שחיתות

"אנחנו ה-2000 שהצליחה", אומרת עורכת לשעבר ב"וואלה" באחד הרגעים החזקים בתחקיר "המקור" על האופן שבו ראש הממשלה נתניהו ואנשיו ניסו – והצליחו – לבחוש באתר כבתוך שלהם ולרמוס את עיתונאיו. במקרה של "ידיעות האחרונות" ו"תיק 2000" המקורי, אפילו אבירי ההשחתה של המערכת הרשו לעצמם להצהיר שהיו מסרבים בתוקף לשרת עסקה מושחתת מהסוג שנידון בין נתניהו לבוס הגדול של העיתון, נוני מוזס.

אבל מה לגבי פרשה בנוסח פרשת 2000 שבכלל לא היתה שאלה אם תצליח – או שמא תיחסם בעוז על-ידי קרנפים שביומיום דווקא ששים לשרת אינטרסים זרים? מה לגבי העיתון שלא היה צורך להשחית פשוט משום שהוא נולד מושחת, לפי תבנית צרכיו של ראש הממשלה, עיתון שהוא עצמו טובת הנאה מתמשכת בהיקף כספי דמיוני? מה לגבי "ישראל היום"?

השבוע פרסמה המשטרה את המלצותיה ב"תיק 4000", תיק אלוביץ'-נתניהו, שמבוססות על ההנחה שכשמוציא לאור ועורך ראשי כופים על המערכת לפעול למען פוליטיקאי מקורב כדי לקבל ממנו הטבות כלכליות, הם בעצם נותנים לו שוחד. ב"ישראל היום", מסקנות כאלה הן יותר מכפירה בעיקר. הן בלתי נתפסות.

ההלם הזה בא לידי ביטוי בעיתון השבוע, בסיקור שלמחרת פרסום ההמלצות (ועל כך בהמשך). כעת, במהדורת סוף השבוע, מוגש גם ההסבר. מה עושה עיתון שעצם קיומו מבוסס על סיקור מושחת לטובת פוליטיקאי, מו"ל שמוכן להפסיד לשם כך מאות מיליוני שקלים ומערכת עיתונאית שמשתפת פעולה באופן מלא ובלב חפץ? הפתרון שמצאו בעיתון של האדלסונים הוא לאחוז במציאות – ואז להפוך אותה על ראשה.

"כורתים את הענף: ההמלצות ב'תיק 4000' ממוטטות את היסוד שעליו בנויה התקשורת", נמסר הבוקר בשער החינמון. בשער המוסף הפוליטי מתמצתים את המסר לשלוש מלים: "סכנה לעיתונות החופשית".

בטור עצמו, שעליו חתום הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד, מודפס תצלום אילוסטרציה גדול שממחיש שבעיתון יודעים מה זאת עיתונות אמיתית: נראים בו וודוורד וברנסטיין, חושפי פרשת ווטרגייט. זו לא טעות: שני עיתונאים שהביאו להתפטרותו של ראש מדינה שהסתבך בפלילים מגויסים כעת כדי להגן על ראש מדינה שהסתבך בפלילים ומסרב להתפטר. כדי להגביר את האירוניה, בתצלום לא נראים באמת עיתונאי ה"וושינגטון פוסט", אלא שחקני הקולנוע רוברט רדפורד ודסטין הופמן, שגילמו אותם בקלאסיקה "כל אנשי הנשיא".

במהלך סחרירי קלאסי, ב"ישראל היום" מגייסים את חופש העיתונות כדי להסביר מדוע זה בעצם בסדר לפגוע בחופש העיתונות. "היום שבו הגישה המשטרה את מסמך ההמלצות ב'תיק 4000', הקובע לראשונה בהיסטוריה כי פרגון, תמונה או מתקפה נגד פוליטיקאים אחרים אינם נכללים תחת מטריית חופש העיתונות והדעה ואף עלולים להיות פליליים – היה אמור להיות היום שבו יזדעזעו אמות הספים של כל מי שנשמת עיתונאי באפו. אבל כלום לא קרה. וגם לא יקרה; נשארו רק צביעות ושתיקה עלובה", נכתב בגדול וברצינות תהומית בשער המוסף.

