ידה של מי צריכה להיות על העליונה, הזכות לפרטיות או הזכות למידע? שאלה זו נידונה כעת, בהקשרים שונים, בבתי-המשפט בארצות-הברית ובישראל. האם הזכות למידע צריכה לסגת לאחור מול הזכות לפרטיות? כך סבור ראש הממשלה בנימין נתניהו. כזכור, בית-המשפט הכריע בסופו של דיון משפטי ממושך כי על המדינה למסור את רישום מועדי שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב, הבעלים והעורך (דאז) של "ישראל היום". המידע נמסר, אולם באי כוחו של ראש הממשלה ביקשו, וקיבלו, אישור לדון בשאלה העקרונית האם ניתן למסור מידע המוגן מכוח חוק הגנת הפרטיות במסגרת בקשת חופש מידע.
בית-המשפט העליון במדינת וושינגטון (הערכאה המדינתית, לא הפדרלית) נדרש גם הוא לאחרונה לשאלה הזו: כיצד יש להתייחס למידע שגם אם אינו פרטי, עשוי להיות "מפתח" לחשיפת מידע פרטי על אדם? לדוגמה, מספר תעודת זהות כשלעצמו אינו חושף מידע פרטי על בעל התעודה, אולם שימוש בו יכול לאפשר השגת מידע נוסף. האם מידע כזה מוגן מכוח חוק הגנת הפרטיות?
הדיון בוושינגטון התחיל מבקשת חופש מידע משנת 2016 של ארגון בשם Freedom Foundation, שביקש לחשוף מידע על נציגי איגודים מקצועיים של עובדי מדינה – שמות של אותם נציגים, תאריכי לידה, כתובות דואר אלקטרוני בעבודה ועוד. לאחר גלגולים שונים בערכאות נמוכות הורו בתי-המשפט למסור את כל המידע המבוקש.
האיגודים המקצועיים החליטו לפנות לבית-המשפט העליון של מדינת וושינגטון בעניין מסירת המידע על תאריכי הלידה של נציגיהם, בטענה כי מדובר בפגיעה בפרטיות, ושהיא גוברת על הזכות למידע. בשונה מבית-המשפט העליון בארץ, בתי-המשפט העליונים בארצות-הברית בוחרים אילו מקרים יתגלגלו לפתחם. רק שאלות עקרוניות, לשיטתם, יידונו בערכאה העליונה. בית-המשפט העליון בוושינגטון סבר כי אכן מדובר בסוגיה עקרונית.
שופטי העליון בוושינגטון היו נחרצים בהחלטתם בנוגע לאפשרות למסור מידע אישי במסגרת בקשות חופש מידע. שמונה משופטי העליון סברו כי במקום שבו קיים אינטרס ציבורי, ניתן למסור מידע גם אם עלולה להיות בו פגיעה מסוימת בפרטיות. כל השופטים, למעט אחד, סברו כי הרשות נדרשת לבחון את מידת הפגיעה בפרטיות ואת האינטרס הציבורי הטמון במידע המבוקש, ולהכריע בדבר מסירת המידע. הם לא הכירו בכך שהזכות לפרטיות מאיינת תמיד את זכות הציבור לדעת.
עיקר המחלוקת בין השופטים נגעה לשאלת ההגנה על מידע המשמש "מפתח" למידע פרטי. חמשת שופטי הרוב חשבו כי תאריך לידה, גם אם הוא מידע אישי, אינו מידע פרטי. השופטים הגיעו למסקנה זו אגב ניתוח לשון החוק בוושינגטון. שופטי הרוב נקטו בפסיקה שמרנית בעניין זה. לשיטתם, ככל שחוק חופש המידע אינו מציין במפורש כי ניתן להימנע ממסירת מידע בשל היותו פתח לקבלת מידע נוסף, אין בסמכותם להרחיב את הסייגים לזכות הציבור לדעת, ובכך לפגוע בה.
שופטי המיעוט סברו כי לא ניתן להתעלם מהאופן שבו מידע רב ורגיש נשמר במערכות מידע. יוצא כי לא פעם מידע אישי, שהוא כשלעצמו אינו פוגע בפרטיות, עלול להוביל לחשיפת מידע נוסף. מכאן, לשיטתם, לא ניתן לקרוא את החוק באופן דווקני, ויש להבטיח שההגנה על הפרטיות תישמר בהיבט המהותי שלה. במובן זה הם סיפקו הגנה רחבה יותר על הפרטיות, בדומה לנהוג במדינות האיחוד האירופי, שבהן כל מידע אישי ייחשב כמידע פרטי.
דעת מיעוט של השופט גונזלס אף סברה מהטעם הזה כי יש לקבוע שחוק הגנת הפרטיות גובר על חופש המידע. החשש שלו היה כי גילוי מידע המשמש "מפתח" לקבלת מידע נוסף יספק תמריץ להגשת בקשות חופש מידע על-ידי עבריינים המבקשים לגנוב זהות של בני אדם.
ההתנגשות בין שתי זכויות משמעותיות כמו הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת היא מנת חלקם היומיומי של עובדי מדינה, כמו גם של עיתונאים. לא רק בקשות חופש מידע מעוררות התנגשויות כאלה מעת לעת – גם התרחשויות אחרות, כמו פתיחת מאגרי מידע, סיקור אישי ציבור ועוד. טוב היה אם היינו מקדישים חשיבה סדורה שתאפשר לנו להתוות מחדש את המבחנים להכרעה באיזון בין שתי זכויות חשובות אלו.
לעת עתה, מציאת הפתרונות מונחת לפתחו של בית-המשפט. נקווה כי עם הקמת ממשלה חדשה יימצא הקשב גם להתוויית נורמות מחודשות בעידן הטכנולוגי – ובין היתר בסוגיות של זכות הציבור לדעת אל מול הצורך בפרטיות.
עו"ד רבקי דב"ש כיהנה כראש היחידה הממשלתית לחופש המידע וכיום מייעצת ומרצה בתחומי המשפט והטכנולוגיה
* * *
לעיון בפסק הדין שניתן בבית-המשפט העליון של מדינת וושינגטון