בחירות 2019

"סקרים הם כמו בושם, אפשר להריח אותם אבל לא לשתות". נראה שב"ישראל היום" מאמצים את האמירה המפורסמת הזו של שמעון פרס, ומקפידים שלא להקדיש כל כותרת ראשית של גליון שישי שלהם בתקופת הבחירות לסקר. בחינמון אוהבים סקרים רק כשהם משרתים את האג'נדה של בעל הבית: בשבוע שעבר הסקר הראה על הגדלת הפער בין ראש הממשלה הנוכחי וחביב העיתון בנימין נתניהו לבין הטוען לכתר בני גנץ, וב"ישראל היום" החביאו אותו. השבוע הראה הסקר על הובלה של גוש הימין, והוא מגיע לכותרת הראשית.

את הנתונים הלא מחמיאים לנתניהו דואגים להצניע: למרות שלפי הסקר הליכוד איבד שלושה מנדטים, שבוע ויום לאחר הודעת היועץ המשפטי לממשלה על הכוונה להגיש כתב אישום נגד נתניהו, ב"ישראל היום" קובעים בכותרות בשער ובעמוד הפותח כי "החלטת היועמ"ש כמעט לא שינתה את מאזן הכוחות", "כתב החשדות וההשפעה שלא היתה" ו"מסמך היועמ"ש נגד נתניהו כמעט לא שינה את עמדות הציבור".

הקביעה המטעה הזו שאובה מהסקר: 86% מהנשאלים אמרו שלא ישנו את הצבעתם. כמובן שאם היו מבליטים בעיתון את הנתון הנכון למצביעי הליכוד, ולא לכלל המצביעים, היה נחשף מספר נמוך בהרבה. כזה המסביר את היעלמותם של שלושה מנדטים – שלושה מנדטים שהפרשן הפוליטי של העיתון, מתי טוכפלד, קובע בטורו במוסף הפוליטי כי הם אלו שיכריעו את גורל הבחירות.

הגישה של "ישראל היום" לסקרים ראויה להתבוננות מעמיקה. סקרים הם במקור כלי שנועד לעזור לבוחן המציאות שלנו. לפזר את ערפל הבורות, להוסיף לנו ידע – רעוע וקצר טווח ככל שיהיה. ב"ישראל היום" משתקף באופן העז ביותר ההיפוך שעשתה התקשורת למוסד הסקרים – מכלי בירור למכשיר תעמולה (חלק ממגמה כללית של השתלטות "הקמפיין" על סיקור הבחירות).

ב"ישראל היום" לא מפרסמים סקר (שבוצע עבור החינמון ו-i24News על-ידי חברת מאגר מוחות) כדי להנגיש לקוראים את השינויים בדעת הקהל – אלא כדי לעצב אותה לפי צורכיהם. האופי המחקרי של הסקר מנוצל לא כדי ללמוד על הלך הרוח של הישראלים, אלא כדי לשוות לסקר ארומה תכליתית, מדעית, בשימושו כמודעת בחירות.

עוד בשער "ישראל היום": כותרת בינונית – "ההמלצה: ביטן לדין על שוחד". הכותרת הקצרנית מלווה בכותרת משנה המדגישה את חלקם של השותפים האחרים בעבירות השוחד ואת תגובת ביטן ("התיק ייסגר בשימוע", שזה ה"לא יהיה כלום כי אין כלום" החדש, שמשתמשים בו כשמתברר סופית ומעבר לכל ספק שדווקא היה משהו). תמונת בול של ביטן מלווה בתמונה באותו הגודל של שני חשודים אחרים. תמונתה של שופטת הכדורגל נופר סקורקה גדולה יותר משל שלושתם גם יחד. ההפניה מובילה לידיעה שתופסת חצי עמוד בעמוד 9.

ח"כ דוד ביטן, השבוע בכנסת (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מבליטים מאוד את ההמלצות החמורות נגד ביטן, עד לא מזמן יו"ר הקואליציה בכנסת ישראל. "כך נראה שוחד" היא הכותרת הראשית. ב"ידיעות אחרונות" צריכים להבין בשוחד. אחרי הכל, העורך האחראי של העיתון צפוי לעמוד לדין בעבירה הזו בדיוק. ולא כי הגניב מעטפת מזומנים לשוטר שעצר אותו שיכור, אלא כי הבטיח לראש הממשלה שישתמש בעיתון – "ידיעות אחרונות" – כדי להבטיח שהוא "יישאר ראש ממשלה כמה זמן שהוא רוצה".