"סכנה לעיתונות החופשית". הכותרת הראשית של "ישראל השבוע", היום (לחצו להגדלה)

קראתם נכון. לטענת "ישראל היום" ומתי טוכפלד, ככה זה בעיתונות: יש מקורות, למקורות יש אינטרסים אישיים, והמקורות האלה הם לעתים קרובות פוליטיקאים. לכן הם מדליפים, לכן העיתונאים מפרסמים מה שהפוליטיקאים מדליפים להם, וכך הגענו עד הלום. וזה בעצם מה שקרה ב"וואלה". הבנתם? אין מה לראות כאן, לא קרה כלום, אפשר להתפזר.

ההיתממות הזאת אפשרית רק בכלי תקשורת שחלק מהטקס היומי של עובדיו, לפני תחילת המשמרת, הוא נטילת פיסת בד וקשירתה על העיניים. ההתערבות של נתניהו וסביבתו ב"וואלה" הרי לא הסתכמה בסחר-מכר הקבוע (והחולה בפני עצמו) של כתבים ומושאי סיקורם. תמונות של שרה נתניהו מדליקה נר עם חלכאים ונדכאים הם לא "סקופ" מהסוג שכל עיתונאי (מחוץ ל"ישראל היום") משווע לקבל ממקורותיו. לא סתם אף אחד מכתבי "וואלה" לא רצה לחתום על המוכרחונים האלה, ולא סתם הם לא הגיעו דרך הצינורות המקובלים, אלא הונחתו מקומת ההנהלה.

וחשוב מכך: רגעי השפל של "וואלה" לא היו ידיעות הרכילות והפילנתרופיה של רעיית המנהיג, אלא המחיקה והקבורה של כתבות ופרשנויות שהביכו את ראש הממשלה – והשלטתו של מנגנון צנזורה שמנע פרסום של תוכן עיתונאי שאינו רק לגיטימי, אלא בסיסי ממש עבור כלי תקשורת במדינה דמוקרטית. שלא לדבר על גיוס האתר למתקפה על אויביו הפוליטיים של נתניהו.

כשב"ישראל היום" מבקשים מהקוראים להאמין שההתערבות הבוטה הזאת היא דבר תקין לחלוטין, הם חושפים מבלי משים את ההיגיון הפנימי שאיתו הם קמים יום-יום לעבודה: אל תתרגשו. ככה זה עובד. ככה אנחנו עובדים. ככה זה צריך להיות. ואנחנו חיים עם זה אחלה. ואלה האנשים שזועקים כעת על רמיסת חופש העיתונות.

מערך ההכחשה

ההגנה של "ישראל היום" על נתניהו לא מסתכמת כמובן בניסיון לשנות את התפיסה הרווחת לגבי מהות חופש העיתונות. בבוקר שלמחרת פרסום ההמלצות פרסם החינמון שורה של טורי דעה שהסבירו – כל אחד בדרכו (חוץ מיוסי ביילין, עלה התאנה) – מדוע בעצם הכל בסדר. קיבוצם יחד מדגים עד כמה התרחק מערך ההכחשה ממחוזות המציאות, ונדד אל עבר מחוזות הדמיון.

תיאוריית הקשר. אחד המסרים שנתניהו חוזר ומשמיע, אם כי ברמיזה בלבד, הוא גרסה מקומית של קונספירציית "מדינת העומק" האמריקאית: שורה של בעלי תפקידים במגזר הציבורי והפרטי חברו יחד כדי לפעול נגד רצון הבוחר, ולהפיל ראש ממשלה מכהן ממניעים פוליטיים אישיים וסמויים.

את מה שראש הממשלה מרשה לעצמו רק לרמוז, בעלי טור יכולים לצעוק בקולי קולות. כך למשל, הפובליציסט והמשפטן חיים שיין כתב בתחילת השבוע על "התרשמות" שלפיה "פוליטיקאים, 'פייק פרשנים', מומחים מטעם עצמם לטוהר מידות ובכירי משטרה חברו יחדיו על מנת להפיל ראש ממשלה מכהן מבלי צורך בבחירות דמוקרטיות בקלפי".

שיין עוד היה עדין. אמנון לורד, בטור שפורסם באותו יום, המיר את ה"התרשמות" בעובדות שאין עליהן עוררין: "'תיק 4000' הוא מקרה ברור שמלמד על חולשת השלטון הנבחר אל מול התשלובת המסוכנת בנוסח צבת בצבת עשויה: משטרה-תקשורת-פרקליטות ומערכת התביעה ובתי-המשפט", כתב. "כמות תיקי החקירה נגד ראש ממשלה אחד – זה לא טבעי, אדון חואן", מוסיף לורד בטור מהיום, ומתעלם מהאפשרות שאולי, רק אולי, נתניהו הוא פשוט פוליטיקאי מושחת.

אם אני אשם, כולם אשמים. קוראים קבועים של "ישראל היום" כבר מכירים את המסר שנדפס היום על שער "ישראל השבוע". ביום שני, אחרי פרסום ההמלצות, הופיע בחינמון מאמר שהסביר כי מה שקרה ב"וואלה" קורה בכל כלי התקשורת, ושמה שנתניהו עשה שם – לכאורה – עושים כל יריביו עד היום. "כל מי שמכיר מעט את הנעשה בתקשורת הישראלית יודע שהיא מלאה ביחסים מהסוג שהמשטרה מכנה כיום 'שוחדיים'", כתב עקיבא ביגמן.

"עסקאות של פרסום תמורת סיקור או גניזת תחקירים; מהלכים רגולטוריים שמקנים למי שמקדם אותם 'כפולות' או 'עמוד ראשי' ומה לא. זה נפוץ מאוד בתחום המסחרי ובשנים האחרונות חדר גם לעסקאות פרסום תמורת סיקור של משרדי ממשלה ורשויות ממלכתיות אחרות. כך שאם מה שנטען בנוגע לקשרי נתניהו-אלוביץ' נכון – והמלצות המשטרה הן ודאי לא הגוף המוסמך לקבוע זאת – הרי נפתחת כאן תיבת פנדורה ענקית, שעלולה להחשיד בשוחד חלקים גדולים מהתעשייה וממקבלי ההחלטות".

ואם כולם מושחתים, כידוע, אף אחד לא מושחת.

אל תאמינו למראה עיניכם, מצבו של ראש הממשלה רק משתפר. "קריאה מדוקדקת של מסמך המלצות המשטרה שפורסם אתמול, לצד האזנה מוקפדת לנאום התגובה של נתניהו, מאלצות הגעה למסקנה אחת מתבקשת: נתניהו צודק", כתב מתי טוכפלד בטור שפורסם למחרת פרסום ההמלצות. "אירועי אמש משרתים בראש ובראשונה אדם אחד, בנימין נתניהו שמו. לו זה היה תלוי בו, הוא היה מנהל מערכת בחירות במשך שלושה חודשים שכל כולה סביב החקירות, ההמלצות ומה שביניהן".

תסתכלו, ציפור. "אפילו ביומו האחרון בתפקיד, המפכ"ל היוצא כשל, ובגדול. האם באמת היה סבור כי איש לא יחשוד שהמלצות המשטרה המוגשות ביומו האחרון בתפקיד ייחשבו כמנותקות הקשר?", כתב טוכפלד. עוזי בנזימן פרסם כאן השבוע הסבר מתבקש לתהייה המלאכותית הזאת, שנועדה לסנוור לרגע – עד שסדר היום ייכבש על-ידי משהו אחר, בעודנו ממצמצים.

בשולי הדברים

במאמר של טוכפלד שמתפרסם היום ב"ישראל השבוע" הוא כותב כי "לראשונה בהיסטוריה" קבעה המשטרה שהתערבות פוליטית בסיקור עיתונאי היא עניין פלילי. הנה ריענון: המשטרה קבעה זאת גם לגבי "תיק 2000", ובמקרה אחר – שאינו קשור לנתניהו בשום צורה – כבר מתנהל משפט שבו השפעה על סיקור עיתונאי מוגדרת כשוחד שניתן לפוליטיקאי, ראש עיריית אשקלון לשעבר איתמר שמעוני.

