לכעוס על משהו שאתה לא יודע

לא בכל יום חבר-כנסת מהאופוזיציה מצליח להעפיל לשערי ארבעת היומונים המרכזיים. עבור ח"כ איתן כבל, היום הוא היום המיוחד הזה – אם כי הוא ודאי היה מעדיף להימנע ממנו. "כבל קידם חוק נגד 'ישראל היום' וקיבל תיקונים לנוסח ממו"ל 'ידיעות אחרונות'", מדווחים ב"הארץ", העיתון היחיד שמעניק לסיפור כותרת ראשית. בכותרת המשנה נמסר כי ארנון (נוני) מוזס, המו"ל, נחקר במקביל.

כבל טען בעבר כמה פעמים שהצעת החוק היתה יוזמה אישית שלו והכחיש כל קשר לאנשי "ידיעות אחרונות". נכון, הוא הודה, מוזס פנה אליו לאחר גיבוש ההצעה – אך הפנייה של מוזס לא היתה שונה מפניות של מו"לים אחרים שמשוחחים איתו מעת לעת. חרף הדברים הללו, אתמול חשף משה נוסבאום שכבל נאלץ להסביר לחוקרים מדוע קיים עם מוזס למעלה מ-60 שיחות טלפון וחילופי מסרונים, ולמעלה מ-50 שיחות והתכתבויות עם רון ירון, עורך העיתון.

לפי דיווחם של גידי וייץ ויהושע בריינר ב"הארץ", כבל "קיבל ממוזס הערות ותיקונים בנוגע לחוק", ובחקירה שהתקיימה אתמול התבקש להסביר את הפערים בין גרסאותיו הקודמות לממצאים החדשים. גם ב"הארץ" ביקשו ממנו תשובות. "אם זו יוזמה שלך, למה דיברת איתם מאה פעמים בשנה?!", שואל אותו ניר גונטז'. "גונטז', תעשה לי טובה", מתחמק כבל. "אתה יכול לכעוס. מותר לך, אבל אני אומר לך שאתה לא יכול לכעוס על משהו שאתה לא יודע". לפי הדיווח של איציק סבן ב"ישראל היום", חבר-הכנסת מהמחנה-הציוני חשוד בעבירות מרמה, הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט.

ב"ישראל היום" חוגגים את המאורע, אבל לא כפי שהיו עושים זאת בתקופת עמוס רגב. הכותרת הראשית של החינמון מוענקת לאמא של רב שנרצח בפיגוע, שחלקה שבחים לכוח המשטרה המיוחד שחיסל את אחד החשודים. הדיווח על כבל מקבל מקום של כבוד בצדו השמאלי של השער: "החשד: נוני הפעיל את ח"כ כבל", נכתב שם באותיות לבנות שמנות על רקע אדום בוהק. מעליה נדפס תצלום של כבל בפרצוף מובך, ותצלום של מוזס פוער את פיו במבע מגוחך. מאחורי כל אחד מהם נראה בבירור בניין יחידת להב 433 בלוד.

החגיגה נמשכת בתוך העיתון, שם מודפסים לראווה כמה מהדיווחים הקודמים על הצעת החוק ("כך עובדת השיטה"), ומעליהם טור רקע מאת סבן. כתב הפלילים של "ישראל היום", יוצא "ידיעות אחרונות", חולק עם הקוראים תזכורת לתקרית שקרתה לפני כשלוש שנים. "במלאת 19 שנים לרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל, נשלח במוצאי שבת, 1 בנובמבר 2014, צלם 'ישראל היום' גדעון מרקוביץ' לצלם בכיכר רבין בתל-אביב", הוא כותב.

"מרקוביץ' החרוץ תיעד בעצרת את כבל כשהוא מסתודד עם בכיר עיתונאי 'ידיעות אחרונות', נחום ברנע, חתן פרס ישראל, יום לפני דיון על חוק 'ישראל היום' בוועדת השרים לענייני חקיקה. רשרושי המצלמה הפכו את הבעת הפנים להבעה מבואסת. 'די, תניח לנו. מחר, כשיסגרו את העיתון שלך, אתה תרצה עבודה אצלנו', סינן לעברו חתן פרס ישראל בעוד כבל ממלא פיו מים". התצלומים שצילם מרקוביץ', משום מה, אינם מצורפים.

