דז'ה-וו בעיתון "הארץ"

ניצנים ראשונים להתארגנות עובדים בענף התקשורת הופיעו בעיתון "הארץ" בשנת 2007. העיתון שבראשית ימיו ניצב כאופוזיציה עיקשת נגד שלטון מפא"י, שהתריס לאורך כל שנות פעילותו נגד המדיניות הסוציאליסטית, שהצדיע הצדעה מתוחה ומלאת הערצה למדיניות הניאו-ליברלית והיה הראשון שהעביר את עובדיו מהעסקה מאורגנת בהסכם קיבוצי להעסקה בחוזים אישיים – דווקא הוא חווה התארגנות עובדים מטלטלת בין כתליו.

באותה שנה החלו את עבודתם במערכת "הארץ" שני משכתבים צעירים, יאיר טרצ'יצקי ויואב ריבק, שזמן רב רקמו במוחם את רעיון הקמת הוועדים בענף התקשורת. הם התחבטו בדבר במשך שנתיים עוד כשעבדו יחד בעיתון "מעריב" בשנת 2005, אך התקשו למצוא אוזן קשבת לרעיון שנחשב בעת ההיא להרפתקה מהפכנית, כמעט חסרת היתכנות מעשית, לא כל שכן עבור משכתבים זוטרים בעיתון. הדבר היה אחרי עשורים רבים שבהם לא נראו התארגנויות בשטח, למעט ניסיונות ספורים וכושלים במפעלים רחוקים בפריפריה. חזון ההתחדשות של עולם העבודה המאורגנת בהסתדרות טרם נולד, ורק קולות בודדים של צעירים שהחלו לגלות עניין בהתארגנות כאמצעי אכיפה לפגיעה בזכויות עובדים בקעו מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל אביב. והנה, במאי 2007, זמן קצר לאחר שנקלטו בעיתון "הארץ", נקלעו טרצ'יצקי וריבק שוב למציאות מתסכלת שקירבה אותם להגשמת רעיון ההתארגנות. התמרמרות מתמשכת בקרב המשכתבים בעיתון עקב הרעת תנאי העסקתם הובילה אותם לקיים סדרת פגישות שבמהלכן התחבטו בשאלה כיצד לנהוג.

בניין מערכת "הארץ" (צילום: "העין השביעית")

בניין מערכת "הארץ" (צילום: "העין השביעית")

"הרגשנו חוסר אונים מאוד גדול בכל הקשור לתנאי ההעסקה שלנו," מסביר טרצ'יצקי. "זה לא היה רק השכר הנמוך. מה שהפריע לנו יותר היו כל מיני גזירות שהפילו עלינו פתאום. זה קרה בכל העיתונים. ב'מעריב' החליטו פתאום שהם יכולים להזמין כל עורך לעוד משמרת בלי לשלם לו. אמרו לנו שזה לא נורא כי זו רק משמרת אחת, אבל בעיניי זה היה עניין עקרוני. התקוממתי. באחת הישיבות קמתי ואמרתי למנהל שאם זו רק משמרת אחת וזו לא בעיה, אז שנמרודי יספוג את זה. ניגש אליי צלם אחד אחרי הישיבה ואמר לי 'כל הכבוד, אבל פה לא אומרים דברים כאלה, יפטרו אותך.' הייתי קול בודד, אנשים פחדו לדבר, כעובד אתה מרגיש מאוד חלש, אבל לא יכולתי לשתוק, הייתה לי מודעות ורגישות לדברים האלה. זה הגיע ממקום אידיאולוגי, מתוך תפיסת עולם שספגתי ב'נוער העובד והלומד', מתוך ההבנה של משמעות העבודה המאורגנת וחשיבות התאגדויות העובדים, גדלתי על זה בתנועה, כתבתי על זה תמיד. בעיתון 'הארץ' באו ואמרו לנו שאנחנו צריכים להתחיל להעביר שעון נוכחות כל יום. עד אז העיתונאים לא היו מחשבנים לשעות, היינו באים ועושים את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר, ואם היה צריך להישאר מסיבה כלשהי אנשים היו נשארים לעבוד כמה שצריך, אף אחד לא מיהר ללכת הביתה, הייתה אווירה טובה. פתאום באו והנחיתו עלינו שעון נוכחות. ורשבסקי (יוסי ורשבסקי, המנכ"ל, ד"ו) רצה להתייעל. הוא חשב שאם הוא יתחיל להעביד אנשים לפי שעון נוכחות, ההנהלה תראה שהם בקושי עובדים ואז תוכל להוריד להם שכר. בפועל כולם עבדו יותר וקיבלו שכר גבוה יותר, אבל החרדה הזאת שהם הכניסו באנשים ותחושת חוסר האונים מעצם הידיעה שיום אחד הם יכולים לבוא ושנות לך את תנאי ההעסקה בלי לשאול אותך, זה דבר שהיה בלתי נסבל. זה חיזק את הצורך וההבנה של האנשים שצריך להתאגד."

תוך זמן קצר גיבשו סביבם טרצ'יצקי וריבק גרעין עיתונאים שהיה נלהב מרעיון הקמת ההתארגנות, בהם המשוררת תהל פרוש, ששימשה עורכת בעיתון "דה מרקר", העיתון הכלכלי של "הארץ"; אריאל גוטליב, עמיתה למערכת, פעיל פוליטי נמרץ וחבר בתנועת מאבק סוציאליסטי; וקרן דותן. לאחר שהרחיבו את מעגל המייסדים בעיתונאים ותיקים ומוערכים נוספים בעיתון, בהם רותי סיני, זוכת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה ויובל יועז, פנו המייסדים לקליניקה המשפטית לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב וביקשו שזו תוביל את המהלך. מלווים בעו"ד איתי סבירסקי, מנחה התוכנית באוניברסיטה, וממייסדי ארגון "כוח לעובדים", הם פנו ליו"ר מרחב תל אביב בהסתדרות ונדחו כלאחר יד בנימוק שהעיתונאים אינם מייצגים את כלל עובדי עיתון "הארץ", לרבות המפיצים הפזורים ברחבי הארץ, ולפיכך אינם יחידת מיקוח נפרדת. על אף הדחייה לא הרפו המייסדים מרעיון הקמת ההתארגנות. הם פנו אל אגודת העיתונאים בתל אביב וזו החלה לארגן את עיתונאי "הארץ" תחת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל.

אריאל גוטליב, יו"ר ועד עיתונאי "הארץ"-"דה-מרקר", 28.12.12 (צילום: "העין השביעית")

אריאל גוטליב, לשעבר יו"ר ועד עיתונאי "הארץ", 28.12.12 (צילום: "העין השביעית")

הדרך להתארגנות באותם ימים הייתה משולה להליכה בעלטה מוחלטת. "יצאנו להתארגנות בתקופה שכמעט לא היו יוזמות כאלה, הייתה תחושה שחייבים לעשות משהו," אומר גוטליב. "כמעט תמיד יש איזה טריגר שבגללו פורצת ההתארגנות, רוב ההתארגנויות לא פורצות סתם ביוזמת העובדים, אלא בתגובה לצעדים שנוקטת ההנהלה. אצלנו זה פרץ בעקבות החלטת ההנהלה לבצע שינוי בחישוב השכר במשמרות כפולות, בלי לשאול את העובדים או להתייעץ איתם. עקרונית זו החלטה שהייתה בסמכותה הבלעדית של ההנהלה, אבל כשהם החליטו על שינוי שמשפיע על השכר של כל כך הרבה עובדים, הם היו צריכים להביא בחשבון שזה עלול להרגיז אותם. בנוסף, ההנהלה החליטה לחייב את העובדים להחתים כרטיס, דבר שלפני כן לא היה נהוג. זה פגע בתחושה של הרבה אנשים בעיתון. כל זה קרה בתקופה של צמיחה, לפני המשבר. העובדים הרגישו שיש כסף במשק, אבל הוא לא מגיע אליהם, וזה אחד הדברים שמעודדים התארגנות, במיוחד כשבחוץ אין אבטלה והעובדים פחות מפחדים."

רעיון ההתארגנות הסעיר את רוחם של המייסדים, אך עורר ברבים מהעיתונאים חשש כבד. היו בהם עיתונאים ותיקים שעוד זכרו היטב את ימיו הסוערים של העיתון בשנות השמונים, כשהמו"ל עמוס שוקן ניהל מלחמת חורמה נגד עובדי הדפוס והעיתונאים המאורגנים ושבר את העבודה המאורגנת בעיתון. המראות הבלתי נשכחים של המסוק ששכר שוקן לחילוץ העיתונים המודפסים מבית הדפוס הנצור בחולון שעל שעריו צרו העיתונאים ועובדי הדפוס השובתים, עדיין הבזיקו בזיכרונם מפעם לפעם. אלא שבחלוף כשני עשורים, דסק הכתבים ב"הארץ" היה מאויש בדור חדש של עובדים שלא ידע את ימי העבודה המאורגנת בעיתון. בעיני רבים מהם נחשבה ההסתדרות למוסד ארכאי המרוחק מרחק רב מתפיסת עולמם, וועדי העובדים לא היו אלא מטרה נוחה לכתבות ארסיות ולביקורת חריפה.

גוטליב, על ההתארגנות ב"הארץ": "בהתחלה היו כמה עשרות עובדים שחתמו בקלות, אבל בהמשך היו הרבה מתנדנדים שנלחמנו עליהם הרבה זמן כדי להגיע לשליש"

לאספת העובדים הראשונה שארגנו גוטליב וחבריו הגיעו בחשש רב כמאה עיתונאים בלבד מכלל 500 העיתונאים שהועסקו בעיתון. השמועות על "מרגלים" מטעם ההנהלה שהסתננו לאספה, השאירו את מרבית העיתונאים ספונים בדסק החדשות. במעמד האספה קיבלו המייסדים את הסכמת העיתונאים להתאגד תחת אגודת העיתונאים בתל אביב, ונבחרו לשמש כוועד הפעולה. באספת העובדים הבאה הוכפל מספר המשתתפים שאזרו אומץ והצטרפו לתמוך בגלוי ברעיון ההתארגנות. האתגר הבא שעמד בפני גוטליב וחבריו היה החתמת שליש מהעיתונאים להתארגנות. "זה לא היה קל," אומר גוטליב, "בהתחלה היו כמה עשרות עובדים שחתמו בקלות, אבל בהמשך היו הרבה מתנדנדים שנלחמנו עליהם הרבה זמן כדי להגיע לשליש. אתה לא תמיד יודע מה זה השליש הזה, אין לך כעובד את הנתונים שמחזיקה ההנהלה. כל זמן שלא הגשנו את הטפסים, עמוס שוקן לא הסכים להכיר בהתארגנות. היה ברור מאוד שהוא לא מעוניין בזה, מבחינתו התארגנות עובדים הייתה כאב ראש שהוא חשב שכבר נמצא מאחוריו, אבל הוא עשה את זה בצורה עדינה יחסית, הוא לא הבוס שמתנכל ישירות למובילי ההתארגנות. השיטה שלו הייתה להגיב במכתבים לעובדים."

בספטמבר 2007, ארבעה חודשים לאחר פרוץ ההתארגנות, כשקצב ההחתמות דשדש ונדמה היה ששוב עלה בידו של שוקן להרחיק מקרבו את התארגנות עובדיו, התרחש המפנה מכיוון בלתי צפוי. התכנסות עיתונאים להרמת כוסית לרגל ראש השנה לא אמורה הייתה לחרוג מדברי ברכה וגינוני פיוס באווירת החג, אלא שאז התייצב מול העובדים יוסי ורשבסקי, מנכ"ל העיתון, והפתיע את עובדיו באמירה בוטה וחריפה נגד מובילי ההתארגנות שלפיה העיתון מתמודד עם "אויבים מבית". האמירה שכוונה כלפי ראשי ההתארגנות התסיסה וקוממה באחת את העיתונאים. מקצתם עזבו את המקום בהפגנתיות. רבים מהם, שהיו עד אז אדישים למהלך ההתארגנות, מרביתם עיתונאים בכירים, מובילי דעת קהל חברתיים, התרעמו למשמע הדברים והתקוממו על הטרמינולוגיה שבה בחר ורשבסקי להשתמש ערב החג נגד מייסדי ההתארגנות ונגד זכותם החוקית לחופש התארגנות. "זה היה רגע שבו הבנו שאפשר לרתום את הבכירים בעיתון להתארגנות," מסביר טרצ'יצקי, "היו שם עיתונאים כמו אבירמה גולן, זאב שיף, עיתונאים בכירים, אמרנו להם 'לא יכול להיות שאתם דוגלים בזכויות אדם, אבל כשקוראים לנו "אויבים מבית" משום שמימשנו זכות בסיסית שעומדת לזכות העובדים, זכות ההתארגנות, אתם תעמדו מהצד ולא תעמדו לצדנו."

יוסי ורשבסקי, מתוך "שיחת נפש" הטלוויזיה החינוכית, 1.11.15

לימים, בנובמבר 2015, התראיין ורשבסקי לתוכניתו של פרופ' יורם יובל, "שיחת נפש", המשודרת בטלוויזיה החינוכית, והביע הסתייגות מאמירתו המקוממת. "עם הזמן פיתחתי תיאוריית חיים מאוד קפיטליסטית, מאוד קשוחה בצד הקפיטליסטי שלה מול העובדים," סיפר ורשבסקי בריאיון גלוי לב, "לשיא זה הגיע כשהייתי מנכ"ל עיתון 'הארץ'. התאגדו עובדים ב'הארץ', ואני באיזה סוג של התלהמות, שהיום אני מצטער עליה מאוד, באיזו הרמת כוסית של ראש השנה, קראתי להם 'מחבלים'. על הדבר הזה הייתי חוזר בי היום, אני מבקש מהם סליחה".

תסיסת העיתונאים הובילה לסחף של החתמות עד להשגת השליש הדרוש. אך דווקא לאחר שחצתה את אחד השלבים המכריעים, עמדה ההתארגנות בפני משבר. שוקן, שקיבל מעובדיו את מכתב היציגות, עמד על דעתו לקבל לידיו אף את טפסי ההצטרפות של החותמים ועורר מחלוקת קשה בקרב חברי הוועד בשאלה האם להיענות לדרישתו. היו אלה ימים שבהם הצטרפות חשאית להתארגנות עובדים נחשבה צעד אמיץ ונועז הכרוך בסיכון מקצועי ופחד מצמית מפני חשיפה. איש מעיתונאי "הארץ" לא רצה להיחשף ולסכן את עתידו המקצועי. הצעתם של חברי הוועד לפנות לבורר מוסכם שיקבל לידיו את הטפסים, נתקלה בסירוב מוחלט מצד המו"ל.

שוקן: "לא הייתה לי ברירה, לקחתי ייעוץ משפטי והייתי חייב להכיר בהם. עשיתי קצת קשיים, כן שליש, לא שליש, אבל החוק חייב אותי"

ביוני 2007, בסופה של מחלוקת פנימית ממושכת בסוגיית העברת הטפסים, התדפקו חברי הוועד על דלתו של שוקן כשבידם חתימותיהם של יותר משליש מעובדי "הארץ", ודרשו לפתוח עמו במשא ומתן על ההסכם הקיבוצי. הייתה זו התארגנות ראשונה בעיתונות הכתובה מאז נפילת העיתונים "דבר" ו"על המשמר" באמצע שנות התשעים, אחרוני העיתונים המאוגדים. שוקן התקשה כאמור לקבל את רעיון התארגנות העובדים. לא היה זה מפתיע. האיש שקרא תיגר כמעט לבדו במשך שנים רבות על העבודה המאורגנת, ראה שוב לנגד עיניו את הדרישה להסכם קיבוצי כזיכרון נשכח ששב ומכה בו, אך בסופו של דבר, כעבור שבועיים, הוא נאלץ להכריז על הכרה בהתארגנות במכתב רשמי שהוציא לעובדיו. "לא הייתה לי ברירה, לקחתי ייעוץ משפטי והייתי חייב להכיר בהם," אומר שוקן, "עשיתי קצת קשיים, כן שליש, לא שליש, אבל החוק חייב אותי. הבנתי את הצורך שלהם ואת הצורך שלנו לחיות בעולם של שיתוף, אבל ידעתי שיש דברים שאני לא אתפשר עליהם. אני מכיר בהתארגנות, אבל אני לא פותח קביעות מחדש בעיתון 'הארץ'."

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן (צילום: "העין השביעית")

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן (צילום: "העין השביעית")

אומנם אין להקל ראש בהכרה שהעניק שוקן להתארגנות העובדים, אך משמעותה הייתה הצהרתית בלבד ונטולת תוקף מעשי בשל סירובו העיקש לנהל משא ומתן עם נציגי הוועד. רק שנתיים מאוחר יותר, במסגרת תיקוני החקיקה, נכנסה לתוקפה בחוק הסכמים קיבוציים חובת המעסיק לנהל משא ומתן עם עובדיו המאורגנים, אך בעת ההיא דבר לא הרתיע את המו"ל הוותיק מלדבוק בעמדתו העיקשת נגד שיטת העסקה בהסכם קיבוצי. "פעלנו בטקטיקה הפוכה," אומר אהוד אנג'ל, מהעיתונאים הוותיקים בעיתון. "גיבשנו רשימת דרישות, נפגשנו עם ההנהלה ואמרנו 'בסדר, נדון על הסכם קיבוצי בסוף, בינתיים בואו תשמעו את התביעות שלנו, נדון עליהן, ואם נגיע להסכמות, נעלה אותן על הכתב בהסכם קיבוצי.' העלינו את הדרישות, על רובן שמענו 'לא', ועל מיעוטן שמענו 'נשקול ונשיב לכם,' וכך התחיל תהליך של הידברות שנמשך שנה וחצי. בעצם התנהל משא ומתן על הסכם קיבוצי. ההנהלה הגיעה למסקנה שהסכם קיבוצי הוא לא בהכרח דבר שלא עולה על דעתה."

אף-על-פי-כן, במשך שבע שנים התנהל ועד עיתונאי "הארץ" כיצור כלאיים בנוף העבודה המאורגנת: עובדיו המאורגנים באגודת העיתונאים הועסקו בחוזים אישיים בלא הסכם קיבוצי, שמרו על ריחוקם המסורתי מההסתדרות והקפידו להבדיל את עצמם מהעבודה המאורגנת המסורתית הנהוגה בארץ.

במאי 2008, זמן קצר לאחר שהכריז שוקן על ההכרה ביציגות עיתונאי "הארץ", הביטו טרצ'יצקי וריבק אל עבר היעד הבא שהציבו לעצמם שלוש שנים קודם לכן ב"מעריב" – הקמת ועדי עובדים בכל אמצעי התקשורת בארץ, יעד יומרני ושאפתני שנחשב בעת ההיא רחוק מהישג יד. מלאי התרוממות רוח ממהלך ההתארגנות ב"הארץ", הם הקימו במסגרת אגודת העיתונאים בתל אביב את החטיבה הצעירה, ורתמו למהלך עיתונאים נוספים, בהם מתן חודורוב, אז עוד כתב צעיר בגלי צה"ל, אלון גולדשטיין, המשנה לעורך "ידיעות אחרונות", לילך ויסמן, הכתבת הפוליטית של עיתון "גלובס", לינוי בר גפן ואסף ליברמן. בקול קורא שעליו חתמו 15 עיתונאים הם הזמינו את כלל העיתונאים לכנס ייסוד בבית סוקולוב וביקשו לסחוף אותם אחר רעיון ההתארגנות. לא פחות מ-400 עיתונאים נענו להזמנה והצטופפו בבוקר יום שישי באולם רחב הידיים בבית סוקולוב. בין הדוברים המרכזיים שנשאו דברים לצד טרצ'יצקי ובר גפן, היו העיתונאים הבכירים אילנה דיין ודורון גלעזר, העורך הראשי של מעריב.

אפשר ששם בכנס הייסוד בבית סוקולוב נזרע רעיון ההתארגנות במוחם של רבים מהעיתונאים שנטלו בהמשך חלק בגל ההתארגנויות בענף. הם ביקשו לתרגם את ההצהרות משלהבות היצרים שעלו מהפודיום המכובד למהלך ממשי במערכות העיתונים והטלוויזיה, אך בסופו של דבר השפעתה של החטיבה הצעירה על יחסי העבודה בענף התבררה כשולית. למעט הצלחתה בראשית דרכה עם הובלת ההתארגנות של עובדי "הארץ" במסגרת אגודת העיתונאים ותרומתה לגיבוש העיתונאים בענף באמצעות כנסים וקורסי הכשרה, היא דשדשה והתקשתה להגשים את יעדיה בתחום התארגנויות העובדים בישראל.

בצל המשבר – ניסיון התארגנות כושל ב"מעריב"

באוגוסט 2008, כשנה לאחר התארגנותם של עיתונאי "הארץ", ושלושה חודשים לאחר כנס החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים שהסעיר את רוחם של עיתונאים רבים והצית בהם את רעיון ההתארגנות, יצא לדרך מהלך התארגנות בעיתון "מעריב". שורה של צעדי התייעלות ופיטורים כואבים שביקשה ההנהלה להוציא אל הפועל להבראת העיתון ולחילוצו מהפסדיו הכספיים הכבדים, עוררו חשש בקרב העיתונאים. כמה מהוותיקים שבהם, שעוד זכרו היטב את ימיו של העיתון כשהיה מאורגן, ראו את שקיעתו של העיתון ואת ההשלכות הצפויות על העובדים, ועודדו את עמיתיהם הצעירים במערכת לפעול בדחיפות להקמת ועד עובדים בעיתון. הם פנו בחשאי אל העיתונאי נועם שיזף, עורך במוסף "סופשבוע" בעיתון, וזה נרתם לרעיון יחד עם 14 כתבים ועורכים נוספים, והחליט לארגן את עובדי העיתון לראשונה בענף תחת ההסתדרות הכללית ולא דרך אגודת העיתונאים.

שיזף, על ההתארגנות ב"מעריב": "היה לחץ מאוד גדול מצד ההנהלה שלא לחתום על טפסי ההצטרפות להסתדרות, ולחתום על קיצוץ שכר. אמרו לנו שאנחנו מסכנים את העיתון ושהוא ייסגר בגלל הוועד"

כצפוי, מהלך ההתארגנות נתקל בהתנגדות עזה מצד הנהלת העיתון. היא התריעה בפני העובדים שהמהלך עלול להוביל לסגירת העיתון, שהיה נתון במשבר כלכלי עמוק, ואף דחקה בהם להסכים לקיצוץ רוחבי בשכרם כחלופה למהלך פיטורים מתוכנן. על מצבו הכלכלי הקשה של העיתון לא התעוררה כל מחלוקת. בשיאו של המשבר עמדו הפסדי העיתון על סכום המתקרב ל-80 מיליון שקל בשנה, ותפוצתו ירדה בקצב של 5,000 מנויים בכל חודש. "היה לחץ מאוד גדול מצד ההנהלה שלא לחתום על טפסי ההצטרפות להסתדרות, ולחתום על קיצוץ שכר," משחזר שיזף. "אמרו לנו שאנחנו מסכנים את העיתון ושהוא ייסגר בגלל הוועד. ההנהלה התנגדה להכנסת ההסתדרות. הטענה שלהם הייתה, והרבה עובדים האמינו לה, שהכנסת ההסתדרות ליחסי העבודה ב'מעריב' תקשה מאוד על מכירת העיתון או על הזרמת כספים להבראתו."

ההתנגדות שגילתה ההנהלה יצרה פילוג ומחלוקת בין העובדים בעיתון. מקצתם השתכנעו מעמדת ההנהלה שחבירה להסתדרות עלולה להשפיע על עתיד העיתון ולסכן את עתידם התעסוקתי. הדמויות המיוסרות ביותר במשברים מסוג זה הם העורכים הראשיים בעיתון. אלה נקרעו לרוב בין מחויבותם כלפי המו"ל לשיפור התוצאות העסקיות של העיתון ובין קרבתם האישית לעיתונאים ומחויבותם המקצועית לאיכות התכנים בעיתון. ייתכן כי בכך הייתה נעוצה עמדתו האמביוולנטית של דורון גלעזר, העורך הראשי של העיתון לצדה של רותי יובל בימי המשבר הקשים. אם בכנס התמיכה בחטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים הוא הביע תמיכה פומבית ונלהבת ברעיון ההתארגנות בענף, הרי שכאשר זו פרצה בדסק המערכת שבאחריותו הוא הביע הסתייגות מוחלטת מחבירה להסתדרות, מחשש שהדבר ירתיע וירחיק משקיע פוטנציאלי, שבו ראה את גלגל ההצלה של העיתון.

דורון גלעזר בכנס יסוד החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים, תל-אביב, יולי 2008

"הדילמה שלי כעורך ראשי הייתה מאוד קשה," מסביר גלעזר. "הדילמה של העורכים היא שהם מתפקדים גם כמנהלים, שבונים את הצוות ומחזיקים בתקציב שבמסגרתו הם צריכים לתפקד, וגם כדמויות המקורבות ביותר לעובדים בזמן המשבר. הדילמה הזאת קשה. אני שייך לדור של עורכים שגדל בשנות השמונים והתשעים, שבהן נעשתה מהפכה בעיתונות עם כניסת המקומונים. גדלנו עם גאוות יחידה של עיתונות אחרת, חשבנו שאנחנו עושים מהפכה בעיתונות. העיתונים אצלנו היו חצופים, צעירים, מרדנים, ואתה רוצה לעשות עיתון טוב. אבל אתה יודע שאתה חי בתוך מסגרת תקציב. מצד אחד אתה מייצג את המו"ל שלך, ומצד שני אתה מייצג את העובדים שלך, שאוהבים אותך והולכים אחריך מול המו"ל שלך. זו דילמה שמלווה אותי מיומי הראשון בעיתונות, והיא החריפה עוד יותר בזמן המשבר מאשר אצל עורכים אחרים, כי אני באתי לעיתונות סוציאליסט. אני פתרתי את הדילמה הזאת בכך שידעתי לבנות תקציב קומפקטי שמספיק להעסקת מעט עובדים במשכורות גבוהות מאוד."

ככל שגברה התנגדותה של הנהלת "מעריב", הלכה והתרופפה תמיכת העובדים בהתארגנות. בניסיון לשמור על גחלת ההתארגנות קיימו המייסדים שני כנסי הסברה וקראו לעובדים לסרב לחתום על טפסי ההסכמה לקיצוץ בשכרם כפי שנדרשו. כרוזים ברוח דומה פוזרו במסדרונות העיתון ועוררו תגובה חריפה מצד ההנהלה, שהילכה אימים על העובדים בגל פיטורים מסיבי וסירבה בכל תוקף לנוכחותם של נציגים מההסתדרות בשיחות שקיימה עם ועד הפעולה. במציאות זו, כשההתארגנות דשדשה, נכנע ועד הפעולה לדרישת ההנהלה והסכים לקיום סדרת פגישות בלא השתתפות של נציגי ההסתדרות.

"לא הייתה ברירה," משחזר שיזף, "המו"ל הודיע שהעיתון על סף סגירה. האלטרנטיבות שהציגו בפני העובדים היו סגירה או פיטורים מסיביים או קיצוץ חד צדדי בשכר עם אקדח לרקה. העובדים התקשו מאוד להתמיד בעמידה בחזית אחידה מול ההנהלה ובטח שלא לעמוד מאחורי הוועד החדש שהקמנו. ברגע שחברי ההנהלה והעורכים הבכירים עמדו יחד מול כל העובדים בהרמת כוסית לפסח והודיעו שהרוכשים של העיתון ברחו משום שהוועד הביא את ההסתדרות לתוך העיתון, ולכן צריך לבצע סבב פיטורים ענק, אי אפשר היה לעשות כבר כלום. לא יכולנו לגייס את העובדים ולהעלות אותם על בריקדות, זה היה בלתי אפשרי. במצב כזה עיתונאים לא הולכים להשתלט על המערכת ולהבעיר צמיגים. אנשים ירוצו את כל המדרגות של עזריאלי עד למשרד של המו"ל רק אם יסגרו את העיתון. ברגע שסוגרים את העיתון, העובדים מוכנים לעשות הכול, אבל כשמעמידים בפניהם את הבחירה בין קיצוץ בשכר ובין פיטורים מסיביים של חמישית מכמות העובדים, אז אתה כוועד לא יכול ללכת נגד הרוח של העובדים, אתה מייצג אותם, ואם ההנהלה שכנעה אותם, אז הפסדנו. כולם ידעו ש'מעריב' מפסיד ושהעיתון על הקרשים, זו לא הייתה דמגוגיה, היינו כבר אחרי כמה סבבי פיטורים. העובדים היו במצב קשה מאוד, אנשים שאלו איזה שריר יכול הוועד לעשות במצב כזה. הדילמה שניצבה בפנינו על גורל העובדים הייתה מאוד טרגית. אתה מרגיש שאלף משפחות תלויות בך, ושבפני כל האנשים האלה עומדות רק אופציות גרועות."

ההתארגנות שנכשלה הותירה את העובדים חשופים בפני גלי פיטורים ועתידם התעסוקתי היה מעורפל וקודר. בחלוף שנתיים רשם העיתון הפסדים כספיים כבדים שגררו שורה של מהלכי התייעלות כואבים. עיתונאים בכירים נטשו את העיתון, ועורכים ראשיים התחלפו בזה אחר זה. אחדים מהם, שסירבו לשתף פעולה עם מדיניות הקיצוצים השרירותית בכוח האדם, נאלצו לפרוש מתפקידם.

גלעזר: "עשיתי רפורמה בשיתוף הוועד מתוך חשיבה חברתית שהורידה את ההפסדים לארבעה מיליון שקל בחודש, ואז לתדהמתי, במקום שהחבורה הזאת של עופר נמרודי בהכשרת הישוב תגיד תודה רבה, היא דרשה ממני להוריד את הגירעון של מיליון השקלים שנותרו באמצעות פיטורים"

"זה היה עיתון במשבר נורא ואיום," מסביר גלעזר, שנדרש לרפורמה מרחיקת לכת. "עשיתי רפורמה בשיתוף הוועד מתוך חשיבה חברתית שהורידה את ההפסדים לארבעה מיליון שקל בחודש, ואז לתדהמתי, במקום שהחבורה הזאת של עופר נמרודי בהכשרת הישוב תגיד תודה רבה, כי מיליון שקל גירעון בחודש זה כבר כלום, זה משהו שלא סופרים אותו ונחשב תקציב כמעט מאוזן, באה הנהלת הכשרת הישוב ודרשה ממני להוריד את הגירעון של מיליון השקלים שנותרו באמצעות פיטורים, ועוד הורתה לי לעשות את זה תוך שבועיים. הייתי צריך לשלוח הביתה בין 80 למאה עובדים וזה אחרי כל הרפורמה שעשיתי. נשבר לי הלב. ישבתי מול גברת שהייתה כל החיים מבקרת מוזיקה והייתה מקבלת משכורת עבור זה, ואתה שולח אותה הביתה בגיל 55, וזה בניגוד לכל מה שאני מאמין בו, זה שובר את הלב. זה היה נורא. זה סחט אותי. ופתאום באים ואומרים לי לפטר עוד מאה עובדים. אמרתי לעופר נמרודי 'תראה, כל עוד דרשת ממני לעשות מהלך התייעלות שהוא הגיוני, שהוא נכון, לשלוח הביתה אנשים שהם ממש לא טובים, אנשים שבטעות היסטורית קיבלו משכורות וייצרו מעט מאוד ולא באמת איישו משרה מלאה, כל עוד היה היגיון חברתי מסוים במה שאני עושה, חייתי עם זה בסדר, אבל לשלוח הביתה עוד מאה אנשים על לא עוול בכפם? שכח מזה.' אמרתי לו שאני לא עושה את זה והתפטרתי. לא הייתי מוכן להיות חתום על זה. לא הייתי מוכן להיות חתום על צעד שנראה לי לא מוסרי ולא נחוץ. חשבתי שעל גירעון של מיליון שקל אפשר להתגבר על ידי צעדי צמיחה ולא באמצעות המשך קיצוצים."

חלפו עוד שנתיים וחצי שבמהלכן חוו עובדי העיתון גלים חוזרים ונשנים של קיצוצים שצמצמו את מצבת כוח האדם בעיתון. בני המזל שבהם שלא פוטרו, נאלצו לעבוד שעות ארוכות תחת מעמסה כבדה וחשש מתמיד מפני הבאות. במארס 2011, אחרי שהבעלות על העיתון עברה מיד ליד בין קבוצות שליטה ובעלי הון בעסקאות שעוררו תקוות גדולות והסתיימו במפח נפש גדול, יצאה אל הפועל מכירתו הדרמטית ביותר של העיתון לתאגיד אי.די.בי שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, האיש החזק במשק בעת ההיא, גב כלכלי איתן שרכש 59 אחוז ממניות "מעריב", והפך לבעל השליטה בעיתון. הרכישה הפיחה תקוות רבות בעובדי העיתון. תחושה של התרוממות רוח סילקה לזמן מה את הדכדוך והמצוקה שחשו העובדים. שורה של אנשי מקצוע רעננו את השורות והצטרפו למאמץ ההצלה של העיתון. כמה מינויים מקצועיים שנויים במחלוקת נקשרו למניעיו הנסתרים של דנקנר ברכישת העיתון, והתחושה שהזרמת כספו הרב תבלום את ההפסדים ותחיה את העיתון, התפוגגה זמן קצר לאחר הרכישה. בכל רבעון רשם העיתון הפסדים של כ-30 מיליון שקל נוספים. העובדים הנואשים, שראו את העיתון עובר מיד ליד לאורך השנים, נותרו מודאגים וספקנים בשעה ששכרם נותר נמוך ותנאי העסקתם ירודים.

קולות של תקווה – כשהעדשה פוגשת את המחאה החברתית

בצל המשבר הכלכלי בענף התקשורת מצאו את עצמם העיתונאים מזדהים עם המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011. הם התוודעו אליה מעמדת הסיקור בשיאו של חוסר ודאות מוחלט בענף, כשגורלם התעסוקתי נתון בידי בעלי הון השולטים בו. מפגשם הטעון עם המחאה החברתית לכל אורכה טשטש את הקו המפריד בינם כאנשי מקצוע ובין רבבות המפגינים שאותם סיקרו. הזדהותם המוחלטת עם המסרים החברתיים שהשמיע ההמון המשולהב וקריאותיו נגד בעלי ההון, השתקפה היטב ברוח הגבית שהם העניקו למחאה, בסיקורם האוהד ובכמיהתם להצלחתה. לראשונה התבוננו אנשי התקשורת במחאה הגואה ברחובותיה של תל אביב מזווית החורגת מעמדת הסיקור, בהתבוננות פנימית עמוקה אל מצבם התעסוקתי הרעוע בענף, ונוכחו לגלות שרב המשותף בין מצוקתם הכלכלית ובין זו של ציבור המפגינים. הייתה זו התעוררות פנימית מסעירה. לראשונה זה עשורים ארוכים ערכה התקשורת חשבון נפש עמוק. היא הכתה על חטא על תמיכתה הגורפת במדיניות הניאו-ליברלית, התריסה נגדה והטילה בה את האשמה בדיכוי מעמד הביניים ובהעמקת הפערים בחברה הישראלית.

עיתונאים ואנשי מקצוע רבים בענף זנחו בזה אחר זה עמדות כלכליות-חברתיות שמרניות ואימצו עמדות מתונות ביחס לסוגיות חברתיות, וגילו אמפתיה וסולידריות לשכבות החלשות ולמעמד הביניים. בלטו בהתעוררות שחלה בתודעה הקולקטיבית של ציבור העיתונאים עורכי העיתונים הכלכליים. יש המעידים כי בימיה הלוהטים של המחאה פוזרו מאות עיתוני "דה מרקר" על ספסלי רחוב רוטשילד לחיזוק רוחם של המפגינים. זה לא היה דבר מובן מאליו. העיתונות הכלכלית שהמריצה את המדיניות הניאו-ליברלית, שפיארה את פועלם ואת תדמיתם של בעלי ההון, אלה שהמחאה החברתית כה נלהבה להוקיע ולהשמיץ, בעטה כעת באג'נדה שהיא עצמה טיפחה. הייתה זו עיתונות שהקלה ראש בגלי פיטורים המוניים בענפי ההיי-טק והטכנולוגיה, שהתעלמה במשך שנים רבות מהשחיקה במעמד הביניים, מהעמקת הפערים בחברה, מיוקר המחיה, מחלוקת ההון המעוותת במשק ומהמצוקה של השכבות החלשות בחברה הישראלית. אך כעת אפילו העיתונים שבמשך שנים קראו תיגר על העבודה המאורגנת ובלטו בעמדתם הביקורתית והנוקשה כלפי ההסתדרות, אימצו גישה אוהדת כלפי נושאים חברתיים והתארגנויות עובדים, ומיתנו אט-אט, אם כי באופן חלקי עדיין, את הסתייגותם מההסתדרות בדמותה החדשה.

שוקן: "תמיד היינו בעד הפרטה, כלכלה חופשית וקידום היוזמה הפרטית. אני עדיין חושב שזו המדיניות הנכונה, אבל באיזשהו שלב בא אליי גיא רולניק עם הדבר הזה שפירות ההפרטה לא הגיעו לציבור הרחב"

"אנחנו ב'דה מרקר' וב'הארץ כלכלה' תמכנו בכל ההפרטות," מסביר עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", את המהפך שהתחולל בעיתונו, "תמכנו בניתוק ההסתדרות מאמצעי הייצור, תמכנו בחשיפת התוצרת לתחרות יבוא, תמיד היינו בעד הפרטה, כלכלה חופשית וקידום היוזמה הפרטית. אני עדיין חושב שזו המדיניות הנכונה, אבל באיזשהו שלב בא אליי גיא רולניק עם הדבר הזה שפירות ההפרטה לא הגיעו לציבור הרחב. לפני כן נוחי דנקנר היה אצלנו כוכב, עד שגיא ראה דבר שהוא כנראה לא ראה קודם לכן ולא ממש הבין אותו, שנוחי דנקנר אומנם הפך לכוכב, אבל הציבור שילם 600 שקל לחודש עבור שיחות סלולר. ואז הוא אמר לעצמו שמשהו פה לא בסדר, כי אם עשו הפרטה ואם יש תחרות לא יכול להיות שה-EBITDA (הרווח לפני ריבית, מיסים, פחת והפחתות) של חברות הסלולר יהיה 60 אחוז, זה לא סביר. גיא הסביר לי את התהליך הזה שאני לא ראיתי קודם, כי אני פחות מתעסק בדברים האלה. הוא ראה שבעצם נוצרו שלושה מגזרים במשק: אלה שדואגים לעצמם והם מסודרים, אלה שמוגנים על ידי המונופולים, בנקים, חברת חשמל וכל אלה, ואלה שמשלמים את המחיר, וזה הציבור הרחב הלא מוגן. גיא הבין את זה, שינה את הקונספט והתחיל להילחם."

מפגינים בתל-אביב, 23.7.2011 (צילום: רוני שיצר)

מפגינים בתל-אביב, 23.7.2011 (צילום: רוני שיצר)

התקוות הגדולות שתלו העיתונאים במחאה החברתית, כמו חלקים נרחבים בציבור, נגדעו באבחה אחת עם סיומה המפתיע שבועות אחדים בלבד לאחר שפרצה. העיתונאים שהטילו את מלוא יהבם על עידוד המחאה, שהתרוצצו נפעמים עם מיקרופונים שלופים ומצלמות מבזיקות בין אוהלי המחאה, שחשו את משק כנפי ההיסטוריה, מצאו את עצמם בסופה של המחאה ספוגים באידיאולוגיה חברתית מבלי ששינו את המציאות המתסכלת בענף ומבלי שהמחאה המבטיחה חוללה את השינוי במשק.

הדעות חלוקות בשאלה מי גווע קודם, להט המחאה או הסיקור התקשורתי, שכן שני אלה נגדעו באבחה אחת ב-1 בספטמבר 2011, כשהמחאה הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל ירדה מראש סדר היום הציבורי, ורחובות הערים ההומים במפגינים התרוקנו מאדם. כיצד קרה, אם כן, שמחאה כה סוערת הסתיימה כלעומת שפרצה בפתאומיות מתסכלת? כיצד ייתכן שתשוקת ההמונים והרוחות שרחשו הצטננו בן לילה ונגדעו ללא שהושגה המטרה? אם כן, השערות רבות הועלו באשר לסיבות התקפלותה של המחאה, בהן החורף הקר שעמד בפתח ולא איפשר עוד שהייה באוהלים וברחובות, פתיחת שנת הלימודים האקדמית שהחזירה את רבבות המפגינים, מרביתם סטודנטים צעירים, מהרחובות אל ספסל הלימודים, ויש אף שהרחיקו לכת וייחסו את עסקת שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט כשבועיים בלבד לאחר הפגנת המיליון לספין שהגה ראש הממשלה נתניהו להורדתה של המחאה מסדר היום הציבורי ולחיסולה של ההתקוממות שסיכנה את שלטונו. אחרי שנים ארוכות של שיח ציבורי סוער וכואב בשאלת שחרורו של שליט, נרקמה לפתע, כמעט כהרף עין, עסקת השחרור הדרמטית, שהציפה את אזרחי המדינה ברגשות עזים והשכיחה כל זכר מהמחאה החברתית. אך יש להודות באמת; השערות אלה קלושות ונדמה שהן נועדו להמעיט בסיפור הדרמטי יותר שהתרחש מאחורי הקלעים בתקשורת עצמה.

פישביין: "פשוט סגרו את המחאה. המאבק מעולם לא נגמר, אלא הסיקור שלו נגמר. הוא נגמר לפני שהאוהלים קופלו, כבר אחרי הפגנת המיליון בכיכר המדינה, אחרי שסופק הזמר שהיה צריך להביא כדי שיכתבו ויסקרו את ההפגנה"

רבים סבורים שהסיבה המרכזית לסיומה של המחאה היא הלחץ שהפעילו בעלי ההון על העורכים הראשיים בכלי התקשורת שבבעלותם, לחדול מסיקור המחאה בשל הצניחה הדרמטית בשיעור הכנסותיהם מתשדירי הפרסום. לפי סברה זו, התקשורת היא שהורידה את המסך על המחאה החברתית. "העיתונאים ההגונים הרגישו מאוד לא נוח עם זה שיום אחד המהפכה נסגרה על ידי התקשורת רק משום שהפגיעה בפרסום הייתה קשה," מסבירה העיתונאית עינת פישביין. "פשוט סגרו את המחאה. המאבק מעולם לא נגמר, אלא הסיקור שלו נגמר. הוא נגמר לפני שהאוהלים קופלו, כבר אחרי הפגנת המיליון בכיכר המדינה, אחרי שסופק הזמר שהיה צריך להביא כדי שיכתבו ויסקרו את ההפגנה. האנשים שיצאו מהבתים לרחובות, לא חזרו גם אחרי שהאוהלים קופלו פיזית. הם המשיכו בסדרת מאבקים, בהם המאבק על הגז וכל שאר המאבקים שפרחו. זה היה טירוף. העיתונאים התלהבו מהמחאה. הם עברו לגור באוהלים, אנשים פתאום מצאו הזדהות, מצאו לאן הם שייכים, מצאו סולידריות, ואז פתאום זה נגמר."

משגוועה המחאה מבלי שקיימה את הבטחתה, מצאו את עצמם העיתונאים בראש רשימת המתוסכלים, לאחר שמצבם הכלכלי לא השתנה. זהו תסכול שמצא את ביטויו בגל ההתארגנות שפקד את הענף מיד עם הסתלקותה של המחאה. דור צעיר של עיתונאים שלא ידע את העבודה המאורגנת מימיו, שנקט עמדה ביקורתית מובהקת נגד הוועדים, שקידש את כלכלת השוק החופשי ואת בעלי ההון, הכיר לפתע פתאום בכוחה של התארגנות עובדים לחולל במקום העבודה את המפנה שלא השכילה לחולל המחאה.

רגע מכונן בהתארגנות העובדים בענף התקשורת התרחש דווקא בשולי המחאה החברתית, במפגש אקראי בשדרות רוטשילד שהזדמן לשתי דמויות שתפסו מקום מרכזי בשינוי שעתיד היה להתרגש על עולם העבודה המאורגנת בענף. טרצ'יצקי, שכבר עשה את צעדיו הראשונים כאחד ממובילי התארגנות העיתונאים בעיתון "הארץ" והיה שקוע זה כשלוש שנים בתחום במסגרת החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים, חלף ברכיבה על אופניו על פני אוהלי המחאה בדרך לביתו ופגש את שי כהן, ממייסדי ארגון "כוח לעובדים", שהיה באותם ימים בשיאה של פעילות להקמת ועדי עובדים במשק, ואת רועי צ'יקי ארד, עיתונאי "הארץ". המפגש התרחש יממה לאחר שטרצ'יצקי פרסם פוסט נוקב וגלוי לב על ייאושו מפעילותו באגודת העיתונאים. כהן וארד, שנחשפו לפוסט הנוקב, הציעו לטרצ'יצקי לנטוש לאלתר את אגודת העיתונאים ולהקים איגוד חדש. "במשך רבע שעה הסברתי להם למה הם טועים," אומר טרצ'יצקי, אבל בדרך הביתה כבר הבנתי שהם צודקים. באותו יום התחלתי להקים את ארגון העיתונאים. התקשרתי אל רום דביר מהאגף להתאגדות עובדים בהסתדרות ושאלתי אם יש סיכוי להקים ארגון עיתונאים בהסתדרות."

מארגנים את הענף. הקמת "ארגון העיתונאים בישראל"

הסתלקותה של המחאה החברתית והמשבר הכלכלי המדאיג שפקד את ענף התקשורת, פגש את העיתונאים ספוגים באותה התרוממות רוח מהפכנית שהחדירה בהם המחאה החברתית הבלתי ממומשת. תפיסת עולמם הכלכלית-חברתית הייתה בשלה מעתה לשינוי הפנימי שהם ביקשו לחולל בענף. אם עד פרוץ המחאה החברתית חיבקה התקשורת הישראלית את בעלי ההון, קידשה את משנתם הכלכלית-חברתית הניאו-ליברלית והגישה אותה לציבור באריזה נוצצת ויוקרתית בעודה מעורבת במסע הדה-לגיטימציה והנידוי של העבודה המאורגנת – הרי שלאחריה היא עברה תהליך התפכחות מטלטל, וחבירה לעבודה המאורגנת נראתה פתאום כברירה הטבעית ביותר בקרב הבלימה על עתיד הענף. הלך הרוח המהפכני עבר כחוט השני בכל מערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה. מרביתם היו שרויים בעיצומו של משבר כלכלי עמוק שעורר שיח קודר על מעמד העיתונאים ועל הצורך הדוחק בשינוי יסודי במעמדם ובתנאיהם התעסוקתיים. אט-אט גלש השיח החשאי ממערכות העיתונים ומאולפני השידור לכנסים פתוחים, שם העזו העיתונאים לראשונה להעלות לדיון גלוי ונוקב את הצורך באיגוד הענף כולו בארגון עובדים מוסכם שידאג לזכויותיהם ולעתידם המקצועי.

דרור פויר. סינמטק תל-אביב, 20.11.2011 (צילום: מתניה טאוסיג)

רגע מכונן בדרך להגשמת רעיון ההתארגנות הופיע בנובמבר 2011, בעיצומו של כנס חירום על מצב התקשורת החופשית שהתקיים באולם הסינמטק בתל אביב. שורה של נואמים מבכירי העיתונאים בישראל עלו בזה אחר זה אל הפודיום המואר במרכז הבמה והתריעו בלשון חריפה על הסכנה הנשקפת לחופש העיתונות כתוצאה מהשתלטות בעלי ההון על אמצעי התקשורת ומבנה הבעלות בענף. אך אלה נמנעו מלהתייחס להשלכות הקשות של קשר הדוק זה על מצבם התעסוקתי העגום של העובדים בענף ועל הפגיעה במעמדם המקצועי. כמו קודמיו ייצג הכנס את הנתק ששרר בין בכירי הענף וה"טאלנטים", שניהלו שיח אקדמי נשגב ומנותק בסוגיות הנוגעות למקצוע העיתונות, ובין המתרחש בשטח, בקרב העיתונאים, שניהלו שיח קודר על קשיי הקיום, על יוקר המחיה ועל שכרם הנושק לשכר המינימום במשק. הכנס התפתח לפולמוס אינטלקטואלי משמים, עד לרגע שבו התרומם מכיסאו העיתונאי דרור פויר, כתב ופובליציסט בעיתון "גלובס". הוא נשא נאום מתריס ושנון על מעמד העובדים בענף, הציב כמראה בפני אנשי המקצוע, שנעו בחוסר נוחות על כיסאותיהם, את התמונה העגומה בענף, הותיר רושם עז באולם, והניח בנאומו את היסודות להתארגנות כוללת בענף.

נאומו המסעיר של פויר היה רגע מכונן בגל ההתארגנויות, "שחרר את הנצרה" של אנשי התקשורת בקהל ופתח דיון פומבי נוקב על תנאי העסקתם העגומים של העיתונאים ועל תופעות פסולות שחלחלו אל הענף תחת אפם. מי שישב אף הוא באולם הסינמטק בזמן נאומו של פויר היה טרצ'יצקי, שכבר רקם שבועות ספורים קודם לכן את מהלכיו להקמת הארגון יחד עם חברו יואב ריבק, שניהם היו בעברם בני אותו גרעין בתנועת "הנוער העובד והלומד". הם גיבשו סביב רעיון ההתארגנות גרעין עיתונאים מלוכד, בהם אסף ליברמן ומיקי פלד, חברו לרום דביר, רכז התאגדויות באגף להתאגדות עובדים בהסתדרות, והרחיקו לקידום הרעיון עד ניו יורק, שם נפגשו במסגרת הכנותיהם להקמת ארגון העיתונאים עם מנכ"ל אגודת העיתונאים האמריקני בעיר, למדו כיצד על הארגון להיראות ורקמו ממרתף בית שכור בניו ג'רזי את תוכניותיהם. נאומו של פויר הסעיר את רוחו. הוא המתין לו ביציאה מן האולם והציע לו לשלב ידיים יחד בניסיון לתרגם את המילים המשלהבות למעשים בשטח.

במפגשים הבאים ביקשו המייסדים לקדם את רעיון ההתארגנות. את הדיונים הסוערים הם קיימו במשרדו של עו"ד בני כהן, אחד מעורכי הדין הוותיקים והמוערכים בתחום דיני עבודה בארץ. "השאלה הראשונה שהם העלו על הפרק הייתה מה יהיה אופי ההתארגנות," משחזר עו"ד כהן. "היו שלוש גישות: האחת, לפעול במסגרת האגודות הקיימות, אגודת העיתונאים בתל אביב או אגודת העיתונאים בירושלים, שזאת תשתית שהייתה מוכנה. הגישה השנייה הייתה לנהל מאבק נפרד על הקמת ארגון עצמאי של עיתונאים, והגישה השלישית הייתה להצטרף להסתדרות ולהקים איגוד מקצועי בתוך הארגון הגדול בארץ. להבדיל מהתארגנויות אחרות שבהן העובדים התארגנו מול מעסיק אחד, כאן הייתה התארגנות של עיתונאים המועסקים אצל הרבה מאוד מעסיקים. בחלק מהמקומות, כמו 'מעריב ו'ידיעות אחרונות', כבר היו הסכמים קיבוציים, אבל האבסורד היה שבמקומות האלה מספר העובדים המועסקים בהסכם קיבוצי היה נמוך בהרבה ממספר העיתונאים המועסקים בחוזים אישיים וכפרילנסרים. הדיונים היו מרתקים. אלה אנשים רציניים. אף שהטונים הורמו לעתים, הוויכוחים היו נוקבים, אידיאולוגיים. לא דיברו על שכר ועל תנאי עבודה, אלא על המסגרת המתאימה להתארגנות. המכנה המשותף לכל העיתונאים שרצו להתארגן היה האכזבה הגדולה מאוד שלהם מארגוני העיתונאים הקיימים, שבעיניהם לא סיפקו את הפתרון לשאלה הבסיסית הנוגעת למתן הגנה לציבור העיתונאים במקומות עבודתם."

בסופו של דיון נוקב החליטו המייסדים להתארגן תחת ההסתדרות כאיגוד מקצועי, ולהקים בכל אמצעי התקשורת התארגנויות שיהיו מסונפות לארגון. "הייתה התלבטות מאוד גדולה," אומרת גלי גבאי, יועצת התקשורת שליוותה את ההתארגנות בענף. "הייתה מחשבה להקים ארגון נפרד, אבל פחדנו שנצטרך לעבור את אותן תלאות שעברו 'כוח לעובדים' עד שהכירו בהם רק אחרי שנתיים כארגון עובדים. היה חשש שלא יכירו בנו אוטומטית, לא רצינו להיכנס לסרט הזה גם בהתייחס למצב הרעוע של כלי התקשורת ולנוכח העובדה שהמשבר הוא כאן ועכשיו. היתרונות שבהתארגנות תחת ההסתדרות היו ברורים, זה הגוף הגדול והחזק ביותר בארץ, אבל הייתה פה רגישות גבוהה, זה נושא מורכב בהיבט של חופש העיתונות, נושא שדורש תשומת לב לניגוד אינטרסים ולשיקולים נוספים שלא קשורים רק לעולם העבודה המאורגנת. כשהוחלט ללכת עם ההסתדרות, היה ברור שצריך לייצר מולה חומה סינית ולהבטיח שארגון העיתונאים יהיה במעמד מאוד ייחודי, ושחלילה לא יהיה קישור בין הסיקור העיתונאי ובין השייכות של ההתארגנות להסתדרות."

כדי להבטיח את החיץ בין פעילות הארגון ובין ההסתדרות ולהציב תנאים ברורים לעצמאותו, ביקשו המייסדים להיפגש עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. היו אלה ימים שבהם היה נתון עיני תחת תחקיר נוקב שערך בעניינו רביב דרוקר בתוכנית "המקור" בערוץ 10, העיתוי הרגיש ביותר לקיום פגישה. בלשכתו שבבניין הוועד הפועל הצטופפו המייסדים: טרצ'יצקי, ריבק, פויר, שי ניב, אסף ליברמן מלאי ספקות. אך אלה התפוגגו תוך זמן קצר. עיני גילה הבנה לדרישותיהם, הניח את דעתם של המייסדים והאיץ בהם לקדם את מהלך ההתארגנות ולפעול בדחיפות להצלתו של ערוץ 10, אשר עמד באותה עת בפני סכנת סגירה.

חברי ועד הפעולה הכללי של ארגון העיתונאים בישראל. מימין: שי ניב, כתב יחסי עבודה ב"גלובס"; דרור פויר, עיתונאי ב"גלובס"; דבורה גינצבורג, עורכת ברדיו קול-חי; נטע אחיטוב, עיתונאית עצמאית; חיים הר-זהב, כתב חדשות מקומיות בכבלים באזור ירושלים; לירן סימון, מפקח שידור בחדשות 2 וחבר בוועד חדשות 2; נורית קנטי, עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי-צה"ל; יאיר טרצ'יצקי, עיתונאי עצמאי; אלינור דוידוב, עורכת משנה בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 וחברה בוועד חדשות 10 (צילום: "העין השביעית")

חברי ועד הפעולה הכללי של ארגון העיתונאים בישראל. מימין: שי ניב, כתב יחסי עבודה ב"גלובס"; דרור פויר, עיתונאי ב"גלובס"; דבורה גינצבורג, עורכת ברדיו קול-חי; נטע אחיטוב, עיתונאית עצמאית; חיים הר-זהב, כתב חדשות מקומיות בכבלים באזור ירושלים; לירן סימון, מפקח שידור בחדשות 2 וחבר בוועד חדשות 2; נורית קנטי, עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי-צה"ל; יאיר טרצ'יצקי, עיתונאי עצמאי; אלינור דוידוב, עורכת משנה בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 וחברה בוועד חדשות 10 (צילום: "העין השביעית")

טרצ'יצקי: "בפגישה הייתה הבנה מאוד ברורה שאם אנחנו מתארגנים בהסתדרות תהיה הבנה ששני הצדדים הולכים עם ומרגישים בלי וההיפך, הבנה שזו התארגנות שונה, ארגון שצריך לתת לו מרחב פעולה ואסור להתערב בו"

"היו חברים שהסתייגו מהחיבור להסתדרות," מסביר טרצ'יצקי. "צריך להבין, היה פה אלמנט פסיכולוגי של סלידה מההסתדרות שהשתרשה בענף מהעבר. כשעולם העיתונות עבר משבר בשנות השמונים והתשעים, היה מי שתלה את המשבר בעבודה המאורגנת שהייתה אז מאוד חזקה ואמר שהמשבר נגרם בגלל הוועדים. זה היבט פסיכולוגי שלאנשים היה קשה להשתחרר ממנו. דבר שני, היה חשש מהתערבות של ההסתדרות בארגון. צריך להבין, אומנם בתודעה המעמדית העיתונאי הוא כמו כל עובד אחר במשק, אבל באלמנטים הפרופסיונליים הוא שונה, זה דבר שלא כולם בהסתדרות הבינו. אבל עופר הבין את זה באותה הפגישה. לא הייתה שום מחלוקת לגבי הדבר הזה, לא היה שום משא ומתן. באותם ימים עשו על עיני תחקיר בערוץ 10, וגם הוא הבין שלא יעלה על הדעת שמצד אחד גוף תקשורת יעשה תחקיר על יו"ר ההסתדרות, ומצד שני הוא יישב איתם למשא ומתן, זה לא יכול להיות. ובהקשר הזה עיתונאים הם שונים משאר העובדים. בפגישה הייתה הבנה מאוד ברורה שאם אנחנו מתארגנים בהסתדרות תהיה הבנה ששני הצדדים הולכים עם ומרגישים בלי וההיפך, הבנה שזו התארגנות שונה, ארגון שצריך לתת לו מרחב פעולה ואסור להתערב בו. אמרתי להם 'עיתונות זה חבית חומר נפץ, אתם לא רוצים שזה יישב לכם באמצע הסלון, אם אתה חייב להחזיק חבית חומר נפץ, שים אותה בקצה החצר, זה טוב לנו וטוב לכם.'"

החיבור בין העיתונאים להסתדרות היה מרתק ביותר. מצד אחד, ניסיונם של העיתונאים להתנער מהשייכות לגוף ממסדי כלשהו, על אחת כמה וכמה להסתדרות, ממוקדי הכוח החזקים במשק, היה כמעט רפלקס מותנה עבור מי שביקש לבסס מעמד אובייקטיבי החף מכל מגבלת סיקור אפילו למראית עין. מצד שני, ההכרה בעובדה שבמצבם הרעוע רק חסותו של ארגון העובדים החזק במשק עשויה להעניק להם הגנה אל מול מעסיקיהם החזקים, בעלי ההון, חלחלה עד אחרון העיתונאים. אף-על-פי-כן בקרב המייסדים, הדור שלא ידע את עשרות שנות העבודה המאורגנת תחת ההסתדרות, עורר החיבור קונפליקט כבר בראשית הדרך.

עופר עיני, מאי 2011 (צילום: קובי גדעון)

"בהתחלה העיתונאים לא רצו בכלל לקיים את הפגישות בהסתדרות," אומר דביר. "החיבור עם ההסתדרות היה להם קשה מאוד, אבל אותי הם בלעו. אולי בגלל שאני צעיר יותר, אידיאליסט יותר, נראה אשכנזי יותר למרות שאני לא, אולי בגלל שאני יודע לדבר 'ברנז'אית'. עופר עיני ואבי ניסנקורן הבינו מאוד את הרגישות. לכן נמנענו ונזהרנו שלא יתפרש שלהסתדרות יוצא משהו מהמהלך הזה. מהדבר הזה העיתונאים הכי פחדו. הם לא רצו להיות מחויבים כלפי ההסתדרות. אבל זו צביעות להציג את העיתונאים כאילו שהם איזה ציפור חופשייה שלא מושפעת מלחצים ומאינטרסים ומכוחות חיצוניים, כאילו שעד עכשיו הם היו חופשיים ובלתי תלויים, ופתאום ברגע שהם מחוברים להסתדרות, יש פה גורם נוסף שנכנס וישפיע עליהם, אלה שטויות. העיתונאים כל הזמן תחת לחץ, תחת אינטרסים של בעלי הון, והכול שם מעורבב. העיתונאים חושבים שהם ציבור עובדים מיוחד, וזה נכון, אבל יש ציבור עובדים שהוא לא מיוחד? גם כשעובדי 'פלאפון' הגיעו וביקשו להתארגן, אז הם אמרו אצלנו לא תהיה שביתה, אצלנו יהיו ועדים אחרים, אנחנו סלולר, סוג של היי-טק, אנחנו נביא תרבות אחרת, אבל בסוף גם הם שבתו, אין מה לעשות. בסוף עובדים זה עובדים למרות הייחודיות. וזה היה התפקיד שלי כל הזמן עם העיתונאים, להכניס להם לראש שהם עובדים לכל דבר ושהמעסיקים שלהם הם מעסיקים כמו כל המעסיקים במשק. זה שהם עורכים ואנשי תקשורת, אנשי רוח, סופרים, לוחמי חופש וחירות, זה יפה, אבל בסופו של דבר הם עובדים תחת מעסיקים. בסוף הצלחתי לקרב אותם להסתדרות, זה חלחל לאט."

בינואר 2012 רעיון ההתארגנות בענף קרם עור וגידים. עם מייסדיו של הארגון נמנו דרור פויר, יאיר טרצ'יצקי, חיים הר-זהב, עינת פישביין, שי ניב, יואב ריבק, אסף ליברמן ומיקי פלד. עוד באותו חודש התקיים כנס פעילים ראשון בבית ציוני אמריקה שאליו הגיעו כמאה עיתונאים. הם התגייסו למהלך והתבקשו לרתום את חבריהם בכל אמצעי התקשורת לקראת כנס הייסוד של הארגון. הם פעלו בזירה שהייתה שרויה במשבר עמוק. לכנס הייסוד שהתקיים בדיזנגוף סנטר הגיעו מאות עיתונאים סקרנים שתמכו במהלך. בשונה משאר הענפים במשק החליטו המייסדים להתארגן תחילה תחת ארגון גג המסונף להסתדרות, "ארגון העיתונאים בישראל", ורק לאחר מכן להסתער בחזית אחידה ובו זמנית על כלל אמצעי התקשורת בהתארגנויות מקומיות סוחפות. מייסדיו של הארגון שוגרו אל מקומות עבודתם במערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה כסוכנים חשאיים שפעלו להקים את ההתארגנות, איש-איש במקום עבודתו. "ידענו שאם ננסה לארגן כל מקום בנפרד זה לא יעבוד," מסבירה גבאי. "העדפנו לעבוד כמו סופה, להיכנס לכל כלי התקשורת במקביל, להחתים בכל אחד מכלי התקשורת ורק לאחר שנגיע ליציגות בכל מקום, נכריז על כולם יחד."

המעסיקים שצפו מן הצד בהקמת "ארגון העיתונאים בישראל" ולא ראו בו יותר מאשר איגוד פרופסיונלי בדומה ל"אגודת העיתונאים", שעמה הם חיו בשלום שנים רבות, התקשו להבין שהפעילות הרוחשת תחת אפם היא התארגנות עובדים אותנטית להקמת ועד עובדים בדומה לכל מפעל במשק.

"לא רצינו שההנהלות יקלטו שהארגון הזה בא להקים התארגנויות עובדים שידרשו לנהל עמם משא ומתן על הסכם קיבוצי," אומר דביר. "אמרנו, נכון אנחנו איגוד מקצועי, אבל אנחנו איגוד פרופסיונלי, אנחנו באים לחזק את התקשורת ואת חופש העיתונות וגם לדאוג לזכויות עובדים. עשינו את זה כדי לרכך את ההתנגדות למהלך, כי לאנשים אין בעיה עם זכויות עובדים, כולם בעד זכויות עובדים, זה דבר בסיסי, אבל ועדים זה כבר דבר כוחני, פוליטי ומלוכלך, וההסכם הקיבוצי מאוד מפחיד בעיניהם. המעסיקים פחות חששו כשעיתונאים הצטרפו ל'ארגון העיתונאים', הם ראו בהתארגנות מהלך רחב, הם לא חשבו שמקימים להם ועד עובדים. הם לא קלטו מה קורה. לקח להם זמן לקלוט שיש פה משהו אחר, שיש פה מהפכה שאחריה עולם התקשורת כבר לא יהיה אותו הדבר. פעם ראשונה נוצרה סולידריות. תקשורת זה תחום תחרותי מאוד, תחרות על סקופים, תחרות בין כלי תקשורת. הפער בין המקצוע, שהוא מאוד אינטלקטואלי, ובין עוצמת היצרים שיש בתחום הזה הוא מטורף, ומה שקרה זה שבעקבות הקמת 'ארגון העיתונאים' העיתונאים קיבלו תודעה מעמדית, הם הפכו להיות קבוצה, נוצרה ביניהם סולידריות."


הפרק שלעיל, "התארגנויות בענף התקשורת", נכלל בספר "מאוגדים - התחדשות העבודה המאורגנת בישראל" מאת דני ואזנה, שראה אור בשנת 2017, בהוצאת שחקים, בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאומנות