"בעירום מלא" היא תוכנית מניפולטיבית, מתעתעת וערמומית – ככל תוכנית מציאות, ועוד הרבה יותר מזה משום שהיא מתחזה לתוכנית חתרנית, "המתריסה מול כל מה שמייצגת הטלוויזיה המסחרית בכלל ותוכניות מהפכות אופנה בכלל", כפי שכתב, למשל, אסף שניידר באתר nrg. שניידר אינו הצופה היחיד שנפל בפח ותומרן להסיק כי "התוכנית עושה טוב לנשים". הקונספט של "בעירום מלא", המובילה את המשתתפות בה לקבל את גופן הלא-אידיאלי במקום לערוך בו שינויים, הוא אכן חדשני (ונניח בצד את עובדת היותה של התוכנית אחותה הבוכייה של הגרסה הקולית הבריטית) ובעירבון מוגבל מאוד אפילו פמיניסטי, אלא שהוא כזה רק בתיאוריה. בפועל, כתוכנית מציאות מסחרית וסנסציונית, אותו רעיון חתרני-כביכול אינו רק מתרדד, אלא מתהפך בתכלית.

שמה הסנסציוני של התוכנית, "בעירום מלא", כבר הוא חושף את הדעה המקובלת שהיא מנציחה, ולפיה "עירום מלא" ו"נשים שמנות" הן שתי קטגוריות העומדות בסתירה זו לזו. מאחורי הסתירה הזו מסתתרת כמובן סתירה אחרת שעליה כלל לא מדברים, ולפיה נשים שמנות אינן אובייקט מיני – או ראויות לחיים מיניים. קריאת התיגר, כביכול, של התוכנית על המוסכמה באמצעות הפיכתה של אשה שמנה (נו, טוב, שמנמונת) לדוגמנית עירום המונצחת על שלט חוצות וההשתאות החוזרת (הן של הדוגמנית והן של הצופים) מן ה"תופעה" רק מחזקות את אותה מוסכמה-דעה קדומה.

עצם הבחירה באשה כאובייקט ההתבוננות ובמנחה זכר כמלווה מתבונן מכתיבה דפוס יחסים לא שוויוני. הבחירה באביעד קיסוס, הומוסקסואל מוצהר וגיי מחמד טלוויזיוני, היא אמנם פתרון מבריק הממתן את המבט הגברי (וגם העתק של הקונספט הבריטי), אך, שוב, במבחן המציאות ותוכנית המציאות, שבה מנחה הלבוש כסרסור משדל אשה להתפשט, תעודת ההומוסקסואלית שלו שווה ל...

גם פורנוגרפיה וגם צדקנות

הנראטיב של התוכנית – גילוי מביך – הוא נראטיב של מעשה מיני, ולא סתם מעשה מיני, אלא, כאמור, כזה שבו גבר סמכותי משדל אשה פתיה וחסרת ביטחון. כמו בבית-הזונות המסורתי, הריאקציונרי (היזכרו בסרטים נושנים), הגבר נותר לבוש והאשה היא זו הנדרשת להתפשט בהדרגה ותוך משחק מקדים עד ל"עירום מלא" – ביטוי שבעצמו הפך למעין סלוגן שמרני הניתז, עדיין, מפי כוכבניות-שחקניות ישראליות שומרות מסורת: עירום מלא?! לעולם לא!

כמו באיזה סרט נעורים בשנות החמישים, היא רוצה-לא-רוצה, קצת חוששת מ"זה" (גם הוא ביטוי שנות-חמישימי החוזר בתוכנית שוב ושוב), מהססת אם "ללכת עד הסוף", אבל הגבר המנוסה והבוגר (והמוגן בשריון בגדיו) מצליח לאט-לאט, בסבלנות, לפתות אותה ו"להשכיב אותה" – או בגרסת קיסוס, לשדלה להצטלם "בעירום מלא".

"בעירום מלא", מתוך אתר קשת

"בעירום מלא", מתוך אתר קשת

כצפוי, גם ה"עירום המלא" אינו מלא כלל. ההבטחה, המתקיימת תמיד בסרטים פורנוגרפיים, מתקיימת בתוכנית, אך באופן כוזב, המלמד, שוב, על המוסר הכפול של הטלוויזיה המסחרית. גם פורנוגרפיה, וגם הוקעת הפורנוגרפיה. חשבתם שנראה לכם עירום מלא? בישראל? בפריים-טיים? השתגעתם?! אנחנו ערוץ ממלכתי ומהוגן, לא פורנוגרפיה. עירום מלא המוסתר היטב מתחת לסדין סאטן ("זנותי") שומר טוב-טוב על המוסכמות ועל "כבודה של האשה".

לטעמי, הרגעים הפורנוגרפיים ביותר בתוכנית אינם אלו שבהם המשתתפת מתפשטת, אלא הסצינה המצמררת, האדיפאלית, שבה היא מגלה לבעתתה כי הידיים המעסות אותה אינן ידיה של המסז'יסטית שאך הוצגה בפניה, אלא ידי – אמה! קפיצתה של המשתתפת כנשוכת נחש והזעקה הנפלטת מפיה הן תגובות להפתעה, אך לא פחות מכך לזעזוע העמוק מאופיו של המעשה המיני-למחצה שבוצע בה כרגע – בלי ידיעתה – בידי אמה. מטרת התרגיל המסריח: פתיחת מורסת היחסים העכורים בין האם הרזה לבת השמנה ושיקומם המזורז – השבת האמון, הכרה בגוף השונה, פיתוח דפוסי הקשבה וכיו"ב עניינים המזינים שנים של טיפולים פסיכולוגיים.

אבל הדרך אל "קבלת הגוף" אינה עוברת רק בערוץ שיחת הנפש עם האם או באמצעות הופעה מכורה מול קהל אוהד (וקבלת תשואות נוסח אכלנים אנונימיים), אלא גם דרך חסויות של יצרני הלבשה תחתונה ועליונה ודרך הופעה (עוד הפתעה בשרשרת) על שלט חוצות בקניון. לקראת סוף התוכנית נפגשת המשתתפת בפעם האחרונה עם הסרסור שלה – סליחה, המנחה – ברחוב אפלולי. היא מדווחת כי שלומה נפלא והוא מציע לה לראות את תמונת העירום "המלא" שלה – הנגללת (הפתעה אחרונה) בדרמטיות על בניין שלם. "אני אוהבת את זה!", היא קוראת נלהבת, מאוהבת בעצמה. וכך גם הטלוויזיה. שתיהן עשו את זה.