ב"ידיעות אחרונות", העיתון של נוני מוזס, פועלים לפי נוהל "תיק 2000" שאומץ שם עם פרוץ הפרשה. מאז נחשף המשא-המתן המושחת בין בעל הבית לראש הממשלה, בעיתון של מוזס מקפידים לדווח על התפתחויות מרכזיות בחקירה – אך נזהרים לא לצאת מהקווים. גם היום, המידע שמוגש לקוראים נלקח כולו מדיווחים של כלי תקשורת אחרים ומהצהרות רשמיות של הגורמים המעורבים בחקירה. גם היום לא נלווה לדיווח טור פרשנות, או אפילו רקע.

בדיוק כמו ב"ישראל היום", גם ב"ידיעות אחרונות" מעניקים את הכותרת הראשית לאמו של הרב הרצוח, ומקצים לפרשיית השחיתות את המשבצת השנייה בבולטותה – משמאל לראשית. את האדום של החינמון מחליף כאן אפור מהוה. תצלומיהם של כבל ומוזס נדפסים בשער, אך אלו תצלומים שונים בתכלית מאלו שמככבים ב"ישראל היום": כבל מחייך בביטחון, חושף שיניים. מוזס מעונב, לבוש חליפה, פיו סגור ומבטו מופנה קדימה. כך נראים אנשים שבטוחים בחפותם, כאלה ששמחו להתייצב במשטרה ולהשיב על כל השאלות, כמאמר הקלישאה האלמותית של נחקרים באשר הם.

גם התצלומים הנכללים בידיעה מחמיאים. הכתב, מאיר תורג'מן, מוסיף כי גם רון ירון התייצב אתמול בחדר החקירות, אך מדגיש כי הוא לא נחקר כי אם מסר עדות. אחד העורכים, ואולי היה זה ירון בעצמו, דחף גם לוגו עגול שעליו נכתב "תיק 2000". במקום שיופיעו שם תמונותיהם של שני המעורבים הבכירים בפרשה, אלו שאלמלא המגעים ביניהם לא היתה כלל פרשה, מופיעה רק דמות אחת. זו של בנימין נתניהו כמובן.

מתעסקים בסמלים

"בכל יום, יומיים או שלושה באה התבטאות מרעישה חדשה או שערורייה תורנית. טראמפ אוהב את תשומת הלב הציבורית ורוצה לוודא שהיא מופנית אליו. אבל הפגזת הציוצים והפרובוקציות שלו היא כמו מס על התודעה, של האמריקאים וגם שלנו", כותב אורי פסובסקי בטור קצר שהתפרסם אתמול ב"מוסף כלכליסט".

טראמפ, הוא כותב, אינו לבד. "גם פה נבחרי הציבור למדו לייצר פרובוקציות בשקל כדי לגזול דקה מזמננו. נכון, אפשר פשוט להתנתק, להתנער מהמס הזה, מהעונש שמוטל על מי שאכפת לו. הבעיה היחידה היא שכך אפשר להתעורר בוקר אחד ולגלות שבלי ששמנו לב, האנשים בשלטון עשו מה שבא להם".

טראמפ וחקייניו העמידו את העיתונות בפני דילמה: האם לאמץ את סדר היום של הפוליטיקאי, ובכך לשרת אותו – או להציב סדר יום אלטרנטיבי, כזה שזוכה לא פעם לכינוי הגנאי "אג'נדה", ולהיצבע בצבעים של מתנגדי משטר.

האופציה השנייה קשה יותר: היא דורשת יוזמה ומשאבים, ובמדינות מסוימות גם אומץ לב. האופציה הראשונה קורצת: כל מה שצריך הוא לפתוח את העיניים והאוזניים ולהתחיל לצטט. לא חייבים להסכים עם מה שמצטטים. אפשר גם למתוח על הפוליטיקאי ביקורת חריפה. זה לא באמת משנה. לכלי התקשורת יש סך מוגבל של משאבים, וכשהם עוסקים בנושאים שבחרו עבורם – הם מזניחים את הנושאים שלא רוצים שיעסקו בהם.

הכוונתם של כלי התקשורת לעסוק בנושאים הנוחים לשלטון מסתייעת ברוח גבית מצד כלי תקשורת ועיתונאים שבחרו באופציה הראשונה, זו שמתמסרת לסדר היום השלטוני. מי שיבחר להתעלם או להצניע את הנושאים שעל סדר היום הזה יוקע לא פעם כצבוע, כמי שבוחר במתכוון לעסוק בשלילי ולהעלים את החיובי.

בישראל, אחד השחקנים הבולטים שמפעילים את הלחץ הזה הוא "ישראל היום". אחת המנטרות הקבועות של החינמון היא שראש הממשלה נתניהו משיג הישגים חסרי תקדים בשורה של ביקורים היסטוריים ברחבי העולם – ונענה בהתעלמות רבתי מצד התקשורת הישראלית. העיתון של אדלסון אינו יושב ביציע, הוא גם מדגים כיצד יש ליישם את סדר היום של המנהיג. הביקור המתוקשר של נתניהו בהודו מאפשר לשופר להדגים כיצד ראוי לסקר משלחות דיפלומטיות שבראשן עומד ראש הממשלה.

הבוקר אפשר למצוא ב"ישראל היום" שתי ידיעות חדשותיות על המשלחת להודו – האחת על ביקור של נתניהו בבית חב"ד, והאחרת על מפגש שקיים עם כוכבי קולנוע הודיים. דרור אידר, שנסע עם ראש הממשלה להודו ומפרסם בימים האחרונים מאמר יומי על חוויותיו, תורם הבוקר שני טורים. האחד מוקדש לביקור בבית חב"ד, שבו התלווה לנתניהו הילד מוישי הולצברג, שהוריו נרצחו בטבח שבוצע במקום לפני תשע שנים. הטור השני הוא טור מקרו שנושא את הכותרת "היינו כחולמים".

הביקור בהודו הוציא מאידר את המשורר המושתק שבו. בית חב"ד הוא בעיניו "דלת קסמים שמאחוריה מלים בעברית ואוכל כשר והדרכה וזמירות שבת, והרגשה של בית הרחק מהבית". את הביקור הרשמי במעצמה הנחשלת הוא מכנה "חוויה מכוננת", ומוצא לנכון לעדכן את הקוראים בכך שנתניהו נשק לילד בראשו בעת שהקריא פסוק דתי. הוא חותם את הטור במלים "עם ישראל חי".

בטורו השבועי, שנדפס במוסף הפוליטי, כותב אידר שראש הממשלה ההודי התייחס לנתניהו כאל "ראש מעצמה עולמית". "עוד יסופר בעוללות ביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו כאן. ההישג המרכזי, מעבר להסכמי הסחר ועסקת הטילים והחיבור בין חברות ישראליות להודיות, נמצא בתחום המדיני. לראשונה זה 70 שנה, הודו שמה את ישראל בחזית ואינה מחביאה אותה", הוא טוען.

ואולם, אידר אינו מעוניין לעסוק בכל אלה. הוא מבקש לעסוק בסמלים. "תרבות מורכבת מסמלים", הוא כותב. "מה רואה מודי כשהוא מתבונן בנו – חוץ מטכנולוגיה עילית ופתרונות חיים לארצו? עבורו מדינת ישראל היא העם היהודי, וראש ממשלתה – נציגו הבכיר. המשותף למודי ונתניהו הוא ששניהם מנהיגים פוליטיים הפועלים מתוך תודעה היסטורית חיה.

"פרספקטיבה היסטורית רואה את העולם בשתי קומות לפחות: הזמן העכשווי, והעכשיו כפי שהוא ממוקם על רצף אירועי העבר. האינטרסים הצבאיים, הכלכליים, הפוליטיים והמדיניים נמצאים, לרוב, בקומה העכשווית. הם לא מספיקים. בקומת העומק נמצאים התרבות, הדת, הכתבים העתיקים, השפה, המיתוסים המכוננים, התחנות ההיסטוריות המעצבות, נקודות המפנה בתולדות העם ועוד. אלה משפיעים יותר ממה שנדמה לנו".

הוא חותם את הטור בנזיפה לצקצקנים: "מותר לשמוח בחיזוק מעמדה של ישראל בעולם, לרגע קטן רצוי לאפסן בצד את הציניות הידועה שלנו – תולדת אכזבות רבות – וליהנות מהרגע. היינו כחולמים".

מי שמטיל על חוקר שירה וכותב נאומים לנסח פרשנויות מדיניות בוודאי יודע שיקבל ממנו דייסה אמוציונלית בתיבול סופרלטיבים מוגזמים. ואולם, הכתב והפרשן הפוליטי מתי טוכפלד הצטרף גם הוא למשלחת – וקיבל רושם דומה. "קשה להפריז בעוצמת קבלת הפנים שבה התקבל השבוע נתניהו על-ידי מודי ובני עמו", הוא כותב ב"ישראל השבוע".

גם טוכפלד נטפל למחוות הכבוד שהורעפו על המנהיג. הוא מבליט את ערכן הכספי: "בהערכה גסה, בהודו הוציאו על הביקור כמה מיליוני דולרים, בסדר גודל שישראל לעולם לא תוכל להרשות לעצמה, חשוב ומכובד האורח ככל שיהיה. דגלים, כרזות ענק, קבלות פנים בליווי רקדניות ומתופפים, חלקת יער שהפכה בן לילה למנחת מסוקים ועוד ועוד".

ליטל שמש, בטור על המפגש עם כוכבי הקולנוע, חוזרת על המוטיב שצץ בטורים של אידר וטוכפלד. "האירוע הבוליוודי שנערך במיוחד לראש הממשלה נתניהו הוא אירוע שאי-אפשר להמעיט בחשיבותו", היא מדגישה.

קוראים של "ישראל היום" שינסו להבין מה בדיוק עשה נתניהו בהודו חוץ מלהתקבל בכבוד השמור למלכים (ולמנהיגי מעצמות עולמיות) יישארו כשחצי תאוותם בידם. הכותבים אמנם מזכירים הסכמים כלכליים, וגם חוזרים על המסר שלפיו עסקת הטילים של רפא"ל, שבוטלה, מונחת שוב על השולחן (בזכות נתניהו, מדגיש טוכפלד) – אך מידע קשיח על שיתופי הפעולה העתידיים כמעט ואין.

וזה לא שמידע כזה אינו בנמצא. נתניהו עצמו התבטא בעניין, ומי שיקרא את דיווחה של נעה לנדאו ב"הארץ" יוכל ללמוד על כמה מיעדיו האופרטיביים של הביקור, שנמסרו לה מפי גורמים רשמיים. ב"ישראל היום", העובדות הללו הן כלל לא העניין: העניין הוא הכבוד שבו התקבל מושא הקיום של החינמון במדינה זרה, שממנו נדרשים להסיק האזרחים כאן בבית מהו היחס הראוי למנהיגם.

מתי טוכפלד סיכם זאת במשפט אחד: "הפער בין קבלת הפנים ההודית לבין הדברים שבהם צריך נתניהו לעסוק כשהוא חוזר לארץ כמעט בלתי נתפס". הפרטים לא חשובים. מה שחשוב הוא הסמלים.

בשולי החדשות

הפלסטינים. "אבו-מאזן מטיל גזירות מס על רצועת עזה הנחשלת, במטרה למוטט את חמאס", כותב דני זקן במדורו החדש ב"גלובס", "הכסף של השכן". זקן מספק לקוראים ניתוח מעניין המבוסס על כלכלנים פלסטיניים, וגם על "גורם מחקר בטחוני ישראלי" שמצביע על האפשרות ש"אבו-מאזן ישתמש במשבר הכלכלי ההומניטרי החמור בעזה, שהוא עצמו מסייע להחרפתו, ככלי דיפלומטי בינלאומי לגיוס כספי סיוע ממדינות המערב". לדבריו, קיצוץ הסיוע האמריקאי דווקא ישרת כעת את האינטרס הישיר של הנשיא הפלסטיני, שרק השבוע איחל לטראמפ שייחרב ביתו.

עוד גורם שעשוי להרוויח מהמהלך הוא מדינת ישראל. "אבו-מאזן לא יכול לממש את הלחץ הכלכלי הזה על חמאס ללא שיתוף פעולה והסכמה שבשתיקה מצדה של ישראל. מדיניות שאפשר לראותה כלגיטימית לחלוטין. למה לצאת למלחמה ולשלם בחיי חיילים ישראלים אם אפשר להפיל את ממשל חמאס בעזה בדרך הזו?", שואל זקן. "המחיר הוא, כמובן, אסון כלכלי-הומניטרי".

בתא הכתבים הצבאיים מצטייר המנהיג הפלסטיני בצבעים שונים: לא כמדינאי מחושב שמנסה לקדם מהלך מתוחכם, אלא כקשיש דמנטי שכבר מריח את הסוף. אלכס פישמן, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כותב כי "גורמים בסביבתו" של אבו-מאזן "מספרים על הידרדרות קוגניטיבית ועל התפרצויות זעם תכופות". עמוס הראל, ב"הארץ", מספק ניתוח תומך. "עבאס [אבו-מאזן] נמצא במצב רוח מסוכן: מתוסכל, מיואש וקרוב לסוף דרכו הפוליטית".

תעשיית הנשק. על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" נפרש הבוקר תצלום גדול של שחקן שמדבר על אבהות ומיניות, בעוד כתבת שער לא חשובה ולא מעניינת. בחלקו העליון של השער, בסטריפ שחור לא עבה במיוחד, מופיעה הפניה לתחקיר: "כך סייע איש העסקים הישראלי שלמה אליה לחמש את גינאה-המשוונית, מדינה אפריקאית מושחתת שבראשה עומד רודן".

הכתב, גיא ליברמן, מצרף עוד חתיכה לתצרף הגדול של תעשיית הנשק הישראלית ולקוחותיה המפוקפקים. בפתח הכתבה הוא מביא הכחשה מפי איש העסקים. "לשום גורם אין מה שנקרא שום בסיס ושום הוכחה להתעסקות שלי בתחום הזה של סחר נשק כי זה לא קיים", הוא מצטט את אליה מראיון שפורסם ב"גלובס" ב-2013. מיד לאחר מכן מגיש הכתב תיאור של שלל מסמכים שמהם עולה כי מדובר בשקר גס. אגב, חוץ מרובים ומשוריינים מכר הישראלי לרודן האפריקאי גם "מערכת לאיתור חשודים או מתנגדים למשטר באמצעות טלפונים סלולריים".

מיסטיקה. "אני בתחילת הריון ונפלה לי חתיכה מהציפורן במהלך העבודה. אני חוששת שאולי דרכתי על זה, מה לעשות?", שואלת אחת מקוראות "ישראל היום" במדור היהדות השבועי של החינמון. הרב ברוך אפרתי משיב לה שהפתרון הוא להעביר מטאטא. "לפי הקבלה, ציפורן משפיעה רק אם לא זזה ממקום נפילתה", הוא מסביר. "האם מותר לשים מספריים ומלח מתחת לראש התינוק כדי לשמור אותו מחלומות לא נעימים?", שואל מישהו אחר. "מדובר במנהגי עובדי אלילים", חורץ הרב בן-ציון מוצפי, אך מוסיף במפתיע: "תניח ספר תהילים קטן לשמירה".

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות" משיקים היום עוד פרק בסדרת הקמפיינים האינסופית של מערכת העיתון ובנק הפועלים. כמו הקמפיינים הקודמים, "משפחה בצמיחה" ו"תחרות העסקים הקטנים", גם הפעם המוטיב הוא לקוחות פעורים שעולים לרגל לסניף הבנק כדי לקבל ייעוץ חכם מעובדיו הנחמדים. התירוץ הפעם: מומחי הבנק יסייעו לקוראים לפתור "דילמות כלכליות" שמציקות להם.

לרגל השקת פרויקט מכירת התוכן מופקעים שלושה עמודים מ"ממון" לטובת ראיון ממומן עם פרופ' דן אריאלי, שממליץ לקוראים לחסוך כסף כבר מגיל צעיר. מנכ"ל הבנק, אריק פינטו, רכש טור שנפתח בהצהרה שלפיה "לכל אדם יש הזכות לחלום והיכולת להגשים!". איך בדיוק? המיליונר שעומד כיום בראש בנק הפועלים אומר שכל מה שצריך זה לפנות לבנק ולשאול.

סימנייה

"תרומות בסכומי עתק, עזרה לגופים עם אג'נדה מסוימת, ניסיון לשנות את השיח בארץ באמצעות כסף זר. הפעם זו לא הקרן החדשה לישראל, אלא קרן תקווה, שמקדמת תפיסת עולם אמריקאית-רפובליקאית באמצעות מכוני מחקר, סמינרים מפנקים וכלי תקשורת עם תפיסה ימנית מובהקת" (מתוך כותרת המשנה לכתבתו של גיא ליברמן על קרן תקווה, "המוסף לשבת". שלושת כלי התקשורת שמממנת הקרן הם מגזיני האינטרנט "מידה" ו"צריך עיון", וכתב העת "השילוח").

ענייני תקשורת

שרלטנות במקרה הטוב. ב"גלובס" שב אלי ציפורי ומותח ביקורת על קמפיין עיתונאי של "דה-מרקר" – וכהרגלו לא נוקב בשמם של העיתון וכותביו. במקום זה הוא מכנה אותם "עיתונאים בעלי אינטרס שגוגל ופייסבוק שברו את המונופול שלהם [...] הזיזו את הגבינה שלהם ואכלו מהעוגה שלהם (הכוונה לעוגת הפרסום)". את דברי הביקורת של העיתונאים הללו מכנה ציפורי "שרלטנות במקרה הטוב והונאת הציבור במקרה הרע".

לדבריו, עיתונאי "דה-מרקר" (האנונימיים) בסך הכל מדבררים את האינטרסים הכלכליים של המו"לים שלהם. עם זאת, כשהוא ניגש להמחיש כיצד לא פייסבוק אשמה בעיוות השיח אלא דווקא העיתונות המושחתת – הוא שולף כדוגמה את "ידיעות אחרונות". למרבה הנוחות, גם כאן הוא אינו נוקב בשם המפורש – מה שמאפשר לו לעקם את התיזה לפי צרכיו, בלי לתת למציאות להרוס אותה.

ובכל זאת, הקישור לא לגמרי מופרך. מי שידפדף הבוקר ב"7 לילות", מוסף התרבות של "ידיעות אחרונות", ימצא שם טור מאת רענן שקד שמסביר מדוע התקשורת המסורתית שגתה כשמסרה את תנובתה לפייסבוק. "זה הזמן לחזור ולהיעמד על הרגליים ולהאמין בכוחו של התוכן כפי שהוא מוצע על-ידי יצרניו ולא דרך הזונדה הפייסבוקית", כותב שקד, בעל טור שקידום האינטרס של המו"ל לא זר לו.

נאבקים על הקרדיט. ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מדווחים לקוראים כי חברת התעופה ריינאייר תפסיק לגבות מישראלים תשלום נוסף עבור העלאת מזוודה קטנה לתא הנוסעים. ב"ידיעות אחרונות" טוענים כי ההחלטה התקבלה בעקבות כתבת שער של "ממון" משלשום. ב"ישראל היום" גורסים שהסיבה לכך היא כתבה שפורסמה בחינמון כבר בסוף דצמבר.

מי צודק? עורכי "ידיעות אחרונות" אמנם הדביקו לידיעה הצהרה בולטת שלפיה החברה התקפלה "בעקבות פרסום 'ידיעות אחרונות'", אך כתב התיירות הוותיק דני שדה מציין בעומק הטקסט שההחלטה התקבלה בעקבות "פרסומים". השם "ישראל היום" אינו מוזכר.

שיחקת אותה. יו"ר רשות ניירות ערך לשעבר, שמואל האוזר, הצליח לשבור את המכונה של ניר גונטז'. האוזר, שפרש השבוע מהרשות, קיבל ביומו האחרון בתפקיד שיחה מפתיעה מגונטז' – אך אמר לו שהוא עסוק, ושידברו מאוחר יותר. כשהתקשר גונטז' למחרת, האוזר השיב לו שהוא לא יכול לדבר על הרשות משום שהוא כבר לא ממלא בה תפקיד פעיל. "תרשום לפניך בבקשה שאני עיתונאי ותיק וזה עוד לא קרה לי. שיחקת אותה", אומר לו גונטז'.