"שיטת ביטן", ממשיכה כותרת המשנה, "המסמך שנחשף כאן מספק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של מנגנון השחיתות". בישראל 2019, כיצד "ידיעות אחרונות" הוא עדיין עיתון שיש מי שקונה אותו ונסמך עליו כמקור מידע? משום שבישראל 2019 יש עדיין עיתונאים שמוכנים לשתף פעולה עם מנגנון השחיתות מאחורי הקלעים.

אביגדור ליברמן (צילום: באסל עווידאת)

ב"מעריב" ממשיכים להעניק שירותי עיתונות לאביגדור ליברמן, הפוליטיקאי הכי לא מורשע בתולדות ישראל, ומי שלפי הפרשנים כלל לא יעבור את אחוז החסימה וייאלץ לראשונה מזה שנים רבות לעשות לביתו מביתו. הכותרת הראשית של העיתון היא "אני הולך עד הסוף", והיא מפנה לראיון עם הפוליטיקאי שהנהג שלו עשיר יותר מהנהגים של כל חברי-הכנסת ביחד, לדורותיהם. כותרת המשנה לפיסת תעמולת הבחירות הזו מסתיימת באופן הכי חסר מודעות שאפשר לדמיין: "כפי שמבטיחה סיסמת הבחירות שלו, אביגדור ליברמן לא דופק חשבון". ליברמן יככב גם בכנס שעורך העיתון, שם ירואיין על-ידי בן כספית, עוד עיתונאי נטול פניות שמשום מה פונה תמיד לאותו צד.

מתי טוכפלד מסביר ב"ישראל היום" כי המריבה בין אריה דרעי לליברמן מבוימת: "באותו יום וכמעט באותה שעה פצחו יו"ר ש"ס אריה דרעי ויו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן במתקפה הדדית על השליטה במשרדי הקליטה והפנים. [...] בתקשורת עטו על מתקפות הצדדים הניציים וציטטו מדבריהם בחדווה. עד שבא אבי גבאי ובמחי ציוץ חשף את הבלוף. את דרעי מעניינים דוברי הצרפתית והאמהרית בדיוק כמו שאת ליברמן מעניינות בדיקות דנ"א מדומיינות לרוסים. הירידה של שתי המפלגות בסקרים היא שמעניינת אותם. בכמה סקרים לאחרונה ליברמן לא עובר את אחוז החסימה. עד כמה מופרך ששני הידידים בלב ובנפש יזמו קרב כדי לחזק זה את זה? כנראה שלא לגמרי".

איילת שקד ונפתלי בנט מקבלים שער ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". לפני כמה שבועות קיבלה שקד ראיון בולט ב"ישראל היום". היום מקבלת אלונה ברקת, מספר 3 ברשימת הימין החדש, שער מפרגן במוסף של "ישראל היום". אם כן, נמצא המכנה המשותף התחתון בפוליטיקה הישראלית: שחקנים שגם משפחת אדלסון וגם נוני מוזס יכולים לחיות איתם בשלום.

ענת רוזיליו מקרן ברל כצנלסון כותבת בטור הקבוע של פרויקט "מדד השנאה" ב"הארץ", הבודק שיח שנאה ברשתות החברתיות: "שרת המשפטים היא הדמות השנייה שהותקפה יותר מכל השבוע, בעיקר על-ידי אנשי ימין שהאשימו אותה בלא פחות מבגידה, על שלא עשתה די כדי לעזור לנתניהו. גם שותפהּ להנהגת הימין החדש הותקף. משה פייגלין טען שאי-אפשר לסמוך עליו – הוא לא מספיק ימני.

"מגמת 'המירוץ לתחתית של הימין' – אנשי ימין שמותקפים חדשות לבקרים על כך שאינם ימנים מספיק – מתגברת השבוע בגלל הרחבת גבולות הימין הלגיטימי גם למחוזות של 'עוצמה יהודית' ו'זהות' של פייגלין. כך קורה שאנשי ימין כשקד ובנט, שמנהלים קמפיין המתמקד בכך שנתניהו אינו ימני מספיק, מותקפים כיום על-ידי אנשי ימין קיצוניים יותר, שנוהגים בהם באותו אופן וגורמים להם להיראות קצת פחות כמו ימין וקצת יותר כמו חד"ש".