העיתונאים מתי טוכפלד (מימין) ודרור אידר עם בנימין ושרה נתניהו בהודו, על רקע הטאג'-מאהל. 16.1.18 (צילום מסך מתוך חשבון הטוויטר של בועז ביסמוט)

ומה עם הפובליציסט הבכיר דרור אידר? מה יש לו להגיד על ההתפתחויות ב"תיק 4000" ועל טענותיה הקשות של המשטרה? "נכון שהפוליטיקה הישראלית דוחקת, במיוחד השבוע", הוא כותב היום בטורו השבועי, "אבל בימים הבוערים האלה שהיתי בחו"ל, ומשם הדברים נמדדים אחרת, במונחים היסטוריים רחבים".

לכן, יש לשער, אידר אינו חולק עם קוראיו את מחשבותיו על ההמלצה להעמיד לדין את נתניהו באשמת שוחד. טורו מוקדש לחוויותיו בכנס של המועצה הישראלית-אמריקאית (IAC), אחד מגופי הפילנתרופיה המקורבים למו"לים שלו, בני משפחת אדלסון. הטור שהביא עמו מפלורידה דל ובלתי מחדש, ומסתיים כרגיל בשורה "גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא".

ימים יגידו

ב"מעריב" טוען בן כספית כי פרשת נתניהו-אלוביץ' היא "תיק שוחד נעול": "המלצות 'תיק 4000' הוגשו השבוע. כבר מזמן לא הוגש כאן תיק כל-כך סדור, מוצק, יציב ונעול כמו התיק הזה", הוא כותב. ב"גלובס", אלי ציפורי מפרסם טור על "כל החורים ב'תיק 4000'", וטוען ש"שיטפון ההדלפות מ'תיק 4000' אחרי פרסום המלצות המשטרה הוכיח דבר אחד: אין ראיית זהב וכנראה לא תהיה. אין ראיה שבה נתניהו מוקלט באומרו שהוא ייתן כך ויקבל כך".

ייתכן, כפי שטוען ציפורי, שאכן אין בידי החוקרים הקלטה מהסוג הזה, אבל "ראיית זהב" – לפחות לפי דיווח שהתפרסם השבוע ב"ידיעות אחרונות" – דווקא יש. חוקרי היחידה הכלכלית בלהב 433, דיווח כתב הפלילים אלי סניור, מחזיקים בידם "מסמך מפורט מרשות ההגבלים העסקיים הקשור לעסקת הענק, שעל-פיו מנחה אלוביץ' את נתניהו כיצד לפעול".

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "נערכים לפעולות נוספות בלבנון" – ציטוט מפי "גורם מדיני בכיר" שכנראה לא היה מעוניין להזדהות (עיון במבזקי האתמול מעלה שמדובר כנראה, וכרגיל, בנתניהו). גם ל"מעריב" יש ציטוט אנונימי בכותרת הראשית, והוא דווקא מספק הערכה הפוכה: "סבירות נמוכה לתקיפה של ישראל בשטח לבנון". הדובר, במקרה זה, מזוהה כגורם ב"מערכת הביטחון", שגם בראשה עומד היום נתניהו. מי צודק? ייתכן ששניהם. אפשר הרי להיערך גם למשימות שיתבצעו רק בסבירות נמוכה.

ב"ידיעות אחרונות", הטבלואיד המהוקצע והצהוב מבין השלושה, יודעים שגורמים אנונימיים שאומרים שתהיה או לא תהיה פעולה צבאית הם חומר חלש לכותרות ראשיות. הפחדה, לעומת זאת, היא הימור בטוח: "כפר הטרור שעל הגבול", נכתב לפיכך בכותרת הראשית של העיתון, מתחת למלים "כפר כילא" ו"חשיפה".

הכתב הצבאי, יוסי יהושוע, מציין כי רוב תושבי הכפר הלבנוני עוסקים בחקלאות, אבל "מאחורי התמונה הפסטורלית מסתתר נתון מפחיד: הכפר הוא מתחם לחימה שבו נמצאת היחידה המזרחית של ארגון חיזבאללה". ובכל זאת, שירת הטבלואיד כאן לא מושלמת: במקום תמונה פסטורלית של ממש, עם כבשים ורועה מחלל בחליל תוך ניגוב לבּנה, מעל הכתבה נדפסת בענק רק תמונת לוויין יבשושית ("שהוכנה בצה"ל") ועליה סימונים של "מפקדות", "מחסני אמל"ח" וכיו"ב.

לקראת סופה מידרדרת הידיעה החדשותית ללוחמה פסיכולוגית: אם ישראל תיאלץ לתקוף בלבנון, טוען יהושוע, התקיפות יובילו ל"פגיעה משמעותית" באזרחים, ו"ישראל תוכל לפעול ללא מגבלות הדין הבינלאומי שהתוו במידה רבה את סבבי הלחימה ברצועת עזה. יכולות המודיעין והאש של צה"ל השתפרו מאז 2006. אז היו 280 יעדים בבנק המטרות. היום יש אלפים רבים. קצב האש משמעותי יותר מהקרקע, וגם חיל האוויר יודע לבצע ביממות ספורות את מה שביצע אז ב-33 ימים, וטוב יותר". חיזבאלונים שקוראים "ידיעות", ראו הוזהרתם.

ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, אתמול בשיחה עם כתבים (צילום: עמית שאבי)

"הערכה בישראל: איראן ויתרה על מיזם ההתבססות בסוריה", מודיעה הכותרת הראשית של "מקור ראשון". הכתב הצבאי אריאל זיגלר מעמיד על ראשה קונספציה שאומצה בשבועות האחרונים על-ידי עמיתיו: "הפלת המטוס הרוסי לפני חודשים אחדים נחשבת לנקודת התפנית שממנה והלאה הצטמצמו מאוד התקיפות האוויריות המיוחסות לישראל מעבר לגבול הצפון", הוא כותב, "אלא שבמידה רבה זו טעות אופטית: לאחרונה פשוט התייתר מאוד הצורך בתקיפות נוספות".

על מה מתבסס הכתב? ב"מקור ראשון" לא כותבים בדיוק מיהי "ישראל" שהעלתה את ההערכה בנוגע לאיראנים, אך זיגלר מביא ציטוט מדברים דומים שאמר נתניהו השבוע: "הפעולות שלנו כבר הביאו לירידה של עשרות אחוזים במספר הכוחות האיראניים שנמצאים בסוריה". "גורם מדיני בכיר", אותו "גורם מדיני בכיר" מהכותרת הראשית של "ישראל היום", אמר אתמול דברים דומים.

אם כך, שני העיתונים של קבוצת אדלסון מתגייסים היום כדי להשמיע בכל כוחם מסרים בטחוניים מסביבתו הקרובה ביותר של פוליטיקאי הבית הישראלי של משפחת המיליארדרים האמריקאית. החיים נמשכים כסדרם.

אור הזרקור

ההתבטלות המסורתית של עיתונות ההמון הישראלית בפני מערכת הביטחון מקבלת היום ביטוי משעשע בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", שם מדווח הכתב המדיני איתמר אייכנר על "12 אנשי מוסד" ש"נחשפו לרגע" ל"אור הזרקורים" וקיבלו מראש הממשלה, נשיא המדינה וראש המוסד "תעודת הוקרה על תרומתם". נחשפו? לאור הזרקורים? לא בדיוק. בידיעה לא מצוין מי הם, מה הם עשו, ובמה בדיוק הצטיינו. "איש איננו יודע על מעשיהם – אבל כולם חייבים להם הרבה", נמסר לקוראי "ידיעות אחרונות".

"ידיעות אחרונות", 7.12.2018 (לחצו להגדלה)

אם איש אינו יודע מה עשו אותם לוחמים אמיצים, כיצד יכול העיתון לקבוע בכזו נחרצות ש"כולם חייבים להם הרבה"? עורכת החדשות לשעבר של "ידיעות אחרונות", הדס להב, הסבירה בעבר (בשיחה עם ד"ר שגיא אלבז) את ההיגיון שעומד בבסיס תפיסת העולם המקצועית המעוותת הזאת: "נקודת המוצא של העיתון היא ההנחה כי המדינה או כל גוף רשמי אחר אומרים אמת, אלא אם יוכח אחרת".

עושים לביתם

ב"מעריב" משכללים היום את סוגת הפרסום הסמוי שפיתחו בבנק הפועלים: במקום לרכוש כתבות שמהללות את התאגיד, התאגיד רוכש כתבות שמהללות גורם עסקי זעיר ו"אותנטי", וכך גורף לעצמו מידה של אנושיות עממית וחיבור לקרקע. כך קל יותר לשכוח שמדובר בגוף עסקי עצום שנשלט על-ידי מיליארדרים, שאין לו דבר וחצי דבר עם העסקים העצמאיים שהוא נושא על נס, במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא עושק אותם.

אחרי מיזמי העסקים הקטנים והמשפחות המבולבלות של בנק הפועלים ו"ידיעות אחרונות" מגיעה הגרסה של "מעריב": תנובה רוכשת כתבת שיר הלל לדוכן פריקסה ידוע מאשדוד. המלה "תנובה" מוזכרת בעמוד פעם אחת בלבד – בפינה התחתונה, ליד המלים "בשיתוף" ו"לגדול בבית ישראלי". כמו למשל הבית של מוריס, אשף הסנדביץ' הטוניסאי מאשדוד. כעת קל יותר לשכוח שתנובה היא כיום תאגיד לא-ישראלי שנשלט על-ידי תאגיד זר ששייך לממשלת סין הרודנית.

שנאה וחמלה

"אני בשיחה", מדור הראיונות הקבוע של איילת שני ב"מוסף הארץ", מוקדש השבוע לראיון עם ארי אנגלברג, שחקר את ארגון הימין הקיצוני להב"ה. בחלק המעניין ביותר של הראיון, החוקר מותח קווי דמיון ושוני בין להב"ה לארגונים מקבילים מחו"ל. "כשמשווים לארגונים פשיסטיים או ניאו-נאצים באירופה, [...] רואים שבתוך הארגונים עצמם יש הרבה אלימות. אין הכלה.

"אצל הניאו-נאצים, אצל הסקינהדס, זה מאוד בולט – לא מביעים רגשות, אין דמות אמהית כמו ענת גופשטיין [אשתו של בנצי גופשטיין, מנהיג הארגון]. בלהב"ה היחס החם הזה כלפי הפעילים בהחלט קיים, ואגב, כשהתחלתי לעשות את המחקר, היו אנשים שאמרו לי 'מה, אתה לא פוחד?'. אבל לא פחדתי. כי הרגשתי נעים. הרגשתי את החום האנושי".

"לו היית ערבי היית מרגיש פחות נעים", אומרת המראיינת. "כמובן", משיב אנגלברג, "ועדיין – אני יכול לספר לך על קולגה אמריקאית שלי שערכה מחקר על ניאו-נאצים וחיה בפחד וקיבלה איומים".

משחק התדמיות

"חוברת המבצעים היא החלק הכי טוב בעיתון, כי יש בה רק חדשות טובות, מודפסות על נייר כרומו משובח עם הרבה תמונות צבעוניות", כותב דני בר-און בטור הצרכנות שחותם את "מוסף הארץ". "בסופר-פארם הבינו מזמן את מה שהבין נתניהו – אם תייצר כותרות כל הזמן, תשלוט בשיח, ומבצע עמוק הוא כותרת דרמטית לצרכן הישראלי, הלא-פראייר בעיני עצמו".

המשך הטור מוקדש לרשת התרופות והתמרוקים הגדולה שמתמודדת כעת עם תחרות מצד הרשת החדשה של שופרסל (ניו-פארם לשעבר). "חשבתי שאצליח לראיין בכיר בסופר-פארם ולהשיג ממנו איזו כותרת, אבל נפלתי כעיתונאי כשם שנפלתי כצרכן", כותב בר-און, וחולק רשמים משיחה עם דוברת סופר-פארם (וכתבת "כלכליסט" ו"דה-מרקר" לשעבר), גלי ברגר.

האינטראקציה עם ברגר, הוא מסכם, הסתכמה בכך שהיא עשתה ממנו קציצות. "תגידי, את יכולה להבין את הכעס של הלקוחות עליכם בגלל המחירים?", שואל אותה העיתונאי, והדוברת משיבה: "אני שומעת שאתה כועס. אני לא מכירה כעס של לקוחות".

