וואלה!
"גילויים חדשים בתיק 4000", נכתב מעל לכותרת הראשית של "הארץ". "ערב המינוי [של שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת בראשות נתניהו], כך לפי חומר הראיות המתגבש בפרשת בזק-'וואלה', הגדיר הבוס לפילבר משימה: קידום עסקת בעלי העניין בין בזק לבין yes, שתיהן בבעלות אלוביץ'. העסקה שיפרה באופן דרמטי ובעיתוי קריטי את תזרים המזומנים של בעל ההון.
"ההצלחה של המנכ"ל עלתה על כל הציפיות: שלושה שבועות בלבד אחרי שמונה לתפקיד הושלמה העסקה, ממש עם הבאזר, ביום האחרון שבו ניתן היה לעשות זאת. נתניהו, שאישר את העסקה בחתימת ידו עוד באותו היום, מקטין עכשיו ראש וטוען שבסך הכל חתם על ניירות שהובאו בפניו", כותב גידי וייץ, "אלא שפרטי העלילה בפרשה מספרים סיפור שונה בתכלית, שחלק ממנו סיפק פילבר".
לפי וייץ, "נדמה שפילבר לקח לעתים את רוח המפקד צעד קדימה; אבל בחינה של פעילותו הנמרצת בשנתיים שבהן מילא את התפקיד מציפה אבחנה אחת חותכת: פילבר פעל כחייל מסור של המונופול – ובהשראת הבוס". הפרטים, או הגילויים החדשים, שמספק וייץ, הם מתוך הקלטות של שיחות ומסרונים בין איש העסקים שאול אלוביץ' למנכ"ל משרד התקשורת ומקורבו של נתניהו שלמה פילבר, שכמותם כבר קראנו בעבר, גם אצל וייץ (וייץ גם מכניס הפעם לסיפור את רן ברץ, מקים אתר "מידה", שהיה לרגע דוברו של נתניהו):
"'בולדוזר', החמיא אלוביץ' לפילבר שבועות ספורים לאחר שהעסקה הגיעה לקו הגמר [...] באותה שיחה גם אמר איל ההון שלא האמין שנתניהו ילך לקראתו כה רחוק. לא רק הוא לא האמין: עד שהתגייס לבצר ולחזק את המונופול של בזק, נחשב ראש הממשלה לבעל יד קפוצה בכל הקשור בג'סטות שלטוניות לטייקונים. נראה שהניצחון בבחירות 2015 ותשוקת ההשתלטות על כלי התקשורת שחררו אצלו את הבלמים. לפי החשד, אלוביץ' ידע היטב מדוע ראש הממשלה נרתם לאישור עסקת בזק-yes: בשיחות עם בכירי בזק הוא הציג עצמו כאחד האחראים לנצחונו בבחירות".
בנימין נתניהו וניר חפץ במשרד ראש הממשלה, 2010 (צילום: אריאל ירוזולימסקי)
העזרה שאלוביץ' העניק לנתניהו היתה באמצעות אתר "וואלה", שבשליטת בזק, אלא שנתניהו טוען כי המציאות היתה הפוכה וכי ב"וואלה" היה "שיטפון של כתבות ארסיות" נגדו שהגיע לשיאו ערב הבחירות. מול הטענה של נתניהו, כותב וייץ, ישנה עדותו של ניר חפץ ו"תעבורת המסרונים הבוטים בין אלוביץ' ורעייתו איריס לבין מנכ"ל 'וואלה', אילן ישועה, שמשקפת לחץ כבד, היסטרי כמעט, לרצות את ראש הממשלה בטובות הנאה תקשורתיות".
אבל: "כשנתניהו התלונן על סיקור עוין ב'וואלה', הוא נאחז בכל זאת בגרעין עובדתי, שבו, כהרגלו, עשה קסמים: מדור הדעות הזניח של 'וואלה' היה שמורת טבע סמויה מן העין, שבה ניתן היה לבקר את השלטון ובעיקר את העומד בראשו. בניגוד לעמודי החדשות הבולטים, שנסרקו בקפידה כך שלא ישרטו את נתניהו ורעייתו ומנגד יגמדו יריבים פוליטיים, שם נותרה מידה של חופש עיתונות". לפי וייץ, גם במדור הדעות "טיפלו", כך לפי חומרי החקירה.