במגזר: בשער "יתד נאמן" הפריט הבולט ביותר הוא מודעה של יהדות-התורה. "ברגע האמת", נכתב בה, לצד פתק בחירות ועליו האות "ג". אף אחת מההפניות המערכתיות לא עוסקת בבחירות. בשער "הפלס", הטבלואיד המתחרה של הפלג הקנאי (יותר), אין כמובן מודעה לאגודה, אבל יש הפניה לכתבה: "מפלגת 'כחול לבן' מתכוונת להמשיך וליישם את המדיניות ההרסנית של ממשלת הליכוד בענייני הדת", מה שלא משאיר הרבה ברירות בכנסת ישראל לקוראי "הפלס" – כנראה בדיוק מה שעורכי "הפלס" כיוונו אליו.

בכתבה עצמה יש ציטוט המיוחס – באמת, אני לא ממציא – ל"ציבור החרדי". "בציבור החרדי הגיבו", כותב "י' שכטר", ומצטט: "ניתן להעריך שהמפלגות החרדיות יבקשו לנהל קמפיין בחירות הקשור גם לזהות המפלגה השלטת לאחר הבחירות, אך כל אחד רואה היטב ששתי המפלגות הללו הן בבחינת 'זו נבילה וזו טריפה'".

בנימין נתניהו משוחח בטלפון בכנסת (צילום: הדס פרוש)

אמנון לורד, מומחה תיאוריות הקשר של "ישראל היום", פונה אל לבם של הקוראים: לא ייתכן שבגלל פרשיית שחיתות שכל כולה הזזת אייטמים עיתונאיים ממקום למקום נאבד את נתניהו כראש ממשלה ש"מצליח לשמור את ישראל בטוחה ומבודדת יחסית מסופת הדמים שמשתוללת מעבר לגבולותיה כבר קרוב לעשור" (מינוס מספר חד-ספרתי של מלחמות עונתיות וגלי טרור), וכראש הממשלה היחיד ש"יכול להתקרב להסדר עם הפלשתינים". לורד נחשב שופר מהימן למדי של האורקל מבלפור. האם אחרי הבחירות צפוי נתניהו לממש את תרחיש האתרוג ולשבור לשלום? נחכה לטור הבא.

עוד בחירות: צפי סער, בעלת הטור הפמיניסטי של "הארץ", תומכת באורלי לוי-אבקסיס, "פוליטיקאית פמיניסטית ומרשימה". סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מסתער על המצע הכלכלי של "כחול לבן" ("מסמך חנטרישי") בשל שגיאות בעברית הנכללות בו.

פה ושם ניתן למצוא בעיתונים סיקור בחירות שאינו מוטה קמפיין או סתם מטופש: "איך ממלאים את השורות במפלגות שאין בהן פריימריז?", שואלת הפניה מעמוד התוכן של מוסף "G" של "גלובס", המובילה לכתבה של חן שליטא. מהכתבה עולה שהליך איתור הדמויות שיהפכו לחברי-הכנסת שלנו הוא שטחי וחובבני – מסקנה שהאמת היא שאפשר היה להגיע אליה באמצעות התבוננות מרפרפת בנבחרי הכנסת שעברה – וכי התכונה הנדרשת ביותר היא צייתנות ונאמנות ליו"ר המפלגה.

בפתח מוסף "G" מתפרסם מדור של חברת יפעת, המנתח את סיקור מערכת הבחירות: "גם סרטון 'בית-הקברות' שראש הממשלה מיהר להתנצל עליו כבש, באופן מעט פחות צפוי, את המקום השני בשתי הקטגוריות [תקשורת מסורתית ורשתות חברתיות]", נכתב שם. "השיח הנרחב על סרטון בית-הקברות במדיה וברשת מעיד שאופן העברת המסר הפך להיות מעניין יותר מהמסר עצמו, ועל המועמדים להכיר בתובנה הזו", מוסר שחר גור, מנהל מחלקת המחקרים של החברה.

