הערת פתיחה

היום לא התפרסם ב"גלובס" טור של אלי ציפורי שהעיתון נאלץ להתנער ממנו.

זיהום

בגליונות עיתוני סוף השבוע מודפסת כתבה הנפתחת במשפט הבא: "בשעה שאתם קוראים את הכתבה הזאת, יש סיכוי לא מבוטל שקירות הבית שלכם פולטים עליכם קרינה רדיואקטיבית". אם לא היה מדובר ב"דה-מרקר" ובכתב החוקר גור מגידו, אפשר היה לחשוב שמדובר בהגזמה מבית היוצר של עיתון סופרמרקטים אמריקאי. אבל לא, זה אמיתי.

"מי לחץ לאשר למונופול המלט נשר לייבא חומר רדיואקטיבי?", שואלת הכותרת הראשית של העיתון, המפנה לתחקיר של מגידו. "מנכ"ל המשרד להגנה הסביבה לשעבר, ישראל דנציגר, הצהיר על ניגוד עניינים בנוגע ליצרנית המלט נשר – אך הוא ועוזרו הפעילו לחצים כדי לאשר את בקשת המונופול לייבא לארץ חומר מסוכן, ששווה לחברה 100 מיליון שקל בשנה", נכתב בכותרת המשנה בעמוד הכתבה (דנציגר: "פעלתי בצורה ישרה ונקייה").

"בכל פעם שנדמה לך ששמעת כבר הכללללל, אתה מגלה שיש עוד הפתעות, ושדרכי קבלת ההחלטות במדינה ובפרט במשרד להגנת הסביבה מפותלות, עקלקלות ובעיקר לא מיטיבות עם הציבור הרחב", כתב על כך פרופ' עדי וולפסון בדף הפייסבוק שלו. "הנמשל של הסיפור הוא הדרך שבה המשרד להגנת הסביבה מקבל החלטות, מהשר, דרך המנכ"ל והסמנכ"לים ועד לעובדים. הוא גם מציג את החשיבות של ועדה מדעית מלווה ובלתי תלויה בנושאים עקרוניים שבמחלוקת [...] אך מעל לכל הוא מציג כיצד שליחת ציבור אחת, במקרה זה הד"ר סיניה נתניהו, יכולה לעשות את ההבדל".

לן בלווטניק (צילום מסך)

לן בלווטניק (צילום מסך)

אם לא יהיו עיתון ועיתונאי שיספרו את הסיפור, ספק אם גם שליחי הציבור שעושים את ההבדל יוכלו לעשות את ההבדל. אבל איך זה יקרה אם מי שמרוויח כסף מהעשייה הקלוקלת של שליחי ציבור מקולקלים הוא גם מי שמשלם את משכורתם של העיתונאים שמסקרים אותם?

הבעלים של מונופול המלט נשר הוא לן בלווטניק. בלווטניק הוא האדם העשיר באנגליה (או השלישי הכי עשיר, תלוי איזה עיתון אתם קוראים. בכל אופן, הוא עשיר דיו כדי לקנות לעצמו בית עם מלט בלי חומרים רדיואקטיביים), פילנתרופ, אספן אמנות ומי ששונא שקוראים לו "אוליגרך", למרות שעשה הון בתקופת התפרקותה המסואבת של ברית-המועצות. בלווטניק הוא גם הבעלים של קבוצת תקשורת ישראלית גדולה, RGE, המחזיקה בין היתר באחת משלוש חברות החדשות המרכזיות בישראל – חדשות 13. על הקשר בין אחזקה במונופול מרכזי במשק ביד אחת ושליטה בחברת חדשות ביד שנייה כתבתי כאן.

רעל

עוד ב"דה-מרקר": רוני לינדר כותבת על הלוביסטים של יצרניות הסמים הקטלניים ביותר בעולם: רופאים מומחים.

מודעות, 1954

מודעות, 1954

יוקר המחיה

"השבוע מלאו שמונה שנים לפרוץ המחאה החברתית בישראל – אירוע שטילטל את המערכת הפוליטית והציבורית ומיקד את השיח הציבורי בשאלות של יוקר מחיה, איכות חיים ורמת חיים. השבוע גם קיבלנו תזכורת לשנים שלאחר המחאה החברתית: חוות דעת כלכלית, שהוגשה במסגרת בקשה לתביעה ייצוגית נגד משווקי קפסולות נספרסו, הראתה שהפערים בין מחיריהם של מוצרי צריכה רבים בישראל למחיריהם בעולם המערבי לא נובעים מעלויות ישראליות ייחודיות, אלא נעוצים בסיבה הרבה יותר פשוטה: אין תחרות, יש ריכוזיות וכוח שוק של היצרנים והיבואנים ברוב ענפי המשק", כותב גיא רולניק בטור הפותח את אותו גיליון "דה-מרקר".

ככה זה בישראל, שבה מי ששולט באנרגיה (תשובה) שולט בחברת חדשות אחת (12), ומי ששולט בבנייה (בלווטניק) שולט בחברת החדשות השנייה (13). חסידי אגדת הילדים ע"ש השוק החופשי ימלמלו ודאי שהעיתונאים של מונופול האנרגיה יכתבו על מונופול המלט ולהפך, ויחמיצו בכך את כל העניין בשליטה על כלי תקשורת מרכזי.

העניין הוא לא צִנזור תכנים לא מחמיאים בגוף התקשורת שאתה שולט בו (כפי שנוחי דנקנר, אלוף ההיבריס, עשה ב"מעריב" לפני מפלתו הקולוסאלית), וגם לא שתילת תכנים כן מחמיאים. זה כסף קטן שמתאים לדמיון של שכירים. כשטייקון חכם קונה כלי תקשורת מרכזי הוא קונה קודם כל שקט מכל כלי התקשורת האחרים ששייכים לבעלים מחוג החסילון.

דוגמה מאלפת לכך ניתן היה לראות בכל הנוגע לקומרד עידן עופר, בעל השליטה בתשלובת המפעלים המזהמת בישראל ודור שני לעשיית עושר ממשאבי הטבע של המדינה. כל עוד היה הבעלים של חברת חדשות, היה בחזקת פרח מוגן בתקשורת. משהחליט להשלים את התנועה החוצה מישראל ללונדון ולעזוב גם את השליטה בטלוויזיה שלה (שם כידוע, לפחות הטלוויזיה טובה), נפרץ סכר הביקורת על מפעליו ומפעלותיו. בז"ן (בתי-הזיקוק) נאלצה לשלם פרוטקשן בדרך הישנה: קמפיין פרסום עתיר ממון למוצר שממילא אין לנו אפשרות שלא לצרוך (ו"שיתוף פעולה" עם "ידיעות אחרונות").

ולקינוח, עוד כותרת, הפעם מ"גלובס": "שליש מהישראלים בני 25–34 גרים עם ההורים". כי עם חומרים רדיואקטיביים בכותרות או בלעדיהם, שכירת או רכישת דירה בישראל מתקרבת להיות משימה בסדר גודל של פיצוח הגרעין.

סימניה

"המודלים הכלכליים קורסים וקברניטי הכלכלה מנסים לחשב מסלול מחדש" (אורי פסובסקי, "גלובס").

עברייני מין ועברייני תקשורת

"האירועים האחרונים תפסו את יעל שרר, מנכ"ל עמותת 'אחת מתוך אחת', מופתעת מעט", נכתב בפתח כתבתה של חן שליטא במוסף "G" של "גלובס", "לא כי האונס הקבוצתי בקפריסין, אונס בת ה-11 באיומי סכין על-ידי בני גילה או סם הפיצוציות ששתתה בת 13 במסיבת בר מצווה הם מחזות שמעולם לא נתקלה בדומים להם. אבל עוצמת הסיקור התקשורתי הצליחה להפתיע גם את מי שמנהלת פלטפורמה לשיתוף והפצת עדויות של נפגעות אלימות מינית.

"'אני נחשפת להמון מקרים, אבל הסיקור היה בעוצמה שלא הכרתי, ותפס אותי לא מוכנה. לא רק בגלל הכיסוי הצהוב והחצוף של כמה מהעיתונאים. כל השיח שהתעורר בעקבותיו היה גזעני והאשים את הקורבן, שלא לדבר על השימוש שנעשה באונס ככלי לניגוח פוליטי, כפי שהיה במקרה של בת ה-7 והחשוד הפלסטיני ששוחרר. קרו פה דברים חריגים והציבור הרגיש".

מי שהתנדב להיות הסמל של כיסוי כזה היה רוני – "מה השבר" – דניאל, אבל גם עיתונאים אחרים שכיסו את פרשת החשד לאונס קבוצתי בקפריסין הפגינו איכויות סיקור דומות. הפרשה, שהתקשורת העלתה השבוע לראש סדר היום של עונת המלפפונים הנוכחית, סוקרה לעתים באופן מחפיר, כפי שפירטה ענת ביין-לובוביץ' בכתבה מקיפה, גם היא ב"גלובס". גם היום היא מגיעה לשערי העיתונים, שמדווחים על שחרורם של חמישה מהחשודים ונחיתתם אתמול בישראל ("חוזרים הביתה" היא הכותרת האופיינית שנדפסת ב"ידיעות אחרונות").

"אנחנו מקווים בעזרת השם לצאת מפה ממש בקרוב". כותרת ראשית של המקומון הירושלמי של רשת שוקן, עוד דוגמה לאופן שבו התלות במקורות מצד אחד (קרובי החשודים ועורכי-הדין שלהם) מכתיבה את טון הסיקור

"אנחנו מקווים בעזרת השם לצאת מפה ממש בקרוב". כותרת ראשית של המקומון הירושלמי של רשת שוקן, עוד דוגמה לאופן שבו התלות במקורות מצד אחד (קרובי החשודים ועורכי-הדין שלהם) מכתיבה את טון הסיקור

פרט אחר בסיקור משך את תשומת לבם של צרכני תקשורת רבים: העובדה שלמרות הסיקור האינטנסיבי, מערכות התקשורת לא חשפו את שמותיהם של תריסר החשודים באונס (שרק חלקם קטינים). מערכת "העין השביעית" פנתה לחברות החדשות השונות כדי לברר מה הסיבה לכך שמידע כזה, שהתקשורת בדרך כלל ממהרת לספק בקול תרועה, נחסך הפעם מהצופים. בחדשות 12 לא טרחו לענות. בחדשות 11 (השידור הציבורי) אמרו שזה לא ענייננו. רק חדשות 13 הסכימו להסביר: אנחנו לא יודעים מיהו קטין ומי בוגר, ולכן נמנעים מהפרסום באופן גורף. זו תשובה מוזרה – בירורים מורכבים מאלה כבר נעשו בידי מערכות תקשורת, אפילו בישראל.

אז מדוע זכו החשודים באונס לכך ששמותיהם נותרו חסויים? האם העיתונאים אכן פשוט התעצלו, האם הופעל לחץ מאחורי הקלעים או שנערך סיכום עם עורכי-הדין, או שהעורכים החליטו שהציבור מעוניין בטיפול ביד רכה בחשודים שמותגו כ"ילדים של כולנו"? לזכותה של התקשורת הישראלית ייאמר כי גם בתקשורת הבריטית ובתקשורת הקפריסאית (ותודה לאבי אריה דובר היוונית שבדק את הדברים) לא פורסמו השמות. מצד שני – את הבריטים והקפריסאים זה באמת פחות מעניין מלכתחילה.

מהנעשה במדורי הרכילות

"הבהרה", נכתב השבוע בהודעה שהתפרסמה במסגרת שחורה במהדורה המודפסת של "הארץ": "הכינוי 'ילדה' שייחסה ח"כ סתיו שפיר ליוסי ורטר במאמרה 'שלב ראשון: לאחד את המחנה' ('הארץ', 19.7), אינו נכון ולא נכתב על-ידו". ובכן, הבהרה: ההבהרה של "הארץ" שגויה. יוסי ורטר כן כינה את שפיר ילדה, ולא סתם ילדה אלא ילדה שובבה. היא זכתה לכך יחד עם מרב מיכאלי בטור שפירסם ב-2012 ("מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה").

ורטר, אולי יחד עם נחום ברנע, הוא הסדין הכי אדום עבור המבקרים הפמיניסטים (והמבקרות הפמיניסטיות כמובן). דווקא משום שהוא כותב בעיתון הנחשב נאור, פליטות פה מכוונות מסוג "הילדות השובבות" קוממו עליו לא פעם את הקוראים (והקוראות). הנה למשל מה שכתב על כך בזמנו אורי ניב באתר "הגדה השמאלית":

כתיבתו של ורטר מושחזת תמיד, והוא מכיר היטב את כוחן של מלים. אני תוהה לעצמי אם שם לב לקונוטציות של המלים בהן בחר לתאר את מושאות כתיבתו: 'יחימוביצ'ים קטנים', 'ילדות' – שבאו להמעיט בערכן, להקטינן ולהקניטן. ברובד סמוי יותר שוכנים הקשרים מיניים ואפילו פורנוגרפיים: מרב מיכאלי וסתיו שפיר אינן סתם 'ילדות', הן 'ילדות שובבות'. הראשונה אוכלת בידיים, יושבת על שולחנו של הבוס (ראש הממשלה, כמובן) וחושפת חזייה. השנייה, קטנטונת שכמותה, היא 'ג'ינג'ית וזה אומר הכל' (מה, לעזאזל, זה אומר?). השתיים אינן רק פעוטות. הן חצופות, והדיבור על אודותיהן מתייחס לאופן החצוף בו הן עושות שימוש בגופן – ורומז למשמעויות המיניות הכמוסות בשימוש זה. לפני כשנתיים כתב עיתונאי ותיק אחר (מיותר לציין, גבר) על האופן החושפני בו הצטלמה שלי יחימוביץ' לעיתון. תחת הכותרת 'יש להן כוח' פירט ברנע על בגד חושפני 'שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט'. יש קרבה תרבותית בין שתי הכתבות, של ורטר ושל ברנע, ולאו דווקא בשל ההשתייכות המפלגתית של הנשים המתוארות בהן. ברנע וורטר בוחרים לכתוב על חיצוניותן של הפוליטיקאיות, וממנה לגזור מסקנות על כוונותיהן, יכולותיהן, עמדתן".

האם אסור לעיתונאי לכנות פוליטיקאי בתואר "ילד", או "ילד שובב"? לטעמי, מדובר בביקורת לגיטימית לגמרי. עיתונות חופשית קיימת בין השאר בשביל להזכיר לנו שאף אחד לא קדוש, לא פוליטיקאים, לא רבנים ולא עיתונאים, ובטח ובטח שלא סתיו שפיר. נכון שאצל ורטר הביטוי הזה מצטרף לשלל אמירות אחרות שמציעות כי הוא אכן סובל מחוסר עדכון עם רוח הזמן, אבל לי נראה שהבעיה האמיתית עם יוסי ורטר אינה שקרא לסתיו שפיר "ילדה", אלא היחס שלו לקוראים כאילו היו ילדים. הראשון נגזר מהשני, ולא להפך.

ורטר, בדיוק כמו עמיתיו ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" וב"ישראל היום", זוכה לכבוד והבלטה לפי מיטב המסורת של העיתונות הישראלית, שמעלה לראש התורן את הסיקור הפוליטי. ובדיוק כמו עמיתיו, גם הוא מפקיר את התחום שהופקד עליו ובמקום לעסוק בעשייה הפרלמנטרית של נבחרי הציבור שלנו, במקום לעזור לציבור להבין מי מהפוליטיקאים עושה את עבודתו נאמנה ומי לא, במקום זה ורטר והקולגות, מקדמון ועד כספית, מטריחים אותנו מדי שבוע בתלי תלים של מלים על תככים, מזימות, אנקדוטות וקוריוזים, עטופים בספין של ספק הרכילות התורן (המעוניינים מוזמנים לקרוא את מסקנות פרויקט "מדד הבחירות" שערכנו בבחירות האחרונות).

אם ורטר היה מתייחס בכבוד לקוראיו ומעוניין לשרת אותם ולא לבדר אותם, הוא לא היה נגרר להשתמש בביטויים בעלי ניחוח סקסיסטי או מיזוגני. אם ורטר היה מתמקד במה הפוליטיקאים עושים בכנסת, ממילא היה נחסך ממנו העיסוק במראה החיצוני שלהם, והיתה נמנעת הגלישה משם למחוזות העליבות של ההבהרה השגויה שפורסמה השבוע ב"הארץ".

ורטר, אגב, מקדיש השבוע חלק גדול מטורו לניגוח של שפיר וחזרה על הטענה כי לא קרא לה ילדה (ורטר מעדיף לצטט טור אחר שלו, שבו כינה את שפיר ושמולי "ילדים"). "במרוצת השנים היו שהתרעמו וטענו לאי-הגינות בכתיבתי. אף אחת לא האשימה אותי, מעולם, בשנאת נשים", הוא קובע. גם זה לא נכון – גיגול קצר יעלה תגובות כמו זו שציטטתי למעלה (שגם התפרסמה בנוסח מקוצר כמכתב למערכת ב"הארץ"), שמאשימות את ורטר בסקסיזם ושוביניזם. אבל כאמור, זה לא העיקר – העיקר הוא שגם השבוע, הטור הפוליטי המוביל של העיתון לאנשים חושבים עוסק, מלבד באגו הפגוע של המחבר, בסיפורי רכילות ובדיחות קרש.

הערת ביניים

ורטר, יליד 1960, אמנם צעיר מכדי להיות נציג אותנטי של דור המיידלע, אבל כנראה נולד זקן. לפי ההיגיון הטהרני, אפשר היה להאשים אותי כעת בגילנות. ואם אנחנו כבר בעניין, הנה עוד דוגמה שתעזור אולי לשרטט את הגבול שבין רגישות לטרחנות, ואת הנקודה שבה דרישה לכיבוד וסובלנות הופכת לפעולת דיכוי בפני עצמה.

דוד רגב, נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, שלח בשבוע שעבר תגובה למתלונן שהלין על כך שרינה מצליח מחדשות 12 כינתה את מצביעי הליכוד "עדר עיוור". ביטוי לגיטימי, אפילו מעט מליצי. באקלים התקשורתי הבוטה של ימינו מדובר כמעט בשירה. ובכל זאת, רגב, שהואיל לכלול את הפגיעה במפלגת השלטון "בגבולות חופש הביטוי והיצירה", קבע כי מדובר ב"ביקורת פוגענית, מבזה ומשפילה". מה יכתוב הנציב על כל התבטאות שנייה בתוכניות של אופירה ברקוביץ', שרון גל, נתן זהבי ודומיהם, שמשודרות כולן בכלי תקשורת שנתונים לפיקוח הרשות השנייה? יוסיף עוד שמונה סימני קריאה?

אבל השיא הוא הקביעה הבאה: לפי הנציב, מדובר בביקורת "המשווה בין בני אדם לבעלי חיים". שאלתי את רגב אם גם ביטויים כמו "מירוץ סוסים", "אמיץ כאריה" או "ערמומי כשועל" הם "אמירות פוגעניות המשוות בין בני אדם לבעלי חיים". זה מה שרגב ענה בתגובה:

בדקתי את הביטוי 'עדר עיוור' עם גורמים מקצועיים בתחום הלשון העברית והם מסרו כי ביטוי זה הוא ביטוי גנאי שמשמעותו 'אנשים ההולכים בצייתנות עיוורת אחר אדם כבהמות וללא שיקול דעת'. ביטוי זה אינו תמים לטעמי ולטעמם של גורמים מקצועיים ואחרים כפי שאתה טוען. אני בטוח שתסכים עמי כי ביטויים אחרים שציינת בפנייתך אלינו כגון 'ערמומי כשועל' ו'אמיץ כאריה' אינם פוגענים כמו ביטוי זה".

והדברים, כמו שאומרים, מדברים בעד עצמם.

נוני ושקד

איילת שקד מככבת על שער "ידיעות אחרונות". שערה מתנפנף ומבטה חודר. שער מוסף "7 ימים" של העיתון מתהדר בצילום תקריב קרוב במיוחד של פניה של השרה לשעבר. תמונה מסשן הצילומים הזה, שנערך כנראה בדיוק ברגע המופלא שבו רוח פרצים נשבה בחלון הסטודיו ופיזרה את שערותיה של שקד גלאם-סטייל (או גלאמין סטייל, תלוי את מי שואלים), עיטרה גם את שער העיתון אתמול.

ב"ידיעות אחרונות" (ובשלוחה שלהם בטור של בן כספית ב"מעריב") יורדים על האמירה של יונתן אוריך, הילד השובב שמטפל בדיגיטל של ראש הממשלה, שהצילום של שקד ב"ידיעות אחרונות" הוא בסגנון "בלייזר". "ידיעות" וכספית, בהפוך על הפוך, מגייסים את הביקורת הפמיניסטית בשביל לטעון שאוריך שוביניסט. מה לעשות שאוריך צודק: הטיפול ש"ידיעות אחרונות" מעניק לשקד – בהסכמתה ועידודה המלאים, ניתן לשער – סקסיסטי ומחפצן הרבה יותר מה"ילדות השובבות" של ורטר.

מדובר בצילום שער מעולמות עיתונות הבידור והאופנה ולא הפוליטיקה והכלכלה, שער של "7 לילות" ולא של "7 ימים" (הדברים נכונים לתקופה של לפני עשור או שניים, שיש הטוענים שמעולם לא התקיימה).

לא מדובר בהבדל סמנטי או בקודים חלולים, אלא בחלוקה אמיתית. עיתונות בידור מתרכזת בתכונות לא מהותיות של מושא הסיקור שלה, ואילו עיתונות רצינית אמורה להתרכז בתכונות המהותיות שלו. כך למשל עיתונות בידור שתסקר סופר תעדיף להדגיש את היותו הורס ופכים סמי-אקזוטיים מחייו האישיים (התעללות/התמכרות/התפכחות). עיתונות רצינית תסקר זאת בשוליים ותתמקד בכתיבתו ובהשקפת עולמו. אותו הדבר עם פוליטיקאי/ת.

הדברים נכונים גם עבור מי שמחשיב עצמו לציניקן ורואה בכל עיתונות מכשיר לקידום מכירות – ביד אחת מוכרים שפתון, וביד השנייה פוליטיקאית. אבל גם מוצר אפשר למכור בצורה שטחית ומזיקה, ואפשר למכור באופן הוגן ומועיל. עיתון שמוכר שפתון על סמך יופי האריזה שלו ומצניע את תכונותיו השליליות (למשל: נמרח ועושה פריחה) בוגד בקוראיו. בדיוק כמו עיתון שמוכר פוליטיקאי על סמך החיוך הנוצץ שלו או השיער המתנפנף שלה ומצניע את תכונותיהם השליליות (טיפוסים חלולים שמשרתים את ההון ומחריבים את המערכת הדמוקרטית, למשל).

איילת שקד ב"beauty shot" על שער "ידיעות אחרונות", 25.7.19

איילת שקד ב"beauty shot" על שער "ידיעות אחרונות", אתמול

כל זה הוא הסחת דעת בלבד. אפשר אפילו להעריך בזהירות ששקד מצטלמת בשיער מתנפנף בדיוק מהסיבה הזו – לייצר דיון סוער על תדמיות וייצוגים בזמן שברקע גונבים לכם את הארנק. מה שחשוב באמת להצביע עליו הוא העובדה ששקד, הפוליטיקאית המתוחכמת ביותר העובדת עבור ההון באורווה הפוליטית הנוכחית, כרתה ברית עם נוני מוזס, המו"ל המתוחכם ביותר העובד עבור ההון באורוות התקשורת שלנו.

ואם כבר שקד: עמנואל שילה, עורך "בשבע", מקדיש את טור העורך כדי לתהות איך זה שבראש הרשימה המאוחדת שתייצג את הציונות הדתית צפויה להשתבץ אשה חילונית, ולסיכום הסבריו מרגיע: "למעשה, אפילו בתוך הימין החדש לא ברור כלל שאיילת שקד אכן מחזיקה במושכות. בנט אמנם נאלץ להציב אותה בראש הרשימה, אבל התחושה היא שבהיבטים רבים הוא ממשיך להיות המוביל והמחליט. בוודאי אם נכון מה שפרסם השבוע רביב דרוקר, שבסיכום שבין שקד לבנט הוחלט שהיא אמנם תוביל את הרשימה, אבל הוא יהיה הראשון לבחור תפקיד בממשלה".

עוד מ"הארץ"

שער "גלריה" מאתמול. בלי שיער מתנפנף אבל עם רישיון לאונס

שער "גלריה" מאתמול. בלי שיער מתנפנף אבל עם רישיון לאונס

הכותרות הראשיות

"עונת החתונות" היא הכותרת המייבשת של "ידיעות אחרונות", המפנה לטור רכילות פוליטי של יובל קרני. "הורוביץ, שפיר וברק הכריזו על ריצה משותפת, וקראו לאיחודים נוספים בשמאל. בימין, נתניהו מפעיל לחץ כבד לאיחוד פרץ וסמוטריץ' עם עוצמה-יהודית – עוד לפני שהם סוגרים עם שקד ובנט".

אגב, עיצוב השערים של "ידיעות אחרונות" הופך יותר ויותר מקושקש, תהליך שמזכיר את השינויים שעבר "מעריב" בתקופת פשיטות הרגל, לפני שהתייצב על לוק התעזבו-אותנו-באמא'שכם. ואולי זה רק הקיץ שמכה בעורכים הגרפיים.

"מעריב" מחרה-מחזיק עם "השמאל החדש" ("אהוד ברק, ניצן הורוביץ וסתיו שפיר הציגו את מפלגת 'המחנה הדמוקרטי' והצהירו: 'נגמר עידן החנופה לימין'. איציק שמולי: אם לא אצליח לצרף את העבודה לאיחוד, אשקול את דרכי. יו"ר העבודה עמיר פרץ עדיין מתנגד: 'המטרה היא לשנות את מאזן הגושים'"). אגב, ב"מעריב" ממשיכים להעניק רוח גבית לליברמן גם היום: "סקר 'מעריב' ו-103FM: המפתח בידי ליברמן", מבשרת לנו כותרת בכפולה הפותחת של הגיליון.

"הארץ" לא מפתיע גם הוא עם "חיבור ראשון בשמאל; מאמץ לאיחוד בימין" הקורקטי, וגם "ישראל היום" נשאר נאמן לעצמו עם כותרת ראשית שהיא המשך הקמפיין של הליכוד ("הליכוד: לא תהיה ממשלת אחדות").

עוד כותרת

"משימה אפשרית" היא הכותרת הראשית של "בשבע", עיתון החרד"לניקים (שגם מפרסם ראיון ראשון עם ראשי מפלגת ההומופובים). "הריסת הבתים השבוע בצור-באהר מוכיחה שכאשר נתניהו רוצה אפשר לטפל בבנייה בלתי חוקית אפילו בשטחי A וגם מול גינויים מאירופה, ומעצימה את השאלה מדוע לא מטפלים באלפי המבנים הפלשתיניים הלא חוקיים בשטחי C", נכתב בכותרת המשנה.

ובינתיים, במגזר

"תגובות נלהבות לגליון 'עלי עשור' של 'המבשר'", מבשרת הכותרת על השער. כותרת המשנה: "גליון 'עלי עשור' של 'המבשר' הביא לידי ביטוי הולם את המקום הרב שתופס בסיעתא דשמיא מרובה 'המבשר' בעשר שנות קיומו כשופר הנאמן של היהדות החרדית וככלי פרסום עוצמתי". מיקום הפרסום: עיתון "המבשר". הכתב החתום על הביקורת האובייקטיבית: "כתב 'המבשר'". הנחתום המעיד על עיסתו: מגלגל עיניים וחושב לעצמו שלא, אין דברים כאלה.

אגב, מאמר המערכת של "המבשר" נפתח בקביעה שלפיה "הערך הנמוך, אם בכלל, המיוחס לדברים של פוליטיקאים, הוא תוצרת פיהם שלהם והתנהלותם שלהם". לא, כי עיתונאים.

עושים לביתם

כתבה ב"מעריב עסקים". אם זו לא מודעה בתשלום שמוסווית ככתבה, אלא פרסום עיתונאי לכל דבר, איזו סיבה יש למפרסמים לשלם עבור מודעות ב"מעריב"?

כתבה ב"מעריב עסקים". אם זו לא מודעה בתשלום שמוסווית ככתבה, אלא פרסום עיתונאי לכל דבר, איזו סיבה יש למפרסמים לשלם עבור מודעות ב"מעריב"?

ענייני תקשורת

בחירות או לא להיות. "שבוע נוסף עבר ומערכת הבחירות עדיין לא שולטת בסדר היום התקשורתי", קובע שחר גור, סמנכ"ל מחקר בחברת יפעת, בטורו הקבוע בפתח מוסף "G" של "גלובס".

נבואה לשבת. "אם נתניהו סבור שיוכל לדחות את השימוע, הוא טועה", קובע בן כספית ב"מעריב", "היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא מתכוון לדחות אותו אפילו בדקה, גם אם נתניהו יופיע ללא פרקליטים, או לא יופיע בכלל". רשמו לעצמכם.

חפשו את האשה. "בשבע", מודעה

חפשו את האשה. "בשבע", מודעה