית לפני שהוא הולך לעבודה. כשהוא חוזר מהעיתון, הוא חובש אותן בחזרה ומתיישב לראות בטלוויזיה את "מגש הכסף".
הרושם הוא שמדובר בשיעור באוניברסיטה. מפעם לפעם מצולמים סטודנטים כשהם מביטים בעיני עגל במרצה ועונים כהד לכל מלה שלו. היומרה האקדמית היא זיוף: אלה נאומי תעמולה, לא הרצאות באוניברסיטה".
"מגש הכסף" היא אכן סדרה של הרצאות מצולמות, מלוות בראיונות קצרים וקטעי אנימציה. רולניק, זליכה וגוטוויין הם כולם בעלי תארים מתקדמים ומרצים ותיקים באקדמיה. הפרק הראשון הוא אכן תיעוד של הרצאה אקדמית. בשני הפרקים האחרים ההרצאות צולמו מחוץ לאקדמיה. זה מידע שחשוף לכל צופה בסדרה. לא נצרך תחקיר עיתונאי.
אז היכן ההטעיה? בדמגוגיה כמו בדמגוגיה, צריך לחפש אותה לא במה שנכתב אלא בהנחה המובלעת. בעולמו של ברנע, למרצים באקדמיה אין דעות. מרצים רק מציגים (באופן הוגן ומאוזן?) דעות של אחרים. מדוע ברנע צריך להניח את ההנחה המוזרה הזו, שמתאימה בדוחק לסטודנט לתואר ראשון? כי כך יוצרים סתירה שמאפשרת את המסקנה המבוקשת. אם מרצה באקדמיה לא מביע את דעתו, והמרצים ב"מגש הכסף" מביעים את דעתם – "אלה נאומי תעמולה".
אני מתקשה להאמין לאנשים שאין בדבריהם שמץ ספק, אין הודאה בטעות, אין ביקורת עצמית".
זה טיעון מעניין. הוא הולך כך: אאמין לך שאתה צודק רק אם אתה עצמך אינך בטוח בכך. אתה בטוח שאתה צודק? אם כך, אתקשה להאמין לך (מעגל נסגר). "מגש הכסף" היא סדרה תיעודית על כלכלה. היא מתעדת אנשים שזהו תחום מומחיותם ושיש להם דעה מוצקה על הכלכלה הישראלית. אבל כדי שפרשן "ידיעות אחרונות" יאמין להם, הם צריכים להציג אותה לציבור באופן רפה, מהוסס.
באופן מעניין, ברנע לא מאמץ את העצה שהוא מעניק למבוקריו. הוא קובע שהם דמגוגים וקונספירטורים ושרלטנים. אין בדבריו שמץ ספק, הודאה בטעות. אין ביקורת עצמית.
אוזני נאטמות כאשר צועקים עלי. זליכה ורולניק צועקים ללא הרף".
זו טענה שמגיעה היישר מבית הגידול של ברנע, מפא"י ההיסטורית, המתנשאת והדורסנית. היא מהדהדת את האמירה המפורסמת "הם לא נחמדים", שגולדה הטיחה בנציגי הציבור המזרחי שהתלוננו על קיפוח ואפליה (היא טענה שהדברים הוצאו מהקשרם).
מי שצועק הוא לא נחמד, הוא דמגוג, הוא "ימני" ("הנאומים בסדרה הזכירו לי את נאומי בגין בכיכרות, את נאומי נתניהו מעל המרפסת"). ובעיקר: אם הוא צועק, לא צריך להתייחס לתוכן דבריו. ואם היה מדבר בשקט? כנראה שהוא מהסס, אינו בטוח בעצמו. נמושה (עוד מעגל נסגר).
גורמים שונים, בקיאים ממני, הצביעו על טעויות עובדתיות בשלושת פרקי הסדרה. אין לי כלים לשפוט מה נכון ומה לא נכון, אבל אני מסוגל להבין דמגוגיה מהי".
ברנע, בניגוד לזליכה ולרולניק, הוא אדם צנוע היודע את מקומו. הוא אינו עוסק בתוכן הדברים אלא רק בסגנון. חנה בבלי של הפרשנים הבכירים. יש בקיאים ממנו, שהצביעו על טעויות עובדתיות בסדרה (שעולה בקנה אחד עם השקפת עולמו). הוא מסתפק בכך. אפילו אין צורך לפרט. האם יכול להיות שיש בקיאים ממנו שהצביעו אחרת? אחרי הכל, "הסדרה הפכה לוויכוח בחוגים רחבים", הוא כותב בעצמו בתחילת הטור.
אבל ברנע הוא לא רק צנוע הוא גם ביישן. הוא מכיר רק בקיאים מהצד האחד של הוויכוח. ממש כמו הצעקנים האלה מ"מגש הכסף", שיודעים להגיד רק את דעתם ללא שמץ ספק. רגע, מה? עוד מעגל נסגר.
זליכה ורולניק מאמינים בתיאוריות קונספירטיביות".
בתגובה, ברנע טווה סביב זליכה ורולניק תיאוריית קונספירציה משלו: "הם מבקשים להקים מפלגה ולרוץ לבחירות הבאות". אם ברנע היה מתעניין באמת בנושא שהוא מפרשן, ולא משתמש בו רק למטרותיו הלא ממש עלומות, הוא היה יודע שרולניק וזליכה מתאימים יותר לרוץ אחד נגד השני מאשר אחד עם השני. רולניק גם מכחיש בתוקף, באוזני כל מי שטורח לשאול אותו, שהוא מתכוון ללכת לפוליטיקה. ברנע, שאפילו נותן שם למפלגה הדמיונית שהוא ממציא ("מפלגת ז"ר), לא טורח.
ניחא. אולי רולניק שקרן. אחרי הכל, ברנע כבר קבע שהוא דמגוג. אבל מדוע ברנע אינו טורח לתקוף את דני גוטוויין, הגיבור השלישי של "מגש הכסף"? אם ברנע מוטרד מ"תיאוריות קונספירטיביות" הוא היה צריך לצלוב אותו. גוטוויין הוא היחיד מבין גיבורי הסדרה שמציע תיאוריה קונספירטיבית במובהק: הליכוד חיסל את הכלכלה הישראלית כדי להרוס את מוקדי הכוח של תנועת העבודה. אבל עליו אין לברנע מלה רעה.
מדוע? כי המסר של גוטוויין לא מאיים על ברנע. בעוד זליכה ורולניק מנסים להציע מקרא חדש למפה הישראלית, לחלק אותה על פי קריטריונים של שליחות ציבורית וטוהר מידות, גוטוויין משחזר את החלוקה הנהוגה בישראל ל"שמאל" ול"ימין". אמור לי מה דעתך על המתנחלים ואומר לך מי אתה. במים האלו ברנע שוחה. במים האלה הוא לוויתן. גוטוויין נגד מתנחלים. הוא משלנו. שירוץ, למה לא.
ואחרון אחרון, משמרות המהפכה. מי שמעז לחשוב אחרת, הופך מיד למושחת. [...] עדר הטוקבקיסטים ירדוף אותו עד שיושמד".
הגזמה היא גם כלי בסיסי בשירותו של דמגוג. כתבת טוקבק נגד תומך במתווה הגז? השמדת אותו. אבל כשברנע יורה חץ קונספירטיבי במישהו בעיתון הנפוץ במדינה, הוא כנראה עושה לו נעים בגב. וכמובן: מי שמותחים ביקורת על מונופול הגז הם "עדר הטוקבקיסטים". ככה זה במפא"י: מי שמעז לחשוב אחרת, הופך מיד לטוקבקיסט.
הפגנה נגד מונופול הגז בתל-אביב, 14.11.15 (צילום: תומר נויברג)
ברנע מקדים לחלק השני של הטור גילוי נאות. גילוי נאות הוא פעמים רבות רעה חולה. כשלמישהו יש מה להסתיר, הוא לא נוהג לגלות אותו. כשאין לו ברירה, הוא נותן גילוי נאות. הגילוי הנאות הוא מסך עשן. הוא חושף מעט מהאמת כדי לכסות על רובה.