עוד במדור: "כמות הסיקור שהוקדשה בשבוע החולף לנושאי 'המירוץ'", כלומר, סיקור רכילותי ומזיק של מערכת הבחירות, "הצטמצמה באופן משמעותי וירדה ל-50% בלבד מהשיח". "הירידה", מסביר גור, "אינה תוצאה של דיון מהותי במצעי המפלגות אלא של השתלטות פרסום כתב החשדות נגד ראש הממשלה נתניהו על סדר היום".

עוד כותרת ראשית

"מתן הקלות לפלסטינים ייתפס ככניעה, היעדרן עלול להביא להסלמה" ("הארץ").

פלוטוקרטיה

בתוככי ראיון שערכה הילה ויסברג עם פרופ' רפי ביאר, המנהל היוצא של בית-החולים רמב"ם ומי שהיה יו"ר ועדת סל התרופות, מגיב ביאר לדברים שאמר היו"ר הנוכחי, פרופ' רוני גמזו, שלפיהם תקציב הסל פשוט אינו מספיק ומחירי התרופות הפכו "דמיוניים". "למרות האילוצים", אומר ביאר, "סל התרופות בישראל הוא מהמתקדמים בעולם", אך מסכים עם גמזו בעניין המחירים: "מחירי התרופות האמירו במידה כזו שמדובר במחירים שיכולים להפיל כלכלות שלמות".

הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר עושה קניות. תל-אביב, יולי 2012 (צילום: שוקי טאוסיג)

בטורו ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" משרת סבר פלוצקר, כרגיל, את התעמולה של עולם התאגידים – הפעם של תאגידי המזון. השירות מעודן, ניואנסי ומוגש ללא סימון צבע או תווית רכיבים. תמציתו: אין אוכל לא בריא, יש אדם שאינו מתעמל. האחריות אינה על התאגיד, היא על הצרכן. הרגולציה אינה צריכה להתעמת עם תאגידי המזון אלא לשתף עימם פעולה.

גלעד צוויק (צילום מסך)

ב"ישראל היום" מנסה מדור הכלכלה המנוון של העיתון לשכנע את הקוראים כי ההגבלות על מכירת מוצרים מסרטנים יביאו לפגיעה בבריאות ואף להגברת הטרור. כך זה הולך: החוק האוסר על עיצוב מושך ומפתה של אריזות של מוצרי עישון הוא "כר פורה לזייפנים ולמבריחים, ובכך יסכנו עוד יותר את בריאות הציבור".

הכתבן החתום על הידיעה, גלעד צוויק, לא מסביר באילו מוצרים מסוכנים יחליפו הזייפנים והמבריחים את הסיגריות המסרטנות המקוריות. וזה עוד לא הכל: הברחות הטבק הן "כלי בידי גורמי טרור". לפי דו"ח משרד הבריאות מ-2017, בכל שנה מתים בישראל כ-8,000 בני אדם ממחלות הקשורות לעישון, וכ-800 נוספים מתים מעישון פאסיבי. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מספר המתים מפעולות איבה בישראל במחצית 2017 עמד על שני בני אדם. ב-2016 הסתכם מספרם ב-18, וב-2015 הוא הסתכם ב-27 בני אדם. סך ההרוגים בפעולות איבה מאז 1947 עומד על 2,288. בערך כמות האנשים שסיגריות הורגות בשלושה חודשים.

הזכות להפגין

"מול אלפי המפגינים שניצבו ומחו בצורה מכובדת ביותר פעלה משטרת ישראל באלימות ובפראות שלא נראתה מזה זמן רב", נכתב בידיעה של "הפלס" על הפגנה נגד חובת גיוס לישראלים המשתייכים למגזר החרדי. "עדויות שהגיעו למערכת 'הפלס' מספרות על פרשי המשטרה שרמסו אנשים תחת פרסות סוסיהם, כששוטרים אחרים מתועדים מכים באכזריות כל מי שנקרה לידיהם, בהם גם עוברי אורח תמימים שלא השתתפו במחאה.

"[...] עוד בטרם תחילת המחאה העלו בכלי תקשורת שונים תהיות, מה תהיה מדיניותו של מפקד המרחב החדש, דורון ידיד. בהמשך ציינו כתבי תקשורת שונים את ההבדלים ביחס ובהתנהגות השוטרים בהפגנות של מגזרים אחרים לבין האלימות המשטרתית הקשה ומספרם הרב של המעצרים במחאות היהדות החרדית בכלל ובמחאה שהתקיימה אתמול בפרט".