בר-און מנסה טקטיקה אחרת: "מה אומרים כשאת מספרת לאנשים שאת עובדת בסופר-פארם?". התשובה של ברגר מחרידה למדי: "'וואו, איך אני אוהבת את הפרסומות שלכם, הן כל-כך יפות'; 'סופר-פארם זה מדהים, זה השקט שלי, זו הבריחה שלי'; 'את יודעת כמה פעמים כשבעלי חוזר הביתה אני אומרת לו, אני חייבת לקפוץ לסופר-פארם והולכת להירגע. מה יש שם בסופר-פארם הזה?'".

יהושע בריינר, ציוץ, 28.11.2018 (צילום מסך)

בפתח המוסף, אלון עידן מקדיש את טורו השבועי לתצלום של זהבה גלאון, שמעון ריקלין ואלדד יניב שפירסם לאחרונה כתב "הארץ" יהושע בריינר בחשבון הטוויטר שלו. "צריך להביט טוב בתמונה הזאת אם רוצים להבין משהו עמוק לגבי ישראל", כותב עידן, ומצטט ציוץ של ריקלין: "שלום לדובר צה"ל, האיש מהאגדות. לא מעניין אותנו מתחמים. ולא מחרטות. ולא עפיפונים. ולא 'מטרות איכות'. מעניין אותנו שתהרגו מחבלים וכמה שיותר, עד שצעקת המשפחות שלהם תגבר על הרצחנות החולנית שלהם. לכן, אם תוכל בטובך מעכשיו פשוט לעדכן כמה הרגתם. ואם לא הרגתם, ההודעות שלך לא מעניינות".

"בתגובה לקריאה הרצחנית הזאת העלתה גלאון את הציוץ הבא: 'ריקלין כבר לא דורש פתרון. הוא דורש שכול. לא רוצה לדעת כמה דם ישביע את רעבונו של הפרשן, אבל מן הראוי שאת הדרישה האיומה הזו הוא יפנה לראש הממשלה, לא לדובר צה"ל. גם לבריחה מאחריות יש גבול'", כותב עידן.

"גלאון צודקת, ריקלין דורש שכול; מוות של בני אדם שאינם יהודים. ואם אין מוות, בבקשה לא לעדכן, זה לא מעניין. [...] אבל עכשיו היא בחתונה. וגם ריקלין שם. והם שותים, ונהנים, ומדברים, ומתחבקים, ומצטלמים, ומעלים. ואתה שואל את עצמך: אם ריקלין הוא אכן אדם צמא דם שמחזיק באידיאולוגיה שבסופה טיהור אתני של אנשים שאינם יהודים, אז איך זה שמתחבקים?".

עידן מעלה תהייה דומה לגבי הצלע השלישית בתמונה, אלדד יניב: "אלדד יניב הוא האיש שאמור 'להזיז דברים' בכנסת, לחשוף את 'ההצגה' במזנון, היכן ששמאלנים וימנים הולכים מחובקים זה לצד זה אחרי שעשו את הקטע שלהם במליאה. זה הרי 'הטיקט' שלו. אז שוב אתה שואל את עצמך: איך זה שמתחבקים? התמונה הזאת חשובה, כי היא משקפת ממשות שלרוב מוסתרת מאחורי מלים: בסופו של דבר הכל הצגה. הכל כאילו. כולם כאילו מזדעזעים, כאילו רבים, כאילו אויבים".

ענייני תקשורת

עיתונות חרדית. ב"מוסף הארץ" מגיש רועי צ'יקי ארד כתבת מגזין על טרנד משגשג בעיתונות החרדית: רכילות. "היום רכילות מביאה יותר תגובות מכתיבה על משה גפני, יעקב ליצמן וחוק הגיוס", אומר לו מנחם קולדצקי, כתב באתר "אקטואליק" שעבד לפני כן כמשגיח כשרות. "אנשים רוצים משהו מציצני, משהו ביזארי. פעם המשמש של הרב אלעזר שך, או המשמש של הרב יוסף אלישיב, היו אנשים שראית רק בבתי-מדרשות. אנשים שלא נכנסים לקניונים, שלא היו להם סלולריים. היום הכל השתנה".

ובכל זאת, לא הכל השתנה. בהמשך הכתבה, כשהעיתונאי החרדי מדבר על צנזורה עצמית, שואל אותו ארד: "עיתונות זה לא להגיד אמת?". קולדצקי משיב לו: "אלא אם פוגעים ברב מסוים". מרואיין אחר, איציק אוחנה, מוסיף: "יש עיתונאים שמקבלים כסף מפוליטיקאים. זה קרה לפני הבחירות המקומיות האחרונות. אני יודע על כאלה שקיבלו ואז כתבו על מתמודד מסוים שהוא ראש העיר הבא. גם אני קיבלתי הצעות, ולא הסכמתי".

דוקו. "אני מאפשר לגיבורים שלי לראות את הסצנות ולהטיל וטו אמיתי ולא פיקטיבי. אם הוא לא רוצה משהו, אלחם, אבל המלה האחרונה היא שלו וזה נותן להם שליטה", מספר הבמאי הדוקומנטרי תומר הימן בראיון למוסף "G" של "גלובס". "עידנתי את המציאות", הוא אומר למראיינת ליאת רון על סרטו האחרון, "יונתן אגסי הציל את חיי". "את יודעת כמה פעמים יונתן כמעט מת? יש סצנה שרואים אותו גוסס והיא לא נכנסה, כי יש גבול למה שהצופה יכול להכיל".

הרשת. "הרבה גבות הורמו ב-2013, כשיאהו הודיעה שתקנה את רשת הבלוגים טאמבלר בכמיליארד דולר. ליאהו יש עבר של רכישות גרועות, וטאמבלר תמיד היתה הילד המוזר של האינטרנט, עם ממים פסיכיים, תמונות זוועה והמון פורנו חריג", כותב ניצן סדן ב"מוסף כלכליסט".

"כולם תהו איך יאהו מתכוונת לעשות שם כסף; מפרסמים לא יגיעו לבלוג חושף מפשעות של קשישים, ואם היא תצנזר אותו, הגולשים, קוקואים ונורמטיביים כאחד, יעזבו. מאז הלכה טאמבלר ודעכה, ויאהו קרסה ונמכרה לוורייזון. השבוע נפל הפטיש: הנהלת טאמבלר הודיעה שמ-17 בדצמבר היא תפעיל אלגוריתם שיצוד תוכני עירום ויסירם אוטומטית. בתגובה, אינספור גולשים הודיעו על נטישת האתר. נראה שאלה ימיו האחרונים של הילד המוזר שאולץ להתבגר אל עולם שנשלט בידי הסחים, פייסבוק וטוויטר".

מזוהה עם. ב"ישראל היום" מדווח אלדד בק על דיווח גרמני שלפיו ממשלת ישראל ביקשה מממשלת גרמניה להפסיק את התמיכה הכספית באתר האינטרנט הישראלי "972+". בידיעה נמסר כי האתר "מזוהה עם השמאל הקיצוני", שהוא "אנטי-ישראלי" וש"כמה מהכותבים בו מאשימים באופן קבוע את ישראל באפרטהייד", אך לא מוסבר מדוע ראוי לפיכך למנוע ממנו משאבים. ב"ישראל היום" הניחו מן הסתם שזה מובן מאליו.

לפי עדכון שפורסם היום ב"שיחה מקומית", האתר האח של "972+", שתי הקרנות הגרמניות שמשתתפות במימון "הבטיחו להמשיך את תמיכתן למרות הלחץ הפוליטי".

בשבוע שעבר. בעמודי החדשות של "הארץ" חזר להתפרסם בשבוע שעבר "אזור הדמדומים", מדורם של גדעון לוי ואלכס ליבק, אחרי הפסקה של חצי שנה. ב"מעריב" שב להתפרסם "שיפודים", מדורו הוותיק של מאיר עוזיאל. ב"גלריה" החלו לפרסם בשבוע שעבר את "הקונפורמיסט", טור קומיקס מאת מורן שריר. בתפריט: ויצים על נושאי שיחה אקטואליים (בעיקר טלוויזיה) ואיורים ברמה של עלון בית-ספר.