התיאור של וייץ אינו נכון: גרעין עובדתי לטענה של נתניהו על סיקור "עוין" (שימו לב: אצל פוליטיקאים, בוודאי אצל נתניהו, סיקור "ביקורתי", כלומר עיתונאי, כלומר סיקור כפי שהוא צריך להיות, הוא תמיד סיקור "עוין") נמצא לא רק במדור הדעות של "וואלה", זניח או לא זניח ככל שיהיה (מבחינה כמותית גרידא, למדור הזניח הזה יש כנראה יותר קוראים מלמדור הדעות של העיתון שבו כותב וייץ), אלא גם בדף הבית של האתר, עמוד החדשות הבולט ביותר, כפי שהראינו כאן ב"העין השביעית" (ואנשיו של נתניהו אצו לצטט).
נתניהו, כמובן, משקר ככל שהוא טוען שלא היה ניסיון להנחית על "וואלה" קו סיקור ביחס אליו. הנוגעים בדבר כבר סיפרו את הדברים בעיתונות ובמשטרה, והדברים תועדו בהקלטות, סמסים ומיילים. אבל תמונת ההשפעה של נתניהו ב"וואלה" מורכבת יותר מזו שמצייר וייץ לאורך השנים שבהן הוא כותב על הנושא.
הפומפוזיות של וייץ והתמונה המונוליתית שהוא מתעקש לשרטט, שאפשר להניח שמשקפים את הלך הרוח בקרב הדמויות במערכת אכיפת החוק שמספקות לו את הגילוייים החדשים שהוא מעביר לקוראים מדי פעם, מכשילה אותו ויכולה להכשיל גם אותם. וייץ צריך להסביר לקוראים את הפער בין הנסיונות הברורים והבוטים להשפיע על הקו המערכתי ב"וואלה" ו"להזיז את הספינה" לבין האופן הלעתים צולע, ולעתים כושל ממש, שבו יושמו בשטח. הפער הזה הוא המקום שבו משגשג קו ההגנה השקרי של נתניהו, וככל שהעיתונאים המסקרים את התיק יתעלמו ממנו, הם ישחקו לידיו. ההיצמדות לאמת, גם כשהיא מורכבת, מתגמלת יותר. עיתונות תמיד מפסידה כשהיא הופכת לפרופגנדה.
ילד נחטף
"למה כרים, הילד מקלנסווה, מעניין פחות מחבורת הנערים מתאילנד?", שאלו אתמול בדף הפייסבוק של "אקט" בקשר לסיקור חטיפתו של כרים ג'ומהור בן ה-6 בתקשורת הישראלית בעברית. "פשע החטיפה הזה זיעזע את החברה הערבית ביומיים האחרונים: ברשתות החברתיות ובתקשורת הערבית הופצו סרטוני התיעוד של החטיפה, מלווים בקריאות לשחרר אותו מיד ובלי שום תנאי. כמו כן, עשרות הפגינו באופן ספונטני מול תחנת המשטרה בטייבה בדרישה שזו תגביר את מאמציה להחזירו הביתה. מעבר למחויבות האנושית, המקצועית והמוסרית, לספר את סיפורם של כרים ובני משפחתו – הסיפור המטלטל הזה הוא סיפור תקשורתי לכל דבר, בדיוק כמו סיפורה מורט העצבים של חבורת הנערים שנלכדה במערה בתאילנד וזכתה לסיקור תקשורתי בלתי פוסק בישראל ובעולם.
"אז למה עיתון 'ישראל היום' התעלם מהסיפור הזה בעמוד השער שלו? כנראה שהם זיהו עוד נתון, מאוד משמעותי, שגרם להם ולאמצעי תקשורת רבים להצניע את סיקורם לסיפור זה: הילד הזה הוא ערבי, קרי, שווה פחות! אך צריך לזכור: זה לא סיפורו האישי של כרים בלבד – אלא סיפורה של חברה מוכת אלימות!
"הסולידריות הרחבה בחברה הערבית עם כרים מוכיחה שלא מדובר בחברה אלימה, אלא בחברה מודאגת מהשתלטות ארגוני הפשע עליה, תוך כישלון מוחץ של המדינה ומוסדותיה לטפל בתופעה זו [...] הסיפור של כרים הוא סיפור הכישלון המערכתי שהפך את החברה הערבית לענייה, מודרת ומוחלשת יותר, ובכך – לטרף קל לארגוני הפשע האלה".
הפוסט הסתיים בקריאה: "אם אתם מכירים אנשי תקשורת, תייגו אותם ובקשו מהם להכניס את כרים לעיתונים מחר ולהעלות על סדר היום את תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית, ושיבדקו את הכל: את הכישלון של תחנות המשטרה שהוקמו בתוך הישובים הערביים ולא הצליחו למגר את האלימות ביישובים אלה, את הכישלון של מערכת החינוך ושל תוכניות כמו עיר ללא אלימות, ואת הכשלונות והאתגרים שעומדים בפני החברה הערבית, הנהגתה והגורמים המקצועיים שבה!".
עם או בלי קשר לקריאה של "אקט", העורכים מתגברים היום על הנטייה הטבועה בהם להפלות ולהדיר ציבורים שלמים מהאוכלוסייה הישראלית, ומעניקים לסיפור החטיפה מקום בולט – גם אם לא בהכרח כזה שהיה ניתן לאירוע כזה אם המעורבים בו היו יהודים לבנים.
"ידיעות אחרונות" מגדיל לעשות מצד ההבלטה, כשהוא מעניק לג'ומהור את הכותרת הראשית: "תחזירו לי את הבן שלי", נכתב בה, ציטוט של אמו של ג'ומהור, לצד צילום מהפגנה בקלנסווה למען הילד. "הארץ" מגדיל לעשות מצד ההתייחסות לאירוע כאל חדשות עיתונאיות: "קבלן מלוד נעצר בחשד שיזם את חטיפת הילד מקלנסווה בגלל חוב של אביו". ואילו "ישראל היום" מגדיל לעשות בכך שהוא נותן מקום לדרמה של חטיפת ילד ערבי על השער שלו, גם אם בכותרת קטנה בתחתיתו ("מחכים שיחזירו את כרים שלנו").
עוד כותרת ראשית
"האיום החדש: רחפני תבערה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום".
Me Too# 1
שער מעוצב באופן מכוער במיוחד ב"דה-מרקר" מקדם תחקיר של גור מגידו על תופעת ההטרדות המיניות בעולם עריכת-הדין: "לפני כשנתיים הוזמנתי לפגישה במשרדו של עורך-דין מוכר בשנות ה-60 לחייו בתחום חדלות הפירעון כדי לדון על תיק בעל פרופיל ציבורי שבו ייצג. במהלך הפגישה נכנסה מזכירתו לחדר, הניחה על שולחנו אוגדן נייר גדול, ופנתה בשקט לכיוון הדלת. 'רגע', עצר עורך-הדין את הצעירה רגע לפני שחמקה מהחדר, 'מה עם נשיקה?', שאל, תוך שהוא מחווה בהטיית ראש ובאצבע המורה לכיוון הלחי שלו.
ארי שביט (צילום: הדס פרוש)
"העובדת עשתה כמצוות המעסיק. היא ניגשה אליו בשקט, נשקה לו על הלחי בהכנעה ומיד יצאה מהחדר במבט מבויש, בלי להגיד דבר. יציאתה של המזכירה מהחדר גררה רגע ארוך של שתיקה מביכה, אך משחלף, עורך-הדין ואני המשכנו בפגישה. לבושתי, לא אמרתי דבר. בהמשך, כשהרהרתי ברגע הקפוא הזה, הגעתי למסקנה שזו היתה הצגה שנועדה להרשים את האורח, כלומר אותי. זו היתה דרכו של זכר אלפא שלא שמע על כך שהשנה היא 2016, להפגין שליטה – באמצעות הטרדה מינית של המזכירה שלו".
מגידו הוא כתב משפט, ולכן עוסק באלימות מינית בעולם המשפט. אם היו מטילים את אותה המשימה על כל כתב תחום אחר, האם אותו כתב לא היה יכול לנפק כתבה כזו או דומה לה? מגידו מציין כמה קווים אופיינים לעולם עריכת-הדין שמאפשרים לכאורה שגשוג של ניצול מיני, אבל לא באמת צריך לערוך תחקיר כדי לענות על השאלה דלעיל בחיוב.
הנה מה שכותב מגידו: "בשנים האחרונות, וביתר שאת בעקבות קמפיין MeToo#, נחשפו טענות להטרדה ותקיפה מינית בדרגות חומרה שונות כמעט בכל תחומי החיים בישראל: בחינוך (המורה לאמנות בועז ארד שהתאבד לאחר שנחשפו החשדות נגדו), בתרבות (משה איבגי וזאב רווח); בפוליטיקה (משה קצב, סילבן שלום וניסן סלומינסקי); בתקשורת (אלכס גלעדי, גבי גזית וארי שביט); ובענף ההייטק, שבו התפוצצה פרשת רמי ברכה, שותף-מנהל לשעבר בקרן פיטנגו, כאשר בעיתון זה נחשפו עדויות רבות אחרות. אפילו צמרת המשטרה נכללת ברשימה – זו הוחלפה כמעט לחלוטין על רקע פרשות הטרדה מינית".
אם זו המציאות, ואם עורכי העיתונים סבורים שתקיפות מיניות הן תופעה שיש למגר, מדוע לא נערך סבב כזה בין כתבי התחומים, באופן מסודר ועקבי, במקום פרסום של כתבה אקראית פעם בכמה חודשים? בדיוק כמו שבכל תחום כיסוי אחר העורכים מאתרים תופעות בעייתיות ויוזמים סיקור עקבי ותדיר שלהן. אהממ.
MeToo Ari Shavit#
שבוע אחרי נסיון הקאמבק של ארי שביט ב"הארץ", נראה שאפשר להכתירו כמוצלח, אבל לאו דווקא באופן ששביט התכוון אליו. תמונתו ושמו של שביט מופיעים במדור הדעות של העיתון, אבל במאמרים שלא הוא כתב (ייתכן שמה שהכי יכאיב לו הוא העובדה שלא פורסמו בעמוד הדעות הראשי בתחילת העיתון, אלא בזה שבסופו). "לאחרונה הוצאו אל מחוץ למחנה אנשים רבים שהועלו נגדם טענות שונות, אשר סווגו כולן תחת הכותרת 'הטרדה מינית', בלי קשר לאופי או לחומרת המעשים המיוחסים להם", קובעת עו"ד מיה צחור אגב פרשת ארי שביט. בניגוד למשתמע מהמאמר, שביט עצמו מציג את הסתלקותו מהזירה הציבורית כבחירה וולונטרית, ולא משום שבמקומות העבודה שלו דרשו את התפטרותו.
שביט זכה להערצה ויחס של "כוכב רוק ומשיח" בקרב היהדות הליברלית בארצות-הברית, כותבת אליסון קפלן-סומר, במאמר שהתפרסם קודם לכן בגרסה באנגלית של "הארץ" ומתפרסם מעל למאמרה של צחור. "בשל עובדה זו, הניסיון הנוכחי של שביט לטהר את עצמו [...] נשמע מיתמם וכוזב. [...] החטא הבסיסי שבו שביט מודה הוא 'עיוורון' למעמדו: 'מבחינתי שלי הייתי אדם מן השורה'. [...] גם אם נאמין כי אחרי שנים שבהן עבד כבעל טור בעיתון וכפרשן בכיר בטלוויזיה בישראל, שביט עדיין 'לא היה ער' לכוח הרב שהיה לו, אי-אפשר לטעות בעוצמה ובהשפעה שהיו לו בזירה היהודית-אמריקאית; אני מתקשה להאמין שהוא אכן לא היה מודע להן, כפי שהוא טוען".
לפי קפלן-סומר, "בגלל ההשפעה והעוצמה הללו, הקהילה שאימצה אותו ללבה חשה נבגדת כשנודע לה שהאביר שלה ראה לכאורה בקהילות ובקמפוסים שלה שטח ציד. שלוש הצעירות שהעלו האשמות נגדו, אחרי ברין, היו קשורות לארגון ג'יי-סטריט: אחת היתה עובדת של הארגון, והשתיים האחרות מנהיגות סטודנטים המזוהים עם ג'יי-סטריט. הן טענו ששביט נגע בהן באופן לא ראוי ובניגוד לרצונן. לפי תיאוריהן, נראה שהוא הניח שהצעירות כל-כך מסונוורות ומוקסמות ממנו, שהן ודאי יראו כמחמאה את חיזוריו המיניים הגסים, או לפחות יבינו שלא כדאי להן להתלונן עליו.
"אם שביט לקה בעיוורון, הרי זהו בעיקר עיוורון באשר לעומק תחושות הבגידה והגועל של יהודי 'הגולה המושלמת' שלו. אלמלא כן, הוא לעולם לא היה מנסה לבצע את הקאמבק שניסה לבצע בשנה שעברה [בניו-יורק]". הניסיון, מזכירה קפלן-סומר, "נחל כישלון חרוץ".
אבולוציה
"חוק הלאום הוא הרי יריקה בפרצוף של השיטה הדמוקרטית, וחתירה בוטה נגד ערך השוויון. זהו חוק שמנוסח על-ידי רוב עריץ, שרואה את עצמו כמיעוט נרדף בארצו ומאמין שהרוב היהודי, ולא המיעוט הערבי, הוא שזקוק להגנה חוקתית מיוחדת. זהו חוק שמקדמת ממשלה מסוכנת וגזענית, שזוממת לספח את השטחים הכבושים מבלי להעניק זכויות שוות לתושביהם הפלסטינים", מתלהט מאמר המערכת של "הארץ".
לפי יוסי ורטר, עמוד אחד אחר-כך, חוק הלאום "במתכונתו המקורית והמגונה הכוללת את סעיף טוהר היישובים הקהילתיים הגזעני והמפלה" הוא "פאר היצירה" של "ניסיון התנקשות בדמוקרטיה הישראלית החבולה", אחד מנסיונות יומיומיים שמבצעת ממשלת ישראל הנבחרת.
ורטר טוען שנתניהו דוחף את החוק בלית ברירה בשביל להשיג אלקטורט ימני קטן שמשמש לשון מאזניים. ב"ישראל היום" כותרת הידיעה העוסקת בחוק חד-משמעית למדי: "רה"מ על חוק הלאום: 'גם לרוב יש זכויות'". בידיעה עצמה הודפים הכתבים את הביקורת על החוק.
"חוקרים: האדם עזב את אפריקה רבע מיליון שנה מוקדם משידענו", מדווח אסף רונאל ב"הארץ". בידיעה עצמה מבואר להיכן עזב: דרום סין. הממצא הקדום ביותר עד כה שהעיד על תנועת האדם מאפריקה היה בגיאורגיה (גרוזיה). רונאל מצטט מדענים המסבירים כי משמעותו של הגילוי היתה חשובה יותר בעידן שבו התפיסה המחקרית של האבולוציה היתה "נאיבית" וליניארית – אך בתפיסה של אבולוציה לא כהתקדמות בסולם אלא כ"שיח רב ענפים", "התיארוך המדויק של התפתחות כל מין חשובה פחות".
בעמוד העוקב מדווח רונאל על ניסוי שנערך באנטרקטיקה, באמצעות גלאי שעוצב כקוביית קרח בשטח קילומטר רבוע, למציאת חלקיק נדיר שמקורו בחורים שחורים במרכז הגלקסיה, "קווזארים", שנחשבים "לאחת החידות המסקרנות באסטרופיזיקה המודרנית". המשמעות היחידה של הגילוי המצוינת בכתבה היא הסיכוי כי המדענים המעורבים בניסוי יזכו בפרס נובל.