כותרת הכתבה, מאת י' שוורץ, מדווחת על "אלימות חסרת תקדים של המשטרה", "מחזות אימים של פרשים הרומסים עוברי אורח" ו"קרוב לשלושים עצורים". בתוך הכתבה נכתב על "פרשים שעלו על המדרכות ושעטו לתוך ההמונים שעומדים עליהן". מה שלא מוזכר בכתבה, וניכר היטב בתמונות שצילם בהפגנה נעם ריבקין-פנטון עבור סוכנות הצילום פלאש 90, הוא כי המפגינים חסמו כבישים ואת מסילת הרכבת הקלה. כן נמצא מקום בכתבה, הארוכה ביחס לנהוג בעיתון, להוסיף קריאה: "אנו קוראים לציבור החרדי להתפכח בהקדם ולראות בעיניים פקוחות את ההפכפכנות של הפוליטיקאים החרדים המובילים פשרה אחר פשרה וחותכים בבשר החי של עולם התורה".

בשורה אחרת שנמצאת בכתבה היא שלמרות שהישראלים מהסיעה ש"הפלס" משמש לה פה מחרימים את השותפות באיוש הצבא המקומי, הם ניאותים להשתמש במוסדות אחרים של השלטון: "בסיום המחאה בה הוכו באכזריות גם רבנים, תלמידי חכמים ומרביצי תורה, החלו להגיע רבים לחפ"ק המיוחד של 'האגודה להגנת זכויות הציבור החרדי', שבה נאספו העדויות והתיעודים על אודות האלימות המשטרתית כלפי אלפי המוחים, על מנת להעבירן לייעוץ משפטי ולבדיקת אפשרות של הגשת תלונות ותביעות נגד שוטרים, ולחלופין כדי שישמשו עדות מול עלילות המשטרה כלפי עצורים".

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות" מופקע עמוד שלם לפרויקט הממומן על-ידי הסתדרות המורים ומפעל הפיס, "המורה של המדינה" – פלוס מאמרים של רענן שקד ושי פירון. ב"מעריב" מופיעים גם היום מדורים ממומנים של בנק הפועלים ואסם. במדור הפרסום הסמוי של אסם מצולמת משפחה: אבא, אמא ושלוש ילדות קטנות. לפי התצלום, תזונת המשפחה מתבססת על שלושת אבות המזון: ירקות, פירות ומוצרים של תאגיד המזון התעשייתי אסם.

מתוך המדור הממומן של "אסם" ב"מעריב"

עם או בלי קשר למדור הממומן של בנק הפועלים, ב"מעריב" נמצא מקום לידיעת יחסי-ציבור – "מוכרחון" – בכיכובה של סמנכ"לית הבנק יעל דרומי, לשעבר עורכת "ממון" של "ידיעות אחרונות" ומי שקבעה סטנדרט גבוה לכל צעיר או צעירה המעוניינים להשתלב בתעשיית התוכן השיווקי משני קצותיה. לא נמצא מקום ב"מעריב" לידיעה על חדשות אחרות בעניינו של בנק הפועלים, דרמטיות מעט יותר מהכינוס הראשון של הפורום הבין-מגזרי הראשון לעצמאות דיגיטלית לוותיקים: הפסד נוסף של כמעט מיליארד שקל בשל ההתנהלות הפלילית של הבנק בארצות-הברית.

אגב, על בנק לאומי, שאיתו אין ל"מעריב" הסכם תוכן שיווקי, מתפרסמת ידיעה ובה מדווח על הפסדיו. ועוד ב"עסקים" של "מעריב": ידיעת ליקוק לענקית הטבק פיליפ-מוריס. ב"גלובס" של פוסט תקופת המו"ל אליעזר פישמן, מדווחים בהרחבה בשער מוסף "שוק ההון" על הפסד העתק של הפועלים עם תמונה גדולה של מנכ"ל הבנק, אריק פינטו. גם ב"ממון" של "ידיעות אחרונות", יש לציין, מתפרסמת בתוך הגיליון תמונה של פינטו, בטור ביקורתי של רועי ברגמן. עדות ליחסים המתוחים בין מוזס לבנק? נחכה להקלטות.

הפתרון

דרור אידר מקדיש את טורו ב"ישראל היום" כדי לשכנע את הקוראים ש"פתרון שתי המדינות" אינו יעיל כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אז מה הפתרון?", הוא שואל בסוף הטור, ועונה: "כתבתי על כך במאמרים רבים".

ענייני תקשורת

גיוון אתני. גבי בר-חיים מראיינת ב"7 לילות" את ברהנו טגניה, "כתב הפלילים של חדשות 2 והכתב הראשון במהדורה ממוצא אתיופי". "בעידן שמדובר בו רבות על גיוון אתני על המרקע, טגניה הוא אחד היחידים שהופכים את המונח הריק הזה למציאות", קובעת בר-חיים, "הוא האיש של חברת החדשות למשימות מיוחדות. הוא רותם את הגזענות הישראלית לטובתו ומסתנן לזירות סגורות כפועל ניקיון או תחזוקה".

ברהנו טגניה (צילום מסך מתוך אתר mako)

"הטראומה הכי קשה שהיתה לי היתה מעניין הצבע", מספר טגניה לכתבת, "היום אני רואה שיש הבדל בינך לבין מישהו אחר. אז, תחשבי, ילד בן 11 והמורה מציגה אותי, ומולי 40 ילדים שנראים לי כמו 40 פרצופים לבנים זהים שאומרים לי, 'שלום ברהנו, ברוך הבא לכיתה'. זה היה בום! ניסיתי לברוח והמורה תפסה אותי חזק ביד. זה היה רגע מכונן בעיני. אני חושב ששם הבנתי שאני לא רוצה להסתכל על החברה הישראלית מהצד ולא להבין מי זה מי. אני רוצה להיות בתוכה. ולא רק בתוכה, אלא להשפיע".

"חשבת שב-2019 עדיין יהיו כל-כך מעט עיתונאים ממוצא אתיופי?", שואלת בר-חיים. "לא", עונה טגניה. "למה אתה חושב שזה ככה?". "אני מקבל הרבה טלפונים מסטודנטים שרוצים להיות כמוני". "יכול להיות שיש אפליה?". "לא חושב. אני מאוד רוצה להאמין שלא". מנגד", ממשיכה בר-חיים, "אתה גם עלה התאנה. כשאומרים שאין מספיק ייצוג למגזרים מסוימים בטלוויזיה תמיד יכולים להגיד, יש לנו את ברהנו".

"לא", עונה טגניה, "אם הייתי עלה תאנה לא היה עורך של רפי רשף בן העדה האתיופית. יש מפיקים אצלנו. יש תחקירנים. זה לוקח זמן. אני לא קיבלתי את התפקיד שלי בקלות. ועדיין זה חסר לי שאין מספיק כתבים מהעדה שבפרונט. יש תהליך שרואים שהרבה מהעדה האתיופית בבידור, בספורט. כמו התימנים. כמו אפרו-אמריקאים. היום אין קבוצת כדורגל מובילה שאין לה שחקן אתיופי. אני מאמין שבסוף זה גם יגיע לתקשורת".

מין את מינו. ב"הפלס" מדווחים כי שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן רמז ב"ראיון לכלי תקשורת" (כאן ב') כי איתמר בן-גביר הוא סוכן שב"כ. בן-גביר הבטיח כי אם ליברמן לא יתנצל "בתוך 48 שעות", הוא יגיש נגדו תביעת דיבה.

עינת קליש-רותם, ראש עיריית חיפה, מוסרת הצהרה לתקשורת לאחר נצחונה בבחירות. 31.10.2018 (צילום: מאיר וקנין)

שתיקה בחיפה. בפתח המקומון החיפאי "כלבו" של רשת שוקן כותב שי אילן על הראיון המצונזר של נתניהו ב"וואלה", חלק מהמתת שקיבל במסגרת היחסים המושחתים עם האתר הידועים כ"תיק 4000": "טענות כאלה ואחרות המופיעות בכתב החשדות נגד נתניהו הן חמורות מאוד גם בגלל ההיבט הפלילי לכאורה הכרוך בצבירת כוח כזה, אבל חשוב לא פחות – הן חמורות בגלל הנזק לאופי השלטון ולציבור. הפגיעה היא בזכות הציבור לדעת, ומשמעות הדבר, אם יש ממש בהאשמות, היא דרדור של השלטון לפסאודו-דמוקרטיה עם מאפיינים דיקטטוריים".

"על כן", ממשיך אילן, "כשראש העיר עינת קליש-רותם עונה לשאילתות בדבר הטענות כלפיה על חוסר קשר עם התקשורת, אל לה להקל ראש בתגובות. קליש-רותם נשאלה על-ידי חברי המועצה יעל שנער וירון חנן 'מדוע ראש העיר, דובר העירייה ורוב סגניה מסרבים באופן גורף למסור תשובות רשמיות ולהתראיין בשם העירייה לכל כלי התקשורת, ובמיוחד כאשר עיתונאים ועורכים פונים לקבלת תגובות ספציפיות בנושאים רבים שמעניינים את הציבור, ובכך מונעים מהציבור מידע חיוני על עמדות העירייה ועל מדיניותה?'".

קליש-רותם, כך אילן, הדפה את השאלה, אולם העירייה עדיין מסרבת להשיב לשאלות עיתונאים בכל נושא – לא רק לשאלות הנוגעות לראשת העיר באופן אישי. "כך הדבר לגבי הרוב המוחלט של הפניות לעירייה, שאין בהן שום מרכיב אובססיבי. התשובה לשאילתה, שמבקשת להפוך אותה באופן ספינולוגי לאישית, היא הפייק ניוז האולטימטיבי. [...] 'זה לא שאת לא מתראיינת', אמרה שנער לקליש-רותם בישיבת המועצה, 'את פשוט מייצרת לך ערוץ תקשורת משלך, שהוא מונולוג'. בכך היא דייקה. 'יש לי הרגשה שיש לך בעיות בהבנת הקריאה', ענתה קליש-רותם, 'אני עונה למה שאני רוצה לענות במסגרת הזמן שיש לי'".

"כמי שמעולם לא הואשם בבעיות בהבנת הקריאה", מסכם אילן, "כולל קריאת הדברים שלא נאמרו בטקסט אבל משתמעים ממנו, אני מרגיש צורך להדגיש: תשובתה של ראש העיר לשאילתה מס' 37 מאת שנער וחנן בנושא חשיבות התקשורת בדמוקרטיה הישראלית אינה נכונה".

תמורה לאגרה. במדור הטלוויזיה הפותח את מוסף "גלריה" של "הארץ" ממליץ ניב הדס לצפות בשידורי החדשות של תאגיד השידור הישראלי כאן. "משדרי חדשות ואקטואליה מסורתיים לא מגלים לנו שום דבר חדש על העולם שבו אנו חיים, אבל אם אתם מתעקשים לצפות בהם עדיף שלפחות תבחרו באלה של תאגיד השידור הציבורי".

רייטינג. בן שלו כותב ב"גלריה" על "Noise Chart", פרויקט של נוי אלוש ש"שואף לבלום את ההטיה השקרית שיוצרות צפיות יוטיוב קנויות וקידום ממומן של שוק הפופ המקומי". "אי-אפשר לדעת עד כמה המדידה של אלוש מדויקת ומשקפת תמונה אמיתית. הדהוד של להיטים הוא מלכתחילה לא מדע מדויק, על אחת כמה וכמה בשוק הישראלי, שבו אין תרבות של סטטיסטיקות אמינות. העובדה שאלוש לא חושף את אחוזי הנוסחה שלו מקשה עוד יותר להעריך את מידת הדיוק של המערכת שלו", הוא הדיסקליימר הלא מעודד של שלו, שמוסיף בכל זאת ציטוט מאלוש: "זאת לא מערכת מושלמת. היא לא מדעית בשום צורה, אבל אני חושב שהיא הכלי הכי אמין שקיים כרגע".

פורנו. "סרטים אמיתיים עם סקס אמיתי – זו הסיסמה שמלווה את סרטי אריקה לאסט", כותבת נטע הלפרין במדור "המין האנושי" ב"גלריה", "סרטים מקוריים, מוקפדים, בעלי תפיסה אסתטית מובחנת, ששואפים להציג תשוקה אותנטית על מגוון אופניה".

אומנות. ב"ישראל היום" מבליטים טור חדש של אראל סג"ל. "אני שונא לכתוב", הוא כותב בטור הפתיחה שלו.