מכתב הפרידה של רון ירון, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", הוא מסמך חשוב. נכון, הוא עילג וחסר חן, אך פענוחו הוא פענוח החידה של העיתונות הישראלית. משום שהוא נוגע לא רק בקצות העצבים החשופים של ההשחתה שפושה בה, אלא גם בריקבון שבלב האתוס שלה.

מסמך הפרידה של ירון חשוב דווקא משום שכנראה אינכם מכירים את מי שכתב אותו. לא שמעתם את קולו, אינכם מכירים את פניו וקרוב לוודאי שגם לא שמעתם את שמו. ירון, מהעורכים הבכירים והוותיקים בעיתונות הישראלית, הוא דמות כמעט אנונימית. דמות אפורה, חסרת מעוף, סגנון או ייחוד, ולכן מתאימה יותר מכל לשמש התגלמות של דבר מה גדול ממנה.

ירון הנפרד מ"ידיעות אחרונות" הוא איבר פנימי בגוף. בארגון שהשפיע עמוקות על החיים בישראל ולקח חלק חשוב ומכריע בהשחתה של החיים הפוליטיים והכלכליים במדינה. הוא התגלמות "ידיעות אחרונות" של נוני מוזס, שהוא בעצמו איש צללים חסר קול ופרצוף.

ירון: עורך "ידיעות אחרונות" במשך קרוב לעשור, ומי שהעביר בו את כל חייו הבוגרים – מחניכות בקורס העורכים היחיד שהתקיים בעיתון ועד הובלתו לשפל המדרגה המהדהד של "תיק 2000" וכפיית דירקטור מטעם הבנק. מסמך המורשת שלו הוא פתק בבקבוק שהקצין הראשון זורק אל הים רגע אחרי ההתנגשות בקרחון של האשמות פליליות ונושים, רגע לפני שהוא מושלך בעצמו מחור עכבר שנוסר בשבילו בירכתי הספינה. אותה ספינה שהבוס הבטיח "להזיז" בדיל מושחת.

השחיתות

הדבר הראשון שבולט במכתב הפרידה של רון ירון הוא שהעיקר חסר. הפרידה מהעיתון, מובהר לנו בטקסט, נכפתה על העורך. העורך, מובן לנו מהטקסט, היה מעדיף למות בשיבה טובה בחדר המערכת. מדוע אפוא קורה הדבר ה"עצוב", ה"כואב" וה"מטריד" הזה, עזיבת העיתון? הטקסט, באופן מדהים, נטול כל התייחסות לסיבת העזיבה. אפילו לא ה"מיציתי" הקלישאתי או ה"אתגרים חדשים" החלקלק. שום כלום. שתיקה.

הטיפוס של ירון במעלה ההיררכיה המערכתית אופייני לארגונים שהערכים שהבוסים שלהם מחפשים הם נאמנות, ציות ומוכנות להיות שותף לדבר עבירה. כי זה היה "ידיעות אחרונות", לא מקום עבודה אלא מקום עבירה

לא שסיבת העזיבה אינה מוזכרת בטקסט. היא נמצאת שם, נטולת הקשר, צפה בין הפסקאות כמו אסון טבע שאין להרחיב לגביו בשל הפחד לעורר את זעם האלים: פרשת "תיק 2000".

"תיק 2000": חקירה משטרתית באשר למשא-ומתן שהתקיים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין ארנון (נוני) מוזס, המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות". חקירה שבסופה המליצה המשטרה להעמיד לדין את השניים באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. תמליל הקלטה מודלף מהשיחות ביניהם חשף כיצד השניים רקמו דיל מושחת: נתניהו יפעיל את כוחו להחלשת עיתון מתחרה, ומוזס ירתום את העיתון שבשליטתו לקידום ענייניו של נתניהו.

"תיק 2000": קו פרשת מים ביחס לשחיתות ציבורית בישראל. הנפת הדגל הפלילי מעל שחיתות עיתונאית שגרתית. מחלה הפושה בגוף מועדת להכחשה. אפשר להתעלם מהחום, הסחרחורת וכאבי הראש או לייחסם לגורם מקרי כלשהו. אך ככל שהסימפטומים מחריפים, פעולת ההכחשה נעשית קשה. "תיק 2000" היה עבור הציבוריות הישראלית, שלקתה ב"ידיעות אחרונות", פרכוס מטלטל ומעיר: אתם חולים. המציאות אינה מה שחשבתם. גשו לטיפול.