ב"המודיע" מתפרסמת ידיעה-מודעה בלתי חתומה: ממצאים מגלות בבל יוצגו בכינוס מיוחד, "מטמוני ארץ" שמו. "הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ, מארגן הכינוס, מספר על ממצאים מרגשים החושפים את כמיהת עם ישראל לבניין הבית". "ויהיה גם אקווריום עם החילזון הנטען שממנו מפיקים את התכלת", מוסיף הכותב האלמוני.
במגזר
"חוק הגיוס האחרון חשף את עומק המשבר המתחולל בתקופה האחרונה בחברה החרדית", כותב תומר פרסיקו ב"הארץ", זאת משום ש"החוק כאילו נתפר עבורם על-פי מידה", ואילו עם הדרישה הפורמלית לגיוס היו הפוליטיקאים החרדים מתמודדים באופן מסורתי על-ידי מסמוסה בפועל.
"כך נראית פרגמטיות יהודית מסורתית [...] לעומת זאת, הפוליטיקה החרדית הנוכחית נראית כבלתי כשירה לשום פשרה. החרדים החליטו לא לתמוך בחוק הגיוס לא משום שהוא לא מקובל עליהם (הם עצמם מכנים אותו 'חוק הדיחוי'), אלא מפני שבכל אחד מהציבורים החרדיים קמה קבוצה של קיצונים המסרבת לכל פשרה": "הפלג הירושלמי" בקרב הליטאים, חסידויות גור וסלונים אצל החסידים, והרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, בקרב החרדים המזרחים. "בעבר קולות כאלה היו שוליים והושתקו מיד על-ידי גדולי הדור. אלא שכיום אין גדולי דור", משום שכולם נפטרו ללא מחליף.
במציאות זו, "הפרגמטיות נזרקת מהחלון [...] וכאן הבעיה: החתירה לפשרה היא מיסודות הפוליטיקה הפרלמנטרית, ואילו ההתנגדות לכל פשרה היא מיסודות האדיקות האמונית. אם האדיקות תהפוך למיינסטרים החרדי, לא יהיה מקום לפוליטיקה חרדית. [...] המפלגות החרדיות תאבדנה מכוחן, וגם מערכן עבור מפלגת השלטון. ייתכן שההישגים הפוליטיים החרדיים לא ייבלמו הפעם על-ידי מפלגה שבראשה עומד בן למשפחת לפיד, אלא בשל קריסה פנימית".
אם לשפוט לפי העיתונות החרדית, הנשלטת בידי הכוחות הפוליטיים המנסים לנהל את החברה החרדית, נראה שהפוליטיקאים החרדים מסכימים עם הניתוח של פרסיקו וחוששים לעתיד הצפוי להם. ב"המודיע", בטאון הפלג החסידי באגודת-ישראל (המזוהה עם הובלה של חסידות גור), אין בשער העיתון כותרת העוסקת בחוק הגיוס.
מאמר המערכת חורג מהקו התוקפני והארסי האופייני לעיתונות החרדית, ומגיש מסרים של פיוס: "בהיבט הציבורי, היהדות הנאמנה – אינה מחפשת מערכות ולא מאבקים. היא מתחננת למנוע שנאה והשנאה, היא מתחננת שנזכור שרגלי כולנו עמדו למרגלות הר סיני, עת קיבל עם ישראל את התורה". "בהיבט הפרטי" קורא המאמר להרבות באהבת חינם. גם ב"יתד נאמן", המייצג את הפלג הליטאי באגודה, אין זכר בשער לחוק הגיוס. גם לא ב"המבשר", ביטאון אחר של הפלג החסידי באגודה. מאמר המערכת תוקף בחריפות – את "להבות האינטרנט והמכשירים המאיימים לכלות כל חלקה טובה רח"ל".
רק "הפלס", שנוסד כשאנשיו התפלגו מ"יתד נאמן" בשל עמדתם הבלתי מתפשרת בעניין הגיוס, מגיע החוק לשער, לכותרת הראשית ולכותרת נוספת בתחתית העמוד.
עושים לביתם
ב"המודיע" מתפרסמת ידיעה עיתונאית בחתימת אבי ברגר המהללת את קופת חולים מכבי. בניגוד לפרסום סמוי בעיתונות הכללית, מה שנקרא "תוכן שיווקי", שמלווה בגילוי נאות כלשהו, בעיתונות החרדית והחרד"לית מדובר בפרסום סמוי ככתבו וכלשונו, כזה שלא מלווה בשום רמז לכך שמדובר בתוכן מטעם.
כשחושבים על זה, ניתן להבין את הרציונל הפסיכולוגי: הרי כל התוכן בעיתונות החרדית מוכתב מלמעלה, אז מה זה משנה אם הקובע הוא יחצן מסחרי או עסקן פוליטי? כשחושבים על זה עוד, אותו תירוץ היה יכול לשמש גם את העיתונות הכללית. אגב, אותה ידיעה-מודעה עם אותה כותרת ואותה התמונה, הופיעה יום קודם לכן באתר בשם "לדעת". הפעם על החתום לא היה "אבי ברגר" אלא "ירוחם שמואלביץ".
"ארבע שנים של מהפכת בריאות בירושלים", פרסום סמוי קופת חולים מכבי ב"המודיע", היום
"ארבע שנים של מהפכת בריאות בירושלים", פרסום סמוי לקופת חולים מכבי באתר "לדעת", אתמול
בהמשך גיליון "המודיע" מתפרסמת מודעה המבשרת על פרויקט תוכן שיווקי חדש של העיתון עם בנק הפועלים, "חיים בתבונה 4". עוד בהמשך הגיליון: ידיעה שהיא פרסום סמוי להימורים בחסות המדינה ("כדאי לבדוק בכיסים: אולי זה אתה?") וידיעה שהיא פרסום סמוי לחברה המציעה שירותי תיווך לביטוח לאומי ("חוזרים על אותה פעולה שוב ושוב? יתכן ומגיע לכם כסף").
ענייני תקשורת
נכשל בהבנת הנקרא. במדור המכתבים למערכת של "הארץ" כותב צבי אייל, דובר ויחצן, כי הוא "מסכים עם כל מלה של גיא רולניק: ניר חפץ הוא לא עד מדינה אלא בוגד במדינה", זאת משום שיועץ תקשורת חייב נאמנות למעסיקיו ואילו חפץ הוא "שטינקר בוגדני".
אייל מציין כי היה דובר הסוכנות היהודית במשך 15 שנה ויושב הראש של גוף בשם "האיגוד הישראלי ליחסי ציבור ויועצי התקשורת". נראה כי כישרון בדוברות אינו מחייב בהכרח כישרון בקריאה: רולניק כתב כי חפץ הוא "איש עולם תחתון" לא משום שהקליט בסתר התנהלות מסואבת וחשודה בפליליות במהלך עבודתו כדוברו של נתניהו, אלא משום שהיה שותף לאותה התנהלות.
לעולם חוזר. טורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדש השבוע כולו לביקורו ברוסיה, שם צפה במשחקי גביע העולם בכדורגל. הפעם המדור לא נחתם בפסקה או שתיים של תיקונים והסברים בנוגע למה שכתב בטורים שלפני כן. כאן באתר כתב השבוע איתמר ב"ז על שגיאה שנכללה בטורו הקודם של ברנע, ועל מידע שלא נכלל בו, בין השאר כזה שוודאי אינו נוח לקברניטי קבוצת "ידיעות אחרונות".
משפט אחד ליום. רועי צ'יקי ארד מראיין ב"מוסף הארץ" יזם ישראלי המעוניין לשווק קפסולות אספרסו עם הל, ש"רוצה להגיע לכל העולם". "לימדו אותי משפט", הוא אומר בחתימת הידיעה, "תכוון לירח, מקסימום תיפול ותהיה כוכב".