התארגנות בערוץ 10 – יו"ר ההסתדרות במעוז הטלוויזיה המסחרית

ב-2 בינואר 2012, יומיים לאחר הקמת ארגון העיתונאים בישראל, יצאה לדרך התארגנות העיתונאים בערוץ 10. שם, בין מסדרונות הערוץ ב"מתחם הוורד" בגבעתיים, עשו המייסדים את צעדיהם הראשונים בדרך לארגון הענף.

הם נתקלו במציאות תעסוקתית קשה. מכלי התקשורת בענף נדמה שהטלוויזיה המסחרית היתה הפגיעה ביותר בעיצומם של משברים כלכליים. דווקא היא, שנוסדה על יסודותיה של כלכלת השוק החופשי, זו שהבטיחה יציבות ופריחה כלכלית, התגלתה כשברירית, ונקלעה למשבריה הגדולים שנים אחדות לאחר הקמתה. הפסדים כספיים כבדים בסך כ-35 מיליון שקל איימו להביא להורדת המסך על ערוץ 10.

כבר בשנת 2009 יצאו עובדי הערוץ להפגנה ראשונה בתולדותיהם מול משכן הכנסת בירושלים למניעת סגירתו, אך גזירה זו עלתה על הפרק שוב ושוב במרוצת השנתיים הבאות. הצעות להסדרים שונים, איומי סגירה והתרעות מפני ביטול הזיכיון עלו וירדו מהפרק בזה אחר זה בלא התקדמות ממשית בנסיונות לפתרון המשבר.

עשור בלבד מיום הקמתו עמד הערוץ בפני המשבר החמור ביותר שלו, וסכנת פיטורים ממשית ריחפה מעל ראשי העובדים. אחת לכמה ימים ניחתו גזירות חדשות על העובדים, לפעמים עד פגיעה ממשית בעבודה. חוסר הוודאות היה מוחלט. אסיפות הסברה בדסק החדשות הפכו לעניין שבשגרה והייאוש ניכר בכל עבר. תאריך היעד לסגירת הערוץ השתנה מיום ליום; לעתים נדחה בתחושת אופוריה רגעית, ולעתים נקבע כגזירת גורל על הערוץ. כל זאת כששגרת העבודה היומיומית סביב אירועי החדשות הוסיפה להיות מלחיצה ומחייבת.

התעוררות העובדים בענף התקשורת והקמת ארגון העיתונאים בינואר 2012 הפיחו תקוות רבות בעובדי ערוץ 10. רבים מהם הגיעו לכנסי ההסברה שקיימו מייסדי הארגון והביעו תמיכה גלויה בחבירה להסתדרות. אם במהלך הקמת הארגון נשאה ההתארגנות אופי קולקטיבי ופרופסיונלי, הרי שבשלב השני באסטרטגיה של המייסדים, עם חדירתם למערכות העיתונים ולערוצי הטלוויזיה, חשו העובדים את תסיסת ההתארגנות במקומות עבודתם, במסדרונות האולפנים ובדסק החדשות.

מלווים בגיא מרוז ובמיקי רוזנטל, מבכירי העיתונאים בערוץ, פעלו רום דביר, נציג ההסתדרות, ויאיר טרצ'יצקי, מייסד ארגון העיתונאים בישראל, במשך שלושה ימים במסדרונות ערוץ 10 בגבעתיים והחתימו את העיתונאים בזה אחר זה על טפסי ההצטרפות להסתדרות. מהלך ההתארגנות התקבל בהתלהבות רבה וזכה לתמיכתם הגלויה והבלתי מסויגת של בכירי העיתונאים בערוץ, לרבות אנשי הטלוויזיה הוותיקים ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, מהראשונים שחתמו על טפסי ההצטרפות.

מתן חודורוב, יו"ר ועד עיתונאי ערוץ 10, מוביל הפגנה למען הערוץ מחוץ למשרדי משרד האוצר בירושלים, אוגוסט 2012 (צילום: יואב ארי דודקביץ')

"ההתארגנות הזאת נבעה ממצוקת העובדים בענף העיתונות המודפסת בעיקר, וההתארגנות הזאת הגיונית", אומר ירון לונדון. "ככל שהמצוקה גדולה יותר, נדרש ריכוז כוחות כדי להילחם בתוצאות של המגמה הזאת של הידלדלות יכולתה של העיתונות המודפסת, ואני הייתי בעדה כמובן. אף שגורלה של העיתונות המודפסת נגזר, עדיין צריך להגן על זכויותיהם של העובדים המנושלים. זה נכון לגבי מעסיקי הקטרים ונכון לגבי כל העובדים במקצועות שהולכים ונעלמים מהמציאות הכלכלית.

ירון לונדון: "הטלוויזיה מחצה את העיתונות המודפסת, ועכשיו הטלוויזיה נמחצת על-ידי הניו-מדיה, לכן, בעקבות התארגנותם של עובדי העיתונות המודפסת, עכשיו רואים עובדים שמתארגנים גם בעיתונות האלקטרונית, ותמכתי בזה"

"תהליכים של התארגנות עובדים נובעים מזעזועים כלכליים, האידאה צומחת מתוך הכרח ולא להפך. הסוציאליזם נולד מתוך המציאות של המהפכה התעשייתית, והתארגנויות פועלים בכל מקום בעולם נולדו מתוך מצוקת מעמד העבודה, וגם פה יש מצוקה של סקטור מסוים, וכתוצאה מכך מנסחים אידיאות. אנשים מגינים על זכויותיהם, על הפנסיות שלהם. התארגנויות כאלה נובעות רק כאשר הדברים מגיעים לתנאי חייהם של העובדים. כאשר לאנשים רע, אז הם מנסים להגן על האינטרסים שלהם – ובצדק. הטלוויזיה מחצה את העיתונות המודפסת, ועכשיו הטלוויזיה נמחצת על-ידי הניו-מדיה, לכן, בעקבות התארגנותם של עובדי העיתונות המודפסת, עכשיו רואים עובדים שמתארגנים גם בעיתונות האלקטרונית, ותמכתי בזה. יש הלך רוח כללי בעולם של אכזבה מכלכלת השוק, מלחמה נגד התאגידים הגדולים, התמרמרות נגד המשמעויות הכלכליות של הגלובליזציה, והדברים האלה מגיעים גם לכאן. אבל המרעום, הפתיל, הוא תמיד מצוקת העובדים".