אקדים בשתי הערות: הראשונה, קרוב משפחה שלי עובד באחת החברות של תשובה; מעולם לא דיברתי איתו על גז".
קוראים סבירים, מהו התרחיש הסביר העולה בדעתכם למקרא הגילוי הנאות של ברנע? ובכן, מדובר כנראה באיזה בן-דוד מדרגה שנייה, אולי מזכירה באחת הזרועות של תאגיד תשובה. לא? ממש לא. מאחורי הגילוי הנאות מסתתר הפרופסור אמיר ברנע, שכתב עבור תשובה חוות דעת ששירתה אותו במאבקו נגד ועדת ששינסקי ובהמשך הוביל את הסדר חוב בזרוע אחרת של הקבוצה. אמיר ונחום הם אחים. אחים שמסתבר כעת שלא מדברים אחד עם השני על ענייני עבודתם.
מדוע ברנע לא כתב: "אקדים בשתי הערות: הראשונה, אחי עבד עבור מונופול הגז כשמנהליו נלחמו נגד המדינה, שניסתה לשפר את ההסכם השערורייתי שנחתם עימם. מעולם לא דיברתי איתו על ענייני הגז". ובכן, ברור למה, לא? אחרי גילוי נאות כזה, אפשר להניח שבעל הטור היה מאבד חלק מקוראיו.
עדיף היה שברנע יוותר על הגילוי הנאות הזה לגמרי. אחרי הכל, הוא ואחיו הם אנשים בוגרים ובעלי מוניטין כל אחד בתחומו. מדוע שלא ידברו על הגז? האם לאחיו של עיתונאי אסור לנסות לשכנע אותו בדעותיו? ואולי הגילוי הנאות הרפה הזה בא לכסות על היעדרו של גילוי נאות אחר, נצרך הרבה יותר. לברנע, שמאשים את זליכה בצעקנות, דמגוגיה ושרלטנות, יש חשבון אישי עם זליכה.
כשזליכה היה חשב כללי והאשים את השר וראש הממשלה אהוד אולמרט בשחיתות – התנהל נגדו ציד מכשפות. ברנע היה צייד. בטורים, בכותרות, בדימויים ("החזיר נפוליאון"), בגיוסם הכפוי של הורים שכולים. זליכה התלונן, וגם הזכיר שברנע בחר את הצד של שר האוצר הירשזון, הבוס של זליכה, שכבר אז ניתנה חותמת רשמית לעובדת היותו גנב. היום כולם יודעים שאולמרט היה מושחת. אבל בזמן אמת, כשאיש מעטפות הכסף והכספות הסודיות עמד בראש מדינת ישראל – ברנע נלחם עבורו בזליכה בכל כוחו הרטורי.
העובדה הזו נעלמת משום מה מהטור שברנע מקדיש לזליכה היום, למרות שהיא רלבנטית הרבה יותר מהקריירה של אמיר ברנע.
בחזרה למונופול הגז: החלק השני של הטור מוקדש, כאמור, לראיון עם גדעון תדמור. לא בטוח ש"ראיון" היא המלה המתאימה. ברנע פשוט נותן לתדמור, יו"ר דלק קידוחים, בימה חופשית לשטוח מעליה את טענותיו. ללא שאלות או קושיות.
הוא עושה זאת משום ש"תופעת העדר כל-כך קוממה אותי". איזה עדר? עדר העיתונאים, הפרשנים וכלי התקשורת שתומכים במתווה הגז במעשה או בשתיקה?
בראיון ובהקדמה לו ברנע מציע את אותו מסר מעגלי. הוא מאשים את מונופול הגז ב"תאוות בצע", "מניפולציות ציניות על גבו של הציבור" ו"בעיקר טיפשות" – ומרחיק אפילו להסכם של החברות עם המדינה טרום ועדת ששינסקי, שאותו הוא מכנה "שערורייתי". "הם לא צדיקים", הוא מסכם. מיד אחר-כך הוא מסביר מדוע הם צדיקים, פטריוטים שבזכותם יישמר בטחון ישראל, ומי ש"בעולם האמיתי מגיע להם כסף". זה מעגל שעובד לטובת תדמור והבוסים שלו. הם לא רוצים שיאהבו אותם. הם רוצים שישלמו להם.
ברנע חוזר בטורו על הספינים העיקריים המשרתים את מונופול הגז ובעלי הון נצלניים אחרים. הוא עושה זאת במובלע, בשקט. מבלי לצעוק:
1. הם סובלים מרדיפה.
תזכורת: למיליארדרים יש כוח רב יותר מלאזרחים מעורבים. לחברות המרכיבות את מונופול הגז משאבים רבים יותר מלמפגינים נגד מתווה הגז. זו עובדה כל-כך טריוויאלית שמוזר שצריך לחזור עליה. אבל כנראה שככה זה כשלמיליארדרים יש כל-כך הרבה כוח שהם מסוגלים לשכנע עיתונאי בכיר, חתן פרס ישראל, שמישהו רודף אותם.
2. מגיע להם.
מלה באשר לטענת ה"מגיע להם" (זה אינו תמצות שלי. אלו מילותיו של של ברנע: "מגיע להם כסף"): אם ברנע היה מתעניין באמת בחומרים שהוא בחר לעסוק בהם, הוא היה יודע שתגלית הגז כבר העשירה את תשובה ושותפיו ומנהליהם עושר דמיוני. שההסכמים שנחתמו באשר לתמלוגים מבטיחים להם כיסוי מופלג של הוצאותיהם ורווחי עתק – בכל מקרה. גם אם תשובה יסכים כעת להשתלטות ממשלתית על המאגרים, כמקובל במדינות מערביות מתוקנות, הוא וילדיו ונכדיו וניניו יוכלו עדיין לשחות בכסף באמבטיות של זהב עד לסוף חייהם.
יו"ר דלק קידוחים גדעון תדמור, 2012 (צילום: משה שי)
זה נראה כאילו נחום ברנע הוא תועמלן נמרץ של טייקוני הגז? ("זה יתגשם", מבטיח כיתוב התמונה מתחת לתצלום של גדעון תדמור) זו בדיוק הסיבה בגללה ברנע מקדים לראיון עם תדמור את ההתקפה על "מגש הכסף". אתם טוענים שהוא משרת את יצחק תשובה? אתם רק מוכיחים את מה שהוא כתב, שכל עיתונאי "שמוצא חיוב כלשהו במתווה הנוכחי, מוכתם כפושע".
לכן בואו ננקה את השולחן. בלי דמגוגיה. בלי הכפשות. רק העובדות היבשות: נחום ברנע כותב על סוגיה פוליטית-כלכלית-חברתית כבדת משקל העומדת במרכז סדר היום הישראלי ושעל משמעותה הגדולה למדינת ישראל כמעט ואין חולק.
ברנע מצהיר כי אין בידו הכלים לשפוט "מה נכון ומה לא נכון" (הוא מתייחס ספציפית לסוגיית הגז, כפי שמבהיר המשך דבריו).
הוא ניגש לבירור העובדות – במעמד צד אחד. זה של מונופול הגז.
גם אם נתעלם מהדמגוגיה, מרתימת העיתון לוונדטות אישיות, גם אם נחליט להאמין לברנע שהוא נקי מאינטרסים זרים – גם אז העיתונות שהוא מציע היא עיתונות פסולה. מי שבוחר לכתוב על נושא הרה גורל כמו מונופול במשק האנרגיה של מדינת ישראל תוך שהוא מצהיר שהוא אינו מבין את החומר – גורם נזק לישראלים.
וכשהוא בוחר להשלים את השכלתו אצל בעל האינטרס הכי מובהק, הוא גם מזמין פקפוק כבד בטוהר כוונותיו.