מיניות

"גיבורות הכתבה הזו הן מסוג הנשים שפוגשים כל יום בסופרמרקט השכונתי", פותחת בילי מוסקונה-לרמן את כתבתה ב"מוסף הארץ" על זרם אוונגארדי בשולי החברה הישראלית, של אנשים העוסקים במיניות חדשה (אחד המרואיינים טוען כי סביב הקהילות והאירועים המתוארים בכתבה מתאספים 200 אלף איש, אולם המספר נראה מוגזם באופן מופרך).

"אשה בת 45, שיער קצר, דירת שלושה חדרים ברעננה, בכפר-סבא או בראשון-לציון, מרפאה בעיסוק ואמא לשלושה מתבגרים. אשה כזו שוכבת כעת עירומה על מזרן שבקצהו יושב גבר – גם הוא עירום – שהיא מכירה היכרות שטחית בלבד. סביבם עוד עשרים זוגות, חלקם זוגות מהבית, חלקם הכיר זה עתה. בתוך כמה רגעים יתחילו הגברים בחדר לעסות את הנשים בכל גופן, גם באזורים האינטימיים. כאמור, לא מדובר כאן באנשי בוהמה. אלה פקידי בנק או סוכני ביטוח, עורכי-דין, גננות ומורים, שהגיעו לסדנת מיניות בסוף שבוע אחד לפני כחודש, כדי להכיר את המיניות שלהם מחדש".

"הגעתם לפה לטקס הקדשה ליוני", מצטטת מוסקונה-לרמן את אחד המורים שבסדנה שלו השתתפה, "בשפת הסנסקריט היוני הוא איבר המין הנשי. הוא צבר הרבה טראומות, כאבים וצלקות שנאספו מהילדות לאורך כל חיי הנשים. אנחנו, הגברים, מחזיקים בתוכנו אנרגיה זכרית קולקטיבית שפגעה בנשים במשך שנים ארוכות', הוסיף, וביקש מהנשים לעמוד מול הגברים ולהעלות זכרונות של פגיעה.

"מהגברים ביקש להתקרב לנשים וללא מגע לרכון לאוזנן וללחוש: 'אני מבקש סליחה, פגעתי, לא הייתי רגיש, הייתי אלים'. הגברים מתבקשים אז להיזכר בכל הרגעים שבהם פגעו בנשים ולרדת על הברכיים מולן. כשהם עושים זאת האולם נמלא בדממה מוחלטת, בנשים שעומדות זקופות בעיניים עצומות ובגברים שרוכנים למרגלותיהן".

"אנחנו רואים פה התחזקות של מגמה חברתית יפה ומשמחת אצל אנשים שבאמצע החיים מסרבים להמשיך לשתף פעולה עם תסריטים מוכרים לעייפה ובוחרים להדוף אותם לטובת תסריטים חדשים", מצטטת מוסקונה-לרמן חוקרת מיניות אחרת.

"במרחב הזה", כותבת מוסקונה-לרמן, "שבו מבוגרים יכולים לחקור את המיניות שלהם באופן מוגן ובטוח, ראיתי במו עיני שהפרקטיקות מלוות בהוראות ברורות ובקודים מוסכמים לשיקוף מצבם הרגשי של המשתתפים. הגבולות הברורים נשמרים גם בתוך סיטואציות שלמתבונן מבחוץ נראות מטורפות בהעזה שלהן.

"ועם זאת, כשראיתי את הרצינות וההתמסרות של הנשים והגברים המשתתפים בקבוצות שאלתי את עצמי, מה השתנה? האם סקס ועיסוק ביחסי גבר-אשה חשובים כיום יותר ממה שהיו בעבר? ואם כן, למה? מה הם מסמלים? אולי את התפוררות המערכת הזוגית? או אולי הפכו להיות מוצר צריכה נוסף על המדף? נגזרת תרבותית של עודף זמן, טרנד חולף? והאם נשים וגברים הגיעו למצב הפתטי או המנוכר שבו הם לא יודעים או לא יכולים לספק את עצמם מינית והם רצים ללמוד ולהבין גם את הנושא הזה בקבוצות לימוד? או שמא באמת מדובר פה בניסיון כן להבין מי אנחנו מול המודלים ההוליוודיים שמאכילים אותנו ושבמגע עם החיים מפרקים אותנו לרסיסים, זוג אחרי זוג, כמו שרשראות של חבילות קלפים קורסות?".

גם במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסמת כתבה העוסקת במיניות בת זמננו (עם כותרות שנראה כאילו חוברו בעידן פרימיטיבי כלשהו). ג'וליה פרמנטו כותבת על הדיון הציבורי שהתעורר סביב סיפור קצר שהתפרסם ב"ניו-יורקר" ובחן את "גבולות ההסכמה".

המחברת, קריסטן רופניאן, תיארה מפגש מיני בין גבר לאשה בסיומו של דייט, שמתקיים למרות שהאשה אינה חפצה בו בלב שלם אך מבצעת אותו כי "רק המחשבה על לעצור עכשיו את מה שהיא התחילה הכניעה אותה. יידרשו כל-כך הרבה עדינות ורגישות שהיא הרגישה שהיא לא מסוגלת. זה לא שהיא פחדה שהוא ינסה לכפות את עצמו עליה, אבל להתעקש שהם יפסיקו עכשיו, אחרי כל המאמצים שלה, יוציא אותה מפונקת וקפריזית, כמו מישהי שמזמינה משהו במסעדה, ואז מתחרטת ברגע שהאוכל מגיע ומחזירה את המנה למטבח".

"אז היא שוכבת עם רוברט", ממשיכה פרמנטו, "זה לא אונס. רוברט לא אגרסיבי, והיא יכולה לעזוב מתי שבא לה. אבל היא לא מסוגלת, היא מפחדת לצאת אנוכית או מוזרה, וזה מה שגורם לה להמשיך עם הסקס הגרוע הזה שברור לה שהיא תתחרט עליו. ב'אקונומיסט' נכתב כי 'מה שיפה בסיפור הוא שהוא נהפך למקרה בוחן לנשים וגברים לדבר על מה הופך סקס הטרוסקסואלי לכל-כך מבלבל. הסקס בסיפור הזה הוא טעות ללא ספק, אבל אף אחד לא אשם בכך'.

"אבל גברים רבים, מתברר, קוראים את הסיפור הזה בצורה שונה. [...] כמו שגבר אנונימי אחד כתב בטוויטר, 'מה שמטריד בסיפור הזה בעיני הוא האופן שבו האשה מצפה מהגבר לקרוא את המחשבות שלה ולדעת בדיוק מה היא חושבת ומה היא צריכה'.

"ובכן, במשך אלפי שנים גברים קראו מחשבות של נשים, הם כתבו על כך יצירות מופת, ציירו ציורים, עשו סרטים, חלקם עדיין ממשיכים לעשות זאת. אז מה הפלא שהדבר חדר כל-כך עמוק מתחת לעורן של הנשים? על פני השטח מרגו היא המובילה, אבל הלכה למעשה היא מעניקה לרוברט כוח רב מדי. היא לא טיפשה, היא אפילו לא חלשה. היא פשוט אשה צעירה והיא לא יודעת איך לפעול בצורה אחרת. התיאור של החוויה הבסיסית הזאת הוא מה שעורר הזדהות בכל-כך הרבה נשים והפך את הסיפור לסערה ויראלית, כאילו היה מדובר בקים קרדשיאן ובקבוק שמפניה ולא בסיפור בדיוני ארוך ב'ניו-יורקר'".

כתבת השער של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בזמרת הפופולרית בת ה-16 נועה קירל ובחוויות הקשות והלחצים המזיקים שחיים ככוכבת פופ מעמיסים על נערה צעירה. "הפחד להשתגע מהתהילה" הוא המשפט שמקדם את הראיון על שער העיתון. "היו רגעים לפני עלייה לבמה שאמרתי 'אני לא מסוגלת לעשות את זה'. פיזית ונפשית אני לא מתפקדת. אני עייפה, מותשת. תפוסה. בוכה. הגעתי הביתה איזה ערב ופשוט לא הפסקתי לבכות" הוא הציטוט שנבחר להציג את הראיון על שער המוסף. "נועה קירל פשוט קרסה הקיץ", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה.

המציאות הסוטה המתוארת בראיון, של מתבגרת המושלכת לזירה של אתגרים פיזיים ונפשיים חריפים על-ידי האנשים הקרובים לה ביותר עבור בצע כסף, משמשת שימוש כפול ומשולש את המבוגרים השונים המרכיבים את המערך ההפקתי והיחצני שסביב הזמרת (מהוריה ועד לעיתונאית המסקרת אותה).

ראשית, חוויותיה הלא נעימות של קירל משמשות כמקדם מכירות לכתבה עצמה, המציעה חוויה מציצנית לקורא המחפש עוררות רגשית בקריאה על הסבל והבלבול הפיזיים והנפשיים, וכמובן המיניים, של נערה צעירה ומפורסמת (קורא, מסוג הקוראים שפוגשים כל יום בסופרמרקט השכונתי); שנית – היא מציעה לאותו קורא גם חווייה משלימה שתרכך את כניעתו למציצן הפנימי שבו, בדמות הזמנה לצקצוק מתחסד; ושלישית, המציאות הקשה משמשת כחומר לסדרת טלוויזיה שהכתבה היא חלק ממסע יחסי-הציבור שלה.

כדי להשיג את האפקט הזה צועדים הכתבת גבי בר-חיים ועורכי המוסף, באופן בו הכתבה כתובה, מסוגננת ומעומדת, על קו גבול זהיר: התיאורים נצמדים לגדר הניצבת בין קורקטיות לבוטות, השיפוטיות מושעה אך לא נעדרת. במשחק הזהיר הזה אסור לעיתון לחגוג את האנרגיה משולחת הרסן שבאורח החיים שקירל הושלכה אליו, אך אסור גם להוקיע אותו. מה שדרוש הוא "מרחב צקצוק", חלל המתקיים בין המודע (שאלות המראיינת, הלידים המודגשים, הכותרות) ובין הלא-מודע (תשובות המרואיינים, הזמרת ובמיוחד אביה). ובאופן אירוני, המצע שעליו חלל כזה יכול להתקיים חייב להיות כזה של שמרנות עבשה, של רגשות אשם ונחיתות ושאר האדים המבעבעים את הצקצוק המיוחל. מכונה שהדלק שלה הוא צמצום המיניות, מודלים הוליוודיים, טראומות, כאבים וצלקות.

"זה לא פשוט בזוגיות כשכולם שואלים מה עשיתם אתמול ומה תעשו, ויש מלא סכסכנים וקנאים. ותמיד יהיו כאלה. שישלחו תמונות או ימציאו סיפורים, זה קשה", נכתב בציטוט של הזמרת שהעורכים בוחרים להדגיש באותיות גדולות ואדומות במרכז הכתבה, "ברק גם מצטלם כל הזמן עם דוגמניות וזה לא משהו שכיף לי לראות. אני לא אשקר: מפריע לי שהוא מצטלם עם כל מיני דוגמניות כמו שלו היה מפריע שאני אצטלם עם מישהו".

שחיתות

גם היום מוביל "הארץ" את סיקור השחיתות הציבורית במדינת ישראל. "איש עסקים העביר לחשבונו של דרעי כ-200 אלף שקל", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, מעל ידיעה של גידי וייץ. "הכסף הועבר ב-2012, אחרי שהכריז על שובו לפוליטיקה. לאחר מכן עסק דרעי בעניין שנוגע לאיש העסקים. דרעי טען ששכח שקיבל את הכסף, והחזיר אותו כעבור חמש שנים". שירים את היד מי שלא קרה לו ששכח שנתנו לו 200 אלף שקל.

גם הכותרת הראשית של "גלובס" מוקדשת לדרך שבה פועלת השחיתות הציבורית: "בר-יוסף אמר לי, 'יש לנו בעיה עם עסקת הצוללות'. שמחתי לעזור. יש ערוצים דיפלומטיים ויש ערוצים אפורים. בשבילם צריך אנשים מקושרים" הוא הציטוט של "איש העסקים ד"ר מיכאל (מייקל) הרצוג, המואשם בגרמניה בהונאת משקיעים", שאסף אוני מביא מדבריו.

ב"דה-מרקר" כותב איתן אבריאל על שחיתות. "הרשימה השמית – כמעט מדריך טלפונים או אנציקלופדיה – של אנשי ממשלה, כנסת, רשויות מקומיות ואנשי עסקים המעורבים בחקירות השחיתות בישראל בימים אלה, עשויה להעניק לקורא הסביר תחושה של מיאוס ולהביא אותו למסקנה שאנו נמצאים בתקופה רעה בחזית המלחמה בהון-שלטון. אבל בעוד המיאוס מובן, המסקנה שגויה: תופעת ההון-שלטון נמצאת אתנו הרבה מאוד זמן, יש לה הרבה מאוד גוונים וצורות, ורק הסגנון והצטברות החקירות הגלויות הם שחדשים.

"מדוע? הבעיה הראשונה היא ההפרדה בין שחיתות פלילית, כזו שעשויה לגרום לאדם לעמוד לדין, לבין שחיתות ציבורית ויחסי הון-שלטון שאינם כאלה, ובזכות תחכום משפטי ונורמות ציבוריות נמצאים מחוץ למגרש הפלילי. הבעיה השנייה היא שהציבור שאינו מצוי בפרטים, מבין באופן טבעי את השחיתות הפשוטה, זו שמוכרת מהשוק ומהרחוב, אך מפספס כמעט לחלוטין את העסקות הגדולות פי כמה – אלה המתבצעות בחדרי הישיבות של תאגידים, שרים, פקידים בכירים ועורכי-הדין שמייצגים אותם.

"כשראש הממשלה מקבל סיגרים ושמפניות במאות אלפי שקלים מאיש עסקים עשיר, ובתמורה מסייע לו בבניית מוניטין וכבוד, ביחס חם של מערכת המס כלפיו ובכמה לחישות בענייניו באוזניהם של גורמי ממשל אמריקאים, אנחנו מבינים את השחיתות ואת הקומבינה. אבל אפילו אז אין זה חד-משמעי אם פעילות ההון-שלטון הזאת עברה באופן מובהק את הרף הפלילי.

"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כצפוי, טוען שלא: 'מותר לקבל מתנות מחברים', הוא אומר. לדעתו, מותר מן הסתם גם לסייע פה ושם, כמו שחברים עוזרים לחברים, וכנראה גם יש בידו אישור מעורך-דין בכיר על חוקיות מערכת היחסים הזאת. הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יצטרכו להחליט מי צודק: ראש הממשלה, או המוסר והשכל הישר".

בהמשך כותב אבריאל כי "את הכסף הגדול ואת עסקות ההון-שלטון הגדולות באמת, אנשים רציניים לא סוגרים במסעדה, בבית או עם מעטפה במדרגות, כאשר כולם מתנהגים במתח כי הקומבינה הרי נמצאת על פני השטח. את העסקות האלה אנשים רציניים סוגרים בישיבות רבות משתתפים במשרדי עורכי-הדין העסקיים הבכירים במדינה, שם כולם לבושים במיטב החליפות והעניבות, המזכירות מזרימות מדי שעה קפה איכותי, וכולם מחייכים ומרגישים בנוח – כי הרי הקומבינה חוקית.

"חלק מהעסקות הגדולות במשק שייך למשפחה הזאת. כאשר עורכי-הדין של נובל-אנרג'י ושל קבוצת דלק שבשליטת יצחק תשובה קיבלו זכיונות חיפוש ללא תשלום לכל שטחי הים המעניינים שלחופי ישראל, ובהמשך סיכמו עם הממשלה את מתווה הגז ואת קיומו של מונופול הגז – זו היתה עבודת הון-שלטון של אנשים רציניים.

"זה לא תמיד הלך בקלות: היזמים היו צריכים לגייס לצדם את ראש הממשלה ואת שר האנרגיה, היה צריך להזיז ממקומם את הממונה על ההגבלים העסקיים ופקידים בכירים אחרים, בוצעה עבודה יסודית של השפעה על דעת הקהל והתקשורת, אנשים היו צריכים להבין שיקבלו תמורות עתידיות, והיה צורך להתמודד עם ביקורת של בג"ץ – אבל לבסוף הכל נסגר. הגז נמצא, המתווה והעסקות מעוררות השאלות עם חברת החשמל נחתמו, היזמים מכרו לציבור את הגז בבורסה באמצעות הנפקת ניירות ערך, הטבות המס נוצלו עד תום – והכסף נחת בחשבון היזמים".

"שחיתות אינה רק שאלה משפטית-פורמלית", כותב גיא רולניק בטורו ב"דה-מרקר", "היא שאלה ערכית הנוגעת לתהליכים הפוליטיים שמעצבים את המצב 'החוקי'. כאשר חברות הן אלה שמעצבות את חוקי המשחק – הן יכולות להיות במתחם המושחת, גם אם זה חוקי באופן פורמלי. כאשר רגולטורים ומחוקקים לוקחים כסף או עוברים לעבוד אצל המפוקחים – זה יכול להיות מושחת גם אם זה חוקי באופן פורמלי. כאשר דירקטורים מתעשרים והחברה נכשלת – זה יכול להיות מושחת, גם אם עיקרון 'שיקול הדעת העסקי' מגן עליהם. הנורמות והערכים האלה אינם קבועים, אינם חרוטים בסלע וגם אינם בספר החוקים.

"קל מאוד לראות מי נהנה מהשיבוש בערכים ובנורמות האלה בשנים האחרונות – הזינוק בחלקו של האלפיון העליון בעוגת ההכנסה ברוב המדינות המערביות הוא קצה חוט ראשון, בוודאי לא יחיד, בהבנה איך השיטה עובדת ומי אחראי לקידום הרעיונות והערכים המשובשים האלה. הפתרונות אינם פשוטים, הגלובליזציה מטשטשת את הגבולות המשפטיים, שוחקת את הריבונות של מדינות ומערפלת את הערכים. אבל שום דבר אינו גזירת גורל: נורמות, ערכים וחוקים משתנים לאורך זמן, ולחץ ציבורי ומעורבות ציבורית הם קריטיים. זה לא התחיל בנתניהו, וגם לא ייגמר בו".

כמובן שעבור מי שנהנה מהשיבוש בערכים ובנורמות, זה בהחלט מתחיל ונגמר בנתניהו. הפוליטיקאי שסירב או לא הצליח להשתלב במערך השחיתות החוקית שכוננו קודמיו בהנהגת המדינה בנה כאן מערך משלו ונכנס למסלול התנגשות עם הברונים הישנים. נתניהו נמצא כבר עשור על הכוונת של "ידיעות אחרונות", מאז שהכניס לישראל את שלדון אדלסון ואת "ישראל היום" (מינוס התקופות שבהן התגברו מאמצי התיווך בינו לבין מוזס). ככזה, מציג "ידיעות אחרונות" מצג של מאבק בשחיתות. או ליתר דיוק: "המאבק בשחיתות" הוא אחד הכלים בארסנל כלי המשחית של "ידיעות אחרונות" במאבקו למען רווחתם הכלכלית של בני משפחת מוזס.

על שער העיתון מפמפם העורך רון ירון את כתבתו של שחר גינוסר במוסף השבועי "7 ימים", העוסקת בשניים מאנשי חצרו של נתניהו: איש התחזוקה עזרא סיידוף והמאכער נתן אשל. גינוסר, בהמשך למה שהתפרסם השבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", מביא פרטים נוספים על החקירה בנציבות המדינה של נתן אשל מלפני חמש שנים, בחשד שהטריד עובדת בלשכת ראש הממשלה. עיקר הכתבה מוקדש לפרשה פחות עבשה, כזו המתקיימת בהווה – החשדות כלפי סיידוף – אבל היא בעיקרה כתבת ארכיון שהעובדות הקשות בה כבר פורסמו. למעשה, באופן מוזר, בפסקת הסיום מציין כתב "ידיעות אחרונות" שהוא לא יזכיר את המעשים המיוחסים לסיידוף בחקירה שהסתיימה ושעליה הוא עשוי כעת לעמוד לדין, ומדגיש בכך את האופי העקר של הטקסט.

מוזר? לאו דווקא. ככה זורקים אבנים בבית זכוכית. את "ידיעות אחרונות", כפי שראה כל עם ישראל כשנחשפו שיחות מוזס-נתניהו, לא מעניינת שחיתות ציבורית חוץ מזו שהוא יכול לקחת בה חלק. פרשיות כמו אלו של סיידוף הן הנשק המושלם ללוחמי בית זכוכית. אין בהן סיכון משמעותי משום שהן מתבססות על חומרי חקירה או כתבי בית-דין ומשום שהן מכוונות כלפי החיילים בשטח ולא כלפי הבוסים שלהם. הן מציקות לאויב בלי לגרום לו נזק שיכול לגרום לו "להשתגע". למה להתעסק עם הזיכרון הקלוקל של דרעי, חבר ותיק של העיתון, או עם השכחה התקופתית של ליברמן, חבר אמת אחר? עדיף לאמץ את שיטת "כלבוטק" של רפי גינת, העורך לשעבר, ולדבוק בקוליפורמים בלשכה.

כך אפשר להמשיך ולפרסם תחקירים על "שחיתות" בזמן שבו לכל צרכן חדשות ברור ששני השחקנים הגדולים בשוק העיתונות המודפסת, השולטים יחדיו ברובו המכריע, פועלים באותו אופן של הפוליטיקאים ואנשי העסקים שמככבים בכותרות הראשיות שלהם. איך מתמודדים עם הדיסוננס הזה? איזה קרע הדבר קורע בנפש הציבורית? איזו מציאות הוא יוצר?

כזו של כרסום ביסודות: עמודים 3 ו-4 של "ידיעות אחרונות" הם המחשה לרוח התקופה. בעוד בעשורים הראשונים של ישראל המפלגה ומנהיגיה היו מזוהים עם מוסדות המדינה ובמידה רבה עשו בהם כבשלהם, הרי שבשנים הנוכחיות ההנהגה עסוקה בסירוס ופירור המוסדות הללו, מהרגולציה, דרך מוסדות אכיפת החוק והמשפט ועד לקודש הקודשים הישראלי של מערכת הביטחון. בעמוד 3 מדווחת טובה צימוקי על עוד עימות בין שרת המשפטים לבין נשיאת בית-המשפט העליון, על השיסוי הציבורי של נתניהו נגד המשטרה; ובעמוד 4 מדווחים איתמר אייכנר וישראל מושקוביץ על השיסוי הציבורי של אהוד ברק נגד נתניהו, שכולל אמירות על סירוב פקודה מצד "בכירי השב"כ והצבא" ואזכור של היטלר.

"אחד השרים אמר לי לא מזמן שמה שמפריע לו אצל נתניהו הוא ההצלחה", נכתב ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "'כשאני יושב עם הצוללת שלי – לכל שר יש צוללת – אני שומע מאנשים כל מיני הצעות לפעולה', סיפר. 'הרעיונות ציניים, מניפולטיביים, שקריים. כשאני אומר, רגע, זה לא בסדר, אומרים לי, מה לא בסדר, נתניהו עושה את זה, וזה מצליח. תיקח דוגמה'. הנאום של נתניהו בכפר המכבייה השבוע – נאום שקרי, עברייני, נמוך ממירי רגב – הוא דוגמה טובה".

דברים כדורבנות, שלמרבה האבסורד המתמשך שהם חיינו כותב אותם נחום ברנע והם מתפרסמים היום בטורו הקבוע, מזה שנים רבות, ב"ידיעות אחרונות", עיתון עברייני שברנע משמש לו ולמו"ל שלו עלה תאנה ומליץ יושר. מה יגידו העיתונאים כשהם יושבים בצוללת הפנימית שלהם? ברנע עושה את זה, וזה מצליח. תיקח דוגמה.

צביעות

"את המכתב האחרון קראתי בלילה שבין רביעי לחמישי והוא הדיר שינה מעיני", כותב סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", בטור השבועי שלו במוסף "ממון" של העיתון. מה הדיר שינה מעיניו של פלוצקר? תאמינו או לא: הריכוזיות בחברות הגדולות במשק הישראלי. כן כן, זו שבמשך שנים הוא מנסה לשכנע שאינה קיימת.

"עובדת, כנראה בכירה וותיקה למדי בבזק, שואלת בחשש כבד: האם גורל עובדי בזק יכול להיות כגורל עובדי טבע?", כותב פלוצקר, "היא מביאה הקבלות ניהוליות מטרידות. בבזק, כמו בטבע, היא כותבת, הכל נעשה על-פי הוראת איש אחד; בטבע זה המנכ"ל, בבזק זה היה בעל השליטה. 'כולנו', כך במכתב, 'רוקדים לפי חלילו'. ריקוד מסוכן: בזק מתעלמת, לדעתה, מהסיכונים הכבדים המצטברים באופק. סיכונים מצד המתחרים ובעיקר מצד הרגולטורים. 'לא נהיה לנצח מונופול', היא מעריכה, 'והיציאה מהחממה המונפוליסטית תעלה ביוקר. לחברה ולנו, העובדים'". בהמשך כותב פלוצקר על "רווחי היתר שחוסלו באחרונה על-ידי הרגולציה המשפטית".

כזה הוא פלוצקר. בזמן אמת הוא סבור שהמשבר הכלכלי העולמי הוא אגדה אורבנית, רק כדי לטעון שנים אחר כך שהוא בכלל חזה אותו מראש. בזמן אמת הוא לא חושב שיש בעיה עם מדיניות האשראי המקולקלת של הבנקים לטייקונים כמו פישמן, רק כדי לצקצק על כך שנים אחר כך. וכעת, בזמן אמת, הוא מגונן על ענקיות האינטרנט, אולי כדי שיוכל להתמיד עם ההרגל המגונה של להכחיש זאת בעוד שנים אחדות.

פלוצקר לא לבד. גם אלי ציפורי מוטרד מבעיית הריכוזיות בחברות הגדולות במשק הישראלי. כן כן, ציפורי, לשעבר האיש החזק ב"גלובס" ומשיק הפרויקט המתמשך "פופוליזם הריכוזיות", ששירת נאמנה את הנרטיב החמסני של "ראשי המשק" למיניהם, מדנקנר ועד אלוביץ' – דרך פישמן כמובן, בעל השליטה ב"גלובס" עד לא מזמן. אבל דנקנר עסוק כעת בערעורים לעליון על הרשעה פלילית, פישמן נאבק בכונס הנכסים ואלוביץ' יוצא ונכנס מחדרי חקירות, מה שמשאיר לציפורי זמן להרהר בכך ש"דבר אחד אסור שיקרה בעקבות פנייתם של הבנקים הנושים של אלוביץ' לבית-המשפט: אסור שגרעין השליטה של בזק יעבור לאיש עסקים אחר".

מדוע אסור? משום ש"העובדה שאלוביץ' שולט על חברת ענק כמו בזק באמצעות גרעין שליטה של 26% בלבד, ושליורוקום בשרשור יש רק כ-10% מהמניות – היא אבסורד ועיוות רגולטורי מאז שבזק הופרטה. דווקא הפנייה של הבנקים הנושים לבית-המשפט היא הזדמנות מצוינת להפסיק עם האבסורד והעיוות הזה". זה בדיוק האבסורד והעיוות שרפורמת הריכוזיות נועדה לפתור, אותה רפורמה שציפורי השקיע את כל מאודו כדי להילחם בה.

את הדברים הללו כתב ציפורי בגיליון הלפני אחרון של "גלובס", שלשום. איך כותב ציפורי בטורו ב"גלובס" מאתמול? "אולי צריך לחזור ולהזכיר לציבור מי האיש: זה [...] חלקלק הלשון ששירת גורמים פוליטיים וכלכליים חזקים, שעצר תחקירים על שחיתויות [...] זה האיש שערבב שנים רבות בין הון לשלטון, שבו הוא חובט עכשיו, וזה האיש שהרוויח מהשלטון הזה הון תועפות [...] שניהל קמפיינים מכפישים על אחרים, שאיים [...] על מי שהציק ללקוחותיו העשירים. וזה האיש שהחליט פתאום לעשות תיקון, להכניס את עצמו לאיזו מקלחת שתוריד ממנו את הלכלוך, את השחיתות, את השקרים, את האיומים ואת הבריונות, ולצאת ממנה זך, תמים, טהור וערכי. אני לא קונה את תהליך ההיטהרות העצמי הזה".

עושים לביתם

פינת הפרסום הסמוי למפעל הפיס במוסף "מעריב" היא הפעם ראיון עם עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס.

פרספקטיבה

"128 מדינות הצביעו באו"ם נגד ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל" (כותרת בשער "הארץ").

"הלחץ של טראמפ לא הפחיד את העולם: רוב מוחץ של מדינות קרא אתמול באו"ם לביטול ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. ובכל זאת לא הכל שחור: 9 התנגדו, 56 נמנעו או נעדרו" (כותרת משנה לראשית, "ידיעות אחרונות").

"הישג לישראל: 35 מדינות נמנעו בהצבעה באו"ם" (כותרת ראשית, "ישראל היום").

ענייני תקשורת

שוטף פלוס. "חצי שנה אחרי סגירת רשות השידור, מפוטריה עדיין לא קיבלו את הכסף שמגיע להם", כותב נבו זיו ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "במשרד האוצר אמרו בתגובה שבפועל הגוף המפרק, 'רשות השידור בסגירה', אמור לשלם והם מפקחים. ביקשנו את תגובת הגוף המפרק, אך שם טענו כי אינם יכולים לענות והפנו אותנו לכונסת הרשמית במשרד המשפטים, ומשם לא התקבלה תגובה עד לסגירת הגיליון".

מלחמת הכוכבים. ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותב רענן שקד בטור הפותח כי הוא לא אוהב את סרטי "מלחמת הכוכבים" המתמשכת, ומלין על כך ש"מבחינת תרבות המערב, כפירה ב'מלחמת הכוכבים' כמוה כחזרה בשאלה. היחס ל'מלחמת הכוכבים' – כולל זה של מבקרי קולנוע מחמירים – הוא כיום אוטומטי; לא שואלים שאלות. נותנים כבוד. ייתכן שהסרט טוב יותר או פחות ביחס לקודמיו, אבל איש לא יעז לומר שהסיפור הזה, ככלל, היה ונשאר צעצוע. שמדובר בעולם נראטיבי שכולו פלסטיק".

"ל'אחרוני הג'דיי' יש מעלות רבות", כתב אורי קליין על הסרט ב"הארץ", "חותמו של התסריטאי והבמאי שלו ניכר בו. אבל כמו מרבית סרטי 'מלחמת הכוכבים' הוא גם מעורר בי רתיעה מסוימת. בשל אופיו המופשט יחסית של הסרט הוא מבליט עד כמה הסדרה בכללותה וסרט זה בפרט פועלים על מסד אלגורי דתי. ההיענות הגורפת לסדרה, שמייצגת תופעה חסרת תקדים בתולדות הקולנוע, מסמנת תוצר של מסד זה, שהופך את נאמניה הרבים של הסדרה לחסידיה של דת זו. הסרטים האחרונים של הסדרה, כמו ספיחיה השונים, משלבים בין דת לקפיטליזם. גם אם יש לסרטו של ג'ונסון היבטים ייחודיים, הרי ברור שהוא מחויב לציית לחוקי הסדרה. יש בשילוב זה כדי לעורר תחושה עזה של אי-נעימות אידיאולוגית, שגם סרט זה עטוף בה".

הריאליטי יסדר. "נטע ברזני ניסתה להפוך לדוגמנית, אבל אחרי שהעירו לה על המשקל שלה היא החלה לסבול מאנורקסיה. רק כשהתקבלה ל'מירוץ למיליון' עם אחיה עומר – התחילה לאהוב את עצמה" (כותרת מוסף "שישבת" של "ישראל היום").