"ידיעות אחרונות", על כתביו ופרשניו וכל מוטת השפעתו, נרתם להרדים מחדש את החולה, להסוות את הרעידות ולפזר קטורת לכל עבר.

השיחות שנחשפו ב"תיק 2000" היו מדהימות גם עבור מי שידע וסיפר כי "ידיעות אחרונות" הוא עיתון מושחת. כאילו נתפרו בחוט של גוזמה על-ידי תסריטאי הוליוודי. לא רק שנתפסה הקלטה של מוזס הכה פרנואיד. לא רק שמוזס עצמו – לא יועץ ולא שליח – נתפס וידיו בחמאה. לא רק שהשותף לקנוניה הוא לא פחות מראש ממשלה. לא רק כל אלו, אלא שהפרטנר הוא נתניהו. האיש שבעצמו, יחד עם סביבתו של מוזס, טרח לבנות מיתוס על איזו יריבות מיתית בין השניים.

"תיק 2000" הסיר לא רק את הצעיפים שעטפו את מציאות השחיתות של "ידיעות אחרונות", אלא גם פיזר במפוח את מסך העשן שאפף אותו, עשן של שמאל-ימין, של עימות אידיאולוגי, או אפילו של רגשות אנושיים פשוטים. "תיק 2000" חשף את עולמו של מוזס כחלל קפוא, נטול חמצן, עולם של שחקנים היכולים ללבוש דמויות משתנות, מאויב לאוהב. הכל עבור התכלית היחידה – להמשיך ולהזיז את הספינה.

ירון מקדיש ל"תיק 2000" כמה עשרות מלים בתוך הטקסט: חשיפת הפרשה היתה "טלטלה לא פשוטה" שחייבה "חשבון נפש", הוא כותב. ייתכן, אולי, שנעשו "טעויות". אך "אני גאה בדרך העצמאית והבלתי מתפשרת שבה סיקרנו את הפרשה". ירון לא עשה עד היום חשבון נפש. בזמן שחלף מאז נחשפה הפרשה הוא לא הודיע לציבור על שינויים שיזם, לא הדיח איש, לא שינה את קו הסיקור, ובניגוד למעשה היחיד שהוא מנפנף בו ביחס ל"תיק 2000" – גם לא יזם סיקור עצמאי של הפרשה. מובן שירון לא היה יכול לעשות דבר מכל אלה, משום שירון הוא "ידיעות אחרונות", אבל "ידיעות אחרונות" אינה ירון.

המנגנון שקצהו נחשף ב"תיק 2000" גדול מסך הברגים המרכיבים אותו, מירון ועד ברנע, מאסתרון ועד קדמון, מקליגר ועד פלוצקר. "תיק 2000" לא חשף טעויות, אלא שגרה. הטעות היתה החשיפה. חשבון נפש אינו אפשרי עבור ירון, משום שהוא היה מאלץ אותו לחשוף ולפרק את מנגנון השחיתות של "ידיעות אחרונות", ובכך לחשוף ולפרק את המנגנון הנפשי שלו עצמו. "ידיעות בדמי", הוא כותב.

"ידיעות אחרונות" הוא עיתון שלא יחסל את מחלקת התחקירים אלא יסרס אותה, לא יגנוז כתבות אלא ימסמס אותן. הוא לא נובח, רק נושך. עם רשימה ארוכה, מגוונת ומתחלפת של יריבים וידידים, נבחרי ציבור ואנשי עסקים

רון ירון ו"ידיעות אחרונות", כותב רון ירון, הולכים רחוק יותר מרון ירון ואשתו, קרוב יותר מרון ירון והוריו. את סיפור האהבה הזה צריך לפרק. "ידיעות אחרונות" היה המקום שבו אדם כרון ירון, עיתונאי בינוני ואישיות רופסת, יכול היה להגיע לפסגה ולהישאר בה שנים רבות כל-כך. הטיפוס של ירון במעלה ההיררכיה המערכתית אופייני לארגונים שהערכים שהבוסים שלהם מחפשים הם נאמנות, ציות ומוכנות להיות שותף לדבר עבירה. כי זה היה "ידיעות אחרונות", לא מקום עבודה אלא מקום עבירה.

הרי מדוע הזיז מוזס את ירון, משום שירון נבהל מחקירת המשטרה והפסיק לשתף פעולה עם הבוס? משום שירון נשבר והפליל אותו בעדותו במשטרה? או שדווקא ירון הוא זה שהוכתם קשות בעדויות שנמסרו לחוקרים, ומוזס ממהר להיפטר ממנו? ואולי מוזס, בניסיון נואש לקושש תמיכה מכל הבא ליד, הכביד את עולו על העיתון באופן שאפילו ירון לא היה יכול להסכין עמו?

המעורבים בפרשה, כולל ירון כמובן, מנסים למכור את גרסאותיהם השונות והמשונות לכל המעוניין לשמוע, והסיבה האמיתית תתברר בקרוב. כך או כך, היא לא משנה את המציאות. בין אם הצליח להתנתק מצלו של הבוס ובין אם נשאר מתואם איתו לקראת שעת המבחן של כתב אישום; בין אם קיבל רגליים קרות בסוף הדרך ובין אם לאו – ירון היה המאפשר הגדול של שיטת "ידיעות אחרונות".

"ייקח לי עוד זמן עד שאפסיק להתייחס אל 'ידיעות אחרונות' ואל עצמי כאל ישות אחת", כותב ירון. זה אינו משפט רומנטי, אלא פונקציונלי מאוד. קר כברזל. הזמן הזה יהיה כנראה עד סוף חייו של ירון, משום שהוא קשור אל העיתון בעבותות של חטאים משותפים. ירון היה מי שאיפשר לנוני מוזס להתנהל בעיתון כפי שהתנהל, הוא מי שלא היה יכול שלא להיחשף למהלכים כמו אלו שנרקמו ב"תיק 2000", הוא הצינור שדרכו הטינופת היתה צריכה להיות מתועלת. אין צינור אחר. ולכן, הוא מי שמחזיק את כרטיס ה"לך לכלא" של מוזס. ולהפך.

ירון מקדיש את סוף המכתב שלו ל"מצפן" שלו. מצפן "רוחני/ערכי/מוסרי". כיצד אדם שבמשך 26 שנים וחצי, כפי שהוא טורח לדייק, עוסק במלים, לא יכול להחליט על מילת תואר הולמת בנקודה קריטית כל-כך בטקסט שבו הוא מכונן את מורשתו, ופשוט שופך על הקורא את כל אוצר המלים שלו? נניח לכך.

"תפקיד עורך 'ידיעות אחרונות', העיתון הגדול והחשוב במדינה, הוא בעל עוצמה וכוח רב. בכל ימי בתפקיד ניסיתי להשתמש בו בזהירות, באחריות, באנושיות", מתמצת ירון את משנתו הרוחנית/ערכית/מוסרית. ייתכן כמובן שדרכו היתה רצופה באחריות ואנושיות – כלפי כל מי שלא היה צורך להכניס למכונת האינטרסים של העיתון, לפנק או לדרוס. אך המעניין במשפט הזה הוא דווקא הפועל: "להשתמש בתפקיד". חשבו רגע על פליטת הקולמוס הפרוידיאנית הזו.

אבל יותר משירון השתמש בתפקיד, התפקיד השתמש בירון, כפי שהשתמש בקודמיו וכפי שישתמש בממשיכיו. "ידיעות אחרונות" הוא מנגנון מופלא של שחיתות עיתונאית, רבת נימים ורבדים. אין בו צנזורה של גרזן קהה, אלא מלחמת התשה יומיומית מול כל דחף עיתונאי אותנטי או תחושת שליחות ותיקון עולם שמסתתרת בבניין.

ירון הוא אדם שאינו מהסס להשתמש בשקר ככלי עבודה, כדי לגונן על הארגון או על עצמו. יש שקרנים גדולים ממנו בעיתונות הישראלית, ובוודאי שקרנים מוצלחים ממנו, אבל זו עובדה שחייבים לזכור כשקוראים את מסמך המורשת של עורך "ידיעות אחרונות"

"ידיעות אחרונות" הוא עיתון שלא יחסל את מחלקת התחקירים אלא יסרס אותה, לא יגנוז כתבות אלא ימסמס אותן. הוא לא נובח, רק נושך. עם רשימה ארוכה, מגוונת ומתחלפת של יריבים וידידים, נבחרי ציבור ואנשי עסקים, הכל לפי הצורך, שלפעמים הוא נקודתי – להעביר חוק, לקבור רגולציה, לקבל תקציב, לפגוע במתחרה.

