מעיתונות מאורגנת לחוזים אישיים – שבירת העבודה המאורגנת בעיתונות

עד ראשית שנות השמונים היו מרבית העובדים בענף התקשורת מאוגדים תחת ועדים חזקים ומועסקים בהסכמים קיבוציים עם מסורת ארוכת שנים של עבודה מאורגנת ומעמד תעסוקתי יציב בכל הענפים – עובדי דפוס, מנהלה ועיתונאים. היו אלה כמעט שישה עשורים שבהם מרבית אמצעי התקשורת בארץ היו מגויסים לרעיונות הסוציאליסטיים, נרתמו לסיקור אוהד של שלטון מפא"י ובהמשך של מפלגת העבודה, ושמרו על חוסנה של ההסתדרות ועל חיזוק מעמדו של ציבור העובדים המאורגנים. אך תוך שנים אחדות בשנות השמונים של המאה העשרים חוסלה העבודה המאורגנת בענף כמעט כליל, וניבאה את העתיד להתרחש בענפים רבים נוספים במשק באותו עשור.

את שבירת העבודה המאורגנת בעיתונות הכתובה הובילה משפחת שוקן, שבבעלותה עיתון "הארץ". כדי להבין את שורשי תפיסת עולמו העקבית של העיתון מאז קום המדינה בעד שוק חופשי ונגד הזרם הסוציאליסטי המרכזי באותן שנים יש לחזור אחורה בזמן לגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה. רוכל יהודי מקומי, זלמן שוקן, עשה אז את צעדיו הראשונים בעולם העסקים בדרך לעושרו הרב. בבעלותו היתה רשת בתי כלבו משגשגת ויוקרתית ברחבי גרמניה, שהעסיקה לא פחות מ-6,000 עובדים.

בשנת 1934, לאחר שהקים הוצאת ספרים בגרמניה ("הוצאת שוקן"), עלה זלמן שוקן לארץ עם משפחתו. שנה לאחר מכן הוא רכש את עיתון "הארץ" מהאחים כהן כמתנת חתונה לבנו גרשום, ומינה אותו בשנת 1939 לעורכו הראשי של העיתון. את עמדותיו הליברליות ותפיסת עולמו, שהושפעה רבות מפועלו של אביו התעשיין, ביטא גרשום שוקן לאורך 51 שנותיו בעיתון. הוא הקנה לו צביון בורגני ואינטלקטואלי, ולאורך עשרות שנים בעט העיתון בממסד ובהסתדרות ודגל ביוזמה הפרטית.

בשנת 1973 תפס את תפקיד הניהול בעיתון בנו, עמוס שוקן, שהמשיך את דרכם האידיאולוגית של סבו ושל אביו באדיקות חסרת פשרות ובעוינות גלויה ומופגנת כלפי רעיון העבודה המאורגנת. הוא גייס את עמוס יעקובי, מנהל דפוס מהתעשייה, בחור קשוח בעל ניסיון, במטרה לחזק את שליטתו בניהול העיתון אל מול עובדי הדפוס, ולהקשיח את עמדותיו באשר לתנאי שכרם. "כשבאתי לנהל את העיתון, ראיתי פה את התמונה של נמל אשדוד", מסביר עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", את התנגדותו העזה לעבודה המאורגנת.

"העיתון לא היה רווחי, והייתי צריך לעבוד מול כמה ועדי עובדים: ועד הדפוס, ועד הפקידים, ועד העיתונאים, ועד המפיצים. לכל סוגי העבודה היו איגודים: העיתונאים היו באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, עובדי הדפוס היו תחת האיגוד הארצי של פועלי הדפוס, הפקידים היו בהסתדרות. באיזשהו שלב הבנתי שאני משקיע שליש מזמני בהתדיינות מול ועדי העובדים. על כל שינוי הייתי צריך להתדיין איתם, הם הפריעו לי לנהל את העסק. כשרצינו להגדיל את העיתון בשני עמודים נוספים, היינו צריכים לקיים דיון עם ועד הדפוס, והוא רצה שלוש משמרות בתמורה.

"היו סדרים שעבדו שליש משרה וקיבלו משכורת מלאה. המשכורות של עובדי הדפוס היו גבוהות מאוד. גם עם העיתונאים היה מצב דומה. ראיתי שזה מגביל אותי וגם תופס כל-כך הרבה זמן עבודה, עד שאמרתי שאני ככה לא יכול להמשיך לנהל חברה. יום אחד נכנס אלי אחד העיתונאים הבכירים ואמר לי: 'עמוס, יש לי הרגשה שכל הבניין הזה קיים בשביל ההכנסות של עובדי הדפוס'. במידה רבה זה היה נכון, כי כל דבר היה נתון למשא-ומתן מבחינתם. אם אתה לא נותן להם את מה שהם רוצים, למחרת אין עיתון. אף מעסיק לא עומד בזה, זה שאלטר ביד, כמו בחברת החשמל ובנמלים".

מהלך עסקי מפתיע שהוביל שוקן בשנות השבעים, הקמת רשת מקומונים בערים הגדולות, חולל מהפכה בענף התקשורת וסלל את דרכו של שוקן לחיסול העבודה המאורגנת בעיתון. אמנם את הדחיפה להקמת הרשת שאב שוקן מהפוטנציאל הגלום בנתח הפרסום המקומי, מהגידול המשמעותי במעגל הקוראים ומנסיקתו של "ידיעות אחרונות", שהרחיב באותה העת את תפוצתו וכבש את מקומו כעיתון הנפוץ במדינה – אך משקל לא מבוטל בהחלטה של שוקן להקים את העיתונות המקומית אפשר לייחס להתפעמותו מהפוטנציאל שגילה בה להגשמת כמיהתו הבלתי מוסתרת לחסל את העבודה המאורגנת בעיתון.

עובדי "הארץ" הוותיקים, הן העיתונאים והן פועלי הדפוס, לא היו ערים לסכנה הטמונה בהקמת רשת המקומונים לכוחם הארגוני. כששוקן כינס את צוות עיתון "הארץ" בירושלים והציג בפניו את תוכניתו להוציא עיתון שבועי מקומי שיחולק בחינם ברחבי העיר, הם התייחסו לרעיון בבוז מוחלט. הם ראו בעיתון מסוג זה עיתון נחות, ונותרו אדישים להצעתו של שוקן להשתתף בהקמתו. דחיית הרעיון מצד עובדי "הארץ" בירושלים ונחישותו של שוקן לממש אותו יתבררו בהמשך כתחילתה של תקופה עסקית פורייה לעיתון, אך עגומה לעבודה המאורגנת בעיתונות הכתובה בכלל ובעיתון "הארץ" בפרט.

שוקן על עובדיו: "הם הבינו שאני מוציא עיתונים בלי שהעובדים החדשים יהיו מאוגדים יחד איתם. יותר מזה, הם התקוממו על כך שאני עושה זאת מבלי להזדקק להם, מבלי לעבור דרכם. הם התנהגו כמו במאפיה. אתה רוצה לפתוח חנות? צריך לשלם"

בקיץ 1979 הקים שוקן בירושלים את "כל העיר", המקומון הראשון ברשת החדשה, שתלך ותתפתח במרוצת השנים. הוא זיהה את ההזדמנות שנקרתה בדרכו לשנות את מערכת יחסי העבודה המוכרים לו, ותחת אפם של עובדיו המאורגנים גייס את עובדיו החדשים של המקומון ללא היוועצות עם ועד העובדים, בהעסקה בחוזים אישיים. לא חלפו חודשים ספורים, ובאוקטובר 1980 ביקש שוקן לשחזר את ההצלחה העסקית והארגונית גם בעיר הגדולה, והקים את מקומון "העיר" בתל-אביב.

את שני המקומונים הקים שוקן תחת חברה עצמאית העונה לשם "עיתונות מקומית בע"מ", ובכך עקף באופן חוקי את חובתו להעסקת העובדים במקומונים בהסכמים קיבוציים ככל עיתונאי "הארץ" המאוגדים. שוב התמהמהו עובדיו המאורגנים להבין את המשמעות מרחיקת הלכת של המתרחש תחת אפם, בשעה ששוקן קלט אף את עובדי "העיר" בחוזים אישיים בלי להתייעץ עם ועד העובדים ובלי ייצוג כלשהו של ארגון עובדים.

"החלטתי שאם אני עושה עיתונים חדשים, אני לא עושה אותם בשיטה הישנה של הסכמים קיבוציים", משחזר שוקן. "ב'כל העיר' זה עבר בשקט, ולא היתה התנגדות של הוועד כיוון שהעיתון היה ממוקם בירושלים ולא היה בפוקוס, ואף אחד גם לא הבין מה זה עיתון מקומי. אבל כשהקמנו את 'העיר' בתל-אביב, העובדים התעוררו, וכבר קיימו הפגנה. הם הבינו שקורה פה משהו שלא בשליטתם. הם הבינו שאני מוציא עיתונים בלי שהעובדים החדשים יהיו מאוגדים יחד איתם. יותר מזה, הם התקוממו על כך שאני עושה זאת מבלי להזדקק להם, מבלי לעבור דרכם. הם התנהגו כמו במאפיה. אתה רוצה לפתוח חנות? צריך לשלם".

הצהרותיו הבהירות של שוקן, והדפסת העיתון בטכנולוגיה חדישה בעולם הדפוס המתפתח, הוציאו את עובדי הדפוס של העיתון להפגנות סוערות אל מול שתי דירות צנועות ברחוב גאולה בתל-אביב, מקום משכנה החדש של מערכת עיתון "העיר" ופס הייצור שלו. "ראיתי את ההפגנה והתלבטתי מה לעשות", משחזר שוקן. "זה היה ליד כרם התימנים. ירדתי אליהם, ואז עבר שם איזה תימני זקן מהכרם ושאל אותי מה קורה פה. הסברתי לו, ואז הוא אמר לי: 'תשמע, תן להם להיכנס למערכת, שישבו שם כל השבוע, מה אכפת לך? תוציא את העיתון ממקום אחר. חשבתי לעצמי ואמרתי, רגע, זה רעיון טוב. ביקשתי מהעורכים שיורידו את הניירות עם הטקסטים בעזרת חבל לחצר האחורית בלי שיראו אותם, ושיטוסו לירושלים לעשות את העיתון מהמערכת של 'כל העיר'. וככה עובדי הדפוס ששבתו ישבו כל סוף השבוע במערכת בתל-אביב, ואנחנו הוצאנו אותו מירושלים".

במאבק המכריע על עתיד העבודה המאורגנת בעיתון היתה ידו של שוקן על העליונה. לאור הצלחתם המסחרית של המקומונים ולאור העובדות שנקבעו בשטח השלימו עובדיו המאורגנים של "הארץ" עם המציאות החדשה ונמנעו מלעמוד עוד בדרכו של שוקן, שהוסיף לייסד מקומונים חדשים בזה אחר זה בכל רחבי הארץ בשיטת העסקה של חוזים אישיים. ההצלחה הפיחה בו רוח גבית, וכמה שנים מאוחר יותר הוא ביקש לשחזר אותה באמצעות הקמת עיתון ארצי, הדומה במאפייניו למקומונים.

מלחמת לבנון הראשונה, שגררה את ענף העיתונות להפסדים כספיים כבדים, האיצה בשוקן לקדם את הרעיון. הוא רתם למשימה את עורך מקומון "העיר" לשעבר, חנוך מרמרי, ויחד הם הקימו את היומון "חדשות", שבישר את סוף עידן העבודה המאורגנת בענף. התקוממות עובדי "הארץ" לנוכח ההעסקה הישירה הגורפת בעיתון "חדשות" לא איחרה לבוא, אלא שעתה נדמה היה שהפגיעה במעמדם המקצועי של העיתונאים כמי שנושלו מהעשייה בעיתון החדש גברה על דאגתם מפני הפגיעה בהתארגנות.

במחאה על ההעסקה הישירה בעיתון צרו העיתונאים על בית-הדפוס בחולון וביקשו למנוע את הפצתו של הגיליון הראשון. אלא שמולם עמד שוקן, נחוש ומעודד מהצלחתו בהקמת רשת המקומונים. "שכרתי קבוצה של בריונים כדי להגן על בית-הדפוס והבאתי הליקופטר כדי להוציא משם את העיתונים. הייתי נחוש לא לוותר", משחזר שוקן את ההפגנה הסוערת, שלוותה באלימות. "העיתונאים כתבו עלי שלא יהיה חופש עיתונות בארץ אם לא תהיה עבודה מאורגנת בענף, שהעיתונאים יהיו תלויים במעסיק וישקלו פעמיים אם לכתוב משהו שלא ייראה לו, מחשש שיפוטרו. הם פחדו שהמו"ל ישלוט בתוכני העיתון".

נבואות הזעם של העיתונאים התגשמו בעשורים הבאים בכלי תקשורת רבים. התנגדותם העזה אך המאוחרת של עיתונאי "הארץ" המאורגנים, המחסום האחרון שעמד בין שוקן להגשמת כמיהתו לשבירת העבודה המאורגנת ולמעבר להעסקה בחוזים אישיים, קרס, ועיתון "חדשות" אף הוא התנהל מיומו הראשון במתכונת של העסקה בחוזים אישיים.

המהפכה הטכנולוגית בעולם הדפוס – חדירת הטכנולוגיה הדיגיטלית – ייתרה את עבודתם של רבים מעובדי הדפוס המאורגנים ב"הארץ". התפוררות העבודה המאורגנת הורגשה ביתר שאת בקרב העיתונאים. לאחר שהנהיג את ההעסקה הישירה ברשת המקומונים ובעיתון "חדשות" חש שוקן שבכוחו לחולל את המהפך אף במעוז ההתנגדות להעסקה בחוזים אישיים, עיתון "הארץ" עצמו, על עובדיו המאורגנים זה שנים ארוכות.

הוא מינה את מרמרי לעורך המשנה, וזה גייס בתהליך זוחל עיתונאים רבים בחוזים אישיים. את צעדיו אלה גיבה שוקן בפִרצה משפטית שחשפו עורכי-דינו בהסכם הקיבוצי שעליו היה חתום עם אגודת העיתונאים, ולפיה בהסכם לא היה קיים כלל סעיף מפורש הנוגע להליך פיטורים. לקונה משפטית זו שמטה למעשה את מושג הקביעות מההסכם הקיבוצי של העיתונאים.

שוקן: "כשהאשימו אותי כמי שהביא את החוזים האישיים לענף התקשורת, אמרתי שגם אם זה נכון, אני הייתי האיש שהביא את מה שהיה קורה ממילא"

הסוגיה המשפטית, שהגיעה לפתחו של בג"ץ, הוכרעה לטובת שוקן וסללה את הדרך להעסקה גורפת בחוזים אישיים בעיתון. איש כבר לא יכול היה לבלום את התפשטות התופעה בענף ואת צביונו החדש בתחום יחסי העבודה. לפיכך הסכימו מרבית עובדי "הארץ" לחתום על הסכמים אישיים, למעט קומץ עובדים ותיקים שזכו להסדרי פרישה נאים. בכך השלים שוקן את המהלך שהביא לחיסולה של העבודה המאורגנת בעיתון "הארץ". לא חלף זמן רב, ושאר העיתונים הארציים אימצו את מודל ההעסקה הישירה. "כשהאשימו אותי כמי שהביא את החוזים האישיים לענף התקשורת, אמרתי שגם אם זה נכון, אני הייתי האיש שהביא את מה שהיה קורה ממילא", מסכם שוקן את תפקידו ההיסטורי בעולם העבודה המאורגנת. "הייתי הראשון, אבל במידה מסוימת רק ביטאתי את רוח הזמן".

השלכות פירוק העבודה המאורגנת בעיתונות הכתובה לא איחרו לבוא. היומונים "על המשמר" ו"דבר", שופרה של העבודה המאורגנת ושל המדיניות הסוציאליסטית בארץ, החלו להיתפס כעיתונים אנכרוניסטיים. הכל פנו לתחרותיות ולסגידה לעולם העסקי. לא חלפו שנים רבות, ועיתונים אלה איבדו שיעור ניכר מקוראיהם ונקלעו למשבר כלכלי חמור.

עיתון "דבר" חווה את פרפוריו האחרונים ונסיונות אחרונים להחייאתו באמצעות מיזוגו עם היומון הכלכלי "טלגרף" לא צלחו. בשנת 1995 הודפס גליונו האחרון של "דבר", לפני ששקע אל מצולות ההיסטוריה. מעתה היה עיתון "דבר", שפיאר בעבר את מעמד העובדים, זיכרון ישן נושן. דפיו המצהיבים היו זיכרון נוסטלגי בארכיונים הלאומיים, זכר לימים שבהם שלטה ההסתדרות לא רק בשוק העבודה, אלא אף בעיתונות הכתובה ובעיצוב דעת הקהל בארץ.

בשלהי שנות התשעים אימצה התקשורת הישראלית ברובה את הקו הניאו-ליברלי שפשט במשק, והתמסרה לבעלי ההון בסיקור תקשורתי נלהב. אובדן ההשפעה של ההסתדרות ושל העבודה המאורגנת בענף העיתונות בעיתוי קריטי שבו חדרה המדיניות הניאו-ליברלית למשק הישראלי לא בישר טובות למעמד העובדים. בשעה שההסתדרות נותרה ללא כל אמצעי תקשורת אוהד המזוהה עמה, והיתה נטולת השפעה במרבית תחומי החיים במדינה, אחזו בעלי הון פרטיים בבעלות על אמצעי התקשורת המרכזיים, בהם "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". למעט קומץ פובליציסטים אמיץ התפתחה בארץ תקשורת מגויסת שהחדירה בתודעת הציבור את משנתה ואת רעיונותיה של המדיניות הניאו-ליברלית.

משנות האלפיים התהדקה זיקתה של התקשורת למדיניות הניאו-ליברלית, ונפוצה ביתר שאת בתקשורת האלקטרונית בראשית דרכה. גופי תקשורת חדשים בבעלות בעלי הון פרטיים הוקמו לצד ערוץ הטלוויזיה הציבורי הוותיק, בהם חברת הכבלים "הוט" והטלוויזיה בלוויין "yes". נוסף על כך עלה לאוויר ערוץ מסחרי חדש, ערוץ 10, והצטרף לערוץ המסחרי המתחרה, ערוץ 2, שפתח את שידוריו עשר שנים קודם לכן. ערוצים מסחריים אלה התקיימו מהכנסות פרסום. ערוץ 1 הממלכתי איבד את ההגמוניה עם פרוץ הטלוויזיה המסחרית הרב-ערוצית, וזו לא התמהמהה וכפתה על צופיה הסקרנים הרגלי צפייה ותכנים חדשים ברוח המדיניות הכלכלית-חברתית השלטת.

"תראה אילו דברים התקשורת התחילה לייצר באותן שנים", אומר אורי רמתי, יועץ תקשורת ויועץ אסטרטגי. "'גלגל המזל', 'משחקי הכסף', תוכניות טריוויה למיניהן שבהן המשתתפים זוכים בכסף מזומן ובמכוניות. תקציבי הפרסום בישראל היו אסטרונומיים, אלה תקציבים של עשרה משרדים ביחד. משרדי הפרסום היו מצלמים פרסומות בשדות רומניה, לא ידעו מה לעשות עם הכסף. עד אז איזה פרסומות היו? תשדירי שירות לטובת האזרח, 'שתה חלב', 'אכול פירות', 'לך להיבדק', 'לך להתנדב', 'חיים, תוריד את השאלטר', 'היזהר, חפץ חשוד' – הכל היה הסברים לאזרח, עצות, כולם התחילו במלים 'נא', 'היזהר', הכל הוראות והנחיות.

"פתאום הגיע עולם חדש, העולם נפתח. דודו טופז בשיא הרייטינג שלו סיפר כמה טוב שיש תקשורת מסחרית, טוב שיש כסף, כסף זו לא מלה גסה. הוא הלך לעזור למובטלים בדרום, הגיע לאופקים, וזה נראה נורא, משפילים את המובטל. דודו מחלק צעצועים מתנת 'קלאב הוטל', כאילו שאין צעצועים באופקים. ויש לו גם צ'ק בשביל המובטל, עשרת אלפים שקל מתנת 'שופרסל'. התעללו באדם המובטל.

"זה שיקף את המדיניות ההזויה של אותם ימים. השפלה מצולמת, באים ומסדרים למובטל המסכן עבודה בעזרת לחץ תקשורתי. כל הדברים החשובים: הגנה על עובדים, פנסיות, צדק חברתי, לא היו על סדר היום של התקשורת, ובכלל לא משנה אם היא היתה מאוגדת או לא. הנרטיב הזה היה מנת חלקו של כל מי שעבד בתקשורת. זה הקשר בין הון, שלטון, עיתון ומיקרופון. לא היה אפשר לפרוץ אל התקשורת בעזרת מסרים של צדק חברתי".

בשנים אלה קיבל השיח החברתי ביטוי שולי בתקשורת. רק מעטים מקרב אנשי התקשורת התייצבו בחזית המיקרופונים והמצלמות חדורי אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית מובהקת. אלה היו קולות שנשמעו בשוליים וסווגו כמיעוט מטריד המנצל את מעמדו התקשורתי לקידום אג'נדה מדינית שמאלנית מוצהרת המתריסה נגד הימין.

באופן פרדוקסלי, ענף התקשורת האלקטרונית בעידן הניאו-ליברליזם הנוכחי, זה שנשא הבטחות מרשימות: לנתק את תלותו הפסולה של המדיום הטלוויזיוני בשלטון – האשמה שהוטחה בערוץ הממלכתי, ולהתנהל באופן עצמאי וחף מכל השפעה ממסדית, דווקא הוא נכרך בכבליו של השלטון בלולאת חנק ואיבד את דרכו. כעת זהו ענף הנשלט בידי בעלי הון אחדים שהחזיקו בקבוצות שליטה ובאמצעי התקשורת המרכזיים בארץ. עוצמתם הכלכלית והקשר הפסול בין הון לשלטון, לא יכלו שלא לחלחל אל שוק העבודה.

דרך רצופת משברים – ענף התקשורת תחת עננה

מאמצע העשור הקודם שקע ענף התקשורת לתוך משבר כלכלי עמוק. משבר הסאבפריים (2007), שהתפתח מקריסת שוק הדיור האמריקאי למשבר פיננסי כלל עולמי, הופעת החינמון "ישראל היום" (2007), שהסלימה את התחרות בעיתונות הכתובה, חדירת פלטפורמות האינטרנט בעידן הדיגיטלי ששינתה ללא הכר את המודלים העסקיים בשוק הפרסום – כל אלה הגבירו את התחרות על נתח פרסום שהלך והתכווץ, הובילו לצניחה חדה בהשקעות הפרסום, תרמו להעמקת הפסדיהם הכספיים של כלי התקשורת החשובים בארץ והעמידו כמה מהם בפני סכנת סגירה ממשית. במציאות זו התערערה יציבותם התעסוקתית של העובדים, והם נותרו חשופים בפני מהלכי פיטורים מסיביים, קיצוצי שכר ופגיעה בתנאי העסקתם.

באותן שנים הפך ענף התקשורת למלכודת דבש עבור רבים מעובדיו. מצד אחד, הוא העניק להם יוקרה מקצועית, השפעה ציבורית, מעמד אינטלקטואלי לא מבוטל וחיכוך מחמיא עם הדמויות החזקות, המשפיעות והמפורסמות בארץ. מצד שני, מאחורי תקתוק המקלדות הנמרץ במערכות העיתונים, מאחורי המיקרופונים הפתוחים בתחנות השידור, מבעד לדלתות בחדרי ההפקה והעריכה, מאחורי אור הזרקורים, עמדו לרוב עובדים המסופקים סיפוק עז מעיסוקם ומתוסכלים תסכול עמוק מתנאי העסקתם ומאי-יציבותם התעסוקתית.

למעט שכבה מצומצמת של בכירים ו"טאלנטים" בענף, מרבית העובדים הועסקו בשכר נמוך, בתנאים סוציאליים ירודים ואף בצורת העסקה עקיפה כפרילנסרים נטולי זכויות. הם עמדו חדשות לבקרים בפני מהלכי התייעלות וקיצוצי שכר, והיטלטלו חסרי הגנה תעסוקתית בין משברים כלכליים תכופים שפקדו את הענף בזה אחר זה. ענף התקשורת הוא ענף תחרותי הרגיש לתנודות כלכליות: כמעט כל משבר כלכלי, גלובלי או מקומי, דחק בחברות הגדולות במשק לקצץ בתקציבי הפרסום עד יעבור זעם, ומשם היתה קצרה הדרך לצניחה בהכנסות הפרסום של כלי התקשורת, מקור הכנסותיהם העיקרי, ולמהלכי התייעלות והידוק החגורה בענף.

העיתונות הכתובה נקלעה למצוקה הקשה ביותר. אם עד שנות התשעים המאוחרות נהנתה העיתונות הכתובה ממונופול על תקשורת ההמונים ומנתח פרסום רחב מצד חברות וגופים מסחריים שהתחרו על שטחי הפרסום בעיתונות בהשקעות נדיבות, הרי שמראשית שנות האלפיים, וביתר שאת בעשור האחרון, שינתה מהפכת האינטרנט את חוקי המשחק בענף.

במרוצת השנים נגסה המדיה האינטרנטית בקהל הקוראים ובשטחי הפרסום של העיתונים והתייצבה כמתחרה משמעותית בזירה התקשורתית. בנוסף, ומכאן הדאגה הרבה לעתיד העיתונות הכתובה – גוגל, יוטיוב ופייסבוק, פלטפורמות תקשורת המונים אפקטיביות מבוססות מיקום, כבשו את הרשת, סחפו אליהן את המפרסמים ושינו לחלוטין את המודל העסקי בעולם הפרסום. הן אפשרו פרסום דיגיטלי מקוון (Ad Tech) בזמן אמת, בהתאמה אישית, בתדירות משתנה, ועל-פי צרכיו של הלקוח ומיקומו המשתנה, יתרונות שהעיתונות המסורתית, מטבע הדברים, אינה יכולה להציע למפרסמים. מדיה זו התבררה כיעד נחשק עבור המפרסמים, ואלה צמצמו באופן ניכר את השקעות הפרסום באמצעי התקשורת המסורתיים לטובת מבזקי פרסום קופצניים וייעודיים בפלטפורמות האינטרנט החדשות והנחשקות, שהטילו עננה כבדה על העתיד הכלכלי של העיתונות הכתובה.

במצבם התעסוקתי חסר הוודאות, ללא כל הגנה מפני צעדי התייעלות בלתי צפויים ותכופים, היה נתון עתידם המקצועי של רבים מאנשי התקשורת בידי המו"לים והעורכים הראשיים

במצבם התעסוקתי חסר הוודאות, ללא כל הגנה מפני צעדי התייעלות בלתי צפויים ותכופים, היה נתון עתידם המקצועי של רבים מאנשי התקשורת בידי המו"לים והעורכים הראשיים. מטבע הדברים, הם שאפו לשמור על מקום עבודתם, על כן הם נשמרו שלא לסטות יתר על המידה מהקו הכללי שהוביל העיתון בתחום סיקורם. יהיה זה מופרז לדבר על התערבות ישירה של המו"לים בתכנים החדשותיים ובמאמרי הדעה, אך להלך הרוח הכללי היתה השפעה לא מבוטלת על שיקול דעתם ועל השקפת עולמם החברתית-כלכלית של עורכי העיתונים. ההכרה שחופש העיתונות, מהערכים החשובים במדינה דמוקרטית מתוקנת, אינו יכול להתקיים מבלי שהעיתונאים יהיו מאורגנים וחזקים תחת הסכמים קיבוציים אשר יבטיחו את יציבותם התעסוקתית ולפיכך את עצמאותה של התקשורת בישראל – חלחלה במרוצת השנים אל אחרון העיתונאים בענף; אך ערב גל ההתארגנויות היתה זו עדיין תקשורת המושפעת השפעה מכרעת מהמדיניות הכלכלית-חברתית שהכתיבו בעלי ההון השולטים בה.

על אף מצבו הכלכלי הקשה של הענף, נדמה שהשקעתם של בעלי ההון המחזיקים בכלי התקשורת השונים אינה נגזרת בהכרח משיקולים כלכליים גרידא, אלא במידה לא מבוטלת מהתועלת הרבה שמעניקה להם בעלות זו, בין השאר כמנוף לחץ על מקבלי ההחלטות בשלטון וכמוקד השפעה על דעת הקהל הציבורית. אלה משרתים את האינטרסים הכלכליים השונים של בעלי ההון הללו לקידום פעילותם העסקית הענפה במשק. כך הפכה התקשורת הישראלית לשבויה בידי קבוצה מצומצמת של בעלי הון, המחזיקים מלבדה בעסקים כלכליים נוספים (בעלות אלכסונית) ולפעמים אף ביותר מכלי תקשורת אחד (בעלות צולבת).

הסכנות הנשקפות ממבנה בעלות ריכוזי זה בשוק התקשורת לא איחרו למצוא את ביטוין בכלל המדיה. ביוני 2013 הוגש לוועדת הכספים בכנסת מסמך המנתח את מבנה הבעלויות על כלי התקשורת בישראל ומפרט כמה מהסכנות הנשקפות ממבנה בעלות זה, בהן פגיעה בחופש הביטוי בחברה, צמצום מגוון הדעות בציבור ופגיעה בשוק הדעות, עיצוב דעת הקהל על-פי אינטרסים כלכליים של בעלי השליטה בכלי השידור וסיקור חדשותי מוטה של תהליכים כלכליים שבהם יש לבעל השליטה אינטרס.

מעורבותם העסקית הרחבה של בעלי העיתונים בענפים נוספים במשק הגבירה אט-אט את החשש מפני יחסי הון-שלטון-עיתון, ורק פובליציסטים מעטים התריעו נגד התופעה. מטבע הדברים, השפעתו המסוכנת של קשר פסול זה בין הון, שלטון ואמצעי התקשורת המרכזיים, שהלך והתהדק במרוצת השנים, חלחלה אל מערכות העיתונים וניכרה בתכנים שירדו אל הדפוס.

העורכים הראשיים והעיתונאים, אף שיהדפו טענה זו בכל תוקף, היו ערים היטב לעמדה המצופה מהם שעה שניסחו את הכותרות הראשיות וערכו את המאמרים. הם נרתמו לכך תחת הלך רוח שבטי ששייך אותם לתפיסת העולם החדשה כחלק מהמהפכה התקשורתית. לפיכך, רבים מהם התנהלו על-פי "רוח העיתון" ונמנעו מלעורר חוסר שביעות רצון אצל מעסיקיהם, בעלי העיתונים.

אין זה מפתיע. אלה היו פני הדברים בתקופת שלטון מפא"י, אז היתה העיתונות מגויסת לרעיונותיהם של קובעי המדיניות באופן נלהב לא פחות מכפי שהשתקפה המציאות התקשורתית בשנות התשעים, אך עתה מטוטלת זו לא נטתה לטובת העובדים. הכיסוי התקשורתי של נושאים חברתיים בכלל, ושל העבודה המאורגנת במשק בפרט, הלך ופחת, והופיע רק במקרים של מאבקי עובדים סוערים שפרצו במפעלים הכושלים בפריפריה, והצטלמו היטב על רקע צמיגים בוערים ומפגינים מתפרעים.

התקשורת, המתקיימת תחת צלו של קשר הדוק זה בין בעלי ההון לשלטון, הושפעה מתפיסת עולמם, גויסה בעל כורחה לרעיונותיהם, ותרמה את תרומתה ליצירת דעת הקהל השלילית שהתפתחה בציבור ביחס לעבודה המאורגנת וביתר שאת ביחס לוועדים הגדולים והחזקים במשק

התקשורת, המתקיימת תחת צלו של קשר הדוק זה בין בעלי ההון לשלטון, הושפעה מתפיסת עולמם, גויסה בעל כורחה לרעיונותיהם, ותרמה את תרומתה ליצירת דעת הקהל השלילית שהתפתחה בציבור ביחס לעבודה המאורגנת וביתר שאת ביחס לוועדים הגדולים והחזקים במשק. אלה זכו לסיקור תקשורתי חד-צדדי, שלילי ומגמתי, שחשף אותם לפגיעה תדמיתית מתמשכת ולפיחות הולך וגובר במעמדם. בשנים אלה הוצגה ההסתדרות כסמל לסיאוב, והוועדים הגדולים הוצגו כגורם המרכזי ליוקר המחיה המכביד על הציבור. טיפוח דימויה העגום, הצגתה כשורש הבעיה בכלכלה הישראלית והלך הרוח האנטי-הסתדרותי הותירו את העבודה המאורגנת בעמדת נחיתות תקשורתית משמעותית. יתרה מכך, קשרי ההון-שלטון החלישו את המוטיבציה של הגורמים הרלבנטיים בשלטון להגביל את הריכוזיות במשק ולפקח על התופעות הפסולות שצוינו לעיל. היו אלה ימים שבהם חברות ענק במשק שהוחזקו בבעלותם של אילי ההון רשמו רווחי שיא, ובעליהן זכו להערצה תקשורתית ולטיפוח דימוים כמודל להצלחה, ואילו הציבור הרחב שילם את החשבון החודשי המופקע וקרס תחת יוקר המחיה, והעובדים באותן חברות חוו מהלכי פיטורים כואבים ותרבות ארגונית פוגענית.

ככל שטענו העיתונאים לסיקור עצמאי וחף מכל התערבות או השפעה מצד המו"ל, ואכן קיים יסוד סביר להניח שכך היו פני הדברים, הרי שרוח המפקד, רוחם של המו"לים, הורגשה היטב בגליונות שנערמו בבתי-הדפוס ובתכנים שעלו על המרקע. מי ששולט בצביונו של העיתון, בקביעת התכנים שיראו אור, בעיצוב העמוד הראשי, בכותרות הראשיות שיתנוססו בעיתון, במיקומן של הכתבות בעיתון, בין אם יוצנעו, יישמטו או יובלטו, בגודלן של התמונות ובמסר שהן משדרות – הם קובעי המדיניות, העורכים הראשיים ואף העורכים הזוטרים יותר. אלה מודעים היטב לעובדה שפרנסתם תלויה בשביעות רצונם של בעלי העיתונים מהאופן שבו העיתון משקף את השקפת עולמם ומשרת את האינטרסים הכלכליים שלהם, ואך טבעי שאווירה זו תחלחל עד אחרון העובדים במערכת.

רק עיתונאים מעטים העזו לצאת חוצץ נגד המדיניות השלטת ולסכן את עתידם המקצועי. סרט תיעודי ששמו "שיטת השקשוקה", שיצר העיתונאי ואיש הטלוויזיה לשעבר חבר-הכנסת מיקי רוזנטל בשנת 2008, סרט דוקו-אקטיביסטי המבקר בחריפות את קשרי ההון-שלטון במדינה, ובמרכזו משפחת עופר, בעלת השליטה בענפים רבים במשק, כמעט חיסל את הקריירה העיתונאית של יוצרו, לאחר שאף כלי תקשורת לא הסכים לשדרו.

המום ומנודה הודח רוזנטל מהערוץ המסחרי שבו הועסק, ספג דחיות מהבנקים השונים, שסירבו להעניק לו הלוואות לכיסוי ההוצאות של הפקת הסרט, נתבע דיבה בידי משפחת עופר בסכום עתק של שלושה מיליון וחצי שקל, שקע בחובות כבדים וטען לרדיפה ולכניעת התקשורת בפני בעל ההון. הרושם העז שהותיר הסרט על צופיו עורר תהיות קשות על יחסי ההון-שלטון במדינה ועל מעורבותה של התקשורת בקשר פסול זה, אך פרט לסיפור העיתונאי המקומם הבליט המקרה את חשיבותה של העבודה המאורגנת בענף התקשורת לחופש העיתונות.

"כשחיסלו את העבודה המאורגנת בענף ועברו לחוזים אישיים, זה פגע קודם כל בנורמה המקצועית", מסביר חבר-הכנסת רוזנטל, יוצר הסרט ומי שהיה עד מקרוב, כעורך עיתון "חדשות", למהלך של חיסול העבודה המאורגנת בענף. "אנשים חושבים שאיגוד מקצועי נועד רק להשיג עוד ועוד תנאים לעובדים, אבל איגוד מקצועי שומר על האתיקה שלך ועל הקוד המקצועי שלך כעיתונאי. אם בא אליך המו"ל ואומר לך 'תכתוב שחור אחרת אני אפטר אותך' – אז אם יש לך חוזה אישי, אתה תכתוב מה שהמו"ל שלך ביקש, ואם אתה מאורגן בארגון עיתונאי מקצועי, ואתה בא לוועד ואומר 'רגע, המו"ל הכריח אותי לכתוב שקרים', אז הוועד מתערב, והמו"ל לא יכול להשפיע. העובדה ששברו את העבודה המאורגנת בעיתונות פגעה באופן קשה מאוד בחופש העיתונות ובאתיקה העיתונאית. יכול להיות שעיתונאי בכיר לא יושפע מזה, אבל אם אתה עיתונאי זוטר או אפילו עיתונאי ותיק, יהיה לך מאוד קשה לעמוד מול המו"ל שלך. לעומת זאת, אם אתה מאוגד בוועד עיתונאים, אז ההתארגנות המקצועית דואגת קודם כול לאתיקה ולמעמד שלך כעיתונאי".

מטבע הדברים, איש מהמו"לים ומבעלי ההון אינו תומך בעבודה המאורגנת ואינו נלהב לארח אותה בחצרו הפרטית. יחד עם זאת, נשאלת השאלה כיצד אג'נדה זו נגד העבודה המאורגנת אחזה ברבים מהעיתונאים לאורך השנים. "זה חלחל להרבה עובדים במשק", מסבירה העיתונאית עינת פישביין. "אבל לעיתונאים זה ייחודי, כי הם חיים בתחושה מוטעית שהם חלק מאיזושהי אליטה בכל מיני מובנים. באיזה שלב אני מניחה שהעיתונאים הבחינו שהם לא אליטה כי השכר ירד והמעמד שלהם התפרק והתפורר והפך למעמד נמוך על גבול העוני. אבל ברגע שאתה חלק מהתקשורת, יש תחושה שאולי אתה בעצם כן בצד של החזקים, בצד של המו"ל שלך, בצד של בעלי ההון, בצד המסקר.

"אתה מתחכך עם פוליטיקאים, עם אנשי מערכת הביטחון, עם מפורסמים. נדמה לך שאתה שם, אבל אתה לא שם. התקשורת מיעטה נכון לאותן שנים לכתוב על המציאות החברתית-כלכלית הקשה, ואם היא כתבה, זה הוכנס בכל מיני תחומים מאוד ברורים, לא ביום-יום, אלא בימים שבהם מציינים אירועים כמו יום העוני, מועד פרסום הדו"ח של ביטוח לאומי. היא לא התחככה עם הפועלים. הפועלים זה תמיד ההם שבאים לסקר אותם, אלה שמבעירים צמיגים בשערי המפעל, העניים והרעבים עם המקרר הריק, זה תמיד הם. אנחנו העיתונאים באים מתל-אביב בדרך כלל, אשכנזים יותר או פחות, בני מעמד הבינוני-הגבוה, לפחות במקור, זו איזושהי אליטה.

"העיתונאים לא רצו לעמוד באותו מקום שבו עמדו עובדי 'פרי הגליל'. מי רוצה את זה אם יש לו אפשרות לבוא ולסקר מאבק של אחרים בחולצה מכופתרת ועט ודף או במצלמה? איזה עיתונאי יתנדב להיות חלק מזה? העיתונאי נאחז במעט הפריבילגיה שיש לו, אבל הפריבילגיות האלה הלכו והתמעטו במשך השנים בלי שאנחנו העיתונאים שמנו לב. זה בא לידי ביטוי בשכר הנמוך, בתנאים שהלכו והידרדרו, בפיטורים הקלים, בתחלופה הגבוהה של העיתונאים, ובידיעה שאתה כבר לא חופשי לעשות מה שאתה רוצה כי אתה תלוי לפרנסתך במי שמכתיב לך מה לעשות. אתה תלוי בבעל ההון. התקשורת בשנים האלה מכוונת לבעלי ההון, לפוליטיקאים, לממסד, לעמדה של כוח. המטרה של התקשורת היתה להנחיל להמונים את שנאת העבודה המאורגנת דרך שנאת ההסתדרות".

ככל שנקפו השנים במהלך העשור הקודם, מצאו את עצמם העיתונאים בחוסר ודאות תעסוקתי בדומה לשאר העובדים במשק. לפתע היה עליהם להתעמת עם המציאות שהם עצמם היו שותפים מרכזיים בהתהוותה, ששחקה את מעמדם, ערערה את מצבם הכלכלי, נידתה את רעיון העבודה המאורגנת, ביטלה את הלגיטימיות שלהם לדרוש חלוקת רווחים צודקת ולפעול לשיפור תנאיהם וליציבותם התעסוקתית, והזמינה את תופעת ההון-שלטון, שהובילה לפיחות במעמדם המקצועי. במציאות שנוצרה חלחלה ההכרה בקרב עיתונאים רבים בצורך בשינוי מרחיק לכת ובהשבת העבודה המאורגנת לענף.

"פתאום אתה מגלה בענף הרבה דברים שמנוגדים לאתיקה העיתונאית", אומר יאיר טרצ'יצקי, מי שלימים היה מגרעין המייסדים של "ארגון העיתונאים בישראל" ומשמש כיום כיו"ר הארגון. "עם השנים אתה רואה כל מיני תופעות פסולות בענף, ואתה יודע שהעיתונות לא צריכה להיראות ככה. אתה מגלה התערבות רבה של המו"לים בתכנים, אתה רואה תחלופה גדולה של עיתונאים, אתה רואה פגיעה תעסוקתית, ואז אתה בא ואומר 'רגע, צריך לשנות את כל מה שקורה פה,' ואתה מבין שאתה לא תוכל לעשות את זה לבד.

"אתה יכול להשלים עם מה שקורה, לזרום עם זה ולספר לעצמך סיפורים שזה בסדר, או לעזוב או לחכות שיפטרו אותך, לא היתה כל אופציה אחרת. התחושה היתה שכעיתונאים בודדים היכולת שלנו להילחם בתופעות הללו היתה מוגבלת מאוד. אני תמיד התקוממתי, התווכחתי והייתי מסומן כפרובלמטי, כי כשאתה מנסה לשנות לבד אתה נתפס כבעייתי, כאילו שהבעיה היא בך, אבל כשכולם יחד מנסים לשנות אז אי-אפשר להגיד שהבעיה היא בכולם.

"הבנתי שהחיבור בין העיתונות להתארגנות הוא בלתי ניתן להפרדה, כי בסופו של דבר עיתונאי שיש לו יציבות תעסוקתית הוא עיתונאי שיכול לעשות את העבודה שלו בצורה טובה יותר וחופשייה מלחצים ומהשפעות חיצוניות. חלק מההידרדרות בתחום העיתונות נבע גם מהעובדה שהמעמד התעסוקתי של העיתונאים נפגע כתוצאה מפירוק העבודה המאורגנת. התחום הזה הפך עם השנים לעבודה סטודנטיאלית. באו אנשים לשנתיים כעבודה צדדית במהלך הלימודים, סיימו את התואר וברחו, אנשים מוכשרים שיכלו לעבוד בעיתונות 30 שנה. הבנתי כמו רבים שחייבים לשנות את המציאות בענף".

---

הפרק שלעיל, "התארגנויות בענף התקשורת", נכלל בספר "מאוגדים – התחדשות העבודה המאורגנת בישראל" מאת דני ואזנה, שראה אור בשנת 2017 בהוצאת שחקים, בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות