התפטרות של מאמן בשידור חי אינה דרמה שמתרחשת כל שנה. גם לא כל שנתיים. צופי צ'רלטון זכו בשבת האחרונה לרגע הנדיר הזה כשניר קלינגר, מאמן הפועל באר-שבע, הודיע על התפטרותו בשידור, עם תום משחק שבו קבוצתו דווקא ניצחה. נכון ליום ראשון אחר הצהריים, אין לרגע הזה זכר בשום מדור ספורט באתרים או בטלוויזיה. לא תמצאו ברחבי הרשת שום קישור שמפתה עם ההבטחה "צפו בקלינגר מודיע לראשונה על התפטרותו". אמנם המאמן חזר על הדברים כמה דקות לאחר מכן מול יתר כלי התקשורת, אבל הרגע הראשון שבו הטיל פצצה באוזני השדר הנדהם – איננו.
הסיבה פרוזאית למדי: זכויות שידור. הדברים של קלינגר נאמרו בפני המצלמות של צ'רלטון. לארבעה אתרי אינטרנט יש זכויות לתקצירי המשחקים, אלא שהרגע המדובר אירע מחוץ למשחק, ולכן הוא רכוש צ'רלטון. לצ'רלטון יש אתר אינטרנט, אבל הוא אתר נוכח-נפקד. אין לו שום קשר עם הצופים. היטיב להגדיר זאת אלון עידן לפני כחודשיים ב"הארץ": "למעשה לצ'רלטון אין פנים. גם גוף אין לו. במידה רבה זה ערוץ שקוף [...] כשאין פנים ואין גוף ואין במה לגעת, לא מתקיימת אפשרות של דו-שיח, שחלק הכרחי ממנו הוא גם ביקורת [...] מאחר שהספורט עצמו הוא התמונה היחידה מול העיניים, הצופה לא מרגיש שיש לו כתובת אמיתית עימה יוכל לשאת ולתת. אין פה קופמן מעצבן או מודי חמוד כזה, שמאפשרים להשליך עליהם את העצבים או את האמפתיה שלנו".
האתר של צ'רלטון הוא לא הרבה יותר ממאגר תקצירי משחקים בתוספת שורת מבזקים רצים בתחתית המסך. אי-אפשר לראות בו את הרגע הדרמטי שסיפק קלינגר. מבחינה טלוויזיונית, הדרמה כבר לא דרמה אחרי שהסיפור יצא וכולם כבר יודעים שהמאמן הלך הביתה. אבל מה יקרה ביום שהמצלמות של צ'רלטון יקלטו מחוץ למשחק רגע שלא ניתן יהיה לשחזר? למשל, המאמן מתפטר ומתמוטט, או מכה את המראיין. האם אז יתרחש הבלתי יאומן ובצ'רלטון יגלו סוף-סוף סימני חיים ויחרגו מהשטנץ נטול הפנים, או שגם הסקופ הזה ייפול בין הכסאות?
הקורא הוא המלך
בוקר אחד בקיץ 1968 המתין החייל אבינעם פורת בתחנת אוטובוס ברעננה כשבידיו עיתון "חדשות הספורט" שקנה. הכותרת בישרה שבוב בימון קפץ 8.90 באולימפיאדת מקסיקו, שיא עולם מדהים. "אתה לא יודע כמה התרגשתי", מספר פורת. "היום כשאני חושב על זה אני אומר לעצמי, מי היה מאמין שהחייל עם הנעליים הגבוהות יהפוך לעיתונאי שיסקר שמונה אולימפיאדות ויראיין את קארל לואיס, ואלרי בורוזוב, סרגיי בובקה ויוסיין בולט".
בתחילת החודש, בגיל 67, סיים פורת את דרכו ב"ידיעות אחרונות", העיתון שעימו הלך 35 שנה. הסיומת, איך לא, היתה אליפות העולם באתלטיקה שנערכה בדרום-קוריאה. תקשורת הספורט נפרדת מאחד השמות המזוהים איתה ביותר. אין הרבה עיתונאים שחשים הזדהות עמוקה עם תחומי הסיקור שלהם. רק עיתונאי כמו פורת, שכל-כך מאוהב בספורט, ובאתלטיקה בפרט, היה יכול ליפול מכסאו באיצטדיון בברלין כשבולט קבע ב-2009 שיא מדהים ב-100 מטר ("זה היה כמו לראות אדם מכוכב אחר, העולם התקדם שני דורות בפחות מעשר שניות").
את דרכו כעיתונאי ספורט הוא חייב לאביו, יצחק, שהיה מברקן בדואר של רעננה וכתב "חדשות הספורט" בעירו. חובבי הספורט בעיירה הזו ידעו על תוצאות המשחקים רק דרכו. יום אחד שלח האב מאמר שכתב אבינעם בן ה-17 לישראל פז, אחד מעורכי "חדשות הספורט". למחרת הופתעו השניים לגלות שהמאמר פורסם תחת הלוגו "הדים מהשרון" תחת הכותרת "רעננה מתעוררת". בגיל 20 כבר כתב פורת על משחקי הליגה הבכירה בכדורגל. כוכב נולד בשמי עיתונות הספורט.
אבינעם פורת, ספטמבר 2011 (צילום: "העין השביעית")
ב-1972 הפך פורת לעורך של מיזם נפלא: המגזין "פנדל", שהגה המוציא לאור אורי שלגי. "פנדל" יצא בצבע וכלל פוסטרים של שחקנים וקבוצות, סדרות קומיקס והתייחסות נרחבת לקבוצות ילדים ונוער. העיתון הפך ללהיט בקרב בני נוער. הוא החל כירחון, הפך לשבועון, ובשיאו רשם כ-12 אלף גליונות. פורת זוכר איך טיפח את מיקי ברקוביץ'. הוא נסע באוטובוס מרעננה לתל-אביב וקרא ב"ידיעות" ששחקן צעיר של מכבי תל-אביב, שמסומן כהבטחה גדולה, קלע שתי נקודות במשחק. פורת החליט לתת לצעיר טור קבוע ב"פנדל". הוא איתר את כתובתו בתל-אביב, נסע לביתו וסיכם עם ההורים על טור שבועי. ברקוביץ' החל לכתוב ב"פנדל" ב-1972 וסיים ב-1977 בטור על זכייתה של מכבי בגביע אירופה, כשכבר הפך לכוכב ענק.
על ההצלחה של "פנדל" העיד גם העיתון עצמו, כשהסביר את בחירתו של צבי רוזן לשחקן העונה בסיום העונה ב-1973: "[...] כך קבעו מאות רבות של קוראי 'פנדל', שבחרו בצורה הברורה ביותר בצבי רוזן. יותר מרבע ממניין קולות הקוראים, שממש הציפו את המערכת וכמעט גרמו לפקקי תנועה בין העובדים".
"פנדל" גווע לקראת סוף שנות ה-70 לאחר שהעיתונים היומיים החלו להכניס צבע למדורי הספורט. פורת עבד באותה תקופה במקביל ב"חדשות הספורט", ומ-1975 הצטרף ל"ידיעות". כאן שימש כתב כדורגל מוביל: סיקר 21 שנה את הנבחרת, מזוהה ככתב של מכבי נתניה, היה אחראי על אתלטיקה ושחייה, ומאחוריו סיקור של שמונה אולימפיאדות, עשר אליפויות עולם באתלטיקה, מונדיאל אחד ואלפי סיפורים בלעדיים. כמה מהם פורסמו במדור המיתולוגי "סודות מחדר ההלבשה", שכתב יחד עם עמיתו משה שיינמן. המדור פרח בשנות ה-80 וה-90, וגווע בשנים האחרונות בגלל הצפת חומרים באתרי האינטרנט. אחד הסקופים הגדולים שלו ב"סודות" היה מינויו של מאמן הנוער אברם גרנט למאמן הפועל פתח-תקווה.
שער המגזין "פנדל"
ב-35 שנותיו ב"ידיעות" היה פורת חתום על סיפורים שהשפיעו על גורלם של גיבוריהם: בזכות פרסומיו והשתדלותו אצל גורמים ממסדיים קיבלו הקופצים לגובה דימה קרויטר וניקי פאלי אזרחות ישראלית. המשקולן האולימפי אדוארד מרון, שרגלו נקטעה ולא יצא מביתו 13 שנה, זכה בסיוע פורת במימון לרכישת דירה ("שני שרים, לימור לבנת ואריאל אטיאס, התגייסו אישית למשימה, והיום אדוארד אדם חדש לגמרי"), וכדורגלן העבר שרגא טופולנסקי, שפורת גילה שהוא עובד בתחנת דלק, זכה בעקבות הפרסום לעבודה קבועה בטוטו.
לעמוד הראשון ב"ידיעות" הוא הגיע גם בלי קשר לספורט: ברוך גולדשטיין, הרוצח מקריית-ארבע, דאג שבוע לפני המקרה לסדר לעצמו ביטוח חיים. "זו היתה ההוכחה שגולדשטיין תיכנן את הרצח, ושזו לא היתה התפרצות רגעית. את הסקופ קיבלתי מאיש ספורט שפגשתי בבריכת גורדון", מספר פורת.
"לא היה עורך שלא אהב לעבוד איתי", הוא נזכר בהנאה. "מכל אחד למדתי משהו. מיחיאל ארזי לקחתי את השנינות, מישראל פז את האהבה לספורט, מנוני מוזס איך לחשוב צעד אחד קדימה, מאיתן עמית איך להפליג למחוזות הדמיון". על רגע השיא שלו הוא מסרב לענות בלשון עבר: "חברי משה שיינמן, שהביא המון ידיעות בלעדיות, נהג לומר שהשיא עוד לא קרה. אני מאמין שיש לי עוד מה לתרום". לאחרונה סיים לכתוב רומן, "לאהוב בקוסומוי", עלילה המתרחשת באי התאילנדי שבו בילה חופשות רבות.
הוא נזהר מלבקר את תקשורת הספורט העכשווית. "לא מתפקידי לשפוט, הציבור יעשה זאת. עבורי הקורא הוא המלך, הוא הקונה, הוא השופט, הוא הכל. אני חושב שבסך-הכל הצלחתי בתפקיד שלי כי תמיד ראיתי את עצמי בתור הקורא הממוצע. מה שעניין אותי עניין גם את הקוראים. בגלל האופי שלי היה לי קל להתחבר לאנשים, ראיתי במלה הכתובה ערך עליון והבאתי ערך מוסף. 'ידיעות' היה לי בית חם, ולמרות שאני עוזב, אני מאמין שזה אינו סוף פסוק בעבודתי העיתונאית".
ועוד פרישה ב"ידיעות": במקביל לאבינעם פורת נפרדה בשבוע שעבר מערכת הספורט גם מהעורך הוותיק פסח ברק, שפרש לגמלאות, באירוע שנערך לכבודו במלון. ברק הגיע לעיתון בסוף שנות ה-70 מ"חדשות הספורט", שם החל כעורך צעיר ונחשב לבן טיפוחיו של יהודה גבאי, מדור המייסדים של היומון.
2 קטנות
פעם בשבוע. בערוץ הספורט משודרים לאחרונה פרומואים רבים לליגת הפוטבול האמריקאית, המשודרת ב-5 פלוס לייב. עבור אוהדי הענף לא מדובר בחידוש. הם יכולים לצפות במשחקים רבים במהלך השבוע גם ב-ESPN וב-Fox Sports, בעוד שבערוץ הלייב מדובר בשידור אחד בשבוע. לא ברור אפוא מה הייחוד של ערוץ התשלום ומדוע חובבי הפוטבול אמורים להתחבר דווקא אליו.
תחרות לא ספורטיבית. "מעריב" היה העיתון היחיד שלא התייחס לקוראי הספורט שלו בגליון ראש השנה. מלבד מדור ספורט מצומצם, לא נמצאה באף מוסף אחר של העיתון כתבת ספורט, בניגוד למצב ביתר העיתונים, ובמיוחד ב"הארץ". קוראי ספורט שקנו ביום רביעי האחרון רק "מעריב" התייבשו כמעט ארבעה ימים. מצד שני, בוואלה סיפקו הכי הרבה עניין בימי החג, במיוחד עם פרויקט בחירת הספורטאי היהודי הגדול ביותר בכל הזמנים.
התיקונים
בוואלה החליפו בין המנצ'סטריות וקבעו שיונייטד היא זו שבפיגור מול באיירן, במקום סיטי.
וזה באמת דורש ועדת חקירה בלתי תלויה: איך קורה שבאתר רשמי של קבוצת כדורגל בליגת-העל, במקרה הזה מכבי פתח-תקווה, טועים בתוצאת משחק (נגמר 0:1).
לתגובות: yegerm9@walla.co.il