באופן ההתנהלות של "ידיעות אחרונות" נתקלנו לא רק כעיתונאים המכסים את תחום התקשורת, אלא גם כמי שלא באו טוב ל"ידיעות אחרונות" בכלל ולבכיריו, כמו רון ירון, בפרט. כשהמכון הישראלי לדמוקרטיה היה המו"ל של "העין השביעית", הטילו עליו חרם ולחצו לסגירתה. כש"העין השביעית" המשיכה לפעול תחת עמותה עצמאית ולגייס כסף לפעילותה, נשלחה כתבת להכין כתבות חיסול. רק בשנה שעברה שיסה רון ירון כתבת אחרת, ממחלקת התחקירים של העיתון, בגופים שאיתם "העין השביעית" שיתפה פעולה. כתבה לא התפרסמה כמובן.

ירון טורח להזכיר במכתב הפרידה שלו כי חזר כעת מטיול באלסקה, לשם הרחיק כדי למצוא השראה לדימוי ("טוטם") עבור מכתב הפרידה שלו (אגב: באלסקה לא חיים אינדיאנים אלא אינואיטים). ירון נסע על חשבונו, אבל תרבות הטיולים ב"ידיעות אחרונות" – השימוש בתפקיד, אם תרצו – היא נקודה ששווה להתעכב עליה כשדנים במורשת העיתון.

בעבר פרסמנו ב"עין השביעית" כיצד עורך ynet יון פדר טס לחופשת סקי על חשבון ממשלת אנדורה, ואחר-כך פירסם בשם בדוי ביקורת משבחת על אתר הסקי ב-ynet. עיתונאים בקבוצת "ידיעות אחרונות" סיפרו לי אז על סבב טיסות הצ'ופר "על החשבון" בין בכירי העיתון, לא בדיוק פועלים קשי יום שידם אינה משגת לצאת לחופשה.

זוהי כמובן רק דוגמה למערכת הסימביוטית שבין מושאי הסיקור לבין העיתונאים שאמורים לסקר אותם ללא משוא פנים – סיסמה שירון מעז לצטט במכתבו (ובוודאי גרם בכך למלאך אי שם לאבד את כנפיו). גופים בעלי אינטרס, בתיווך יחצנים ומאכערים, מקיימים מערכת יחסים ענפה עם כתבי "ידיעות אחרונות", בנסיעות לחו"ל, מוצרים וכיוצא באלו. העיתון בשירות העיתונאים, על חשבון הקוראים. כי ככה זה כשהמו"ל משתמש בעיתון לצרכיו – העיתונאים רואים ומפנימים.

ואגב טיולים, כמובן שאי-אפשר שלא להיזכר בטיול קודם של ירון עצמו – לאוסטריה. בעיית אוריינות טכנולוגית גרמה לעורך הראשי של "ידיעות אחרונות" לחשוף עצמו כטרול מטירול – מי שבחסות האנונימיות של חשבון הטוויטר של העיתון שיגר ציוצים פוגעניים לעיתונאים שהעזו למתוח ביקורת על עבודתו ועל העיתון (מבחינה ברנז'אית, סביר להניח שזה יהיה הזיכרון העז היחיד שירון ישאיר אחריו, שני אולי לאפיזודה שבה הכריח את עיתונאיו להקפיץ למעלה בדירוג "אובייקטיבי" של זמרי ישראל את הזמר ובעל הטור שלמה ארצי).

כמובן שירון לא רואה זאת כך. עבורו, פרשת הציוצים הפוגעניים היתה מופת של הקרבה אישית. הוא הקריב את תדמיתו בברנז'ה כדי להגן על תדמית העיתון בזירת השיח, או בית השחי, של הברנז'ה – כלומר בטוויטר. כשראה שהעיתון סופג יותר ויותר ביקורת, נשכב על הגדר ואף הצליח: הביקורת, הוא סבור, פחתה בעקבות ההתקפות האנונימיות מחשבון הטוויטר של "ידיעות אחרונות".

ראוי להתבונן בתפיסת העולם הזו, גם אם היא שקרית בפני עצמה. תגובתו של עורך "ידיעות אחרונות" לביקורת נגדו לא היתה בניסיון לשפר את הטעון שיפור – אפשר להבין, אנושי מאוד – אך גם לא בדיון ענייני עם המבקרים או אפילו סתם התעלמות. ירון בחר בדרך אחרת: מתקפה אלימה באמצעות האלה של עיתון גדול, שהונחתה על ראשיהם של אנשים פרטיים ברשת חברתית. כך בדיוק חושב ופועל בריון.

הכישלון

איך התאפשרה ההשחתה? איך אפשר לכתוב טקסט בלי העיקר שלו? בשביל להבין מה שלא כתוב במסמך צריך להסתכל על מה שיש בו. ומה שיש במסמך הוא הצהרה על הדבר שהוא משאיר מאחוריו. המסמך של רון ירון הוא מסמך מורשת: הוא כתוב בנימה אישית אך נשלח בתפוצת נאט"ו לכל עבר; ממוען לעובדי העיתון אך מדבר מעבר לראשם, אל מדורי הברנז'ה ברשת. אלו אכן מיהרו לפרסמו כלשונו, וכך שירתו את כוונת מחברו – לקבע דימוי. הדימוי: אומן, מספר סיפורים, בעל מלאכה הנפרד מהאטלייה שהנהיג וחושף את האני מאמין המקצועי שלו.

ירון יודע להתגאות בכך שהוא משפיע על סדר היום, בכך שהוא "רלבנטי". אבל כיצד השפיע "ידיעות אחרונות" על סדר היום? מורשת "ידיעות אחרונות", דרך משקפי עורכו היא להשפיע כדי להשפיע. זוהי תמונת דיוקנה של בריונות

ירון, כפי שלמדתי במהלך השנים, הוא אדם שאינו מהסס להשתמש בשקר ככלי עבודה, כדי לגונן על הארגון או על עצמו. יש שקרנים גדולים ממנו בעיתונות הישראלית, ובוודאי שקרנים מוצלחים ממנו, אבל זו עובדה שחייבים לזכור כשקוראים את מסמך המורשת של עורך "ידיעות אחרונות". הדימוי שהמסמך של ירון מנסה לכונן הוא שקרי כמעט בכל פרט ופרט שלו, ומסמך השקר הזה הוא פרט בתוך שקר גדול הרבה יותר.

הוא בנוי על אדנים של החמצה מקצועית, תפור מפסיכולוגיה של טיוח ומחוסר מודעות כדרך חיים. זהו טקסט קאנוני של העיתונות הישראלית: מסמך מזויף שדורש מילון שיחדש לפיצוחו. טקסט הרמוני שסגנונו הולם במדויק את תוכנו, כמו נייר קרטון גס לחוברת פורנוגרפית.

אם כן, ירון היה רוצה להיזכר כמקצוען. ישנם סנדלרים מוצלחים, והוא היה עיתונאי מוצלח. על כך גאוותו. המערכת "נמצאת בשיאה", העיתון "חי, בועט, רלבנטי, אהוב", "ולא רק בפרינט. גם בדיגיטל", ו"חוויית העיתון" עברה "גם לסלולרי". זו תפיסת חיים מכנית, עצובה. אך האמת היא שגם בשדה הזה, העקר, של הצלחה מסחרית ופופולריות, ירון יכול לזקוף לחובתו בעיקר כשלונות. למעשה, מעבר לעצם ההישרדות של העיתון, שבאקלים התקשורתי הנוכחי אפשר לבקש עבורה פרס תנחומים, "ידיעות אחרונות" הוא עסק בשקיעה.

נכון, העיתונות הישראלית איבדה את המודל העסקי שלה: האינטרנט חיסל את לוחות המודעות והמנויים, גוגל ופייסבוק חיסלו את הפרסומות ו"ישראל היום" הרס ל"ידיעות אחרונות" את עסקי הפרוטקשן. אלו תירוצים ראויים, אך הם אינם משנים את העובדה ש"ידיעות אחרונות" שירון יעביר ליורשו בתפקיד הוא עיתון שבו מחירי המודעות הם שבריר ממה שהיו, מחירי המנוי ברצפה, נתוני החשיפה בצניחה והמערכת מצטמקת והולכת. הובלת סדר היום עברה למהדורות החדשות בטלוויזיה.

מה שאינו בר-תירוץ הוא ההחמצה של העידן הדיגיטלי. ההתאמה לשוק תקשורת דינמי ומשתנה, שנפלה קורבן על מזבח של תככים פנימיים וסתם חוסר כישרון. "ידיעות אחרונות" החמיץ את הרשת. האפליקציה שלו, הניסיון הגדול של ירון להיות רלבנטי למדיה בת זמננו, לא יצרה רושם, אימפקט או מסה של משתמשים. חוויית הסלולר של רון ירון, כמו של רוב הישראלים, מתרחשת כשהוא גולש באתרי חדשות אחרים.

השמרנות וחוסר המעוף שירון הצטיין בהם היו משמימים גם כשהעיתונות ישבה לבטח בכסאה. בשנות הטלטלה של העשור האחרון הן בגדר מותרות מסוכנות. "ידיעות אחרונות" מתקרב היום להיות חינמון הנלחם מלחמת מאסף לפני שהפרינט ינשום את נשימתו האחרונה. עורך בעל חזון היה רוכב על הנמר לקראת העתיד הלא ידוע. ירון המשיך להיצמד למכונת הרוטציה תוך דקלום שירי האדרה עצמית.

הכישלון בזירה המקצועית הפשוטה והישירה הוביל לפשיטת רגל עקרונית. ירון מתהדר במכתבו בכך שאת אחד הסיפורים מעוטי החשיבות שהוא מתגאה בהם הוא הורה להשיג למרות העלות הכספית הכבדה. "אני לא שמעתי כלום. 'צא לדרך!'", הוא כותב שאמר לכתב שיצא לרדוף אחרי הרוח. האמת היא שירון שמע יפה מאוד את הקריאה "זה יקר". לא כשבאה מפי הכתב – אלא כשבאה מהבוס. ירון הוא מי שבחסות המשבר הכלכלי הוביל את חדירת התוכן השיווקי החזירי לעיתונות המודפסת, בממדים שרק הקולגה מ-ynet, ערן טיפנברון, התחרה בהם.

ירון היה העורך שהכניס ל"ידיעות אחרונות" את "שיתופי הפעולה": שם הקוד שניתן למכירת כתבות. הוא היה האוטוריטה העיתונאית שהלבינה את תעשיית המקורבים של מוזס והוציאה אותה מהצללים אל דפי העיתון. תחתיו, כל חברה עסקית, משרד ממשלתי או ארגון יכול היה להיכנס לבית "ידיעות אחרונות", להניח על השולחן המחאה ולקנות לעצמו סיקור חיובי. עסקאות שפעם היו נחתמות במחשכים, עם מעורבות וידיעה מינימלית של המערכת העיתונאית, הפכו כעת לאחד מסימני ההיכר של העיתון – ולמורשת המקצועית הממשית היחידה של ירון.

האתוס

אבל הפנטזיה הסנדלרית של רון ירון כפי שהיא משתקפת במכתב הפרידה שלו פחות חשובה. חשוב יותר להתמקד במה שמבצבץ מבין השורות: האתוס העיתונאי. גם אם ירון לא יודע איך מאייתים אותו, אפשר לחלץ אותו מהמסמך. האתוס הוא מה שאיפשר את הטיוח. ירון הוא חלק מאתוס חלול, והוא ממחיש זאת בכנות מעוררת השתאות כבר בפתח מכתבו.

"הישגיות". שמורים עמי מכתבי מוטיבציה שירון שלח לאנשי המערכת שבהם הוא חוזר על המונח הזה. ירון מתגאה ב"גליון הכרומו של 'זמנים מודרניים'" – "למי ששכח: זה עם הרגליים של גל גדות" וב"סדרת הכתבות המופלאה על 'האח הגדול'"

במה מתגאה ירון, עורכו הראשי של כלי התקשורת שהיה החזק ביותר בישראל? מהו ההישג המקצועי שישלוף לסיכום קריירה רבת שנים? באיזו פיסת עיתונות יבחר כדי להגדיר את מורשתו? "דיווח בלעדי בעמוד הראשון מהמערה הכי מפורסמת בעולם". דרמה אנושית בקצה אחר של הגלובוס: חבורת נערים לכודים. סיפור בעל ערך למשפחות הנערים, כזה שיש בו לקח למטיילים במחוז צ'אנג-ראי בתאילנד. סיפור הממוקם הרחק-הרחק במורד רשימת הסיפורים המשמעותיים עבור הציבור במדינת ישראל. סיפור שלא ישנה דבר בציבוריות הישראלית. סיפור שיישכח מיד אחרי שיסופר, יחד עם אינספור סיפורים דומים.

"סיפור עיתונאי" על-פי עורך "ידיעות אחרונות" הוא לא מה שבעלי הכוח מעוניינים להשתיק, לא מה שישכיל את הקורא, אלא סיפור שיש בו "את כל האלמנטים שהופכים סיפור עיתונאי למרתק ובעיקר ממגנט. כזה שהקוראים שלנו רוצים להתעמק בו עוד ועוד". סיפור עיתונאי עבור העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" הוא סיפור שהקוראים רוצים לקרוא. זהו וידוי של עורך חוברת מתכונים, לא של עיתונאי.

אבל זה לא מסתכם בכך. עורך "ידיעות אחרונות" מספק עוד פרטים באשר לתפיסת עולמו המקצועית. התוכן של האתוס החלול. סולם רון ירון לערך עיתונאי: "סיפורים בלעדיים, הישגיים, או סתם מעניינים".

"בלעדיות", אם כן, היא פסגת האתוס העיתונאי אליבא דרון ירון. מהי בלעדיות? ערך ריק. להשיג דבר מה שאין לאחר. להיות בלעדי במה? מה זה חשוב. ומה שבכל זאת יש בה – איזה ניצוץ של יוזמה, דחף מניע – נעדר תדיר בכלי תקשורת כמו "ידיעות אחרונות", שם היא אינה זקוקה בהכרח למשענת של כישרון, תחכום או העזה, אלא מושגת על-ידי ניצול של כוח מונופוליסטי או עליונות תקציבית.

"הישגיות". שמורים עמי מכתבי מוטיבציה שירון שלח לאנשי המערכת שבהם הוא חוזר על המונח הזה. ירון מתגאה ב"גליון הכרומו של 'זמנים מודרניים'" – "למי ששכח: זה עם הרגליים של גל גדות" וב"סדרת הכתבות המופלאה על 'האח הגדול'". למען הסר ספק: הכוונה לתוכנית הריאליטי בשם זה. עיתונאי שפוטר פעם על-ידי ירון סיפר שהלה גער בו שלא השיג ראיונות "הישגיים", למשל ראיון עם זמרת שהיתה אז בכותרות בעקבות כיכובה בתוכנית ריאליטי והסתבכותה בפלילים.

"הישגיות" כערך אינה רק מושג חלול. פירושה אינו רק סגידה לבידורי, לשטחי, לבועת הסבון של ההשתקפות העצמית. גרוע מכך: סיפורים הישגיים הם פעמים רבות הישג של מושא הסיפור, לא של העיתונאי המספר ובטח לא של הקוראים. משום שעבור ההישג צריכים לשלם, במטבע של יחסי-ציבור וקידום מכירות, של הקהיית השאלות המשמעותיות, בסיכומים מראש, בדילים ובקומבינות.

הבלעדיות וההישגיות הן ערכים בעלי ייחוד משותף נוסף: הן חשובות בעיקר לעיתונאים עצמם. הן עדות לאופן שבו עיתונות הפכה לספורט המשודר במעגל סגור בכמה חדרים בתל-אביב רבתי. מעבר לכך שאין לבלעדיות וההישגיות הללו משמעות לחייו, לצרכן התקשורת גם לא אכפת היכן קרא לראשונה על קריאת האושר של הורי הילד התאילנדי שחולץ ממערה. הוא אינו זוכר שמות של עיתונאים, ולא אכפת לו אם החתימה בתחתית הידיעה היא של כתב העיתון שהוטס למזרח או של סוכנויות הידיעות. זהו משחק סכום אפסים: סכום האגואים שהתקבצו כדי להתחרות על בלעדיות בהישג חסר משמעות.

ירון היה יכול להתגאות בתכנים משמעותיים שכן התפרסמו ב"ידיעות אחרונות", לפעמים על אפו ועל חמתו, וכאלה הרי התפרסמו בין הררי המלל שכל כלי תקשורת מודרני מקיא מתוכו מדי יום. נכון ששיטת הרשימות השחורות והלבנות, הרתימה של העיתון לטובת אינטרסים שונים ומשונים, שמרנות מסורתית וגם סתם פחדנות בריאה צמצמו מאוד את המנעד האפשרי עבור עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שביקשו לעשות את מלאכתם נאמנה, אך מדי פעם צלח את המשוכה סיפור בעל ערך, נשמע קולם של המושתקים וקודמו נושאים אזרחיים משמעותיים. במסמך המורשת של רון ירון אין זכר לכל זה. מדובר, כביכול, בתוצרי לוואי בלתי רצויים של המלאכה העיתונאית, ולא במהותה.

ובתוך כל החלול הזה, ירון מתגאה שוב ושוב, בטקסטים המשעממים המעטים שהוציא תחת ידיו במהלך הקריירה שלו כעורך ראשי, בכך שהוא עורך את "העיתון הטוב ביותר האפשרי" ("אני כבר יודע שבעוד כמה שעות הקוראים, הציבור ולא פחות חשוב המתחרים יוכו בהלם", הוא כותב). מעבר לשחצנות שאפשר בהחלט לצפות לה מטיפוסים הגדלים באווירה הכוחנית של "ידיעות אחרונות", יש כאן גם עדות לחוסר המודעות המדהים, עד כדי טמטום חושים מבהיל, של מי שאמור להיות עיתונאי – כלומר אדם שהוא קודם כל ערני, סקרן, מודע.

"ידיעות אחרונות" הוא הרי, לפי כל קנה מידה מקובל, טבלואיד הפונה למכנה המשותף הרחב ביותר, עיתון שסניגוריו יסכימו לכנות אותו "בינוני" ושבימים שבהם עיתון היה סמל סטטוס – היה בחינת בל ייראה בחוגים המכבדים את עצמם. בוודאי שלא "העיתון הטוב ביותר האפשרי". קודמיו של ירון ידעו להתגאות בתמהיל המיוחד לעיתון, בנוסחת הקסמים המערבת נמוך עם קורטוב של גבוה, בכך שניתן לייצר עיתונות צהובה שתהיה באותו הזמן שמרנית. גאוותו של "ידיעות אחרונות" היתה על כך שידע להתמקם במרכז המפה, לא לבלוט או להצטיין בדבר מלבד בשיווק, הפצה ומכירה.

בהדגשה החוזרת שלו כי הוא עושה את העיתון "הטוב ביותר" (פעם השווה את כישוריו המקצועיים לאלו של ליאונרדו דה-וינצ'י, ואת גליונות "ידיעות אחרונות" ל"מונה ליזה"; בטקסט הנוכחי הוא משווה עצמו לעורכי ה"ניו-יורק טיימס" ו"העולם הזה"), ירון מוכיח לא רק שאין לו מושג מהי עיתונות טובה (או מהי איכות, באופן כללי) – אלא את הניתוק שלו מהראייה המפוכחת של טבחי-עיתונות כמו דב יודקובסקי, מנסח דוקטרינת "ידיעות אחרונות", שידעו היטב מה התבשיל שהם מבשלים ולא התיימרו למכור את האיטריות שלהם כאילו מדובר במנת מטבח עילי.

אנחנו עדיין קובעים לא מעט את סדר היום במדינת ישראל, כותב ירון. בכך הוא צודק. ל"ידיעות אחרונות" יש עדיין כוח רב, גם אם הוא כבר מזמן לא המונופול רב-העוצמה שהיה פעם. "כמה דם, יזע ודמעות אנחנו משקיעים כדי לשמר את הרלבנטיות הזו", הוא כותב, ושוב מהדהד הצליל החלול שמשמיעה מורשת רון ירון כשהיא פוגשת במציאות. ירון יודע להתגאות בכך שהוא משפיע על סדר היום, בכך שהוא "רלבנטי". אבל כיצד השפיע "ידיעות אחרונות" על סדר היום? מה היה התוכן של הרלבנטיות שלו? לא תמצאו על כך מלה במניפסט הסיכום. מורשת "ידיעות אחרונות", דרך משקפיו של איש "ידיעות אחרונות" רון ירון: להשפיע כדי להשפיע. כדי להיות רלבנטי. זוהי תמונת דיוקנה של בריונות.

אפילוג

בעולם חלול, אל הריק נשאבת פסולת. השחיתות העיתונאית מחוברת באופן ישיר לאתוס עיתונאי מקולקל. האתוס מאפשר את השחיתות בכך שהוא מרוקן מתוכן, ואל החלל נכנסת השחיתות. השחיתות יוצרת אתוס, המנגנון הפסיכולוגי שלה מבצר אותו בנפשם של המושחתים ושל מאפשרי השחיתות. הכוח מוצא את ייעודו ברמיסה של המתחרים, כל מי שמחוץ לגדר המערכת. עד שבא בריון גדול יותר. זוהי ישראל היום, וזוהי מורשת "ידיעות אחרונות": "ישראל היום".

*  *  *

להורדת הקובץ (PDF, 4.69MB)