שלושה ימים לאחר שהחל מהלך ההחתמה התעשתה הנהלת הערוץ וגילתה התנגדות חריפה למהלך ההתארגנות. רום דביר, רכז התאגדויות באגף להתאגדות עובדים בהסתדרות, סולק מהאולפנים בהוראת יוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ, בעיצומו של מהלך ההחתמה, חרף זכותו החוקית על-פי חוק הסכמים קיבוציים לשהות במקום כנציג ארגון העובדים. בין העיתונאים הבכירים שהתייצבו נגד מהלך ההתארגנות היה איש התקשורת רביב דרוקר, שהביע הסתייגות נחרצת להצטרפות חבריו העובדים בערוץ 10 להסתדרות, זאת על רקע תחקיר שערך שבועות אחדים קודם לכן בעניינו של עופר עיני.

"אני בעד התארגנות עובדים, אבל בעיתוי ההוא חשבתי שזה בעייתי", מסביר דרוקר. "אחרי שהיתה אצלי כתבת תחקיר על עופר עיני, ראיתי בהתארגנות ניסיון שלו להראות שערוץ 10 לצדו. גם הדרך היתה בעייתית, אף אחד לא הודיע שמתארגנים. פתאום התחילו להחתים עובדים במסדרונות בלי להגיד לאף אחד כלום, ואז התחילה פרנויה שעופר עיני שולח אנשים מההסתדרות להחתים פה.

"באותה תקופה הערוץ היה במשבר נורא ועל סף חתימה עם משקיעים, והיתה לי תחושה שהעיתוי שבו קמה ההתארגנות הזאת הוא הכי גרוע שיש. חשבתי שעובדי ערוץ 10 לא צריכים להיות תלויים בעופר עיני. הרי רק הרגע עשינו עליו כתבת תחקיר, ושאלתי מה יקרה אם נרצה לעשות פולו-אפ עוד מעט או בדיקה או חקירה כזו או אחרת, איך נסקר את זה כשאנחנו תלויים בו? כל הקוקטייל הזה גרם לי לכתוב לעובדים שכדאי לחכות עם ההתארגנות ולעשות את זה עוד קצת זמן, זו היתה ההסתייגות שלי. אבל אני מאוד בעד רעיון ההתארגנות".

נסיונות הפגיעה בהתארגנות לא צלחו ואף נהדפו בשלביה המאוחרים, עם הקמת הוועד בידי מנהיגות עובדים חזקה שבראשה עמד העיתונאי מתן חודורוב, יו"ר ועד העובדים. ורשבסקי, מי שנאבק חמש שנים קודם לכן לסיכול התארגנות עיתונאי "הארץ", כמנכ"ל העיתון, בראשית גל ההתארגנויות בענף, קיבל עתה את רצון עובדיו להתארגן כששימש מנכ"ל ערוץ 10, עד פרישתו ביוני 2012 בעיצומו של המאבק.

עיני, האישיות הבכירה ביותר בהסתדרות, הסדין האדום של בעלי ההון, הגיע אל בניין חדשות ערוץ 10, ספינת הדגל של כלכלת השוק החופשי, למפגש שלאחריו לא היתה עוד התקשורת הישראלית כתמול שלשום

ביולי 2012, בעיצומו של מהלך ההתארגנות, כשסכנת סגירה ממשית ריחפה מעל הערוץ, הגיע עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, לאסיפת הסברה בבניין ערוץ 10, ובאמתחתו עדכון על תוצאות פגישתו המכרעת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בעניין עתיד הערוץ. הציפייה לקראתו היתה גדולה. אחרי סדרת הפגנות סוערות שקיימו עובדי הערוץ מול בית ראש הממשלה, אחרי אינספור פעולות מחאה ואסיפות עובדים במסגרת סכסוך עבודה שהכריזו, אחרי פניות חוזרות ונשנות אל כלל הגורמים שביכולתם למנוע את סגירת הערוץ, ואחרי שכמעט כל דלת נטרקה בפניהם, נדמה היה שרק פגישתו של עיני עם ראש הממשלה הפרידה בין המשך השידורים בערוץ ובין סגירתו. "אמנם הסיכום עם ההסתדרות היה שהיא לא מתערבת בנושא של ארגון העיתונאים", מסבירה גלי גבאי, "אבל כאן היתה נקודת משבר וביקשנו את התערבותו של עיני. אנשים רצו לראות שיש גב, שיש תמיכה מצד ההסתדרות, שיש סולידריות, והפגישה של עיני עם ראש הממשלה היתה בעלת משקל רב".

עופר עיני נושא דברים בוועידת "כלכליסט", ספטמבר 2011 (צילום: יוסי זליגר)

היה זה רגע מכונן בגל ההתארגנויות בענף התקשורת. עיני, האישיות הבכירה ביותר בהסתדרות, הסדין האדום של בעלי ההון, הגיע אל בניין חדשות ערוץ 10, ספינת הדגל של כלכלת השוק החופשי, למפגש שלאחריו לא היתה עוד התקשורת הישראלית כתמול שלשום. הוא נכנס אל הלובי רחב הידיים ועשה את דרכו אל דסק החדשות של הערוץ, הממוקם במרומי הקומה ה-16 בבניין. באותה השעה היו מכונסים בצפיפות בדסק החדשות עשרות מעובדי הערוץ, תחקירנים, מפיקים, כתבים, עורכים, עיתונאים ו"טאלנטים", והמתינו בציפייה דרוכה לבואו. הוא התקבל ביראת כבוד. גוף התקשורת שלא חסך ממנו ביקורת נוקבת בהזדמנויות שונות, אחת מהן בכתבת תחקיר ששודרה שבועות ספורים קודם לכן בתוכניתו של רביב דרוקר, השתוקק כעת למוצא פיו וראה בו שומר הסף של הערוץ.

דממה מתוחה השתררה כשעיני נעמד מול אנשי התקשורת החשובים בארץ ונטל את רשות הדיבור. את המתח בדסק החדשות אפשר היה לחתוך בחרבות הפיטורים שהיו מונחות על צווארם של העובדים. כ-160 מהם עלולים היו לאבד את משרותיהם בגל הפיטורים שאיים דירקטוריון הערוץ להוציא לפועל ימים ספורים לאחר מכן. במצבם הנואש הם תלו תקוותיהם בעיני וציפו שיפעיל את מלוא כובד משקלה של ההסתדרות להסרת איום הפיטורים שריחף מעל ראשם, ולהצלת הערוץ מפני סכנת הסגירה על רקע חובותיו הכספיים הכבדים.

"זה היה דבר מדהים," מתאר דביר. "עמד שם עופר עיני מבאר-שבע, מנהיג פועלים, הוא הנגטיב המוחלט של כל מי שהיה סביבו בדסק החדשות, וברגע שהוא פתח את הפה, הוא סחף את האנשים. עמדו מולו העיתונאים שפתאום ראית עליהם שהם לא עיתונאים, הם עובדים במפעל שעומד להיסגר, והם עמדו שם על הכיסאות ומחאו לו כפיים, כולל 'טאלנטים', שאמרו שהם איתו באש ובמים. זה בנאדם שכמה חודשים לפני כן עשו עליו תחקיר נורא בערוץ, ופתאום הוא מוצא את עצמו מוקף באהדה בדסק העיתונאים".

עד לפני עשור נחשב מפגש מהסוג הזה לתרחיש בלתי מתקבל על הדעת. ערוץ 10 המסחרי, יציר כפיה של המדיניות הניאו-ליברלית בענף התקשורת, הגוף המסמל יותר מכול את קדושת התחרות החופשית ואת עושרו של הפרט, שיש בו פערי שכר אדירים בין איש הקונטרול מעברו האחד של הדסק ל"טאלנט" המזדמן מעברה השני של המחיצה השקופה באולפן, הערוץ שהדף כל קשר ולו למראית עין עם הממסד – הערוץ הזה אימץ אל חיקו את האיש שעמד בראש הארגון שכה הרבו להשמיץ בתקשורת. הם הקשיבו לדבריו ביראת כבוד ובאהדה מתוקף השתייכותם החדשה להסתדרות כחברים מן המניין, במעמד זהה לעובדי הנמלים, חברת החשמל, המפעלים בפריפריה והצעירים מחברות הסלולר וההייטק שזה עתה התאגדו.

שעה שעובדי הערוץ הריעו לעיני על רקע נאומו התקיף והבטחתו להגן על עתידם המקצועי, הצטופפו ביניהם אף מנהלי הערוץ הבכירים, שהגיבו בסיפוק לדברי התמיכה של עיני. למעשה, היו אלה הם עצמם ובראשם אבי בלשניקוב, נציגו של רון לאודר, בעל המניות הדומיננטי בערוץ 10, שבשליחותם נפגש עיני עם נתניהו ושר האוצר שטייניץ.

אמנם בנקודת הזמן האקראית הזו בדסק החדשות של ערוץ 10 בקיץ 2012 גבר השיקול של ההנהלה להצלת הערוץ על התנגדותה להתארגנות, אך בראייה היסטורית זוהי הסצנה המסמלת יותר מכל את השינוי המטלטל שהתחולל בענף התקשורת כולו. הערוץ המסחרי, המסמל את היפוכה הגמור של רשות השידור המאורגנת, זה הנשען על הכנסות הפרסום של בעלי ההון והחברות המפרסמות, המתנער מכל זיקה לגוף מסחרי, ממסדי או פוליטי, או משתדל לחתור לכך למראית עין – חיבק חיבוק עז, גלוי ומופגן, את ההסתדרות ואת העומד בראשה, וסימן את תחילתו של עידן חדש בתקשורת הישראלית. אם תרצו, חלום הביעותים של מקימי הטלוויזיה המסחרית הלך והתממש לנגד עיניהם.

תרומתם של עיני וההסתדרות להצלת הערוץ היתה רבה, ובכך הישגה הגדול של ההתארגנות. קשה לנבא את מידת השפעתו של תהליך זה על התקשורת האלקטרונית. יש להניח שתנאי העסקתם של העובדים שופרו ושיציבותם התעסוקתית איתנה יותר, אך מה באשר לתכנים המשודרים? האם הלך הרוח החברתי המהפכני שאחז באנשי המקצוע ובעיתונאים השתקף במרוצת השנים מבעד למסך? על כך חלוקות הדעות.

התארגנות בקבוצת "ידיעות אחרונות"

בתחילת פברואר, כחודש ימים לאחר הקמת ארגון העיתונאים, החל מהלך ההתארגנות בקבוצת "ידיעות אחרונות". הראשונים מבין כלי התקשורת הנמנים עם הקבוצה שיצאו למהלך ההחתמות היו עיתונאי אתר האינטרנט ynet. חששם הכבד מפני המשבר שפוקד את הענף ושמועות עיקשות על מהלכי פיטורים אמורים היו לסחוף אותם אחר רעיון ההתארגנות כמהלך מנע לשמירה על עתידם המקצועי, אך למעט כ-30 עובדים שהצטרפו למהלך בשעותיו הראשונות חששו רבים מהם מנחת זרועה של ההנהלה ונקטו עמדה אדישה ומסתייגת.

לראשונה עמד ארגון העיתונאים בפני מבחן משמעותי. תחושת האופוריה שאחזה במייסדיו עם הקמתו חודש קודם לכן התחלפה בחשש כבד לעתידו

בין מאמצי השכנוע וההסברה שנקטו ראשי ההתארגנות בחשאי הם שיגרו מכתב לעידוד רוחם של העיתונאים, אך זה נחשף ככל הנראה לעיני ההנהלה והעמיד את ההתארגנות בסכנה. ואכן, לא חלפה יממה ושלושה ממובילי ההתארגנות – תני גולדשטיין, הכתב הכלכלי הוותיק, ג'וני זילבר, עורך מדור המחשבים, ואראלה גניסלב, עורכת עמוד הבית – זומנו לשימוע לפני פיטורים. את הסיבה הרשמית לפיטורים תלתה ההנהלה במצבו הכלכלי הקשה של הענף וקריסת מודל הפרסום בשוק המחייב צעדי התייעלות, אך לאיש לא היה ספק אשר למניע האמיתי המסתתר מאחורי המהלך – חיסול ההתארגנות. הפגיעה המיידית במחוללי ההתארגנות והרוח החיה מאחוריה התסיסה את האווירה הקודרת במערכת וזרעה פחד בעובדי האתר, שראו במהלך מסר חד מצד ההנהלה למי ששוקלים להצטרף להתארגנות. מכתב הבהרה ששיגרו עורך האתר יון פדר והמנכ"ל אבי בן-טל, שבו הביעו את כאבם בגין "הקריעה בבשר החי של כמה מן הטובים שבחברינו", לא הרגיע את הרוחות ולא הפיג את התחושות הקשות במערכת.

לראשונה עמד ארגון העיתונאים בפני מבחן משמעותי. תחושת האופוריה שאחזה במייסדיו עם הקמתו חודש קודם לכן התחלפה בחשש כבד לעתידו. מהלך הפיטורים לא איים על עתיד התארגנות עובדי ynet בלבד, אלא גם על עתידן של יתר ההתארגנויות בענף, שחלקן היו בעיצומן וחלקן היו בהכנות קדחתניות אחרונות לקראתן. על כן, ב-19 בפברואר נזעק ארגון העיתונאים לבית-הדין לעבודה בבקשה להשיב לאלתר את המפוטרים לעבודתם ולהסיר מעל ראשם את חרב הפיטורים.

"זה אירוע שזיעזע את כל הענף", מסביר טרצ'יצקי. "כולם היו בתחושת אופוריה מהקמת הארגון ובום, בא מוזס, מפיל את החרב על שלושה מובילי ההתארגנות ומאותו רגע כמעט אף אחד לא הצטרף לארגון. זה פשט בכל מערכות העיתונים והטלוויזיה. כולם ראו מה קרה ופחדו. זו התארגנות במקום גדול, היתה לכך משמעות, זו התארגנות שאם היא היתה נכשלת היא היתה יכולה לשבור את כל המהלך".

עורך אתר ynet דאז יון פדר (מימין) וסגנו ערן טיפנברון, מגיעים לדיון על הפיטורים באתר בבית-הדין האזורי לעבודה בת"א, פברואר 2012 (צילום: "העין השביעית")

שלושה חודשים התקיים הדיון המשפטי בעניינו של תני גולדשטיין, ובמהלכם הוסיפה ההנהלה להתנגד למהלך ההתארגנות, ובין היתר הגיעה להסדר פרישה עם מי שעמדה אף היא בפני פיטורים, אראלה גניסלב, הדמות הדומיננטית באתר, שעזיבתה בעיצומו של מהלך ההתארגנות הותירה את העובדים הזוטרים חסרי אונים. אף על פי כן עלה בידם של המארגנים לשקם את מהלך ההתארגנות, להשיג את שליש החתימות הדרושות להכרה ביציגות ולהגיש ב-20 במאי למנכ"ל האתר את מכתב ההודעה בדבר היותו הארגון היציג בקרב עיתונאי ynet. באותה עת, ערב ההכרזה על היציגות בשמונה כלי תקשורת במסגרת "יום הוועדים הגדול", פסק בית-הדין לעבודה שגולדשטיין יוחזר לעבודתו. אך שוב התפוגגה תחושת האופוריה עם התנגדותה של ההנהלה להכיר בהתארגנות ולנהל עמה משא-ומתן להסכם קיבוצי. מסע ההתארגנות שהחל בבית-הדין לעבודה בסוגיית פיטוריהם של מובילי ההתארגנות עבר כעת שוב בין כתליו, הפעם בסוגיית היציגות. לאחר שעמעמה את טיעוניה נגד ההתארגנות, טענה ההנהלה שאין להכיר בהתארגנות של העיתונאים כיחידת מיקוח נפרדת, אלא אם כן יצרפו את כלל העובדים במקצועות השונים באתר.

באוקטובר 2013 אמנם הכיר בית-הדין האזורי לעבודה בארגון העיתונאים כארגון היציג של עובדי ynet, אך יחד עם זאת קבע כי זו יחידת מיקוח זמנית למשך שנתיים, ובמהלכן נדרש ארגון העיתונאים לצרף להתארגנות את יתר העובדים באתר ליחידת מיקוח אחת: "יחידת המיקוח הנכונה ביותר עבור עובדי ynet היא זו הכוללת את כל העובדים, ללא פיצול בין עיתונאי למי שאינו עיתונאי", נכתב בפסיקה שהוציא תחת ידו השופט דורי ספיבק.

על כן הגיש ארגון העיתונאים ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. "כולם חשבו שהפסיקה היא ניצחון גדול שלנו כי בית-הדין הכיר ביציגות", אומר טרצ'יצקי. "אבל אנחנו הבנו שזו פסיקה מאוד גרועה. ידענו שהיא עלולה ליצור מציאות חדשה, שבה כל מעסיק יטען שאנחנו חייבים לארגן את כל העובדים שלו, לא רק את העיתונאים. אנחנו לא יכולים לעשות את זה. באופן מסורתי העיתונאים תמיד היו מאוגדים ביחידת מיקוח נפרדת. זה מאוד חיוני לחופש העיתונות, כי הסיבה שהעיתונאים מתאגדים היא בין היתר כדי לשמור על המעמד המקצועי שלהם. אם הם יהיו ביחידת מיקוח מורחבת יחד עם אנשי פרסום זה עלול ליצור בעיות קשות. איך הם ייאבקו נגד התופעה של פרסום סמוי, למשל. זו בעיה".

רק באוגוסט 2014 תם מסע ההתארגנות של עובדי ynet, עם פסיקתה של שופטת בית-הדין הארצי לעבודה, לאה גליקסמן, שקיבלה את עמדת ארגון העיתונאים. בפסק דין מפורט ונוקב ציינה השופטת את חשיבותה של התארגנות העובדים בענף התקשורת, ובכללה את החשיבות שהיא רואה בשמירה על יחידת מיקוח נפרדת לשמירה על חופש העיתונות והדמוקרטיה.

סוגיית יחידת המיקוח בענף התקשורת עלתה שוב באביב 2012, בניסיון התארגנות עובדי "כלכליסט", העיתון והאתר הכלכלי הנמנה עם קבוצת "ידיעות אחרונות". הנהלת הקבוצה, שהיתה שרויה בעיצומו של מאבק עובדי ynet להכרה בהתארגנות, אמנם לא פיטרה את מובילי ההתארגנות כפי שנהגה בהתארגנות עובדי ynet, דבר שהקל על מובילי ההתארגנות לנהל מהלך החתמה יעיל שהסתיים תוך זמן קצר בהחתמת שליש מעובדי האתר, אך היא סירבה להכיר בהתארגנות ודבקה בעמדתה בסוגיית יחידת המיקוח, שאותה העמידה זה מכבר כאתגר בפני המערכת המשפטית. לאחר התלבטות החליטו ראשי ארגון העיתונאים שלא להיגרר למאבק המשפטי, אלא להרחיב את מהלך ההחתמה על כלל עיתונאי "ידיעות אחרונות" – אתגר מהקשים שהציב לעצמו ארגון העיתונאים בעת ההיא.

המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות" יעקב כפיר (מימין) ויו"ר ארגון העיתונאים בישראל יאיר טרצ'יצקי, בדיון על היצגויות בעיתון, בית הדין הארצי לעבודה, 26.11.13 (צילום: "העין השביעית")

היו אלה ימים שבהם חוו עובדי "ידיעות אחרונות" את המשבר הכלכלי הכבד זולג ומתפשט לעברם. צעדי התייעלות, פיטורי עיתונאים בקבוצה וקיצוצי שכר דיפרנציאליים וחד צדדיים ערערו את ביטחונם התעסוקתי של העובדים. הם הביטו בדאגה ביד הקשה שנקטה ההנהלה בהתארגנות ynet ובמתרחש ביתר כלי התקשורת שהתארגנו באותה עת, הבינו כי עתידם התעסוקתי עלול להיות דומה, והחליטו לקבל על עצמם אחריות לגורלם ולהתארגן תחת ההסתדרות. "היו אנשים שהגיבו כמו אדם צמא שמוצא מים במדבר", אומרת עינת פישביין, ממייסדי ארגון העיתונאים וממובילי ההתארגנות ב"ידיעות אחרונות". "לעומתם היו אנשים מבוהלים שפחדו לדבר איתי, והיו גם לא מעט שהתנגדו לכל הנושא של עבודה מאורגנת בכלל ולנושא ההסתדרות בפרט, בהם עיתונאים מאוד בכירים".

עזיבתם של ארבעה עיתונאים ממובילי ההתארגנות בעיצומו של מהלך ההחתמה העמידה את ההתארגנות בסכנה. לתוך הוואקום שנוצר ניסו לחדור פעילי ארגון העיתונאים, שנדרשו להחתים כמאה עיתונאים נוספים כדי להשיג את שליש החתימות הנדרש להכרה ביציגות. "היה קשה מאוד לשכנע מישהו להוביל את מהלך ההחתמה מתוך העיתון", מסביר טרצ'יצקי. "נכנסתי אישית לשכנע עיתונאים. הבניין הישן של 'ידיעות' היה מבצר, היה קשה להגיע לעיתונאים. כדי להגיע אליהם היינו צריכים לתאם מול ההנהלה את הכניסה, והורשינו להיכנס רק בשעות שהמערכת היתה שוממת".

ביולי 2013, שנה וחצי אחרי הקמת ארגון העיתונאים, נכבש אחד המעוזים החשובים בעיתונות הכתובה, לאחר שמובילי התארגנות עיתונאי "ידיעות אחרונות" החתימו שליש מעובדי העיתון על הצטרפות לארגון העיתונאים תחת ההסתדרות. הנהלת העיתון, שראתה בחשש את המאבק המר שניהל נגדה ארגון העיתונאים באתר ynet, ביקשה להדוף את הארגון האקטיביסטי מדי לטעמה, והודיעה על הכרתה בארגון המתחרה הוותיק, אגודת העיתונאים, כארגונם היציג של העיתונאים. הסוגיה הגיעה לפתחו של בית-הדין לעבודה ונידונה לאחר מכן בהליך גישור שלא הביא את הצדדים להסכמה, והוכרעה בהחלטת בית-הדין ולפיה לארגון העיתונאים הצטרפו שליש מתוך כלל עובדי העיתון, ולפיכך הוא הארגון היציג.

התארגנות עובדי "מעריב" – איפה הפנסיות?

באפריל 2012, שלוש שנים לאחר נסיון ההתארגנות הראשון הכושל בעיתון, בחנו עובדי "מעריב" שוב את כוחם. הלך הרוח המהפכני שהפיחו בהם המחאה החברתית, הקמת ארגון העיתונאים והתארגנויות ראשונות בענף, לרבות ערוץ 10, עוררו בהם שוב את הדחף להתארגן כמענה למשבר העמוק שפקד את העיתון, אך מרביתם היו עדיין אחוזי פחד ורתיעה מפני המהלך.

חגי מטר, ממייסדי ארגון העיתונאים ועובד "מעריב", שהועסק ככתב המוניציפלי של המקומון "זמן תל-אביב", פתח יחד עם טרצ'יצקי במהלך החתמה להצטרפות העובדים להסתדרות בבניין המערכת ברחוב קרליבך. "המצב בעיתון היה קשה", מעיד מטר. "הבנו שאם נעבוד יחד, נשיג יותר. המסרים של ההתארגנות דיברו לכולם. אני זוכר שהיתה החלטה שהרגיזה מאוד אנשים רבים וגרמה להם לחתום. הבעלים הודיע פתאום לכולם שהוא מפסיק לשלם עבור תעודות העיתונאי, שזה תשלום של 50 שקל לשנה לכל עיתונאי עבור אגרה בלשכת העיתונות הממשלתית. זה כלום. זה כסף קטן. אבל המהלך הזה נתפס בעיני העובדים כקנטרני וכמעצבן. אנשים אמרו 'רגע, זה כלי שאני צריך בשביל העבודה שלי, מה פתאום לא משלמים על זה?' המצב היה כל-כך גרוע שאפילו על תעודת עיתונאי הם רצו שאנחנו נשלם. אנשים מאוד התרגזו, ואמרו קדימה, בואו נתארגן".

הפגנת עובדי "מעריב", 20.9.2012 (צילום: "העין השביעית")

זמן קצר קודם לכן החליטו מייסדי "ארגון העיתונאים" לצאת בהכרזה על יציגות בעת ובעונה אחת בשורה של כלי תקשורת שהיו בעיצומן של התארגנויות בענף, בהם חדשות ערוץ 2, חדשות ערוץ 10, "גלובס" וארבע חברות החדשות המקומיות. על כן הגבירו מטר, טרצ'יצקי וחבריהם את קצב ההחתמות כדי להגיע אל השליש הדרוש ליציגות ערב ההכרזה. ואכן, ב-22 באפריל 2012, לאחר מהלך החתמה אינטנסיבי בקרב 500 עובדי העיתון, נכלל אף "מעריב" ברשימת שמונת הוועדים שהוכרזו כיציגים במסיבת עיתונאים חגיגית.

נטישתו של דנקנר גנזה את שארית התקווה לשיקום העיתון והוציאה את עובדיו למאבק סוער על תנאי פרישה נאותים. במשך חודשיים, עד כניסתו של המשקיע החדש, שרר כאוס מוחלט בעיתון

אלא שתחושת האופוריה הרגעית לאחר הכרזת היציגות התפוגגה במהלומת התפכחות, כשהנהלת העיתון לא זו בלבד שסירבה להכיר בהתארגנות, אלא דרשה לפטר כ-50 עובדים ודחתה בתוקף את בקשת הוועד לנהל עמו משא-ומתן. לנוכח עמדתה העיקשת של ההנהלה פנה ארגון העיתונאים לבית-הדין לעבודה, אך שם נכונה לו הפתעה. הנהלת העיתון נימקה את עמדתה בכך שאגודת העיתונאים הוותיקה היא הארגון היציג של העובדים, ולפיכך אין היא מכירה בהסתדרות כארגון היציג. בחודשים הבאים היטלטלו עובדי "מעריב" יחד עם העיתון כספינה טרופה במים הגועשים. הנהלת העיתון, שהיתה שקועה בניסיון נואש לבלום את ההפסדים הכספיים, עשתה ככל יכולתה לשמור בידיה את הגמישות הניהולית בקבלת ההחלטות ולהדוף את דרישת העובדים להכרה בוועד. לא חלף זמן רב, וחרף נסיון ההתארגנות הודיעה ההנהלה על מהלך פיטורים נוסף בעיתון ועל כוונתה לצמצם את המהדורה המודפסת לטובת זו הדיגיטלית. מהלכי ההנהלה גררו את המאבק אל בית-הדין הארצי לעבודה, ובמרכזו סוגיית זהות הארגון היציג של העובדים. אך תוך זמן קצר התברר כי הזירה המשפטית צרה מלהכיל את עוצמות התסיסה והזעם בקרב עובדי העיתון.

באוקטובר 2012 הניף נוחי דנקנר, מו"ל העיתון, דגל לבן, וביקש כמו קודמיו להימלט מההרפתקה הכלכלית המסוכנת שאליה נכנס. הוא נכנס להליך של הקפאת הליכים ונתן את האות לתחילתה של תחרות בין שלושה משקיעים על רכישת העיתון: שלמה בן-צבי, אלי עזור והפרסומאי הדר גולדמן.

נטישתו של דנקנר גנזה את שארית התקווה לשיקום העיתון והוציאה את עובדיו למאבק סוער על תנאי פרישה נאותים. במשך חודשיים, עד כניסתו של המשקיע החדש, שרר כאוס מוחלט בעיתון. בשיאו של המשבר, כשנדמה היה שהעיתון על סף קריסה מוחלטת ועל רקע מכירתו, נדהמו עובדי העיתון לגלות כי לאורך שנים רבות לא הופרשו לקופותיהם כספי הפנסיה והפיצויים כמוסכם בחוזיהם.

"באוגוסט כבר דיברו על זה שלא יהיה כסף למשכורות בראש השנה, ופתאום דיברו על זה שיש חורים בפנסיה", מתאר מטר. "כל מי שהיה סקפטי עד אז לגבי ההתארגנות, נכנס מאותו רגע למאבק. אם עד אז היה לנו שליש שחתמו להתארגנות, אז פתאום המספר זינק למאה אחוז מהעובדים. כולם התגייסו באופן מוחלט למאבק, כולם הבינו שיש פה בעיה אמיתית. היתה התפרצות מאוד גדולה של כעס. ההבנה של המצב והחומרה שלו הלכו והתבהרו מהר".

בספטמבר 2012 יצאו עובדי "מעריב" בהובלת ועד העיתונאים לשורה של הפגנות סוערות שכמותן לא ידע ענף התקשורת מקום המדינה. תחילה הם עוד התקשו להסתגל למעמדם החדש כמפגינים העומדים בצד המקופח והנזקק. הם עמדו מעט המומים בפינת הרחוב ואחזו בידיים רפויות בשלטים עטורי הסיסמאות שסיפקה ההסתדרות, אך בהמשך השתלטה הספונטניות על ההפגנות, ואף המתונים שבעיתונאים פרצו את מחסום האיפוק.

הצמיג הבוער הראשון היה יוזמה פרטית של כמה עובדים נסערים, אך חסימות הכבישים הראשיים בלב תל-אביב כבר היו כרוניקה של מאבק מתוכנן, שהלך והחריף. בשיאן של ההפגנות שעטו עובדי "מעריב" אל מגדלי עזריאלי, מקום מושבו של מו"ל העיתון, וביקשו להפגין מול משרדו. הם נבלמו בפתחי המעליות בידי אנשי האבטחה, אך עלו במדרגות 40 קומות ופרצו משולהבים אל משרדו של המו"ל ההמום. שלל ההבטחות שהנפיקה הנהלת העיתון להסדרת יחסי העבודה ולהשבת כספי הפנסיה האבודים לא השקיטו את סערת רוחם של העובדים.

חגי מטר: "אף אחד לא ידע אם תיכנס לו משכורת בעוד שבוע לחשבון, זו תחושה של חרדה לעתיד מקום העבודה ולפרנסה"

"הרגשות היו מעורבים", מסביר מטר. "מצד אחד, היתה התרגשות ותחושה של כוח וסולידריות, היו המון רגשות מאוד חיוביים, אתה רואה מה קורה בהפגנות ואומר לעצמך 'אנחנו כוח, כל העובדים איתנו', אבל מצד שני, אף אחד לא ידע אם תיכנס לו משכורת בעוד שבוע לחשבון, זו תחושה של חרדה לעתיד מקום העבודה ולפרנסה. היה גם מעניין להפוך מהעיתונאים שמסקרים לסיפור עצמו. פתאום כתבנו על עצמנו, זו היתה חוויה מבלבלת, בדרך כלל אתה חיצוני לסיפור, כזה שמגיע להשקיף ולסקר, ופתאום אתה הסיפור. התמונות הכי טובות בהפגנות היו התמונות שבהן הצלמים צילמו את עצמם מפגינים, הם ידעו בדיוק איך הם רוצים לראות ויזואלית את התמונה ואיך היא צריכה להיראות, אז הם העמידו את עצמם בצד השני של המצלמה. זה הוציא תמונות מדהימות".

משקל לא מבוטל בהכרעת בית-המשפט בשאלת הרוכש שמור לארגון העיתונאים, שניהל משא-ומתן אל מול שלושת הרוכשים על עתידם התעסוקתי של העיתונאים ותשלום החובות, והגיש לבית-המשפט את המלצתו על הרוכש שייטיב עם העובדים – המלצה שהתקבלה בסופו של דבר. כך עברה השליטה בעיתון מידיו של דנקנר לידי איש העסקים שלמה בן-צבי תמורת 85 מיליון שקל.

"התנאי שלנו היה שמי שיחתום איתנו על הסכם קיבוצי נתמוך בו", אומר טרצ'יצקי. "בלילה שקדם לדיון בבית-משפט התכנסנו במשרד של בן-צבי וניהלנו עם עורכי-הדין שלו משא-ומתן עד 5:00 בבוקר. החתמנו אותם על הסכם שבו הם מתחייבים לקלוט 300 עובדים ולתת להם התחייבות תעסוקתית לשנה וחצי נוספות לפחות. עם ההסכם הזה הלכנו לבית-המשפט ותמכנו בבן-צבי, שניצח ורכש את העיתון".

התעוררות מחודשת בעיתון "הארץ"

המשבר הכלכלי בעיתונות הכתובה לא פסח על עיתון "הארץ". התעקשותו של עמוס שוקן לאורך השנים שלא לחתום על הסכם קיבוצי עם עובדיו, אף על פי שהתארגנו ב-2007 תחת אגודת העיתונאים, היתה כעת לרועץ לעובדים. בהיעדר הסכם קיבוצי מחייב חש שוקן משוחרר לנהל את המשבר באופן שלא כבל את ידיו.

בסתיו 2012 הכריז על תוכנית התייעלות שכללה בין השאר איחוד מוספים, ביטול המוסף הפוליטי ומעבר להשקעה בגיליון דיגיטלי על חשבון המהדורה המודפסת. המחיר – דרישה לעשרות מפוטרים. עובדי "הארץ" ו"דה-מרקר" מחו על תוכנית ההתייעלות, ולראשונה אחרי שנים ארוכות של שקט נקטו צעדים ארגוניים לרבות השבתת אתרי האינטרנט של הקבוצה.

העורך הראשי של "הארץ" אלוף בן והמו"ל עמוס שוקן, ינואר 2012 (צילום: "העין השביעית")

שוקן, שידע בשנותיו הארוכות בעיתון מאבקי עובדים קשים, הגיב במכתב תקיף שבו האשים את עובדיו בהתכחשות למציאות העסקית הקשה בענף התקשורת, אך זה לא הרתיע את עובדיו, והם יצאו בהוראתו של יו"ר הוועד, אריאל גוטליב, להפגנות קולניות מול בניין המערכת ברחוב שוקן. באוקטובר 2012 החריפו העובדים את צעדיהם והחליטו שלא להוציא לאור את העיתון היומי. תגובתו של שוקן נותרה עקבית. הוא הביע מורת רוח מהתנהלות עובדיו בצל מצבו הקשה של הענף, אשר חייב אותו לתפיסתו לנקוט מהלכי התייעלות, אך לנוכח גל ההתארגנויות שפשט בענף, הוא הבין שעליו להגיב במתינות לסכסוך העבודה שהכריז ועד העובדים ולשביתה הרובצת לפתחו.

שוקן: "באתי לחברי הדירקטוריון שלנו ואמרתי להם, 'מה דעתכם שאנחנו נזמין לכל ישיבת דירקטוריון נציגים מהוועד?'. אני יזמתי את זה. אמרתי לעצמי, 'מה הסודות הגדולים בדירקטוריון? שיישבו ויראו שאין פה מי יודע מה"

"אמרתי לעצמי שאנחנו צריכים לעשות משהו שלא עשינו בעבר", מספר שוקן. "הסכמתי לפתוח בפני נציגי העובדים את הנתונים ולהראות להם את מצב החברה, והם היו לגמרי בתמונה. אמרתי לעצמי שהאנשים האלה הם אנשים ברמה גבוהה, שאני חושב שאני יכול להביא אותם להבין את העמדה של ההנהלה כעמדה הגיונית. וראיתי פה עוד דבר, ראיתי שהוועד מייצג בעיקר את העורכים ואת הגרפיקאים, שאלה לא הכוכבים בעיתון, יש להם שכר אולי יותר נמוך, והם מרגישים יותר זקוקים להגנה. לכן הבנתי את כל הגל הזה של ההתארגנות החדשה. הבנתי שאנשים צעירים, מוכשרים, אקדמאים, לא מצליחים להתפרנס, ואמרתי לעצמי שיש פה משהו לא הגיוני, זה לא כמו הנמלים. באיזשהו שלב גיא רולניק הראה לי קטע וידיאו שהוא צילם בשבדיה, שבה הוא ערך ביקור כדי להבין את יחסי העבודה. הוא הסתובב בין תעשיינים וועדים מקצועיים. אחרי שראיתי את הכתבה, שאלתי את עצמי למה זה יכול להצליח בשבדיה ולא יכול להצליח בישראל? באתי לחברי הדירקטוריון שלנו ואמרתי להם 'מה דעתכם שאנחנו נזמין לכל ישיבת דירקטוריון נציגים מהוועד?'. אני יזמתי את זה.

"אמרתי לעצמי, 'מה הסודות הגדולים בדירקטוריון? שיישבו ויראו שאין פה מי יודע מה. מה שהדירקטוריון יודע, גם הם יודעים, הם יקבלו תמונת מצב מלאה על החברה, על התוכניות שלה, על ההתלבטויות'. מצד שני, אולי יותר קל לעשות את זה בחברה שכל צד יודע שקיומה מוטל בספק, משום שכל אחד מבין שהמודל העסקי של העיתונות המודפסת הוא בכלל לא ברור, ולא ידוע מה יהיה ואיך מתקיימים בעולם הזה. ראינו מה קרה ב'מעריב' וב'גלובס'; האנשים הבינו שאין פה משאבת שומן שמישהו שואב ממנה, לכן יותר קל לעשות את זה בחברה כזו מאשר בחברה עם רווחיות גבוהה. עיתון 'הארץ' רווחי, ובתנאים כאלה יותר קל להעביר את הרעיון שההנהלה נמצאת בסירה אחת עם העובדים".

ענף התקשורת מאורגן – התארגנות משנה מציאות

שעה שענף התקשורת נשטף בהתארגנויות עובדים חדשות, ועיתונאים רבים אימצו את רעיון העבודה המאורגנת, קמו במשק בזו אחר זו התארגנויות עובדים בענפים משמעותיים. כך התהדקה הקרבה בין המתארגנים החדשים בשאר ענפי המשק, לרבות עובדי הסלולר, ההייטק והביטוח ובין העיתונאים, שחשו הזדהות אידיאולוגית עמם וקרבה רעיונית אליהם.

אלה ואלה התכתבו באותה שפה רעיונית. הם בני אותו הדור, צעירים, משכילים, שחוו זה עתה מאבקי עובדים זהים באופיים נגד בעלי הון השולטים במשק. הם התאגדו תחת אותו ארגון עובדים, אחזו באותם שלטי מחאה, זעקו לתוך מגאפונים רועשים את אותן קריאות מהפכניות בהפגנות הסוערות מול בתיהם של בעלי ההון, ואף הפגינו כתף אל כתף בהפגנות סולידריות משותפות.

"זה יצר תחושת סולידריות עם העובדים בכלי התקשורת האחרים שבאו ותמכו בנו, אבל גם עם עובדים אחרים במשק", מסביר חגי מטר, יו"ר ועד עובדי "מעריב" לשעבר. "עובדי פניציה, שהיו גם במאבק קשה באותו זמן, זכו אצלנו לסיקור גדול. העיתונאים הבינו בדיוק מה עובר עליהם. נוצרה קרבה. וכשאצלנו הבעלים לא שילם חשמל ורצו לסגור לנו את החשמל במערכת, אז ועד עובדי חברת החשמל מנע את זה ודאג שיהיה לנו חשמל. הסולידריות בין העובדים במשק היתה מאוד מורגשת".

העשור האחרון סימל את תקומתה של העבודה המאורגנת בתקשורת הישראלית. במהלכו שבה התקשורת אל חיקה של העבודה המאורגנת תחת ארגון העיתונאים בישראל, מיתנה באופן ניכר את יחסה הנלהב כלפי המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית והחלה לגלות תמיכה נרחבת בסוגיות חברתיות ובמאבקי עובדים בהשראת המחאה החברתית. יחסי הניכור והעוינות שאפיינו בעשורים האחרונים את יחסם של מרבית אמצעי התקשורת כלפי הוועדים הגדולים במשק התחלפו בסימפתיה ובאהדה כלפי דור המתארגנים החדש כשותפים לדרך, ומיתנו אף את יחסה של התקשורת כלפי הוועדים הגדולים.

"העיתונאים הבינו שכמו שאין יציבות בשוק הסלולר, אין יציבות בשוק התקשורת", אומר אורי וולמן, יועץ התקשורת שמלווה את מרבית הוועדים החדשים. "כשהם החליטו לקחת את גורלם בידיהם, זה השפיע מן הסתם על הסיקור שלהם. בשנים האחרונות לעיתונאים יש אוזן קשבת לזכויות עובדים הרבה יותר מאשר בעבר. יש סיקור נרחב יותר של התארגנויות עובדים, של התנכלויות לעובדים, של כל מה שההנהלות ניסו להחביא במשך הרבה מאוד שנים, דברים שהיו נסגרים בין כותלי הבניינים.

"פתאום זה מעניין, זה כבר לא רק השופט סטיב אדלר, שתמיד היה מקבל איזה מבזק בתקשורת, או ההסתדרות שהיתה מקבלת התייחסות כי היא השביתה את המשק והטיסות של האנשים התעכבו בשעתיים. ההתארגנויות החדשות נתפסות כמשהו צעיר ורענן. אני מדבר עם עורכים שענייני עובדים לא היו בראש מעייניהם, והם אומרים לי 'וואו, זה לא מה שחשבנו, יש פה משהו מאוד אמיתי באנשים האלה שדואגים לגורלם'. עיתונאים הבינו שיש פה מאבק על זכויות עובדים שרוצים להתאגד ושמותר להם להתאגד.

"היום כשאני מציע חומרים שונים לעורכים, אני רואה שהם מתעניינים לא רק בהתארגנויות עובדים, אלא גם בנושאי רווחה ובנושאים חברתיים, יש יותר פתיחות לנושאים האלה כי גם הם מאורגנים, הם חיים את זה, הם מקבלים רעיונות, הם מביאים את זה הביתה, ובסופו של דבר מי שקובע איך ייראה העיתון אלה העורכים והכתבים. כשהעיתונאים מאורגנים, הרבה יותר קל להם ויש להם הרבה יותר רצון להציג את הצד של העובדים. יש משהו שאותי מאוד מרגש בעובדים שעומדים מול ההנהלה ואומרים לה 'לא! עד כאן, אתם לא תרוויחו מיליוני שקלים ותזרקו לנו איזה 7,000 שקל בחודש ונגיד לכם תודה'. יש גבול לחזירות הזאת".

טרצ'יצקי: "דרשנו להכניס שני סעיפים להסכמים הקיבוציים שחתמנו בכלי התקשורת. אחד זה המחויבות לתקנון האתיקה, שניים זה האיסור לפטר עיתונאי שקיבל הוראה שמתנוסס מעליה דגל שחור והוא סירב"

בתום מהלך ההתארגנות הצטרפו לארגון העיתונאים לא פחות מ-3,000 עיתונאים והוקמו כ-25 ועדי עובדים באמצעי התקשורת השונים. משהושלם המהלך החל ארגון העיתונאים בישראל לפעול למימוש תפקידו, ושם בראש סדר עדיפויותיו את הסוגיות הבוערות בענף, לרבות שיקום מעמדם המקצועי ההולך ונשחק של העיתונאים, הגבלת מעורבותם של בעלי ההון והמו"לים בעולם התוכן ומניעת השפעתם של יחסי הון-שלטון-עיתון על העבודה העיתונאית.

על-פי תפיסתם של ראשי הארגון היו נעוצות תופעות פסולות אלה, שהשתרשו בענף במרוצת השנים, בהתרופפות שחלה באכיפתם של כללי האתיקה העיתונאית, שעליהם אמונה מועצת העיתונות בישראל. אמנם בקרב אנשי התקשורת שררה תמימות דעים באשר לחשיבותה של האתיקה העיתונאית ותפקידה החשוב כמצפן לחופש העיתונות, אך על האופן שבו יש להעניק לה תוקף משמעותי יותר היו חלוקות הדעות. בעוד שרבים סברו שיש למסדה בחקיקה בכנסת, הסתייגו רבים מהענקת כוח זה בידי הפוליטיקאים שעלולים היו להצר את צעדיהם של העיתונאים וכלי התקשורת באמצעות מהלכי חקיקה, וסברו כי הדרך הנכונה עוברת דרך גיבוש תקנון ראוי בהסכמת המו"לים והעיתונאים במסגרת הסכמים קיבוציים בעלי תוקף חוקי ללא מעורבות המחוקק.

עמדה זו התיישבה עם חזונו של ארגון העיתונאים בישראל, שביקש לשמש לא רק כאיגוד מקצועי המטפל בזכויות העיתונאים בלבד, אלא אף לשנות את פני המציאות המקצועית בענף. על כן פעלו ראשי הארגון להטמעתם של כללי האתיקה במסגרת ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בכלי התקשורת השונים.

"האתיקה בתחום העיתונות מאוד חשובה", מסביר טרצ'יצקי. "המו"לים לא מתים על כללי האתיקה, זה מגביל אותם. למה טייקון רוכש עיתון? כדי לקדם את המעמד שלו ואת החברות שלו. הוא לא רוצה שיבוא עכשיו איזה עיתונאי ויגיד לו 'הרמתי תחקיר מעולה על אחת החברות שבבעלותך'. החברה הזאת מניבה לו רווחים, הוא לא רוצה שזה יתפרסם, הוא לא רוצה אתיקה עיתונאית, הוא רוצה את היכולת לשלוט בדברים.

"דרשנו להכניס שני סעיפים להסכמים הקיבוציים שחתמנו בכלי התקשורת. אחד זה המחויבות לתקנון האתיקה, שניים זה האיסור לפטר עיתונאי שקיבל הוראה שמתנוסס מעליה דגל שחור והוא סירב. אם מו"ל מתערב בעבודה העיתונאית של העיתונאי, אז יש כללי אתיקה והמחויבות של העיתונאי היא לא רק כלפי המעסיק, אלא קודם כל כלפי הציבור. יחסי העבודה בתקשורת מורכבים. לכן התעקשנו להכניס את כללי האתיקה להסכמים הקיבוציים".

הפרק שלעיל, "התארגנויות בענף התקשורת", נכלל בספר "מאוגדים – התחדשות העבודה המאורגנת בישראל" מאת דני ואזנה, שראה אור בשנת 2017 בהוצאת שחקים, בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות